אקטיביזן – תנועה לעולם חדש

רשומה נבחרת

"רק את עצמו יכול אדם לשנות ולראות שהשתנה העולם" מוקי

שלוש נקודות מחשבה שמתחברות לאמירה מורכבת אחת.

1.

אקטיביזן. מה ולמה? תנועה לשינוי מתוך הרפיה, קבלה של המציאות כפי שהיא. ויתור על התנגדות שמשמעו ויתור על שיפוטיות וביקורת. משם, התבוננות על "מה יש" ומה אפשר לעשות עם זה. הסיבה העיקרית היא חוסר הנוחות שאני חש כלפי מה שקורה בעולם מחד, וחוסר היכולת שאני חש בבואי לשנות את זה. על מנת להפוך את החוסר לשפע, אני יודע שמינוס ועוד מינוס שווה פלוס, ולכן "לא נעים לי" ועוד "אני לא יודע מה לעשות" הופכים ל- אני עושה משהו אחר. המשהו האחר הזה לא חייב להיות ברור לחלוטין. הוא תנועה בכיוון, הוא חיפוש אלטרנטיבה, הוא חוקים / ערכים אחרים. ההתעסקות בלנסות ולשנות את העולם הולידה אצלי ייאוש, תחושת כישלון, עייפות וכעס. המחשבה שאני לבד בסיפור, שאף אחד לא מבין אותי, היא תולדה של התעסקות בחוסר, אני מבין היום. חוסר נחת חוסר שביעות רצון חוסר כסף חוסר כוח. במקום זה אני בוחר לשים תשומת לב ואנרגיה בכיוון של יצירת טוב. להשקיע במוזיקה בשירה בלכתוב בלאהוב, לפתח בי עוד חמלה ורכות, לעבוד עם האדמה ועם מה שבא. ברוך השם- תמיד יש. זה רק עניין של תפישת מציאות. וכאן אני מגיע לנקודה

2.

התרבות שבה גדלתי התפתחה כמענה לדרך חיים מסויימת. האדם שבחר בחקלאות טוטליטרית פתח סגנון חיים והירארכיה חברתית שהצדיקו ואולי גם הולידו את הרעיון של אל אחד, מלך אחד, אמת אחת. ישנו קו ישר שעובר בין נקודות בתפיסת העולם התרבותית שלנו, וניתו למצוא אותו בכל פעם שעולה המילה "מונו" – מונוקולטורה, מונותאיזם, מונרכיה, וכו. מהתבוננות בטבע אני לומד שזה משהו שמייחד אותנו. ולא את הזן האנושי, אלא את התרבות הספציפית שלנו. לא יודע כרגע איך לקרוא לה, אבל חשוב לי להבהיר- הודו ואמריקה, סין וישראל – אותה תרבות. תירס אורז וחיטה מגודלים כולם בקוים ישרים, ומה שיפריע להם לגדול יסולק על ידי האדם. כאן להבנתי נמצא ההבדל בינינו לבין שאר היצורים החיים- אנחנו אקטיביים בנוגע לייצור המזון שלנו. אני לא נכנס לשיפוטיות בקשר לזה, רק רוצה לסמן את הנקודה. בני האדם בתרבות שלנו מייצרים את המזון שלהם תוך התערבות בברירה הטבעית, זאת אומרת לוקחים לעצמם את התפקיד של האלים. אבל מה קורה? נפשו של האדם מתרגלת לרעיון הקו הישר, להקשר של סיבה ותוצאה- תזרע חיטה, יהיה לחם. ומתחילה לחפש את התהליך הזה בעולם שסביבה. מכיוון שזה לא בהכרח מסתדר, כי הטבע אינו ליניארי, נוצר פער בין מה שאנחנו מצפים מהעולם לבין מה שאנחנו מוצאים בו. את הפער הזה ניתן לצמצם באמצעות רעיון האלים, כוחות חזקים מאיתנו שגם הם כביכול משפיעים על המציאות על פי רצונם. ואם התרגלנו מצד אחד לרעיון הקוים הישרים וההעדפה של אחד על פני אחרים, הגיוני שנסיק שהאלים "מגדלים" אותנו כמו שאנחנו מגדלים חיטה או תירס, ושרצונם הוא שנרבה זרענו על פני הארץ. מהצד השני, מחשבה כזו מאששת לנו את העשייה בעולם, ומספקת הסבר למצבים בהם הדברים לא מתרחשים כפי שציפינו- נסתרות דרכי האל.

אם כך, התרבות שלנו התפתחה כמענה על סגנון חיים ששם את הדגש על העתיד (אוכל שיגדל) ועל הנסתר. זאת אומרת על מה שאין. אם אני רוצה ללמד את עצמי להתמקד במה שיש, עליי למצוא דרך חדשה. מה שמוביל אותי לנקודה מספר

3.

אם אשאל אדם דתי איך נוצר העולם, תהיה לו תשובה בשבילי. לעומתו, חילוני כנראה ידבר על אבולוציה והמפץ הגדול וכל מיני דברים מסובכים שרובנו לא באמת מבינים בהם. זה לא אומר שהם לא נכונים, רק שאין להם הסבר פשוט. וזה ברור, כי הדבר המורכב להפליא הזה שאנחנו קוראים לו טבע או כדור הארץ לא ניתן לתמצות מילולי בכזאת קלות. אולם השכל שלנו זקוק לתמצות, הוא מסתדר בעולם על ידי לקיחת מורכבות וצמצומה לכדי דבר שיוכל להאחז בו. ואולי זהו הפרדוקס העמוק של הקיום האנושי. מחד, נפש רגישה המכירה במורכבות בפליאה, ומנגד, שכל חד היודע לאחד ונאבק לצמצם את הכל. מחד, האחזות בכל מה ש"אני יודע" על מנת להכיר את "האני", ומנגד התבוננות במופלא מבלי לומר עליו דבר. על כן מובן מדוע וכיצד קנה השכל את אחיזתו בעולמנו ובנו. והתרבות שלנו מבוססת על דתות שמספקות הסבר שכלי שמאפשר לנו לפעול בעולם. זה נפלא. אבל כנראה שזה לא מספיק. לא מספיק גם כי הנפש סקרנית ותשובה של "ככה זה" לא משתיקה אותנו יותר, וגם כי השכל לא באמת יכול להוביל אותנו אל המקום אליו נפשנו שואפת. תקראו לזה נירוואנה או גן עדן, התעוררות או גאולה. בכל חברה ובכל המסורות על פני כדור הארץ יבינו מה אתם רוצים לומר. לא משנה כמה חזק השכל וכמה אחיזה יש לאדם בחומר, קיים בנו קול שמבקש לחוש בבית. קיימת בנו קריאה להשתייכות. השכל יודע לפצל את העולם לאטומים, אבל הוא לא יודע לחוש שהוא חלק, שהוא שייך, שהוא שלם, שהשלמות ישנה. הנפש יודעת. החוויה הזו זמינה עד היום לנפש המחפשת. השכל קורא לה "אלוהים" אבל ככה הוא מחזיר את התחושה להיות מושג וזה לא באמת עובד. הקשר שלי ליקום אינו אובייקט שניתן לתמלל. זו חוויה. ואת החוויה הזו אני רוצה להעצים מצד אחד, ולספר מתוכה על העולם מצד שני. כי התרבות שבה גדלתי מספרת סיפור שנועד להסביר חוויה אחרת. של ניכור ופירוד, של אתגר. ואני רוצה לחיות בעולם שבנוי מחיבור, מתנועה, מאהבה וחמלה והבנת היחד. עוד אין לי מילים טובות מספיק מבחינתי אבל יש בי הבנה שאני לא צריך להתבייש ולהתנצל על כך. ואני לא צריך להתבטל בפני אלה שיש להם הסבר מתומלל ומנומק. העולם שהם חיים בו ממש לא סבבה לטעמי, וזה שאני לא יודע לתמלל את האלטרנטיבה לא אומר שאין כזו. רק אומר שיותר מדי זמן השקענו בלנסות להסביר לעצמנו את אי הנוחות מהמצב הקיים. אני מקבל את זה שזה מה שיש כרגע. ואני רוצה משהו חדש.

התחברת? הזדהית? רוצה לדבר על זה? אשמח לקרוא תגובות.

מעשה האהבה של התנועה והחומר – רגשות אנושיים

רשומה נבחרת

התנועה והחומר הם שני הניגודים,
שבהזדווגותם הבלתי פוסקת,
נוצרים ומתכלים החיים והתודעות כולן.

קשה לי לכתוב, נדמה שאני תקוע בלופים של מחשבות חסרות תוכן, המוח שלי רץ במעגלים. ככה זה עם שאכטות, ועם מצבי רוח. שני דברים די מקבילים בסך הכל, אולי כי שאכטה זה כלי שעוזר לי לרדד את מצבי הרוח שלי לכדי משהו שאני מסוגל להתמודד איתו. מה כל העניין הזה עם להתמודד, בכלל. אני עדיין שואל את עצמי. למה רגשות זה משהו שאני צריך *להתמודד* איתו? ממתי זה אתגר וקושי? זה אמור להיות הרי דבר טבעי, שקיים בתוכי ושאני יודע לעבוד איתו ולהשתמש בו לטובתי.

פורנו זה כלי מעולה להדחקה של הרגש. הגירויים העצביים ממלאים את המוח בפעולה והתרחשות, ולגלים הרגשיים יש פחות ופחות השפעה על היווצרות המחשבות וכיווני החשיבה. זה נוח, להרגיש חרמן במקום להרגיש רעב לאינטימיות. זה גנרי, אולי, אבל זה יותר פשוט לעיכול. אם אפשר להחליף את המורכבות המאתגרת של תקשורת אנושית בצריכת תמונות וסרטים מעוררים, למה לא בעצם?

השאיפה האינסופית של החיים להתממשות, היא אותה התנועה של הרגש הנע בתוכינו, ושל החרמנות, הלו היא אנרגיית החיים האבודה. ואמנם אנחנו נתונים לשאיפה בלתי מפסקת של רגשות מתעוררים, המבקשים מימוש, הכרה ומוטיבציה. מימוש, משום שכל רגש הינו תנועה המבקשת ליצור הד בעולם. הכרה, משום שהתנועה באה לידי ביטוי מוחשי בעולם רק במפגשה עם האחר. ומוטיבציה, משום שבסופו של דבר הרגשות הן פרי יצירתנו שלנו, ואנו מבקשים להכיר בכך שפעולתן לטובה.

בעולמם של אבות אבותי אבותינו, היו הכוחות הללו שלובים במרקם היום יום, פעילים לצד כוחות הטבע וכוחות השוק, כאלמנטים נוספים של אותה האלוהות הנושבת בכל ומסדירה את חיינו, רגע אחר רגע. אותם כוחות מיסטיים שבחרו מתי להוריד גשם ולהשקות את השדות, הם גם אלה שהכתירו קיסרים ומלכים, ועיצבו את גורלן של האומות. נדמה ששכחנו את החיבור הראשוני שלנו אל הכוחות האלה, ואל העולם שבו אנו חיים.

רגשות הן תנועה בחומר. והחיבור שלנו אליהן הוא מה שמחבר אותנו אל החיים עצמם, המפכים בתוכנו. והחיבור שלהן אלינו הוא שנוסך את החיים בתודעתנו, האישית והקולקטיבית. מלחמה, שכוונתה תמיד מוות, היא ההתרחקות מן החיים, היא ההינתקות מן הרגש. שאיפה לחידלון התנועה.

תעשו אהבה, לא מלחמה. נדמה ששכחנו מדוע אנחנו כאן, על הכדור הזה, שמסתובב בלי להכיר בנו מסביב לשמש שאינה חושבת עלינו דבר. הכרה בכך משמעותה מוות לאגו, ויתור טוטאלי של חוויית העצמי הנצמדת ככל יכולתה ובכל כוחה אל חוויית החיים והתנועה הבוראת אותה. כמה מפחיד זה נשמע ומרגיש, לוותר ככה. אולי בגלל זה לדבר את הצרכים שלנו זה דבר קשה כל כך. אולי בגלל זה הנטייה הכאילו טבעית שלנו להאשים, לשפוט ולהעביר ביקורת. אולי בגלל זה ההיצמדות האנושית לסבל מרגישה לנו כמו הדבר הנכון, והיחיד, האפשרי לעשות.

המשותף לכל אלה היא ההימנעות מהחיים עצמם, ומההכרה שמתלווה אליהם, המכירה בכך שאין לנו ערך אובייקטיבי. אין זה אומר שאין בנו ערך כשלעצמנו כבני אדם, רק שהערך הזה הוא רלוונטי עבורנו, ועבורנו בלבד. עבור העולם, היקום, אלוהים, או איזה מילה שלא נבחר – אין לנו ערך, ואין לנו משמעות. לא פחות ולא יותר מכל גרגר אבק, עלה כותרת, או נמלה.

פורנו, שאכטות, מין, פוליטיקה, פעילות גופנית, פעילות רוחנית, סערת רגשות, התמכרות לסדרות, פוסטים בפייסבוק, ושאר מיני הנאות רגעיות, בכולם יש ערך. ובכולם יש גם אבל. כי בעולם הדואלי שאנחנו בכל זאת חיים בו, לכל דבר יש מחיר, או גורם, או משמעות, או השלכה, או סיבה. אז אם אני בוחר להשקות את השדה של ההדחקה וההימנעות מהרגש, אני מגדל בתוכי צמחים שחוסמים את התנועה, שמקבעים אותה. ואם לעומת זאת אני בוחר להשקה את השדה הפראי של החיבור לתודעה, ואני מאפשר לרגשות לזרום בי, ליערות לצמוח באדמת גופי, לחיים להיות ביטוי שלי ולי להיות ביטוי של החיים עצמם, אז, ורק אז, תינתן לי חדוות היצירה, אהבת הנתינה, ואפשרות לחיות בגן עדן, אבל ממש כאן ועכשיו.

את החוכמה הזו, אף ספר לא יכול ללמד אותנו. אנחנו יכולים רק למצוא במילים את ניצני ההתעוררות, את הכמיהה של התודעה, ואת ההשראה. הדרך היא שלנו ללכת בה, כתנועה של החומר הפרטי והאישי שלנו. רק האדם השואף אל עצמו באמת, ישמוט ידיו ושכלו מכל היאחזות שהיא, וידע את הטעם האמיתי של החיים, מתוך התחברות אל ההכל והאחד.

אפשר לכבות את הרגשות שלנו. אבל.
זה אומר גם לכבות את עצמנו. וזה חבל.

אותה מהפכה

רשומה נבחרת

פול הוקן אמר פעם
שאנחנו, כל מי שמשתתף בשיקום 
של האנושות, של הפלנטה, איך שתרצו
הוא / היא חלק מהתנועה הגדולה ביותר בעולם
"מערכת החיסון הפלנטרית" הוא קרא לזה

אם עוד לא ראיתם את ההרצאה הזו
אני חושב שכדאי להתחיל מכאן:

ובכן.

היה משפט אחד בתקופת המחאה
שמלא אנשים אמרו, וכל הזמן זה הפריע לי
"מה שהמחאה צריכה לעשות"

"מה שאתם צריכים לעשות זה להצטרף אלינו"
הייתי חושב לעצמי, ולפעמים גם עונה להם.
אבל תכלס- מה שצריך לעשות זה לנשום.

כי הכל קורה מעצמו. ולעשות תוך כדי.
כי אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ודברים גדולים משתנים לאט. לוקח להם זמן.
ודברים קטנים שעוברים מהר, לפעמים אנחנו לא שמים אליהם לב.

אבל השינוי קורה. העולם מתעורר.
היפים כותבים על פוליטיקה.
פוליטיקאים כותבים על פיות.
רוחניקים מדברים על אקולוגיה,
אקטיביסטים מדברים אהבה.
מודעות היא מיינסטרים בימינו.

נכון שלא הכל ורוד, שיש הרבה אי צדק וסבל בעולם.
אבל נדמה שככל שהשנים עוברות, כך יש יותר מודעות,
יותר דברים על השולחן. גדל פה דור חדש, עם גישה לרשת.
דור שהמידע זמין עבורו, תמיד, ומהר. דור שיהיה קשה לשקר לו.

ויש עובדות אלטרנטיביות היום, וחדשות מזוייפות, והמון המון שקר.
אבל מצד שני גם יש היום יותר יוזמות וארגונים מאי פעם,
שפועלים על מנת לקדם את העולם לשלב חדש.

יוזמות חברתיות אקולוגיות עתידניות רוחניות פרקטיות,
שמתעסקות בלשנות הלכה למעשה את מציאות החיים של אנשים ברחבי העולם.
קהילות שמקימות כפרים מחומרים ממוחזרים ומשתמשות באנרגיות ממשאבים מתחדשים.
התארגנויות חברתיות פוליטיות שמאפשרות ומלמדות אנשים לקחת אחריות על החיים שלהם.
שכונות שבונות מרכזים לגידול עצמי של אוכל. טכנולוגיות שמופצות בחינם כדי לעזור לסביבה.
המון דברים קורים. 
השינוי קורה.

כולם מדברים על גלובליזציה.
אני רואה משהו אחר. מישהו קרא לזה קהילליזציה.
קהילות נרקמות, מתחברות זו לזו, מתקשרות ביניהן.
אנחנו עושים פארמקלצ'ר חברתי.
מתבוננים, מתנסים, מסיקים מסקנות ומגיבים בהתאם.

היכולת לראות את התמונה הגדולה,
ואת תנועת ההקשרים, מצריכה מאיתנו צורת חשיבה חדשה.
פעם קראתי לה החשיבה ההוליסטית, או הפרקטלית.
מאז מצאתי מונח בעברית.
החשיבה המגוונית.
זו שרואה מגוון של תהליכים במקביל.

אנחנו מגוונים. וכולנו אחד.
מאבקי חופים וזכויות בעלי חיים. פוליטיקה חדשה וגינות קהילתיות.
ארגוני עובדים ושבטים אינדיאנים. בלוגרים, מעצבים גרפיים, מספרי סיפורים.
לוחמי ליגליזציה וצדק, משוררי מאבקים, מתרגלי זן, פעילים אקטיביסטים, תלמידי צדיקים.
פיות ופיראטים, אנתרופוסופים ויאפים, נביאי התקווה ושוחרי איכות הסביבה.

אם נסתכל מעבר לאשליית הצורה, נראה-
כולנו אותה המהפכה.

הכל זה אנרגיה אבל די להיות היפים

על הקשר בין אינטימיות, אותנטיות, ניו אייג' והעתיד של האנושות.
או במילים אחרות – למה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כרגע הוא אהבה.

יש לי הרגשה שהקטע הבא יהיה פחות פופולרי בקרב הרבה אנשים.
נו מילא. אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן. מה גם שזה טקסט ארוך למדי.
אז למי שאין סבלנות, תקראו רק את החצי הראשון של הפסקה הראשונה. זה מספיק.
למי שיש טיפה סבלנות ומעט קשב יציב, אני באמת ממליץ לפנות כמה דקות ולקרוא.
מרגיש שהטקסט הזה הוא אחד הדברים היותר חכמים שיצא לי לכתוב מזה הרבה זמן.

בגדול, מה שאני הולך להגיד פה, זה שאינטימיות היא עניין חשמלי, שבני האדם הם יצורים חשמליים, ושהקורונה וכל ההיסטריה שסביבה היא הזדמנות נהדרת לאזן את השדות החשמליים שלנו, ברמה האישית, הקהילתית ובכלל. כי מעבר לעובדה שהזיהום ירד בצורה משמעותית בשבועות האחרונים, ובעלי חיים החלו לפקוד איזורים עירוניים ברגע שהפסיקה תנועת המכוניות, קרה דבר לא פחות משמעותי אבל הרבה פחות דרמטי, לפחות לבינתיים –

הזמן הפרטי עצר מלכת. 

לבערך רבע מהעולם אסור כרגע לצאת מהבית. זה אומר שאין לאן ללכת, וזה אומר שאין לאן למהר כרגע. מה שמאפשר לנו לעצור ולהיות רגע עם עצמנו, עם המשפחות שלנו, עם הפחדים והחששות והתקוות והחלומות שלנו. עם הרגשות והמחשבות שלא נתנו להם מקום כי לא היה לנו זמן במשך כל כך הרבה שנים. וזה חתיכת אוצר. אבל אנחנו קוראים לזה עוצר, ומתבאסים.

עכשיו, התרגלנו כל כך לחשוב בדרמטיות, ודמיינו את סוף העולם בהתאם. כאירוע דרמטי מאוד. הסדרות והסרטים שכולנו ראינו דיברו על מגפה שהורגת מאות מיליוני אנשים, או על אסטרואידים שמשמידים חצי מהחיים על פני כדור הארץ. וכולנו חיכינו למלחמת גוג ומגוג, או לפחות לחייזרים שיבואו וישמידו את הפנטגון. וכשהם לא באו, חשבנו שהכל בסדר והמשכנו בשלנו.

הטבע עובד אחרת מאיך שהמוח האנושי חושב. (זאת אולי הנקודה הכי חשובה בכל הפוסט הזה. אבל כדי להבין אותה לעומק, צריך לקרוא הכל. זה טריקי, אבל זאת המציאות. היא טריקית.) בכל אופן, מה שאני בא להגיד פה, זה שבזמן שחיכינו לאפוקליפסה, קרה משהו אחר לגמרי. באה מגיפה שגרמה לכולנו לעצור, אבל לא הרגה מיליונים כמו שחשבנו שיקרה. כי הטבע לא עובד באפוקליפסות. הוא מתמשך. ועכשיו יש לנו הזדמנות, לפגוש את הרגשות המנודים שלנו, לעשות שלום עם ההורים שלנו, להתחבר מחדש בקהילות מקומיות, וללמוד ולתרגל אינטימיות. מעטים מאיתנו שמים לב להזדמנות הזאת, כי כאמור, התרגלנו לחפש את הדרמה. לא רק מחשבתית. גם פיזית, אנחנו מחווטים ברמה הביולוגית להגיב לדרמה. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר.

אם הייתי צריך לבחור כותרת אחרת לטקסט הזה, הייתי קורא לו:
אינטימיות היא הבסיס לחיים אנושיים מאוזנים.
אבל קראתי לו הכל זה אנרגיה ודי להיות היפים. כי אני חושב שבאמת הכל זה אנרגיה, ושאם ההיפים של היום היו קצת פחות שאנטי באנטי וקצת יוצר דוגרי ותכלס, היינו יכולים לשנות את העולם מחר בבוקר, בזכות הבלגן שהקורונה יוצאת. אבל אנחנו היפים. בואו רגע נדבר על זה.

הניו אייג' (אולי יש לומר נו אייג', כי זה לא באמת חדש), הוא תוצר של הקפיטליזם. זה לא אומר שרוחניות היא בהכרח אביזר של תרבות הצריכה, כמו שגדי טאוב כתב פעם כדי למחות על זה שהוא לא הצליח מעולם להיות טוב כמו גבי ניצן, אבל זה כן אומר שמשהו גדול מתפספס כאן.

ולא כי השיטות או הדרכים לא נכונות או לא רלוונטיות. פשוט כי כל דרך רוחנית שלא מותאמת למצב הרגשי והנפשי של ההולך בה, לא עונה על הצרכים הספציפיים שלו. וכנראה שזה מה שקורה לנו, המחפשים הרוחניים של המערב. אנחנו מדברים על נשמה במונחים של פרטים אינדיבידואליים, ומחפשים את הניצוץ האלוהי שבנו כדי לדעת מה הייחוד השיווקי שאיתו נוכל להתקדם במעלה סולם הערך של השוק. אז אנחנו מפספסים את הפואנטה של הרוחניות, בעצם.

אני מבין למה טענות כמו "כולנו באנו הנה לעבור מסע משמעותי ולהתפתח" זוכות לאהדה רבה. כי זה רומנטי, וזה מלטף לנו את האגו. גם אמירות מסוג "השאיפה היא להיות במקום שרואה את העצבים ואת הכעס כלא רלוונטיים" נפוצות ככל שהן מסוכנות. הרבה פעמים אנחנו לא נצליח להגשים את השאיפה הזאת, וכתוצאה מכך נהיה ממורמרים ומלאי כעס עוד יותר מקודם, אבל איזה אושר זה להאמין לרגע שאני מסוגל/ת לזה, נכון? כמה נעים זה להרגיש מעל הרגשות שלי.

ואז, מה שקורה בפועל, זה שדרכים רוחניות נתפסות על ידי הציבור הרחב כטריקים לוויתור עצמי, ובמקום להוביל את האנושות לכיוון חדש ומרגש, אנחנו נשארים חבורה של הזויים ומוזרים שמדברים בעיקר עם עצמם. כי אנחנו, ואני מדבר בהכללה עצומה פה, כמובן, אז מי שנעלב/ת שיבדוק עם עצמו איפה זה פוגש אותו/ה, אנחנו לא באמת מתמודדים עם הרגשות שלנו, אנחנו מתאמצים להסביר במילים גבוהות את חוסר האחריות שאנחנו מפגינים באופן ברוטלי, ואנחנו מתכחשים לכל זה על ידי טענות לקונספירציות, והאשמת "הציבור הרחב" בהיותו בור / טיפש / חסר ערכים, כאילו אנחנו האדם הנאור.

האדם הוא יצור קהילתי, והנו אייג' מספר לנו שעלינו לקחת אחריות על עצמנו, להכיר בכך שהכל זה רק שיקוף, לנשום ולשאוף להיות בודהה על מקל סלפי, ולעשות לימונדה ממה שהחיים מביאים לנו. הבעיה העיקרית עם הגישה הזאת, היא שלפעמים העולם מביא לנו תפוזים, או קלמנטינות, או אבוקדו. ואנחנו מנסים לעשות מזה לימונדה, כי זה מה שלימדנו את עצמנו לעשות.

הבעיה השנייה היא שאנחנו כל כך מרוכזים בלעשות משהו עם מה שיש, עד שאנחנו לא זוכרים להיות בו רגע.  סתם ככה, בלי לעשות שום דבר. רק להיות עם הרגע הזה.

בלי לזוז לשום מקום. בלי לנסות להימנע מכל מה שלא נעים לנו. בלי לנסות לקבל את זה ולחבק את הכל בשתי ידיים. רק להיות. עם הטוב. עם הרע. עם העונג. עם הרגע הנוכחי. להתבונן בו בחיוך, להתקרב אליו ברוך, לא להיאחז בשום דבר. ולא להדוף כלום.

מתי בפעם האחרונה היית עד למה שבא אליך ולא ניסית לעשות לגביו שום דבר לשום כיוון?

שווה לנסות את זה פעם או פעמיים. זה מרענן. בעיקר אחרי כל כך הרבה סדנאות שמלמדות אותנו לנשום מעבר לכעס, לנוע אל מעבר לכיווץ, לצאת מחוץ למחשבות ולמיינד שלנו, לצחוק על העצבות. בסדר, אני מגזים, ברור. אבל אני לא סתם מגזים, אוקיי? אני עושה את זה בכוונה, כדי לעורר פרובוקציה. אני רוצה לעצבן אתכם. תוהים למה? תתעצבנו ותמשיכו לקרוא. זה יתבהר.

אני רוצה שתתעצבנו רגע, כדי שנוכל לדבר על העצבים שבגוף שלנו. מרגיש/ה את זה, כרגע? ממש עכשיו? חשמל בשרירים, מתח בגוף, כעס עליי, רצון להאשים אותי ולתקוף אותי ולהוכיח לי שאני טועה? מעולה. איך זה מרגיש? מפחיד? מלחיץ? נוח? אם נוח לך אם התחושה הזו, מזל טוב. יש לך סיכוי גבוה הרבה יותר להצליח לחוות עונג. כי זו אותה מערכת, בסופו של יום. מערכת הולכת החשמל במרחבי הגוף. אם לא נוח לך עם העצבים שלך, איך יהיה לך נוח עם העונג?

וזאת, רבותיי, וגבירותיי, הסיבה שרבים כל כך מאיתנו ממהרים לגמור.

כולל אותי. כי אנחנו לא יודעים להכיל חשמל במערכת העצבים שלנו.

אנחנו לא יודעים להנות כי אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לכעוס.

גם התרגשות, זה פחות או יותר אותו הסיפור. חשמל במערכת העצבים. כשיש לי יותר מדי חשמל במערכת העצבים, אני בורח למוח. מפעיל את המיינד שינתח ויסביר ויתגונן. זה מה שיוצר ציניות, אגב. ציניות היא שיריון שנועד להתמיר את האנרגיה החשמלית במערכת העצבים מהתרגשות להתגוננות, פשוט כי את זה המערכת שלנו כן יודעת לעשות. כשאני בהתגוננות אני מעדיף לחשוב שגם שאר העולם מתנהג ככה, ושהוא עושה לי את זה בכוונה. זה עוזר לי לשמור על עצמי בטוח, ולשכנע אותי שאני פועל נכון. וזה גם מרחיק ממני אחרים, מה שבהחלט עוזר לי להתגונן.

הבנתם? זה בסך הכל לופ של המערכת. אבל מה, בגלל שכולנו מתוכנתים להגיב מהרגש, ורק חושבים שאנחנו יודעים מה זה אומר להיות אדם נאור, אז כשאתה ציני במרחבים רוחניים תוקפים אותך. במקום להבין שנבהלת כי ננגעו לך הרגשות. סליחה, גלשתי לפסים אישיים. אבל גם בי עוד יש כעס על האנשים האלה, שהבטיחו לי גדולות ונצורות, או לפחות אהבה ללא תנאי.

למרות שאני יודע היום שאף אחד לא הבטיח לי כלום. זה הייתי אני שנאחז באשליות. את זה אני יודע לפחות. ואני כועס ומאשים הרבה פחות. אני רק מנסה להגיד, תכלס, שהתפיסה הזאת שאומרת שהכל אחד, ושהכל אור ואהבה ויופי, היא עוד דרך של בריחה מהמציאות. זאת אומרת, יש גם הרבה אמת בתפיסה הזאת, אבל, בין להגיד את זה לבין לחיות את זה יש עולם ומלואו. כי רוחניות, כמו שאמרתי קודם, היא מוצר צריכה בימינו. ולצרוך רוחניות זה לא נאור יותר מלקנות בגדים בקסטרו. זה בסך הכל שאלה של עם איזה ערכי מותג אנחנו בוחרים להזדהות.

אז כל עוד אנחנו ניגשים אל עולם הרוח כצרכנים, מחפשים את המוצר הנכון שיפתור לנו את כל הבעיות, רודפים אחרי הקסם ונמנעים מלעשות את העבודה הפנימית, במודע או שלא במודע, אנחנו נשארים פאסיביים, מדוכאים וחסרי ביטחון עצמי, שמנסים להיות מיוחדים ולעמוד בכל הכללים ולהיות כמו כולם כדי שלא יראו אותנו וישימו לב שאין לנו מושג מי אנחנו אמורים להיות.

אנחנו אמורים להיות עצמנו, אבל אף אחד לא לימד אותנו איך עושים את זה. ואנחנו כל כך רגילים שתמיד יש מישהו שאומר לנו מה לעשות, ומלמד אותנו איך לעשות ואיך להיות. ככה גידלו אותנו, זו התרבות שאנחנו חיים בה, היא מבוססת על פחד ולכן מגדלת ילדים משותקים רגשית ומנטלית, מנותקים מהגוף ומהחוויה החופשית שלהם אותו. חסרי יכולת להכיל חשמל במערכת העצבים, זוכרים? דיברנו על זה קצת קודם.

להיות עצמנו זה קודם כל לאפשר זרימה חופשית של החשמל במערכת העצבים שלנו.

כשזה מתאפשר, קורים שני דברים שאנחנו אולי לא רגילים אליהם, אבל הם חשובים מאוד. הראשון הוא שאנחנו מרגישים את הרגשות שלנו, והם עוברים דרכנו ומשתחררים. בניגוד למה שבדרך כלל קורה לבני התרבות המודרנית, שמרגישים את המחשבות שלהם, כי האנרגיה בגוף נתקעת אז היא עוברת למוח שמייצר מחשבות אוטומטיות מתוך דפוסים של התגוננות ושולח את האנרגיה באמצעותם בחזרה לגוף. זה השיריון שגם אותו כבר הזכרתי, כמה פסקאות למעלה.

הדבר השני שקורה הוא שבמקום להגיב מהמיינד, אנחנו מגיבים ישירות מהלב. וככה אנחנו פחות בניסיון להיות בשליטה ופחות במתח ממה שהולך לבוא ובניסיון עקר להתגונן מפניו, ויש לנו הרבה יותר אנרגיה פנויה להתבוננות, להקשבה, לנוכחות. והתגובות שלנו הרבה יותר זורמות, ופשוטות. ולרוב גם הרבה יותר נעימות לסובבים אותנו. וככה בעצם ככל שאנחנו יותר עצמנו, אנחנו מקבלים פידבק חיובי יותר מהעולם.

אז למה זה כל כך קשה לנו? למה אנחנו לא ככה כל הזמן?

ובכן, כי התרגלנו לא להיות. וכולם מסביבנו התרגלו גם כן, להיות פחות הם עצמם ויותר דמויות. ואם מישהו חלילה מתחיל להשתחרר מהמשחק המלאכותי והמעייף הזה, השאר ישר מתחילים לתקוף אותו. לא במודע, לא ברצון, פשוט כי מערכת העצבים שלנו היא מעגלים חשמליים שמחווטים להגיב בצורות מסוימות, ואם המערכת לא מקבלת את המשוב שהיא רגילה אליו, היא מזהה סכנה ומתייחסת למצב כאל איום, מה שגורם לנו לתקוף. זה המנגנון שגורם לנו לצעוק על אנשים שצועקים עלינו, למשל. או להשתתק ולקפוא במקום. איך נגיב ספציפית זה דבר שתלוי בהקשר של הסיטואציה, בחיווט שלנו, ובעוצמה של הצעקות.

אז אוקיי, התרגלנו לשחק דמויות. ומה הבעיה עם זה? שאנחנו לא יודעים להיות באינטימיות. וכדי להירפא מהטראומות, כדי לגדול רוחנית, אינטימיות זה מאסט. למה? כי השינוי אולי מתחיל בתוכנו, אבל הוא בא לידי ביטוי במערכות היחסים שלנו. וכי האדם, כמו שאמרנו, הוא יצור חשמלי, והמטענים החשמלים שלנו נפגשים ללא הרף.

לכן גדילה רוחנית היא בפועל יכולת להכיל יותר חשמל במערכת.

אינטימיות היא שהייה של שני מטענים במרחק לא גדול זה מזה, מה שיוצר השראה הדדית. השראה זה מונח חשמלי לגמרי, אגב. הוא אומר שמטען אחד משפיע על המטען האחר. אינטימיות היא קירבה, וקירבה כזו מגבירה את החשמל במערכת העצבים שלנו. ואנחנו לא יודעים להכיל את זה. מה עושה מעגל חשמלי שיש בו עודף? מחפש את הדרך הכי קצרה לפרוק את העודף הזה. בגלל זה, כאמור, גברים ממהרים לגמור. בגלל זה מיניות בחברה שלנו לרוב מכוונת פואנטה. ובגלל זה אנחנו נוטים לבלבל בין הרצון לאינטימיות לבין חרמנות. כי זה אותם חוטים חשמליים, והתרגלנו למסלול הקצר, או שהמעגלים החשמליים שלנו התחווטו ככה, מה שנרצה.

מקווה שזה היה ברור. בכל אופן, כשאנחנו מחפשים אינטימיות, אנחנו שואפים לקרבה אל יצור אנוש נוסף, מה שהכרחי עבורנו בשביל לשרוד, וגם, כמו שהבנו כבר, בשביל להירפא ולגדול. אבל התרבות שלנו חיווטה אותנו להימנע מאינטימיות אותנטית, ולכן אנחנו שוב משחקים בכאילו. כמה קל זה לא באמת לגעת בפצעים של עצמנו, ולצפות מאחרים שיכילו אותי ויקבלו אותי ויאהבו אותי כמו שאני.

וזה לגיטימי ממש להרגיש ככה. כל הרגשות הם לגיטימיים. אבל אנחנו רוצים לגדול, נכון? ומה שתיארתי פה זה מנגנון הגנה של הילד, שמחפש מפלט אצל ההורה שלו. סביר להניח, בהתחשב בתנאי החיים של ילדים בתרבות המודרנית, שלא קיבלנו מענה על הצרכים האלה בילדות. ולכן עכשיו אנחנו משליכים אותם בלא מודע על מערכות היחסים הבוגרות שלנו, והרומנטיות בעיקר.

אני חוזר לנו אייג'. מה הוא מלמד אותנו? שכל מערכת יחסים היא רק שיקוף לעולם הפנימי שלנו. וזה  נכון. אבל זה גם לא נכון. כי כל מערכת יחסים מורכבת משני צדדים. שני מטענים חשמליים שנפגשים. לרוב, הם מזינים אחד את השני. גם כשרבים. בעיקר כשרבים. ריבים הם תענוג למערכת העצבים, כי מלא מתח חשמלי נפרק ועובר מאחד לשני ככה. אולי בגלל זה אנחנו מכורים ללריב.

תנסו לחשוב מה היה קורה אם לא היינו רבים. כמה מתח היה נשאר לנו תקוע בגוף? אם היינו יודעם להמיר את המתח הזה חזרה לאנרגיה יצירתית במקום לפרוק אותו בכעס, מה היינו עושים איתו? היינו יכולים להיות יצירתיים, זורמים יותר, גמישים, לעשות אהבה, ספורט, אומנות, כאלה דברים. אבל אז, למי הייתה סבלנות לשבת ולראות סדרות מלאות דרמה בנטפליקס? כשלמעשה, אנחנו רואים סרטים כדי לענג את בלוטות הרגש שלנו. אנחנו מאוננים לעצמנו רגשית באמצעים גרפים וויזואליים, כי אנחנו לא יודעים איך להניע באופן אותנטי את החשמל בגוף. זה כל הסיפור.

למה זה משהו שחשוב להבין? כי אנחנו חיים בעולם שמתוכנת לחשוב בצורה דרמטית.

ולכן, כשהגיעה מגיפה כלל עולמית, כולנו רצנו לדרמה. לפאניקה, לתרחישי האימה, לניסיונות להגיב בצורה חריפה ומיידית. לתרבות שלנו יש נטייה לעודד אותנו לפאסיביות כי זה מה שהיא מכירה. היא יודעת לייצר סדרות דרמה, והיא לא יודעת לייצר אינטימיות. וגם הפוליטיקאים שלנו, אין להם יכולת להכיל את המתח בגוף, וכתוצאה מכך הם מגיבים בהיסטריה על גבול הטירוף.

אני לא טוען שאין צורך בהסגר הנוכחי, או שאני יודע מה הפיתרון הנכון לקורונה. קודם כל, כי אין לי שמץ של מושג מה נכון. אני לא מבין כלום בנושא הזה, וזה לא מעניין אותי. אני מקשיב להנחיות של הרשויות ונשאר בבית. אבל יותר מזה שאני לא יודע מה הדבר הנכון לעשות, אני לא חושב שיש לכל הסיפור הזה "פיתרון". כי אין מה לפתור פה. וזאת הנקודה שהעולם מפספס.

אז מה אני כן מציע? להתחיל מלחבק את עצמנו, ולהבין שהכל בסדר. מותר לנו הכל. לבכות לכעוס לצחוק לשמוח לפחד להתבלבל להתרגש לא לדעת מה לעשות. לא לדעת. בעיקר לא לדעת. מותר לנו. רצוי אפילו שנרשה לעצמנו לא לדעת. או לפחות לדעת פחות. ולהקשיב קצת יותר. ולהרגיש. אחת הדרכים שגיליתי שעוזרות לי מאוד כשאני מוצף, היא להתמקד בתחושות הגופניות. למשש עלה. להחזיק ביד אבן. ללטף לעצמי את הלחי.

התחושה הגופנית היא דרך החוצה מהדרמה, כי היא מעבירה אותנו מהמיינד לנוכחות.

ככל שנלמד להרגיש ונוכל להכיל יותר רגש, ככה נוכל להיפתח ולהתקרב לאחרים באמת, ואז נוכל לרפא את עצמנו. לא באמצעותם אבל בעזרתם. בהסכמתם לראות אותנו כפי שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו, וזאת הדרך היחידה באמת לגדול. להסכים לעצמנו להיות מי שאנחנו באותו הרגע כדי להסיר את ההתנגדויות בתוכנו ולתת לחשמל שבנו לזרום.

כשאנחנו מסכימים לעצמנו להיות במערכת יחסים כזאת שמאפשרת לשני הצדדים להביא את עצמם בלי שיפוטיות וביקורת וגם בלי ציפיות, אנחנו לומדים שלחבק את עצמנו זה רק תרגול בכאילו, כי כדי באמת לחבק צריך גם לאפשר לעצמנו להרפות. ואת זה אי אפשר לעשות כשמחזיקים את עצמנו. ולכן בני האדם הם יצורים חברתיים. חיה שגדלה בלהקות. כי אנחנו זקוקים אחד לשני ואחת לשניה ואחד לשניה ואחת לשני כדי לשרוד, וכדי לגדול, וכדי לאהוב.

ואם כבר יש משהו שבאנו לעשות כאן, זה לאהוב.

הכל חסר משמעות מלבד מה שאנחנו בוחרים להעניק לו משמעות. ולכן, הקורונה היא מתנה שהאנושות קיבלה מכדור הארץ. כי היא זמן לעצור את הכל לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה – למה אנחנו רוצים לתת משמעות?

אצל האנשים שמסכימים להיכנע לכאוס כרגע, ולא מחפשים פיתרון, מתפנה זמן, ומתפנה אנרגיה. הפנאי הזה מאפשר לנו לפגוש את הרגשות המנודים שלנו, כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, ולעשות שלום עם עצמנו ועם הקרובים אלינו. בהמשך, ככל שנאפשר לזה, נראה איך המציאות שלנו משתנה, איך יש לנו פחות מתח בגוף, ואיך נעים לנו יותר גם בפיזי וגם ברגש.

העולם המודרני מורכב מגופים כמו תאגידים וממשלות, שמתבססים על ההפרדה בין הצד האנושי של החיים לבין הצד הכלכלי שלהם. התמוססות המערכות שאנחנו חווים כרגע מערבבת את הכל. בנוסף לזמן הפנוי שיש לאנשים, גם החשיבות של הקרובים אלינו פיזית הולכת וגדלה, כאשר אין עבודה לצאת אליה, ואין פקק בכביש לעמוד בו שעות. אנחנו נאלצים, או זוכים, תלוי בזווית ההסתכלות שלנו, לבלות זמן עם המשפחה, לדבר עם השכנים, ולהיות נוכחים יותר בכאן ובעכשיו שלנו. אנחנו תמיד יכולים ללכת למסך, לפייסבוק ולחדשות, והרבה מאיתנו עושים את זה, אבל זה לא מספק אותנו לאורך זמן.

זה אמנם ממכר מאוד, גם בגלל התהליכים הפסיכולוגיים שלא זה המקום להיכנס אליהם, וגם בגלל העובדה שמסך הוא שדה אלקטרו מגנטי ואנחנו יצורים חשמליים, מה שאומר שאנחנו נמשכים למסך ברמה הפיזיקלית. אבל כמה שזה ממכר זה לא ממלא אותנו. כי אנחנו פורקים חשמל למסך, ואנחנו מתמלאים ממפגש של גופים, משדות של אחרים שאיתם אנחנו באים במגע. וגם כמו שאמרתי ממש לפני רגע, מגע עוזר לנו לצאת מהדרמה ולחזור לנוכחות.

אין מגע בין אנשים ברשתות החברתיות. זאת אחת הסיבות שלאורך זמן, הן יוצרות ריקנות. ומכאן המסקנה האופטימית שלי, לסיכום הפוסט הזה. אני יודע שהוא היה ארוך. מקווה שהוא היה שווה את זה. בכל אופן, הסיבה שאני חושב שהעולם בדרך למקום טוב יותר, היא שהזמן החופשי שמתפנה לנו יאפשר לנו להתמלא מאינטימיות, והרשתות החברתיות שמציפות פאניקה ומבוססות על תחושת נפרדות פשוט לא יצליחו לתחזק לאורך זמן את התלות שיש לנו בהן.

נכון, בסופו של דבר הכלכלה תחזור לסובב את כדור הארץ בקצב מהיר מדי ולא טבעי עבורו. אבל בינתיים, המון אנשים מקבלים את ההזדמנות להיזכר כמה פשוט וקל הכל יכול להיות. וזה מרגש אותי. למרות שזה לא דרמטי כמו שקיוויתי שסוף העולם יראה. זה מרגיש לי הרבה יותר טבעי מהסרטים שראיתי. ככה עובדות מערכות טבעיות. הן משתנות לאט, ולאורך זמן. והאנושות, אחרי הכל, היא מערכת טבעית. והיא משתנה, נרצה או לא נרצה. אז מה שנשאר לנו לעשות זה לשאול את עצמנו למה אנחנו רוצים לתת יותר משמעות, ולהקדיש תשומת לב לתשובות שלנו.

כל עוד אין לאן למהר, בואו נעשה אהבה, בכמה שיותר דרכים וצורות. 

אוקיי, זה היה ארוך, אני יודע. תודה למי ששרד עד הלום וכל הכבוד. אני מניח שיש לך קצת סלט במוח כרגע מכל המילים האלה על רגשות, ולכן אנסה לסכם: הקורונה היא הזדמנות עבורנו, כאנושות, להתבגר. משום שהיא מאפשרת לנו לעצור את המירוץ ההישרדותי של היום יום, ולגלות דרך אחרת להתנהל בעולם הזה. עבור מי שיבחר בכך, התקופה הזאת יכולה להיות תקופה של גדילה משמעותית, צמיחה רגשית, ושינוי מהותי באופן ההסתכלות על החיים האלה.

אנשים נמצאים בבתים, תקועים יחד עם המשפחות, משוללי יכולת לברוח. זה יכול לחרפן, זה עלול להוביל לפיצוצים, אבל זו גם הזדמנות עצומה לפגוש את הקושי, לשהות באי הנוחות, לחבק את הכאוס בשתי ידיים, וללמוד לעשות אהבה עם עצמנו. ועם האנשים שקרובים אלינו. למרות, ובגלל, שזה קשה. כי ככל שאנחנו קרובים כך הפוטנציאל החשמלי גדול יותר. מה שאומר שיש סיכוי גגדול לפיצוץ, וסיכוי יותר גדול לגדילה משותפת. מה יקרה? זה תלוי בנו. באיך שנבחר להתמודד עם המציאות. בכמה שנהיה מוכנים להיפתח ולפגוש את עצמנו באמת.

ועוד מחשבה אחת לסיום. אומרים שהתמונה שהולידה את התנועה הסביבתית ברחבי העולם, הייתה התמונה הראשונה של כדור הארץ מהחלל. זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים יכלו לראות במו עיניהם את העובדה שכולנו חולקים את אותה הפלנטה. זה גרם לתודעה הקולקטיבית, במובן מסויים, להתעורר ולהכיר בעצמה כקיימת. הקורונה היא המגפה הראשונה בעידן הרשתות החברתיות. אמנם כולנו בהסגר, אבל כולנו ביחד בזה. אז תחשבו רגע על התודעה הקולקטיבית, יושבת בבית מול המסך, רואה חלקים מעצמה מתים במאסות, חווה פחד ופאניקה, מתרגלת מדיטציה ויוגה, ומי יודע מה עוד. אנחנו לא יכולים לדעת לאן זה יוביל אותנו. אנחנו בהחלט יכולים לעשות את חלקנו, לנשום עמוק לכאבים שלנו, להסכים לפגוש את הפחדים שלנו, ולהתפלל.

ETjcBr_XkAgIEqe

סוף העולם בדרך? פנטזיה אוטופית פוסט אפוקליפטית

בסוף השבוע האחרוון הייתי אמור ללכת לרקוד במסיבת טבע. אבל אז, הנחיות משרד הבריאות בעקבות פאניקת הקורונה, גרמו לזה שהכרטיס שלי התבטל, וגם ככה נשמע שהמסיבה כולה הייתה בבעיה. חלק מהאמנים לא הורשו להיכנס לישראל, ולמסיבה עצמה היה אסור להכניס אפילו בקבוקי מים. בקיצור, נשארתי בבית מול המחשב, במקום לצאת לרקוד בחיק הטבע. מה אני אגיד? לא כייף. מלא אנרגיה בגוף שמחכה להתפרק ברחבה, ומשתחררת לפיד הפייסבוק שמלא בהשערות, ספקולציות, תיאוריות קונספירציה ובדיחות על המצב ועל הפאניקה העולמית.

אז מה שקרה זה שהתחלתי לדמיין מה עוד הולך לקרות ואיך זה ייראה, ואז חשבתי איך זה יכול להיראות אחרת, אם המציאות הייתה מתנהגת כמו שאני רוצה, ולא כמו שהיא רוצה. בקיצור, יצא ממני הסיפור הזה, ואני מקווה שהוא יהיה ויראלי לפחות כמו הוירוס הנוכחי. אז אם אהבתם, שתפו את הלינק לטקסט הזה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, וגם בזו של העבודה. ככה אולי נפיץ קצת גוד וייבז, במקום כל הפאניקה וסיפורי האימה שהמערכת מפזרת בתודעה שלנו. חג שמח :)

***

2.3.2021

יומני היקר שלום.

אני זוכר שבהתחלה, אף אחד מאיתנו לא התרגש מהקורונה.

היינו רגילים לזלזל במה שאמרו בחדשות, ולא החזקנו מהסיפור הזה יותר מעוד קוריוז. כשהדיווחים לא עצרו אלא רק התגברו, התחילו שמועות קונספירציה. היו מי שאמרו שהוירוס הזה הונדס במעבדה, אחרים אמרו שאין בכלל וירוס וזה רק ניסיון עולמי לזרות פאניקה בציבור הרחב. אבל השמועות המשיכו להגיע, והמחלה המשיכה להתפשט. לפחות זה מה שסיפרו בעיתונים. אישית, לא פגשתי אף אחד שנדבק בקורונה. ומצד שני, בעולם של כמעט עשרה מיליארד בני אדם, יש הרבה דברים שאי אפשר לדעת. במיוחד בעידן שלפני המהפכה, על כל הדיס אינפורמציה והפייק ניוז שמילאו את הרשתות החברתיות, עד שהאינטרנט נפל.

בחודש הראשון, החיים המשיכו פחות או יותר כרגיל. אנשים הלכו לעבודה, טסו לחו"ל, ופשוט קנו יותר מסכות וחומר ג'ל לחיטוי ידיים. כבר אז היה אפשר להרגיש את הפאניקה מתעוררת, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות. היינו רגילים לזה שכל פעם יש משהו אחר שצריך לפחד ממנו. פעם זה היה סארס ופעם זה היה דאע"ש. אז גם הקורונה הרגיש כמו עוד ניסיון של הממשלות להפחיד את הציבור וכולנו המשכנו בשלנו. בחודש השני כבר התחילו לקרות דברים משונים, שבדיעבד היו אמורים לגרום לנו להרים גבה, אם לא יותר מזה. התחילו להגביל טיסות למקומות מסוימים, והכריחו אנשים שחזרו מחו"ל להיכנס לבידוד ביתי. אבל המשכנו בשלנו, המציאות הייתה הזויה מספיק באותם ימים, עם כל הבלאגן הפוליטי שהיה כאן, ולמי היה כוח להיבהל ממגפה עולמית?

בהתחלה אלה היו רק הנחיות של הממשלה, וסיפורים על פקחים שאנשים מתעטשים עליהם, וכל מיני דיווחים לא מאומתים מסין שכללו סרטונים שנראו מפוברקים לחלוטין על משאיות מלאות גופות ועוצר של מאות מיליוני סינים. ועדיין, אנשים לא התרגשו. סין הייתה במשך שנים מקום שאף אחד לא באמת ידע מה קורה בו בגלל הצנזורה של הממשל, וגם הפעם חשבנו שזה בסך הכל שקרים שהסינים מפיצים לגבי עצמם כדי לבלל את שאר העולם. לא היה ברור למה להם לעשות את זה, אבל הדיבור היה שהסינים רוצים להשתלט על העולם, אז הנחנו שזה גם חלק מהסיפור הזה, ושהם פשוט קצת הגזימו הפעם. מצד שני, במשך שנים היו סיפורים על קציר איברים אצל מתרגלי הפאלון גונג בסין, שזו שיטה רוחנית כלשהי שכביכול מי שתרגל אותה נשלח למחנות מעצר ולבסוף נרצח באכזריות וגם מהסיפורים האלה אף אחד לא התרגש יותר מדי אז לא היה שום דבר שיגרום למישהו לחשוב שהפעם זה אחרת ושצריך להתייחס לזה ברצינות.

אני מדבר על האזרחים, כמובן. הממשלות בהחלט לקחו את הסיפוןר של הקורונה ברצינות. הרבה מאיתנו חשבו שהן לוקחות את הסיפור הזה ברצינות רבה הרבה יותר מדי, וקונספירציות ברשת התחילו לקבל תאוצה. היו דיבורים על ניסוי עולמי בנשק ביולוגי לדילול אוכלוסין, ועל תכנית של ממשלות העולם להשתמש בוירוס ובפאניקה שסביבו כדי להחיל את הסדר העולמי החדש, שזה משהו שקונספירטורים דיברו עליו במשך שנים. אבל זה היה נשמע כל כך מופרך, שרוב הציבור לא האמין לזה. גם כשהוקם צוות מיוחד שמטרתו הייתה לפקח ולאכוף את הבידוד ואת הנחיות הממשלה, עדיין לא רצינו להאמין שמדובר במשהו שהוא בקנה מידה בין לאומי. חשבנו שזו רק הממשלה שלנו, שגם ככה הייתה במצב בעייתי מבחינה ציבורית, ובישראל אהבו מאז ומעולם מצבי חירום שבהם הרשויות יכולות לקחת את החופש מהאזרחים. אז המשכנו להיות אדישים למשך עוד שבוע או שבועיים, ואז השיט התחיל להיות מוזר באמת.

התחילו לצוץ ברשת סרטונים של פקחים מפוצצים במכות אנשים שעושים אפצ'י ברחוב, היו שמועות על היעלמויות של מאות אלפי אנשים בסין, שממנה כביכול הנגיף התחיל להתפשט, טיסות התחילו להתבטל והיה דיבור שיש איסור על יציאה מהארץ לעובדי מדינה וכאלה דברים. השמועות דיברו על זה שעוד מעט סוגרים את הגבולות, ואנשים לא ידעו מה לעשות. ואז משרד הבריאות הוציא הנחיות חדשות, שאוסרות על התקהלויות של אנשים, וזה התחיל להרגיש כאילו המדינה כולה נכנסת לעוצר. זה היה בשבוע של חג הפורים, ומסיבות התחילו להתבטל. הקהל של החוגגים, שהיה כבר שפוף משנים של מאבק ברשויות, לא הסכים לזה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתנו, אנשים שרק רצו לרקוד בטבע. במקום לציית ולשתף פעולה ההפקות הכריזו על מסיבות מחתרת, וכל האירועים שהמשטרה רצתה לסגור עברו ללוקיישנים סודיים, כשהודעות רצו בטלגרם ובסמסים כמו שהיינו עושים פעם.

היו כמה מסיבות ממש מגניבות באותו חג. מערכות הגברה הועמסו על משאיות, הבמות לדיג'יים נבנו על ארגזים של טנדרים, וכל פעם ששמעו שהמשטרה מתקרבת, הניעו את המכוניות ונסעו לרקוד במקום אחר. הממשלה לא אהבה את זה. הם רצו להיות בשליטה, ולהחליט בעצמם מה עושים. בדיעבד, אנחנו יודעים להגיד שהיה להם חשוב להכניס את המדינה כולה לעוצר. באותו הזמן פשוט חשבנו שהם מתנהגים כהרגלם, בטיפשות ובפאניקה מוגזמת. אבל כשהכוח המיוחד שהוקם למאבק בקורונה קיבל חיזוק מפתיע, וכוחות צבא נקראו להתערב בסיטואציה, הכל התפוצץ. בתכלס, זאת הייתה נקודת המפנה של כל הסיטואציה, והרגע בו התחילה המהפכה באמת. מה שקרה היה שבצבא היו לא מעט חיילים שאהבו לרקוד טראנס בעצמם, ובין החוגגים היו לא מעט חברים ומשפחה של אנשי צבא. ככה שבמקום לשתף פעולה עם הממשלה, החיילים סירבו פקודה, וגם בשרשרת הפיקוד אנשים התחילו להתהפך ולהתפכח.  ככה התחיל המרד, בעצם, ובדיעבד, יכול להיות שזה מה שהציל אותנו מלגמור כמו הרבה מדינות אחרות.

אבל אני מקדים את המאוחר.

אולי כדאי רגע לתת רקע על המצב הפוליטי בישראל באותה התקופה. היינו אחרי בחירות שלישיות בתוך שנה, ואף אחד לא הצליח להקים ממשלה שיש לה רוב. בזמן הזה שלטה פה ממשלת מעבר שרוב הציבור לא קיבל את הלגיטימציה שלה, בין היתר כי ראש הממשלה היה מועמד למשפט בשלושה כתבי אישום שונים, וכמה מהשרים הבכירים עמדו בפני כתבי אישום גם הם. אז הממשלה הייתה עסוקה בעיקר בלנסות לתקוף את מערכת המשפט ולערער את מעמד המשטרה בקרב הציבור, מה שלא תרם ללגיטימציה הציבורית של אף אחת מהמערכות האלה. ולכן כשהתחיל הבלגן של הקורונה היו רבים מאיתנו חסרי אמון גם ככה, ולא ששנו לשתף פעולה עם הנחיות בנוגע למצב חירום. כשהממשלה שלא נבחרה הכריזה על מצב חירום כתוצאה מההתפרצות של הנגיף שבכלל לא ברור אם הייתה אמיתית, האזרחים התחילו לזוז באי נוחות.

אז כשהצבא נשלח לעצור צעירים מלרקוד, זה היה כבר יותר מדי. גם ככה היה ציבור גדול שלא קיבל את המרות של הפוליטיקאים יותר. וספציפית בקרב הצעירים, שתססו במשך שנים בגלל דברים כמו ביטולים של מסיבות, מעצרים של מעשני קנאביס, ושאר נושאים שנראו פחות חשובים למבוגרים בינינו. מה שהם לא הבינו, היה שעבורנו זה חלק בסיסי בהסכם החברתי. אנחנו הבנו שהחוזה בין המדינה לאזרחים אומר שאנחנו משלמים מיסים וממלאים את החובות שלנו, ובתמורה המדינה דואגת לביטחון שלנו ומאפשרת לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים ומאמינים שנכון. והיה אסור לנו לעשות את הדברים האלה, כמו לרקוד בטבע או לצרוך סמים מסוגים שונים, מה גם שהמיסים ששילמנו לא הגיעו לאן שהם היו אמורים להגיע. מערכת הבריאות והחינוך הציבורי היו על סף קריסה, ולא היה לנו עתיד שפוי לשאוף אליו. היה כמעט בלתי אפשרי לקנות בית ולגדל ילדים בלי להיכנס למינוס באותם שנים, ועדיין המשכנו לשתף פעולה עם המערכת כי לא ידענו מה עוד אפשר לעשות. נתנו לבנקים לעשוק אותנו ולפוליטיקאים להיות מושחתים, וניסינו להסתדר ולהיות מבסוטים. זה לא היה פשוט, אבל עשינו כמיטב יכולתנו. אז במשך שנים, כאמור, תססנו מבפנים.

וברגע אחד הכל התפוצץ. כשהצבא הצטרף לחוגגים במקום לעצור אותם, התחיל בלאגן שלם.  המסיבות השונות שהיו על גלגלים כבר ככה, ואיתם החיילים והשוטרים שסירבו לפקודה לעצור את החוגגים, כולם עשו פרסה ועלו ביחד לירושליים. הרחבות של הכנסת ובית המשפט העליון התמלאו באלפי אנשים. טראנס התנגן בכל עיר הבירה, וקריית הממשלה הייתה נתונה במצור. בכל רחבי המדינה פרצו מהומות מחאה, ובזכות האווירה של המסיבות ושל החג, הן לא היו אלימות אלא צבעוניות ומלאות שימחה וריקודים. אנשים יצאו לרחובות לפרוק תסכול ומתח.

אלה היו פני הדברים באותו סוף שבוע של חג בישראל.

זה מה שקרה פה בארץ. במקומות אחרים בעולם היו סיפורים אחרים לגמרי.

מדינות שלמות נכנסו לעוצר, אלפי בני אדם נעלמו ודווח שהם מתו מהמחלה. בכל העולם היו צוותים מיוחדים שהסתובבו מכוסים במסכות מכף רגל ועד ראש ועצרו אנשים שנחשבו חשודים בנשאים של הנגיף. הטיסות הבינלאומיות נעצרו לגמרי, עוצר צבאי הוטל על מרבית הערים הגדולות בעולם, וטנקים הסתובבו בכל מקום ושמרו על זה שאף אחד לא יצא מהבית. אלו היו הדיווחים ששמענו, והסרטונים שהסתובבו באינטרנט. די מהר פייסבוק וגוגל התחילו להתנהג מוזר, ובזמן שבישראל רקדנו ברחובות וכבשנו את הכנסת עם מוזיקה, האינטרנט איבד את מעט האמינות שעוד הייתה לו עבורנו, כשרק ממשלות וגופים רשמיים המשיכו לפרסם דיווחים על מה שקורה. היו כמובן דיווחים אחרים, לא רשמיים, שהמשיכו להגיע בכל מיני דרכים, וככה שמענו מה באמת מתרחש בעולם. תאי מורדים שברחו למחתרת הצליחו להעביר פה ושם חתיכות אינפורמציה, ולנו היה ברור שאמנם הממשלה לא הצליחה להוציא את התוכניות שלה לפועל, אבל שאנחנו צריכים להתחיל להתארגן כי בקרוב זה יתפשט גם אלינו, כל הבלאגן הזה.

הסיפורים היו על התארגנות של עשירי העולם לקמת סדר עולמי חדש. זה היה אמור לקרות רק בעוד כמה שנים, כנראה, אבל המצב יצא משליטתם כשהם עשו ניסוי מבוקר באחת מערי סין. הסיפור התפוצץ והכריח אותם להוציא לפועל את התוכניות כבר עכשיו. אבל לא כולם היו מוכנים, וככה בחלק מהמקומות, כמו אצלנו, קמו כיסי התנגדות שנשארו נאמנים לאנושות ולא לבעלי ההון ולצבאות שלהם. ועדיין, פחדנו. למרות שלא האמנו לסיפורים על הקורונה, לא העזנו להסתובב ברחובות באופן חופשי, כי היו טענות שמטוסים יפזרו נשק ביולוגי מעל מדינות שלא שיתפו פעולה עם הסדר העולמי החדש. סע"ח, ככה קראנו להם. ולאידיאולוגיה שלהם קראנו סעחיזם. זה הצחיק אותנו, במיוחד כי זה אמר שהאנשים שהובילו את כל זה נקראו בפינו סעחים. בהמשך הכינוי הזה התפשט גם לכל מי ששיתפו פעולה או האמינו לסיפורים שלהם.

המצב היה מוזר. ואף אחד לא ידע מה קורה. עברו כבר כמה חודשים מאז שהכל התחיל, והקיץ היה בעיצומו. הארץ נחלקה לשניים. היו לא מעט כאלה שהאמינו למה שהם קראו ושמעו במה שנשאר מהאינטרנט, ואלו חיו בפאניקה והסתגרו בבתים שלהם, וכשהם יצאו כדי להצטייד במזון הם היו מכוסים במסכות ומרוחים בג'ל חיטוי אלכוהולי על כל פיסת עור חשופה. לעומתם, היו רבים שצחקו מהסיטואציה ונהנו מהחופש האינסופי הזה שזכינו בו לפתע. המעיינות, הנחלים והחופים היו מלאים אנשים שניצלו את הקיץ הישראלי ואת החוקים החדשים כדי להתמסטל, להתפסכדל, ולעשות חיים משוגעים.

חוץ משני המחנות האלה, שהיוו אמנם את רוב הציבור, אבל היו מורכבים מאנשים שבאופן כללי היו מורגלים ללכת עם העדר, היו גם קבוצות שהתעסקו בדברים הרבה יותר ברצינות. מערכות דיגיטליות לקבלת החלטות שפיתחנו במשך שנים כדי לנסות לשנות את שיטת הממשל הפכו לרלוונטיות, ומידע הופץ, עובד, נבחן והופרך או אומת ברחבי המדינה, על מנת לקבל תמונת מצב אמיתית ככל שניתן ולבנות תוכניות פעולה לקראת העתיד לבוא. עדיין היה מה לאכול במדינה, וההפיכה המוקדמת שהתרחשה פה הצליחה למנוע כאוס שהתרחש במקומות אחרים. רוב הארץ הייתה בשלום, ואילו בארצות אחרות היו מקרי ביזה והפרות סדר לדבר שבשגרה. אבל אנחנו הבנו שהכלכלה העולמית לא תחזור לעצמה, לעולם. ושבקרוב ייגמרו מאגרי הנפט שברשותנו, ונאלץ למצוא מקורות אנרגיה חלופיים. לשמחתנו, הצלחנו בשלב מוקדם של המהפכה להשתלט על אסדת הגז שנבנתה לחופי ישראל, וידענו שיש בידינו מספיק משאבים כדי לעבור בצורה נכונה יחסית למשק המבוסס על אנרגיה מתחדשת.

אבל, ידענו גם שאנחנו חייבים לבזר את המערכת כולה. משתי סיבות.

הסיבה הראשונה והברורה מאליה הייתה ההבנה שבמציאות החדשה אין מקום לממשלה מרכזית, אלא יש הכרח בלתת לאנשים את השליטה המלאה על האספקטים השונים של חייהם ברמה הקהילתית והמקומית. הסיבה השנייה הייתה הידיעה שבשלב זה או אחר הכוחות העולמיים של הסעחיזם ינסו להשתלט גם עלינו, וידענו שככל שנהיה מבוזרים יותר כך יהיה לנו קל יותר להחזיק מעמד. אז התחלנו לתכנן ולבנות מערכות מקומיות לייצור אנרגיה, לגידול מזון ולאגירה של משאבים. אמנם האינטנט העולמי נפל בשלב מסויים, אבל לשמחתנו היו כמה גאוני טכנולוגיה בקרבנו, והצלחנו לבסס רשת תקשורת פנים ארצית, ולהפיץ באמצעותה מידע ומסרים בנושאי מנהל ובנושאים אחרים.

אחד האוצרות הגדולים שהיו לנו כמדינה מתחדשת היה אוסף עצום של סרטונים ותוכניות להקמה של מערכות תומכות חיים ברמה המקומית, שנשמר על כוננים קשיחים בידי כמה גיקים שהאמינו כבר לפני שנים שיום כזה יגיע. בזמנו הם ספגו לא מעט לעג וביקורת, ואילו היום הם הוכרזו כגאונים שחזו את הנולד והיו יקירי העם והמערכת. תכנית מקיפה להכשרת מדריכי פרמקלצ'ר נכנסה לתוקף, ובכל מקום יכולת לראות אנשים שהסבו את הרחובות שלהם ליערות מאכל, ואת גגות הבתים לגינות תבלין. לשמחתנו, ישראל הייתה מלאה באנשים שעדיין ידעו לעשות חקלאות, והזקנים שעלו מארצות אפריקה נהיו פתאום האנשים החשובים בכל מקום, כי להם היה את הידע ואת המסורת של איך לגדל מזון ברמה מקומית, ומה לעשות עם התוצרים שלו.

בזמן שזה מה שקרה בישראל, במדינות אחרות, כאמור, המצב היה אחר לגמרי. פליטים מורדים שהצליחו להגיע לגבולותינו בדרכים לא דרכים סיפרו לנו סיפורי זוועה על משטרי טרור שמדכאים את האנושות, על מיליוני הרוגים שנשרפים על ידי הממשלות בטענה שזו הדרך היחידה להילחם בוירוס, ועל צבא בינלאומי שנאמר שמוקם בימים אלה על ידי ממשלת החירות העולמית שהוקמה עם פרוץ המגיפה. בשלב הזה כבר היה ברור לנו שוירוס או לא וירוס, מיליוני המתים הם מתנגדים של המשטר ולא חולי שפעת, ושהממשלות ניצלו את הסיפור הזה לטובתן כדי להרוג את כל מי שהפריע להן בדרך לסדר העולמי החדש. סעחים, כבר אמרתי?

קבוצות שונות החליטו לצאת לפעולות גרילה היכן שאפשר כדי לתמוך בתאי מחתרת מקומיים בארצות השונות, וכדי לחלץ פליטים מכל העולם שרוצים להתנגד למשטר. הרגשנו כמו בימי מלחמת העולם השנייה. היינו קבוצות של פרטיזנים שיצאו להביא מעפילים לארץ הקודש, רק שעכשיו יהדות לא הייתה העניין בכלל, אלא זה שבירושלים ובישראל בכלל התגבשה הנהגת המחתרת העולמית, שבנתה מודל שאיפשר למחתרת להישאר מבוזרת ומצד שני לתקשר ולשתף פעולה ברמה כלל עולמית. לא זה המקום להסביר את הטכנולוגיות ואת השיטות שבהן עשינו את זה, למרות שאולי יתאפשר לפרט עליהן בהמשך. בינתיים רק נאמר שחזון אחרית הימים התגשם במידה מסוימת, כי מציון יצאה הגאולה.

ירושלים הפכה לבירת ההתנגדות העולמית, ועזה הפכה לעיר הנמל של המחתרת.

בנמל עזה עגנו ספינות שיצאו לכל רחבי הים התיכון, והעבירו מידע, אספקה ואנשים בין תאים שונים של המחתרת העולמית. למזלנו, לסעחים היו אמנם מטוסים וכלי נשק, אבל הם לא הצליחו להתארגן כמו שהם רצו, ומאגרי אנרגיה בכל העולם נשמרו בשליטת המחתרת. בנוסף, רבים מאוד ממאגרי הנשק העולמיים הושמדו בדרכים משונות בתחילת המהפכה, בין אם בידי אנשים בעלי קומה מוסרית שהבינו לאן כל זה הולך, ובין אם כתוצאה מהניסיונות של פלגים שונים בצבאות מקומיים לתפוס עמדת כוח, לפני שהסדר העולמי החדש הצליח להשתלט על הדברים.

כך או כך היה ברור שהתכנית של הסעחים לא התנהלה כמו שהם ציפו, ולצד זה שהאנושות הוכיחה את עצמה ברגעי המשבר, הממשלות השונות פשוט לא הצליחו לעשות את מה שהם תכננו, שזה להקים משטר אחד שמתפקד ביחד בכל העולם בו זמנית. כנראה שזה פשוט היה רעיון מופרך מדי מלכתחילה, ושאי אפשר לשלוט על כל כך הרבה בני אדם באמצעים של אלימות ופחד. זאת הייתה אחת המסקנות. המסקנה השנייה הייתה שלמרות הכל, יש מלא בני אדם אדירים, שמוכנים להילחם על החופש שלהם. העולם החדש נולד, והתחיל לקבל צורה ממשית, אחרי שנים שבהן הוא היה חלום רחוק של היפים וחנונים שקוראים ספרי פנטזיה במחשב.

***

רוב הדברים הכתובים מעלה הינם בדיונים לחלוטין, כמובן. ואין לראות בהם קריאה לפעולה או הצעה למעשה מכל סוג שהוא. זוהי פנטזיה, לא ריאליסטית בעליל, לצערי, אבל אולי היא תעורר רגשות בלב נכון, או תגרום למישהו לחשוב על המציאות קצת אחרת. בברכת חג פורים שמח.

(מה שלא בדיוני הם הרעיונות על ביזור המערכת, פרמקלצ'ר להמונים, אוצר הידע לגידול מזון ובניית מערכות תומכות חיים ברמה המקומית, וכולי. הדברים האלה קיימים ויש מי שמקדם אותם ברמות שונות כבר היום, למרות שככל הידוע לי, עדיין אין ניסיון של ממשלות העולם להקים את הסדר העולמי החדש. בינתיים.)

אולי די להתווכח בפייסבוק?

מכירים את זה שאתןם מצטרפיםות לשיחה רנדומלית בבית קפה או פאב עם אנשים שאינכם מכירים רק בשביל להביע את דעתכם האישית בסוגיה שלא נשאלתם לגביה? אה זה לא משהו שאנשים עושים? פשוט חשבתי שכן כי ככה מתנהגים פה בפייסבוק. ורציתי לומר משהו בנושא: דעות הן כמו חור תחת. לכולם יש ולא מנומס לדחוף אותן בפניו של אחר. תודה.

ועכשיו ברצינות:
הרשתות החברתיות השפיעו באורח עמוק על הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה, ואף יותר, על הדרך שבה היחסים הבין אנושיים מתהווים ומתעצבים. אנחנו רגילים לחלוטין להכיר אנשים דרך פייסבוק, לשוחח עם כמה אנשים במקביל בוואטצאפ, להביע עניין או אי הסכמה באמצעות אימוג'ים, וכיוצא באלה.

יש לזה צד חיובי. אנחנו נחשפים, תאורטית לפחות, למגוון של דעות ותפישות עולם. אנחנו מסוגלים להשתייך ליותר מעגלים חברתיים, ולמצוא דיוק בתחומי העניין אותם אנו חולקים עם אנשים ספציפיים. זה מאפשר לנו, אם נבחר, להרחיב את אופקינו האינטלקטואליים והחברתיים.

מנגד, המציאות הזו מעוותת עוד יותר את ההבדלים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. קרה לי כבר לא פעם שאנשים הגיבו לפוסט בפרופיל האישי שלי בטענה שהפייסבוק הוא מרחב ציבורי ומותר לכולם להביע בו את דעתם. תהיתי אם זה תופס גם בכיוון ההפוך. ואיך הם יגיבו, אם אכנס לפרופיל שלהם ואגיב על תמונה מטיול למקום אקזוטי משהו בסגנון הבא:

"אבל לטוס במטוס לארצות אחרות זה מאוד לא אקולוגי, אם היה אכפת לך מכדור הארץ היית בוחר לצאת לחופשה בטבריה. וממחזר את המגבות במלון גם, במקום לזרוק אותן לכביסה אחרי מקלחת אחת."

נראה לי שזה לא היה מתקבל בהבנה, וגם שרוב האנשים שהיו נחשפים לתגובה כזאת, לא היו מבינים בשיט מה אני רוצה לומר. ובצדק. בשיחה יש חשיבות לקונטקסט. להקשר. וכמובן גם לנימה שבה דברים נאמרים או נכתבים. לכן הערות אגב מאנשים לא מוכרים, כנראה לא יובילו אותי, או כל אחד אחר, לשנות את הדעה שלי ולהתחיל לחיות אחרת.

מצד שני, אם אני מגיב בכבוד, ומתפתחת שיחה, בהחלט יש לי אפשרות להשפיע על בנאדם אחר. זאת רק סיבה נוספת לכך שארצה להגיב לאנשים שביקשו לשמוע את מה שיש לי לומר, וכשאכתוב אשתדל לכבד את האדם שמולי ואת דעותיו, גם אם איני מסכים איתן כלל וכלל.

זה נכון כמעט לכל נושא, אגב. זה לא משנה אם מדובר בפוליטיקה, במגדר, בצמחונות, באקולוגיה, בויכוח על חיסונים, בדיון על משבר האקלים או היעדרו. יש דרך לנהל שיחה, ויש כללי נימוס בסיסיים שנועדו לעזור לנו לתקשר טוב יותר זה עם זו. אני פשוט לא אקשיב לבנאדם שמלכתחילה לא מקשיב לי אלא רק בא להראות לי כמה הוא צודק.

ואגב, הרבה פעמים הצורך הרגשי להתבטא בעניין שיש לנו עמדה מוסרית לגביו הוא רק ביטוי חיצוני לחוסר ערך עצמי שאנחנו מנסים להדחיק באותו הרגע. אני יודע מעצמי שלפעמים כשאני מרגיש חסר ערך, אני מוצא את עצמי מתווכח ביצר קלות וביתר להט. אז תחשבו פעמיים לפני שאתם משליכים את הזבל הרגשי שלכם על בנאדם שאתם לא מכירים, גם אם הוא עושה משהו שבעיניכם נתפס כאיום ונורא, כמו לאכול עוף או לא למחזר פלסטיק, או אפילו, רחמנא ליצלן, לשמוע שירים של אייל גולן.

שבוע טוב שיהיה. ותחשבו על זה. ברכות

להאמין בקסם

לפעמים נדמה לי שכולנו משוגעים
ששכחנו את הקסם כשהפעלנו מנועים
שלחנו מישהו לירח והפסקנו להסתכל על האדמה
איבדנו את היכולת להזין את שורשי הנשמה

זה כאילו מישהו אחר נוהג, ואני במושב האחורי. החיים עוברים בחלון במהירות מסחררת, אז במקום להתבונן ולהסתחרר אני בוחר לעצום עיניים. מרשה לעצמי לשכוח שאנחנו על כביש, נשען אחורה ושוקע לתוך דימיונות. כשנגיע, יעירו אותי. בינתיים אפשר לנוח.

זאת אשליה, כמובן, אין מבוגר אחראי, אין נהג תורן, החיים לא חולפים מחוץ לחלון. התחושה הזאת, האמונה שככה זה, שתיהן שייכות למיינד. המיינד הוא לא רע, הוא פשוט מתבלבל. כמו ילד קטן שמאמין שהחוויה שלו היא מציאות אבסולוטית. אז כשהוא רוצה משהו זה עכשיו חייב לקרות, ולא משנה מה קורה מסביב. ככה המיינד, והבעיה היא שאנחנו מאמינים לו.

התרגלנו להזדהות עם המיינד שלנו, ולא להקשיב לשאר החלקים. אנחנו לא בהכרח יודעים, תרבותית וקולקטיבית, להקשיב לרגשות שלנו, לתחושות שלנו, ולהדביל ביניהן. אנחנו חשים דרך הראש, מרגישים דרך הראש, ומפרשים הכל דרך הראש. שוב, אני מדבר בהכללה על התרבות שלנו, לא בספציפיות עליך. אני מתכוון למודל שיש לנו על החיים.

החלפנו את הקדושה במכאניקה. את סיפור הבריאה תרגמנו לפיזיקה וכימיה, את נפש האדם פירקנו לגורמים ורכיבים, ואת משמעות החיים אנחנו מחפשים במשוואות מתמטיות. ובזמן שרוב האנושות עסוקה בלייצר עוד פלסטיק ולצרוך עוד פלסטיק ולהוסיף מילים על מילים ברשתות חברתיות שאין בהן חברה ואין בהן רשת, שכחנו כבר איך מקשיבים לשקט.

אז אנחנו מגדלים את הילדים ומלמדים אותם להיות הגיוניים, מתכנתים את המוח לחשוב בקווים ישרים, מסתירים מעצמנו כל ניצוץ של קסם, ומתעקשים להתבונן על האדם כעל מכונה שניתן לפרק לחלקים קטנים יותר ויותר, כאילו זה עזר למישהו להיות מאושר אי פעם.

אבל החיים תמיד מוצאים עוד הזדמנות, והקסם לא נעלם כי אנחנו מתעלמים ממנו. פעם היו פה אנשים שסגדו לעצים ולאבנים, שעשו אהבה מתחת לירח ולכוכבים, שהקשיבו לציפורים ולזרימת המים והסיקו מסקנות על החיים. היום מספרים לנו שצריך ללכת לאוניברסיטה כדי לדעת מה הבנאדם שמולנו באמת מרגיש, אבל זה רק כי אנחנו מפחדים מהלא נודע שיש לחיים להציע. ואפשר לבחור בדרך אחרת. יותר ויותר אנשים בוחרים בה לאחרונה.

דרך שבה למתמטיקה יש ערך, וגם לקדושה ולטקסים. דרך שבה כימיה ופיזיקה הן אמת רלוונטית, ולצידן יש דברים שהדעת לא יכולה להבין. דרך שבה אפשר לראות שדונים ופיות מסתובבים סביבנו, וגם להסתכל בטלסקופים על כוכבים רחוקים. אפשר להתעורר להיות המבוגר האחראי של החיים שלי, להכיר בזה שאין רכב שנוסע מהר, ואין מושב אחורי.

זה דורש קפיצה של אמונה, ואומץ. להכיר בכך שבמשך שנים התכחשנו לקסם, כי אמרו לנו לא להיות ילדים, וניסינו להתאים ולהשתייך על ידי זה שבחרנו לתחום את הקסם שקיים סביבנו אל תוך אזורים מוגדרים ובדוקים הניתנים לעיבוד ולשליטה. אמרו לנו שאין דבר כזה, ובחרנו להאמין. אותו הדבר אנחנו יכולים להגיד שיש דבר כזה, ולבחור מחדש להאמין אחרת.

זה דורש גם חמלה, כי יתקפו אותנו. ירכלו עלינו. יקראו לנו מוזרים ומשוגעים והזויים. אם נצליח לראות שזה בא מפחד, שזה נובע מכאב, שזה לא קשור אלינו, אם נזכור שמי שצועק עלינו שאנחנו טועים כנראה מפחד להסתכל אל עצמו פנימה, אם נבין שההתנגדות באה מחוסר היכולת להכיל את העוצמה שיש לחיים באמת להציע, נוכל לשהות באי הנחת שתתעורר גם בנו, ולהכיר בכך שהעוצמה האמיתית היא לא לקחת אישית, לא לדעת, ולהתענג על החיים.

עצירה – שירה

מה יקרה אם כולנו, פשוט נעצור,

ולו לרגע קט?

לא נצעק, לא נמחה, לא נחפור,

רק ננוח, אפילו לקצת?

האם הסדר המוכר והטוב,

ייפול מעל כנו?

האם העדר ההולך ברחוב,

יתחיל לתהות על קנקנו?

מה יקרה למכונה המשומנת,

של כלכלת ההמונים והחוב,

אם נחדול לדקה להניע אותה,

ונעשה שיהיה לנו טוב?

בואו נחשוב. ננסה לדמיין.

נתבונן חשופים מביקורת,

ברעיון המארגן.

שטוען, שהאדם העובד,

משעבד, את העולם למרותו.

אולי בעצם האדם הוא עבד,

והעולם משעבד אותו?

האם נבראנו על מנת ליצור ערך,

הניתן למדידה כלכלית?

ואם הכסף אמור לעבוד בשבילנו,

למה הוא זה שלמעשה מחליט?

 

ההון קובע. בקול דממה דקה.

שהעוצר שוקע. שמעצור הוא מצוקה.

ההון שולט, מכתיב, מכווין,

מסביר, משביע, מסדר,

בני האדם הם עצירים בכלא,

ואותו ההון הוא הסוהר.

ואין ברצוני לרמוז,

שכסף הוא רע

או שעלינו לדרוש מעצמנו

לחזור לגור במערה.

בסך הכל, רוצה לשאול,

האם יש מטרה?

לריצה שלא נגמרת,

למהירות הדהרה?

וגם, האם הותרנו מקום, ליצירה?

לעונג, לפלא, לקדושה ולשירה?

אם רק נשב ונתבונן באש,

התיגמר הבערה?

התיכבה המדורה?

והאם, למען השם,

זה יהיה כל כך נורא?

האם יש לנו באמת בחירה?

מי החליט שלעצור זה רע?

הכל התחיל כשאלוהים ברא.

ומאז גן העדן, נידון האדם,

לצרה אחרי צרה אחרי צרה.

סיפור לא משהו. אז למה אנחנו,

מאמינים, שכך אכן קרה?

 

מה יקרה אם כולנו, נעצור לרגע,

ונכיר באמת המרה,

שאין סיבה ואין תכלית,

מלבד זו שהאדם מחליט,

שהיא הסיבה לקיומו,

ועל פיה הוא מארגן את עצמו,

באופן שיתאם את תפישת עולמו,

והנה אנחנו כאן. עמוק בתוך הבלגן.

ממשיכים לרוץ בהיסטריה.

אז אני שואל לאן?

 

לאן אנחנו רצים, בשם האלות כולן

מה עוד אנחנו רוצים, מעצמנו, ומהזמן,

שאנו נאחזים בו, כאחוזי טירוף דלוקים,

ממשיכים לזוז ללא הרף, לנוע לא מסופקים,

מדוע אנחנו לא פשוט מפסיקים,

עוצרים הכל, ולו לרגע קט?

מה יקרה אם נוריד את הרגל מהגז,

אפילו רק מעט?

אני לא אומר לוותר על הכל.

הקידמה היא בסדר גמור.

זה טוב וחשוב שיש לנו את כל זה.

אבל מה הוא המשך הסיפור?

האם גורלנו גזור, קבוע וברור?

לעד לרוץ בלי להגיע, עד שהמוות ישיגנו,

ואל חיקה של אמא אדמה נחזור?

או שאולי, נוכל לזכות שוב בחיינו,

אם נאמין שזה בסדר, וכולנו רגע נעצור?

עכשיו זה הזמן לבחור.

במקום להתעסק בקומפוסט, מתעסקים בקקי

"בובר: האם יש לנו (לציונות) עוד 'לשם'? אמרנו 'גאולה', 'גאולת האדמה', 'גאולת העבודה'. אמרנו אפילו לפעמים 'גאולת האדם בישראל'. שורשו של הדבר היה מושג שבאמונה, אבל נטלנו ממנו אותו יסוד. אמרנו לגאול את האדמה והתכוונו – לעשותה אדמת יהודים. אדמת יהודים לשם מה?

בן-גוריון: להוציא לחם מן האדמה! בובר: לשם מה? בן-גוריון: בשביל לאכול! בובר: לשם מה? בן-גוריון: מספיק! בובר: אני שואל – לאכול לשם מה? אני שואל – לחיות לשם מה? לא די לחיות. הרי כולנו יודעים, שבחיי היחיד אין די בזה. היחיד יודע שצריך 'לשם', לא סתם לחיות. אלא כשהמדובר הוא בקבוצה, בעם, מיד משתנה הדבר. אומרים – עם חי למען עצמו. אני שולל את הדבר הזה." (מתוך "תקווה לשעה זאת")

חבר שאל אותי לפני כמה ימים, למי אני מתכוון להצביע. עניתי שאין לי מושג. ואכפת לי, אני רוצה שיהיה לי מושג. אני רוצה שיהיה לי למי להצביע. אבל נדמה שכל מי שמתמודד/ת עסוק בתדמית ובקידום אישי, ואין בכלל דיבור על הדברים החשובים באמת.

שמעתםן פעם פוליטיקאי/ת שמדבר/ת על תכנון ומחשבה קדימה? על התבוננות מחדש באתגרים העומדים לפנינו, ומציאת שיטות חדשות לפתרון בעיות? אני לא שמעתי. אבל ראיתי שכולם רבים ומכפישים אחד את השני כמו ילדים בגן חובה. כאילו כל מה שמשנה זה מי מעליב את מי ולא מה לעזאזל עושים כדי שיהיה סבבה לחיות כאן.

לדור שהקים את המדינה היה תפקיד ברור. לבנות אותה. לדור שאחריו היה גם תפקיד ברור ומובן – לבסס את השלטון היהודי בארץ ישראל ולהקים פה תשתיות למדינה מתקדמת. לדור השלישי, שהוא הדור שלנו, כבר אין תפקיד ברור במפעל בניית הארץ, וזה בא לידי ביטוי במנהיגות הפוליטית שלנו. אם פעם ראשי האומה היו מתווכחים על גורל הארץ, היום מתווכחים על מי מקבל יותר לייקים. זוכרים את בן גוריון, שהלך לגור בצריף בנגב כי האמין בדרך שלו? אז ביבי ושלושת הבתים שלו. זה ההבדל. ואני לא אומר שביבי אשם, אני חושב שהפוליטיקה היא המראה של המדינה, ומה שמשתקף בעליונים זה מה שקיים בתחתונים. פעם אנשים האמינו בגאולת הארץ, היום אנשים מאמינים בגאולת עצמם. מה נשתנה? זו שאלה שעלינו לשאול את עצמנו, בכל יום שבו אנחנו רוצים לצאת מעבדות לחירות. לדעתי, מה שנשתנה זה שהשגנו את היעדים שלנו, ולא השכלנו להציב יעדים חדשים. מה שקרה זה שמיצינו את תוחלת החזון הישן שלנו, ולא ידענו שצריך לעדכן אותו ולהציב חזון חדש. ביחד. כדי שנדע, לאן אנחנו הולכים, לאן אנחנו רוצים להגיע, מה המטרה של כל הדבר הזה, שנקרא מדינת ישראל.

"העולם לא ישתנה על ידי תוכניות חדשות, הוא ישתנה על ידי אנשים עם חזון חדש" דניאל קווין

הבעיה היא שהדור שמנהל את המדינה כרגע, הוא כולו פוסט טראומתי בהכחשה. והדור שלנו בהתמודדות. אז אנחנו מנסים לעבוד על הבעיות שלנו ולפתור את העניינים האישיים שלנו, וככה נמנעים ככל האפשר מלקחת על עצמנו גם את הבלגן שהדור הקודם עושה, בעוד שהדור ההוא עסוק בלהדחיק רגשות ולהתעסק בכל מה שיעזור לו לא להתמודד עם הטראומה. אז אם אפשר לבנות ולהרוס ולריב ולהילחם עם כל העולם- יופי. העיקר שלא נצטרך לשבת רגע בשקט עם הזכרונות מהמלחמה או מבית אבא.

אני יודע שאני נוגע פה בנקודה רגישה, אבל אין מה לעשות. עד שלא נעשה שלום בין דורי פה, או לפחות נפתח את הקופסת פנדורה הזאת, לא נתקדם לשום מקום. בסופו של יום, כל פעולה מונעת מניסיון לענות על צורך כזה או אחר. אז כל עוד הצורך בקבלת אישור מדמות הורה מפעיל אותנו, והפחד מהרגשות הכואבים שיושבים בבסיס של כל זה זה מה שמניע אותנו, המדינה שלנו נראית ומתנהלת בהתאם. ואנשים עדיין מתווכחים על גנץ או ביבי, לפיד או גבאי, כחלון או בנט, כאילו זה לא עוד בדיוק מאותו הדבר.

אני עדיין מחכה לשמוע פוליטיקאים מדברים על מה הם מתכוונים לעשות. ולא, "למחוץ את החמאס" או "להוריד את יוקר המחיה" זה לא מה שהם מתכוונים לעשות. אלה סיסמאות ריקות מתוכן. דברים לעשות זה נגיד קומפוסטר בכל גן ילדים, שיקום נחלים והשבת האיזון לטבע, מציאת דרכי טיפול בפסולת (למשל מתקנים להפקת חשמל מהגזים שנוצרים באתרי הטמנה), התמודדות עם שינויי אקלים ופיצוץ אוכלוסין. ועוד מלא דברים שאפשר לדבר עליהם ולקדם אותם בצורה שמעודדת שיתוף פעולה בין האזרחים ברמה המקומית, כי זאת הדרך היחידה להוביל לסיום הסכסוך. תחשבו שהיו מחליטים של שיקום הירדן הדרומי כתכנית משותפת לישראל ולירדן, למשל. במקום זה מזרימים חופרים תעלה ושמים בה צינור כדי להוביל חמישים מיליון קוב מים מהכינרת לירדן כל שנה.

בינתיים, הפוליטיקאים ממשיכים להתעסק בשטויות, להאשים זה את זה בפחדנות, ולחרחר מלחמה. זאת לא תופעה מקומית, כמובן, אבל אני כרגע אזרח מדינת ישראל, ולכן זה מה שמעסיק אותי. הייתי רוצה לשמוע פוליטיקאים שמדברים על ביזור משק האנרגיה, על ייעור של בקעת הירדן, על תכנית מצוינות אקדמאית שבה מוכשרים חוקרים בשילוב תחומים ומטרתם לחשוב על פתרונות יצירתיים לאתגרים שעומדים בפני המדינה בעשרים השנה הבאות. אין לי בעיה שיתמכו גם בתלמידי תורה, רק שילמדו אותם שאלוהים אמר שעלינו לשמור ולטפח את הארץ הזאת, ולא למלא אותה בכוסות חד פעמיות בכל פעם שאנחנו יורדים לעשות מנגל על שפת הכינרת, שגם ככה כבר מתחת לקו האדום, ואנחנו ממשיכים להשתין במי שתייה.

באמת, יש פה עולם שהולך ומסתבך, ובכל רחבי הגלובוס מבינים את זה. הדור שאוחז בשלטון במדינת ישראל עדיין חי בסרט של טובים ורעים, ערבים ויהודים, והוא מצליח להשליט ולהנציח את הנראטיב הזה בקרב חלקים גדולים מהציבור. אבל יש דור חדש, גלובאלי, שמבין שהאתגרים הם בין לאומיים, שיש שינויי אקלים שדורשים התייחסות, שגלי ההגירה מאפריקה קשורים לזה, ושהעולם צריך להתאחד כדי להתמודד עם הצרות שדרך החיים שלנו הכניסה אותנו אליהן.

ואני רוצה לפנות רגע למי שכבר מבינ/ה את זה, אבל מרגיש/ה שזה בלתי אפשרי להסביר. אני יודע שזה נושא מסובך, ושלפעמים לדבר על זה מרגיש כבד ומייאש, אבל בואו נעשה את זה פשוט יותר. בואו נדבר על חוסר ההיגיון במילים שכולם יכולים להבין. בואו פשוט נסביר לאנשים שאנחנו ממשיכים לחרבן במי שתייה בזמן שאנחנו מתפילים מי ים כדי שיהיה לנו מה לשתות.

 

שאיפה לחירות או סטלה רעה – למה אני מפחד ממשה מפייגלין וחושב שהוא משיחיסט ולא המשיח?

למה אני מפחד מפייגלין? טוב ששאלתם.

אמ"לק: מצד אחד, אני חושד שהרעיון בסיפוח השטחים הוא כוח עבודה זול. מצד שני, אני מאמין שאם באמת יוקם בית המקדש, והכוהנים יקטירו בו מיני בשמים, אולי באמת תהיה פה ליגליזציה.

ולמי שמעוניינ/ת להעמיק" אני מפחד מפייגלין, כי:

הוא פנאט דתי, כלומר באמת מאמין שאלוהים איתנו. מה שגורם לו להגיד דברים כמו "חותרים לשלום באמצעות ניצחון על אויבינו", ולחלום על החלת הריבונות הישראלית בכל השטחים הכבושים, תוך "גירוש והכחדת כל מי שינסה להילחם" ומתן מעמד לא שווה למי שיסכים להישאר ולהיכנע. זה לא שלום, זה אימפריאליזם. אבל עזבו רגע מה זה. איך הוא בטוח שננצח, כי אלוהים בצד שלנו?

הוא פנאט כלכלי, שמאמין בכוחו של השוק החופשי לסדר את הכל. זה גם סוג של אמונה דתית שמצפה מאיזה כוח עליון לעשות פה סדר, ותמיד תהיתי אם בעצם היד הנעלמה היא ידו של האלוהים. אבל אין שוק חופשי, יש פה שלטון של תאגידים, בעלי הון ובעלי אינטרסים.

ובנוסף לשני אלה, הוא דמגוג שימכור מה שיקנו בשביל לקבל כוח. שזה נכון לגבי כל הפוליטיקאים, רק שהוא מוכר את התדמית ההפוכה וזה עובד לו, וזה מפחיד אותי כי זה מראה לי כמה הכמיהה לשינוי חזקה פה, ועד כמה אנשים מוכנים להתעלם מדברים כדי להשיג בדלי תקווה. מה שאומר שכל עוד הוא יבטיח חופש, לאנשים לא אכפת שהחופש הזה הוא על חשבונם של אחרים, ומושג בכוח.

ומצד tjs תמיד אמרתי שרק ליגליזציה תביא שלום, והוא באמת מאמין בליגליזציה. uאולי אחרי שיהיה מותר לעשן פה חופשי, אף אחד כבר לא ירצה לגרש את כל הערבים מכאן. מצד שני, יש לי חשש לא מבוסס, שהתכנית האמיתית של פנאטיות דתית כלכלית במזרח התיכון, היא לבסס פה את העבדות מחדש, כשהערבים משרתים את היהודים בשם השוק החופשי והריבונות הישראלית, ולראייה את זכויות הקניין שלהם פייגלין מבטיח לשמור. הרי צריך שיהיו גם צרכנים.

הוא טוען שאי אפשר לכפות דת על אזרחים בזמן שהוא רוצה לכפות את הריבונות הישראלית על השטחים הכבושים בשם הדת היהודית. יש פה סתירה. ומדהים אותי שכל כך הרבה אנשים פשוט מתעלמים מהדואליות הבסיסית שבמצע שלו – מצד אחד ליברליזם וחופש והפרדת דת ומדינה, ומצד שני שימוש בכוח צבאי כדי להכיל את השלטון על כל מי שלא יהודי באזור שלנו. אם המדינה לא דתית אז למה לגרש ערבים? אם המדינה לוקחת בכוח את מה ששייך לה, וזה שייך לה כי אלוהים אמר, אז מה עשינו בזה? זה הכי דתיים. מעבר לזה, תמיד מפתיע אותי הקשר בין קפיטליזם קיצוני ופנאטיות דתית. אבל כנראה שצריך את אלוהים בשביל להאמין ביד נעלמה שעושה בהכל סדר בסוף.

מעניין גם לחשוב על זה שמצד אחד הוא מצהיר על הרצון להגדיל את כוחה של הריבונות המדינית, ומצד שני מדבר על הגדלת החופש לאזרח. אולי זה רק אני, אבל ריבונות מדינית היא הפוכה מחופש הפרט, להבנתי לפחות. אלא אם כן חופש הפרט הוא ליהודי סגולה בלבד. להלן ציטוט לדוגמה שהוא חלק מהתוכנית המדינית מתוך המצע של מפלגת זהות, באתר המפלגה:

שלב ראשון: יבוטלו הסכמי אוסלו ויוחזר המצב המשפטי למצבו הקודם לאוסלו. שלב שני: למחבלים תוצע נסיגה בלא שפיכות דמים, בדומה לנסיגת אש"ף מלבנון ב-1982. שלב שלישי: צה"ל ישתלט מחדש על השטח כפי שידע לעשות במבצע "חומת מגן", ומדינת ישראל תחיל את ריבונותה המלאה על כל חלקי הארץ. שום גורם מלבד צה"ל, משטרת ישראל והאזרחים המורשים לכך (ראה לעיל "נשיאת נשק") יישא נשק בין הים לירדן.

אני לא יודע איך "למחבלים תוצע נסיגה ללא שפיכות דמים" ומיד לאחר מכן "צה"ל ישתלט מחדש על השטח" יכול להתפרש מלבד גירוש והריגה של מי שלא מסכים ללכת. ואם זה לא מספיק, אז "הנחות היסוד של התכנית המדינית הן: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית."

אני חושב שהוא רוצה לגרש ערבים כי הוא מאמין בעליונות הגזע היהודי, והוא מכיר בעובדה שיש פה מלחמה על קרקע ומשאבים. נכון, הוא רק קורא לזה תורת ישראל ולא עליונות הגזע היהודי. אבל הרי כתוב בתורה שאלוהים בחר בנו להיות העם הנבחר ולכן אנחנו טובים מכל העמים.

חשוב לי לציין, שאני רוצה לראות שליחי ציבור שאמונתם דומה לשלי. אין לי בעיה עם פייגלין כנציג של הציבור שלו, אני מכבד את זכותם להאמין בדרכם ואת חשיבות המגוון הפוליטי. אבל פייגלין, ומפלגת זהות, רק משמרים את הרדידות של השיח הפוליטי. ומה שאני מכוון אליו זה שנדבר על ערכים כעל בסיס למעשים, ברמה חברתית. אני מאמין שככה דברים יעבדו טוב יותר.

ולכן מפחיד אותי שאנשים שתפיסת העולם שלהם דומה לשלי, יבחרו לתמוך במישהו שהאמונות שלו שונות מהאמונות שלנו, רק כי אין להם אלטרנטיבה. אני חושב שזה מוביל אותנו כחברה לכיוון מסוכן וממש לא יעיל. ובאמת שהייתי שמח לתמוך בפייגלין, אל תבינו אותי לא נכון. אבל אני לא מאמין לפנאטיים דתיים, ולא משנה מה האלוהים שלהם.

פנאטיות היא אלימות, ואני מאמין באהבה, חמלה, ויצירתיות. ואני רוצה לתמוך בפוליטיקאים שמאמינים כמוני בדברים האלה, ולא מדברים על חופש בזמן שהם מאמינים שהדבר הנכון לעשות הוא לחתוך לתינוק בן שמונה ימים את הקצה של הזין, כי ככה כתוב בתורה שאלוהים אמר.

פוליטיקת הילד הפנימי, או – למה ביבי לפעמים נשמע כמו גננת

למה הפוליטיקאים מתנהגים כאילו הציבור הוא ילד בן ארבע, ואיך זה קשור לפער הדורות, ולתפיסה של תקשורת, מנהיגות ושיח ציבורי? אני שמח ששאלתם.

ככל שאדם מופעל יותר על ידי טריגרים רגשיים, כך הוא פחות רציונלי, יותר אימפולסיבי, שזה אומר, שהוא מופעל יותר מהאמוציות, מהרגשות הראשוניים והבסיסיים, מהמוח הקטן של הזוחלים, אם תרצו. המוח הקטן הוא זה שנועד לשמור עלינו במקרי סכנה ברורים על ידי פחד, אנדרנלין ואינסטינקטים. אם הוא מופעל, שאר המערכת משועבדת, וכל החוכמה של הבנאדם לא תעזור לו. אז נניח מצליחים ליצור משוואה ששמאל שווה ערבים וערבים שווה טרור וסכנת מוות. מכאן והלאה בכל פעם שהאדם יתקל ברעיון "שמאל" הוא ייבהל וינוס לכיוון השני. ביבי הבין את זה מזמן, וביסס על זה את הקריירה הפוליטית שלו. בעקבותיו הלכו רבים מהפוליטיקאים הישראלים, בעיקר בימין ובמרכז.

ניתן לראות את האפקט של התופעה בקמפיין הבחירות הנוכחי. המסרים מתמקדים במי חזק ומי חלש, ולא במי ינהל פה את המדינה ומה התכנית שלו למען השם. וזה עניין של דורות. לא סתם פייגלין מדבר על תוכניות ועל רעיונות, כשהוא פונה לחילונים עד גיל 35, שכנראה לא היו הולכים להצביע למישהו אחר. ולמה? כי כל האחרים מדברים אל הרגשות, וחילונים צעירים זה ציבור שרוצה להאמין שהוא נאור ורציונלי. למרות שאם הוא היה כזה, כנראה היה מצביע מרץ. או עבודה. פשוט כי הם מייצגים את האינטרסים ואת הערכים של הציבור החילוני הצעיר. אבל גם הציבור הזה נפל למלכודת של התעמולה לילד הפנימי.

ביבי, ומירי רגב, ואורן חזן, ובנט ושקד ויאיר לפיד ובני גנץ, הם כולם מדברים אל הציבור הרחב במסרים פשוטים, רדודים, שחוזרים על עצמם בלי להגיד כלום. בדיוק כמו שמדברים ילדים בגן חובה, בסיסמאות שיש להן אפקט רגשי מצטבר. אם יכעסו על הילד כשהוא יכנס עם בוץ הביתה, וישבחו אותו כשהוא יכריז שישראל היא מדינה יהודית בתוקף ההבטחה ההיסטורית של אלוהים לעמו, הוא ילמד שימין זה חזק ושמאל זה מסוכן. סליחה, להוריד נעליים לפני שהוא נכנס לגן.

בכל אופן, מה שמעניין לראות, זה שגם בסיקור התקשורתי הבדלי הדורות נוכחים. מי שמסתכל על גב האומה, רואה שההומור הולך ומתדרדר, הפאנצ'ים חוזרים על עצמם, ועל אף הביקורת ששליין והחבר'ה מעבירים על היחס לציבור, הם עושים את אותו הדבר. כמה כבר אפשר לשמוע על הצעקות של שרה והחשפניות של יאיר? כאילו אין מספיק על מה לדבר, חוזרים פעם אחר פעם לאותה רדידות קומית. לעומתם, התכנית של תם אהרן מצליחה להיות חדה וביקורתית, מלאה הומור עצמי, ועדיין להישאר רצינית וביקורתית בצורה נוקבת, ולדבר על הדברים בעומק הראוי לסאטירה בועטת. לדעתי, זה כי תם אהרן שייך לדור אחר, שמצפה מנבחרי הציבור להתייחס ברצינות לעבודה שלהם. שליין, לעומתו, מצפה מנבחרי הציבור להיות דמויות שמייצגות ערכים ראויים. וזה ההבדל הבין דורי.

דור אחד שמאמין שאם רק יתנו לאנשים ראויים את המושכות, הם ינהגו את העגלה בכיוון הנכון. ודור צעיר יותר, שלא מתעסק בפוליטיקה פרסונלית, אלא רוצה שנדבר על מה אנחנו עושים עם הבעיות שניצבות לפנינו כאומה. דור קודם שמבחינתו תפקידה של העיתונות הוא להעביר ביקורת, ודור חדש שרואה את עצמו כאחראי גם להציע פתרונות. בגב האומה צוחקים על מיקי חיימוביץ' שחסר לה ברזל כי היא צמחונית, זו רמת ההומור של התכנית הזו, ותם אהרן צוחק על עצמו שהוא תימני. זה ההבדל.

המציאות משתנה לנו מול העיניים, ונכון שנדמה שהייאוש מנצח, אבל בשמאל מתחילים להבין את זה. יש כאן ציבור שלם שנהיה אדיש כי אין לו סבלנות לשטויות האלה, והוא רוצה לשמוע מישהו שלוקח את התפקיד שלו ברצינות, מציע הצעות אופרטיביות לאיך אנחנו יכולים לצאת מהברוך הזה, שאליו נכנסנו בעשר שנות שלטון נתניהו. בזמן הזה ראש הממשלה מפרסם סרטון שמבוסס על מעשה בחמישה בלונים, כדי להתנער מהאשמות נגדו על שוחד. למה הוא עושה את זה? כי הוא יודע שאם כל האינטליגנציה והתיחכום של הציבור הישראלי, בסוף מי שבוחר זה הילד הפנימי של כולנו, והוא לא אוהב נתונים ועובדות וחישובים, הוא רוצה לדעת מי הרעים ומי הטובים.

כשההורים שלי היו בגילי, הם ידעו שאם הם יעשו מה שצריך, ילכו לעבוד ויתנהגו יפה, יהיה להם בית, הם יוכלו לגדל ילדים בביטחון יחסי, וכשהם יתבגרו תהיה להם פנסיה מכובדת. אני לא יודע אם אי פעם אני אוכל לקנות בית במדינה הזאת, על פנסיה שתחזיק לי עד שאזדקן אני בכלל לא חולם, כי גם אם אצבור מספיק ממנה, יבוא איזה טייקון ויהמר על הכסף הזה, ויקבל תספורת כשיפסיד את הכסף שלנו. ולגבי לגדל ילדים, אני לא בטוח שיישאר להם עולם לגדול בו. ואני יודע שזה נשמע קצת קיצוני ואולי דרמטי אבל היי, צריך להיות קיצוניים כדי לקבל קצת תשומת לב ציבורית במדינה הזאת. אז אני רק משחק את המשחק. או שאני באמת מתכוון לזה?

תחשבו בעצמכםן. ואם אהבתןם, אני אשמח שתשתפו את הפוסט הזה, או כמו שאומרים אצלנו בתנועת הקיימות – תעבירו את זה הלאה. תודה וברכות.