אקטיביזן – תנועה לעולם חדש

רשומה נבחרת

"רק את עצמו יכול אדם לשנות ולראות שהשתנה העולם" מוקי

שלוש נקודות מחשבה שמתחברות לאמירה מורכבת אחת.

1.

אקטיביזן. מה ולמה? תנועה לשינוי מתוך הרפיה, קבלה של המציאות כפי שהיא. ויתור על התנגדות שמשמעו ויתור על שיפוטיות וביקורת. משם, התבוננות על "מה יש" ומה אפשר לעשות עם זה. הסיבה העיקרית היא חוסר הנוחות שאני חש כלפי מה שקורה בעולם מחד, וחוסר היכולת שאני חש בבואי לשנות את זה. על מנת להפוך את החוסר לשפע, אני יודע שמינוס ועוד מינוס שווה פלוס, ולכן "לא נעים לי" ועוד "אני לא יודע מה לעשות" הופכים ל- אני עושה משהו אחר. המשהו האחר הזה לא חייב להיות ברור לחלוטין. הוא תנועה בכיוון, הוא חיפוש אלטרנטיבה, הוא חוקים / ערכים אחרים. ההתעסקות בלנסות ולשנות את העולם הולידה אצלי ייאוש, תחושת כישלון, עייפות וכעס. המחשבה שאני לבד בסיפור, שאף אחד לא מבין אותי, היא תולדה של התעסקות בחוסר, אני מבין היום. חוסר נחת חוסר שביעות רצון חוסר כסף חוסר כוח. במקום זה אני בוחר לשים תשומת לב ואנרגיה בכיוון של יצירת טוב. להשקיע במוזיקה בשירה בלכתוב בלאהוב, לפתח בי עוד חמלה ורכות, לעבוד עם האדמה ועם מה שבא. ברוך השם- תמיד יש. זה רק עניין של תפישת מציאות. וכאן אני מגיע לנקודה

2.

התרבות שבה גדלתי התפתחה כמענה לדרך חיים מסויימת. האדם שבחר בחקלאות טוטליטרית פתח סגנון חיים והירארכיה חברתית שהצדיקו ואולי גם הולידו את הרעיון של אל אחד, מלך אחד, אמת אחת. ישנו קו ישר שעובר בין נקודות בתפיסת העולם התרבותית שלנו, וניתו למצוא אותו בכל פעם שעולה המילה "מונו" – מונוקולטורה, מונותאיזם, מונרכיה, וכו. מהתבוננות בטבע אני לומד שזה משהו שמייחד אותנו. ולא את הזן האנושי, אלא את התרבות הספציפית שלנו. לא יודע כרגע איך לקרוא לה, אבל חשוב לי להבהיר- הודו ואמריקה, סין וישראל – אותה תרבות. תירס אורז וחיטה מגודלים כולם בקוים ישרים, ומה שיפריע להם לגדול יסולק על ידי האדם. כאן להבנתי נמצא ההבדל בינינו לבין שאר היצורים החיים- אנחנו אקטיביים בנוגע לייצור המזון שלנו. אני לא נכנס לשיפוטיות בקשר לזה, רק רוצה לסמן את הנקודה. בני האדם בתרבות שלנו מייצרים את המזון שלהם תוך התערבות בברירה הטבעית, זאת אומרת לוקחים לעצמם את התפקיד של האלים. אבל מה קורה? נפשו של האדם מתרגלת לרעיון הקו הישר, להקשר של סיבה ותוצאה- תזרע חיטה, יהיה לחם. ומתחילה לחפש את התהליך הזה בעולם שסביבה. מכיוון שזה לא בהכרח מסתדר, כי הטבע אינו ליניארי, נוצר פער בין מה שאנחנו מצפים מהעולם לבין מה שאנחנו מוצאים בו. את הפער הזה ניתן לצמצם באמצעות רעיון האלים, כוחות חזקים מאיתנו שגם הם כביכול משפיעים על המציאות על פי רצונם. ואם התרגלנו מצד אחד לרעיון הקוים הישרים וההעדפה של אחד על פני אחרים, הגיוני שנסיק שהאלים "מגדלים" אותנו כמו שאנחנו מגדלים חיטה או תירס, ושרצונם הוא שנרבה זרענו על פני הארץ. מהצד השני, מחשבה כזו מאששת לנו את העשייה בעולם, ומספקת הסבר למצבים בהם הדברים לא מתרחשים כפי שציפינו- נסתרות דרכי האל.

אם כך, התרבות שלנו התפתחה כמענה על סגנון חיים ששם את הדגש על העתיד (אוכל שיגדל) ועל הנסתר. זאת אומרת על מה שאין. אם אני רוצה ללמד את עצמי להתמקד במה שיש, עליי למצוא דרך חדשה. מה שמוביל אותי לנקודה מספר

3.

אם אשאל אדם דתי איך נוצר העולם, תהיה לו תשובה בשבילי. לעומתו, חילוני כנראה ידבר על אבולוציה והמפץ הגדול וכל מיני דברים מסובכים שרובנו לא באמת מבינים בהם. זה לא אומר שהם לא נכונים, רק שאין להם הסבר פשוט. וזה ברור, כי הדבר המורכב להפליא הזה שאנחנו קוראים לו טבע או כדור הארץ לא ניתן לתמצות מילולי בכזאת קלות. אולם השכל שלנו זקוק לתמצות, הוא מסתדר בעולם על ידי לקיחת מורכבות וצמצומה לכדי דבר שיוכל להאחז בו. ואולי זהו הפרדוקס העמוק של הקיום האנושי. מחד, נפש רגישה המכירה במורכבות בפליאה, ומנגד, שכל חד היודע לאחד ונאבק לצמצם את הכל. מחד, האחזות בכל מה ש"אני יודע" על מנת להכיר את "האני", ומנגד התבוננות במופלא מבלי לומר עליו דבר. על כן מובן מדוע וכיצד קנה השכל את אחיזתו בעולמנו ובנו. והתרבות שלנו מבוססת על דתות שמספקות הסבר שכלי שמאפשר לנו לפעול בעולם. זה נפלא. אבל כנראה שזה לא מספיק. לא מספיק גם כי הנפש סקרנית ותשובה של "ככה זה" לא משתיקה אותנו יותר, וגם כי השכל לא באמת יכול להוביל אותנו אל המקום אליו נפשנו שואפת. תקראו לזה נירוואנה או גן עדן, התעוררות או גאולה. בכל חברה ובכל המסורות על פני כדור הארץ יבינו מה אתם רוצים לומר. לא משנה כמה חזק השכל וכמה אחיזה יש לאדם בחומר, קיים בנו קול שמבקש לחוש בבית. קיימת בנו קריאה להשתייכות. השכל יודע לפצל את העולם לאטומים, אבל הוא לא יודע לחוש שהוא חלק, שהוא שייך, שהוא שלם, שהשלמות ישנה. הנפש יודעת. החוויה הזו זמינה עד היום לנפש המחפשת. השכל קורא לה "אלוהים" אבל ככה הוא מחזיר את התחושה להיות מושג וזה לא באמת עובד. הקשר שלי ליקום אינו אובייקט שניתן לתמלל. זו חוויה. ואת החוויה הזו אני רוצה להעצים מצד אחד, ולספר מתוכה על העולם מצד שני. כי התרבות שבה גדלתי מספרת סיפור שנועד להסביר חוויה אחרת. של ניכור ופירוד, של אתגר. ואני רוצה לחיות בעולם שבנוי מחיבור, מתנועה, מאהבה וחמלה והבנת היחד. עוד אין לי מילים טובות מספיק מבחינתי אבל יש בי הבנה שאני לא צריך להתבייש ולהתנצל על כך. ואני לא צריך להתבטל בפני אלה שיש להם הסבר מתומלל ומנומק. העולם שהם חיים בו ממש לא סבבה לטעמי, וזה שאני לא יודע לתמלל את האלטרנטיבה לא אומר שאין כזו. רק אומר שיותר מדי זמן השקענו בלנסות להסביר לעצמנו את אי הנוחות מהמצב הקיים. אני מקבל את זה שזה מה שיש כרגע. ואני רוצה משהו חדש.

התחברת? הזדהית? רוצה לדבר על זה? אשמח לקרוא תגובות.

מעשה האהבה של התנועה והחומר – רגשות אנושיים

רשומה נבחרת

התנועה והחומר הם שני הניגודים,
שבהזדווגותם הבלתי פוסקת,
נוצרים ומתכלים החיים והתודעות כולן.

קשה לי לכתוב, נדמה שאני תקוע בלופים של מחשבות חסרות תוכן, המוח שלי רץ במעגלים. ככה זה עם שאכטות, ועם מצבי רוח. שני דברים די מקבילים בסך הכל, אולי כי שאכטה זה כלי שעוזר לי לרדד את מצבי הרוח שלי לכדי משהו שאני מסוגל להתמודד איתו. מה כל העניין הזה עם להתמודד, בכלל. אני עדיין שואל את עצמי. למה רגשות זה משהו שאני צריך *להתמודד* איתו? ממתי זה אתגר וקושי? זה אמור להיות הרי דבר טבעי, שקיים בתוכי ושאני יודע לעבוד איתו ולהשתמש בו לטובתי.

פורנו זה כלי מעולה להדחקה של הרגש. הגירויים העצביים ממלאים את המוח בפעולה והתרחשות, ולגלים הרגשיים יש פחות ופחות השפעה על היווצרות המחשבות וכיווני החשיבה. זה נוח, להרגיש חרמן במקום להרגיש רעב לאינטימיות. זה גנרי, אולי, אבל זה יותר פשוט לעיכול. אם אפשר להחליף את המורכבות המאתגרת של תקשורת אנושית בצריכת תמונות וסרטים מעוררים, למה לא בעצם?

השאיפה האינסופית של החיים להתממשות, היא אותה התנועה של הרגש הנע בתוכינו, ושל החרמנות, הלו היא אנרגיית החיים האבודה. ואמנם אנחנו נתונים לשאיפה בלתי מפסקת של רגשות מתעוררים, המבקשים מימוש, הכרה ומוטיבציה. מימוש, משום שכל רגש הינו תנועה המבקשת ליצור הד בעולם. הכרה, משום שהתנועה באה לידי ביטוי מוחשי בעולם רק במפגשה עם האחר. ומוטיבציה, משום שבסופו של דבר הרגשות הן פרי יצירתנו שלנו, ואנו מבקשים להכיר בכך שפעולתן לטובה.

בעולמם של אבות אבותי אבותינו, היו הכוחות הללו שלובים במרקם היום יום, פעילים לצד כוחות הטבע וכוחות השוק, כאלמנטים נוספים של אותה האלוהות הנושבת בכל ומסדירה את חיינו, רגע אחר רגע. אותם כוחות מיסטיים שבחרו מתי להוריד גשם ולהשקות את השדות, הם גם אלה שהכתירו קיסרים ומלכים, ועיצבו את גורלן של האומות. נדמה ששכחנו את החיבור הראשוני שלנו אל הכוחות האלה, ואל העולם שבו אנו חיים.

רגשות הן תנועה בחומר. והחיבור שלנו אליהן הוא מה שמחבר אותנו אל החיים עצמם, המפכים בתוכנו. והחיבור שלהן אלינו הוא שנוסך את החיים בתודעתנו, האישית והקולקטיבית. מלחמה, שכוונתה תמיד מוות, היא ההתרחקות מן החיים, היא ההינתקות מן הרגש. שאיפה לחידלון התנועה.

תעשו אהבה, לא מלחמה. נדמה ששכחנו מדוע אנחנו כאן, על הכדור הזה, שמסתובב בלי להכיר בנו מסביב לשמש שאינה חושבת עלינו דבר. הכרה בכך משמעותה מוות לאגו, ויתור טוטאלי של חוויית העצמי הנצמדת ככל יכולתה ובכל כוחה אל חוויית החיים והתנועה הבוראת אותה. כמה מפחיד זה נשמע ומרגיש, לוותר ככה. אולי בגלל זה לדבר את הצרכים שלנו זה דבר קשה כל כך. אולי בגלל זה הנטייה הכאילו טבעית שלנו להאשים, לשפוט ולהעביר ביקורת. אולי בגלל זה ההיצמדות האנושית לסבל מרגישה לנו כמו הדבר הנכון, והיחיד, האפשרי לעשות.

המשותף לכל אלה היא ההימנעות מהחיים עצמם, ומההכרה שמתלווה אליהם, המכירה בכך שאין לנו ערך אובייקטיבי. אין זה אומר שאין בנו ערך כשלעצמנו כבני אדם, רק שהערך הזה הוא רלוונטי עבורנו, ועבורנו בלבד. עבור העולם, היקום, אלוהים, או איזה מילה שלא נבחר – אין לנו ערך, ואין לנו משמעות. לא פחות ולא יותר מכל גרגר אבק, עלה כותרת, או נמלה.

פורנו, שאכטות, מין, פוליטיקה, פעילות גופנית, פעילות רוחנית, סערת רגשות, התמכרות לסדרות, פוסטים בפייסבוק, ושאר מיני הנאות רגעיות, בכולם יש ערך. ובכולם יש גם אבל. כי בעולם הדואלי שאנחנו בכל זאת חיים בו, לכל דבר יש מחיר, או גורם, או משמעות, או השלכה, או סיבה. אז אם אני בוחר להשקות את השדה של ההדחקה וההימנעות מהרגש, אני מגדל בתוכי צמחים שחוסמים את התנועה, שמקבעים אותה. ואם לעומת זאת אני בוחר להשקה את השדה הפראי של החיבור לתודעה, ואני מאפשר לרגשות לזרום בי, ליערות לצמוח באדמת גופי, לחיים להיות ביטוי שלי ולי להיות ביטוי של החיים עצמם, אז, ורק אז, תינתן לי חדוות היצירה, אהבת הנתינה, ואפשרות לחיות בגן עדן, אבל ממש כאן ועכשיו.

את החוכמה הזו, אף ספר לא יכול ללמד אותנו. אנחנו יכולים רק למצוא במילים את ניצני ההתעוררות, את הכמיהה של התודעה, ואת ההשראה. הדרך היא שלנו ללכת בה, כתנועה של החומר הפרטי והאישי שלנו. רק האדם השואף אל עצמו באמת, ישמוט ידיו ושכלו מכל היאחזות שהיא, וידע את הטעם האמיתי של החיים, מתוך התחברות אל ההכל והאחד.

אפשר לכבות את הרגשות שלנו. אבל.
זה אומר גם לכבות את עצמנו. וזה חבל.

אותה מהפכה

רשומה נבחרת

פול הוקן אמר פעם
שאנחנו, כל מי שמשתתף בשיקום 
של האנושות, של הפלנטה, איך שתרצו
הוא / היא חלק מהתנועה הגדולה ביותר בעולם
"מערכת החיסון הפלנטרית" הוא קרא לזה

אם עוד לא ראיתם את ההרצאה הזו
אני חושב שכדאי להתחיל מכאן:

ובכן.

היה משפט אחד בתקופת המחאה
שמלא אנשים אמרו, וכל הזמן זה הפריע לי
"מה שהמחאה צריכה לעשות"

"מה שאתם צריכים לעשות זה להצטרף אלינו"
הייתי חושב לעצמי, ולפעמים גם עונה להם.
אבל תכלס- מה שצריך לעשות זה לנשום.

כי הכל קורה מעצמו. ולעשות תוך כדי.
כי אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ודברים גדולים משתנים לאט. לוקח להם זמן.
ודברים קטנים שעוברים מהר, לפעמים אנחנו לא שמים אליהם לב.

אבל השינוי קורה. העולם מתעורר.
היפים כותבים על פוליטיקה.
פוליטיקאים כותבים על פיות.
רוחניקים מדברים על אקולוגיה,
אקטיביסטים מדברים אהבה.
מודעות היא מיינסטרים בימינו.

נכון שלא הכל ורוד, שיש הרבה אי צדק וסבל בעולם.
אבל נדמה שככל שהשנים עוברות, כך יש יותר מודעות,
יותר דברים על השולחן. גדל פה דור חדש, עם גישה לרשת.
דור שהמידע זמין עבורו, תמיד, ומהר. דור שיהיה קשה לשקר לו.

ויש עובדות אלטרנטיביות היום, וחדשות מזוייפות, והמון המון שקר.
אבל מצד שני גם יש היום יותר יוזמות וארגונים מאי פעם,
שפועלים על מנת לקדם את העולם לשלב חדש.

יוזמות חברתיות אקולוגיות עתידניות רוחניות פרקטיות,
שמתעסקות בלשנות הלכה למעשה את מציאות החיים של אנשים ברחבי העולם.
קהילות שמקימות כפרים מחומרים ממוחזרים ומשתמשות באנרגיות ממשאבים מתחדשים.
התארגנויות חברתיות פוליטיות שמאפשרות ומלמדות אנשים לקחת אחריות על החיים שלהם.
שכונות שבונות מרכזים לגידול עצמי של אוכל. טכנולוגיות שמופצות בחינם כדי לעזור לסביבה.
המון דברים קורים. 
השינוי קורה.

כולם מדברים על גלובליזציה.
אני רואה משהו אחר. מישהו קרא לזה קהילליזציה.
קהילות נרקמות, מתחברות זו לזו, מתקשרות ביניהן.
אנחנו עושים פארמקלצ'ר חברתי.
מתבוננים, מתנסים, מסיקים מסקנות ומגיבים בהתאם.

היכולת לראות את התמונה הגדולה,
ואת תנועת ההקשרים, מצריכה מאיתנו צורת חשיבה חדשה.
פעם קראתי לה החשיבה ההוליסטית, או הפרקטלית.
מאז מצאתי מונח בעברית.
החשיבה המגוונית.
זו שרואה מגוון של תהליכים במקביל.

אנחנו מגוונים. וכולנו אחד.
מאבקי חופים וזכויות בעלי חיים. פוליטיקה חדשה וגינות קהילתיות.
ארגוני עובדים ושבטים אינדיאנים. בלוגרים, מעצבים גרפיים, מספרי סיפורים.
לוחמי ליגליזציה וצדק, משוררי מאבקים, מתרגלי זן, פעילים אקטיביסטים, תלמידי צדיקים.
פיות ופיראטים, אנתרופוסופים ויאפים, נביאי התקווה ושוחרי איכות הסביבה.

אם נסתכל מעבר לאשליית הצורה, נראה-
כולנו אותה המהפכה.

אולי די להתווכח בפייסבוק?

מכירים את זה שאתןם מצטרפיםות לשיחה רנדומלית בבית קפה או פאב עם אנשים שאינכם מכירים רק בשביל להביע את דעתכם האישית בסוגיה שלא נשאלתם לגביה? אה זה לא משהו שאנשים עושים? פשוט חשבתי שכן כי ככה מתנהגים פה בפייסבוק. ורציתי לומר משהו בנושא: דעות הן כמו חור תחת. לכולם יש ולא מנומס לדחוף אותן בפניו של אחר. תודה.

ועכשיו ברצינות:
הרשתות החברתיות השפיעו באורח עמוק על הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה, ואף יותר, על הדרך שבה היחסים הבין אנושיים מתהווים ומתעצבים. אנחנו רגילים לחלוטין להכיר אנשים דרך פייסבוק, לשוחח עם כמה אנשים במקביל בוואטצאפ, להביע עניין או אי הסכמה באמצעות אימוג'ים, וכיוצא באלה.

יש לזה צד חיובי. אנחנו נחשפים, תאורטית לפחות, למגוון של דעות ותפישות עולם. אנחנו מסוגלים להשתייך ליותר מעגלים חברתיים, ולמצוא דיוק בתחומי העניין אותם אנו חולקים עם אנשים ספציפיים. זה מאפשר לנו, אם נבחר, להרחיב את אופקינו האינטלקטואליים והחברתיים.

מנגד, המציאות הזו מעוותת עוד יותר את ההבדלים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. קרה לי כבר לא פעם שאנשים הגיבו לפוסט בפרופיל האישי שלי בטענה שהפייסבוק הוא מרחב ציבורי ומותר לכולם להביע בו את דעתם. תהיתי אם זה תופס גם בכיוון ההפוך. ואיך הם יגיבו, אם אכנס לפרופיל שלהם ואגיב על תמונה מטיול למקום אקזוטי משהו בסגנון הבא:

"אבל לטוס במטוס לארצות אחרות זה מאוד לא אקולוגי, אם היה אכפת לך מכדור הארץ היית בוחר לצאת לחופשה בטבריה. וממחזר את המגבות במלון גם, במקום לזרוק אותן לכביסה אחרי מקלחת אחת."

נראה לי שזה לא היה מתקבל בהבנה, וגם שרוב האנשים שהיו נחשפים לתגובה כזאת, לא היו מבינים בשיט מה אני רוצה לומר. ובצדק. בשיחה יש חשיבות לקונטקסט. להקשר. וכמובן גם לנימה שבה דברים נאמרים או נכתבים. לכן הערות אגב מאנשים לא מוכרים, כנראה לא יובילו אותי, או כל אחד אחר, לשנות את הדעה שלי ולהתחיל לחיות אחרת.

מצד שני, אם אני מגיב בכבוד, ומתפתחת שיחה, בהחלט יש לי אפשרות להשפיע על בנאדם אחר. זאת רק סיבה נוספת לכך שארצה להגיב לאנשים שביקשו לשמוע את מה שיש לי לומר, וכשאכתוב אשתדל לכבד את האדם שמולי ואת דעותיו, גם אם איני מסכים איתן כלל וכלל.

זה נכון כמעט לכל נושא, אגב. זה לא משנה אם מדובר בפוליטיקה, במגדר, בצמחונות, באקולוגיה, בויכוח על חיסונים, בדיון על משבר האקלים או היעדרו. יש דרך לנהל שיחה, ויש כללי נימוס בסיסיים שנועדו לעזור לנו לתקשר טוב יותר זה עם זו. אני פשוט לא אקשיב לבנאדם שמלכתחילה לא מקשיב לי אלא רק בא להראות לי כמה הוא צודק.

ואגב, הרבה פעמים הצורך הרגשי להתבטא בעניין שיש לנו עמדה מוסרית לגביו הוא רק ביטוי חיצוני לחוסר ערך עצמי שאנחנו מנסים להדחיק באותו הרגע. אני יודע מעצמי שלפעמים כשאני מרגיש חסר ערך, אני מוצא את עצמי מתווכח ביצר קלות וביתר להט. אז תחשבו פעמיים לפני שאתם משליכים את הזבל הרגשי שלכם על בנאדם שאתם לא מכירים, גם אם הוא עושה משהו שבעיניכם נתפס כאיום ונורא, כמו לאכול עוף או לא למחזר פלסטיק, או אפילו, רחמנא ליצלן, לשמוע שירים של אייל גולן.

שבוע טוב שיהיה. ותחשבו על זה. ברכות

להאמין בקסם

לפעמים נדמה לי שכולנו משוגעים
ששכחנו את הקסם כשהפעלנו מנועים
שלחנו מישהו לירח והפסקנו להסתכל על האדמה
איבדנו את היכולת להזין את שורשי הנשמה

זה כאילו מישהו אחר נוהג, ואני במושב האחורי. החיים עוברים בחלון במהירות מסחררת, אז במקום להתבונן ולהסתחרר אני בוחר לעצום עיניים. מרשה לעצמי לשכוח שאנחנו על כביש, נשען אחורה ושוקע לתוך דימיונות. כשנגיע, יעירו אותי. בינתיים אפשר לנוח.

זאת אשליה, כמובן, אין מבוגר אחראי, אין נהג תורן, החיים לא חולפים מחוץ לחלון. התחושה הזאת, האמונה שככה זה, שתיהן שייכות למיינד. המיינד הוא לא רע, הוא פשוט מתבלבל. כמו ילד קטן שמאמין שהחוויה שלו היא מציאות אבסולוטית. אז כשהוא רוצה משהו זה עכשיו חייב לקרות, ולא משנה מה קורה מסביב. ככה המיינד, והבעיה היא שאנחנו מאמינים לו.

התרגלנו להזדהות עם המיינד שלנו, ולא להקשיב לשאר החלקים. אנחנו לא בהכרח יודעים, תרבותית וקולקטיבית, להקשיב לרגשות שלנו, לתחושות שלנו, ולהדביל ביניהן. אנחנו חשים דרך הראש, מרגישים דרך הראש, ומפרשים הכל דרך הראש. שוב, אני מדבר בהכללה על התרבות שלנו, לא בספציפיות עליך. אני מתכוון למודל שיש לנו על החיים.

החלפנו את הקדושה במכאניקה. את סיפור הבריאה תרגמנו לפיזיקה וכימיה, את נפש האדם פירקנו לגורמים ורכיבים, ואת משמעות החיים אנחנו מחפשים במשוואות מתמטיות. ובזמן שרוב האנושות עסוקה בלייצר עוד פלסטיק ולצרוך עוד פלסטיק ולהוסיף מילים על מילים ברשתות חברתיות שאין בהן חברה ואין בהן רשת, שכחנו כבר איך מקשיבים לשקט.

אז אנחנו מגדלים את הילדים ומלמדים אותם להיות הגיוניים, מתכנתים את המוח לחשוב בקווים ישרים, מסתירים מעצמנו כל ניצוץ של קסם, ומתעקשים להתבונן על האדם כעל מכונה שניתן לפרק לחלקים קטנים יותר ויותר, כאילו זה עזר למישהו להיות מאושר אי פעם.

אבל החיים תמיד מוצאים עוד הזדמנות, והקסם לא נעלם כי אנחנו מתעלמים ממנו. פעם היו פה אנשים שסגדו לעצים ולאבנים, שעשו אהבה מתחת לירח ולכוכבים, שהקשיבו לציפורים ולזרימת המים והסיקו מסקנות על החיים. היום מספרים לנו שצריך ללכת לאוניברסיטה כדי לדעת מה הבנאדם שמולנו באמת מרגיש, אבל זה רק כי אנחנו מפחדים מהלא נודע שיש לחיים להציע. ואפשר לבחור בדרך אחרת. יותר ויותר אנשים בוחרים בה לאחרונה.

דרך שבה למתמטיקה יש ערך, וגם לקדושה ולטקסים. דרך שבה כימיה ופיזיקה הן אמת רלוונטית, ולצידן יש דברים שהדעת לא יכולה להבין. דרך שבה אפשר לראות שדונים ופיות מסתובבים סביבנו, וגם להסתכל בטלסקופים על כוכבים רחוקים. אפשר להתעורר להיות המבוגר האחראי של החיים שלי, להכיר בזה שאין רכב שנוסע מהר, ואין מושב אחורי.

זה דורש קפיצה של אמונה, ואומץ. להכיר בכך שבמשך שנים התכחשנו לקסם, כי אמרו לנו לא להיות ילדים, וניסינו להתאים ולהשתייך על ידי זה שבחרנו לתחום את הקסם שקיים סביבנו אל תוך אזורים מוגדרים ובדוקים הניתנים לעיבוד ולשליטה. אמרו לנו שאין דבר כזה, ובחרנו להאמין. אותו הדבר אנחנו יכולים להגיד שיש דבר כזה, ולבחור מחדש להאמין אחרת.

זה דורש גם חמלה, כי יתקפו אותנו. ירכלו עלינו. יקראו לנו מוזרים ומשוגעים והזויים. אם נצליח לראות שזה בא מפחד, שזה נובע מכאב, שזה לא קשור אלינו, אם נזכור שמי שצועק עלינו שאנחנו טועים כנראה מפחד להסתכל אל עצמו פנימה, אם נבין שההתנגדות באה מחוסר היכולת להכיל את העוצמה שיש לחיים באמת להציע, נוכל לשהות באי הנחת שתתעורר גם בנו, ולהכיר בכך שהעוצמה האמיתית היא לא לקחת אישית, לא לדעת, ולהתענג על החיים.

עצירה – שירה

מה יקרה אם כולנו, פשוט נעצור,

ולו לרגע קט?

לא נצעק, לא נמחה, לא נחפור,

רק ננוח, אפילו לקצת?

האם הסדר המוכר והטוב,

ייפול מעל כנו?

האם העדר ההולך ברחוב,

יתחיל לתהות על קנקנו?

מה יקרה למכונה המשומנת,

של כלכלת ההמונים והחוב,

אם נחדול לדקה להניע אותה,

ונעשה שיהיה לנו טוב?

בואו נחשוב. ננסה לדמיין.

נתבונן חשופים מביקורת,

ברעיון המארגן.

שטוען, שהאדם העובד,

משעבד, את העולם למרותו.

אולי בעצם האדם הוא עבד,

והעולם משעבד אותו?

האם נבראנו על מנת ליצור ערך,

הניתן למדידה כלכלית?

ואם הכסף אמור לעבוד בשבילנו,

למה הוא זה שלמעשה מחליט?

 

ההון קובע. בקול דממה דקה.

שהעוצר שוקע. שמעצור הוא מצוקה.

ההון שולט, מכתיב, מכווין,

מסביר, משביע, מסדר,

בני האדם הם עצירים בכלא,

ואותו ההון הוא הסוהר.

ואין ברצוני לרמוז,

שכסף הוא רע

או שעלינו לדרוש מעצמנו

לחזור לגור במערה.

בסך הכל, רוצה לשאול,

האם יש מטרה?

לריצה שלא נגמרת,

למהירות הדהרה?

וגם, האם הותרנו מקום, ליצירה?

לעונג, לפלא, לקדושה ולשירה?

אם רק נשב ונתבונן באש,

התיגמר הבערה?

התיכבה המדורה?

והאם, למען השם,

זה יהיה כל כך נורא?

האם יש לנו באמת בחירה?

מי החליט שלעצור זה רע?

הכל התחיל כשאלוהים ברא.

ומאז גן העדן, נידון האדם,

לצרה אחרי צרה אחרי צרה.

סיפור לא משהו. אז למה אנחנו,

מאמינים, שכך אכן קרה?

 

מה יקרה אם כולנו, נעצור לרגע,

ונכיר באמת המרה,

שאין סיבה ואין תכלית,

מלבד זו שהאדם מחליט,

שהיא הסיבה לקיומו,

ועל פיה הוא מארגן את עצמו,

באופן שיתאם את תפישת עולמו,

והנה אנחנו כאן. עמוק בתוך הבלגן.

ממשיכים לרוץ בהיסטריה.

אז אני שואל לאן?

 

לאן אנחנו רצים, בשם האלות כולן

מה עוד אנחנו רוצים, מעצמנו, ומהזמן,

שאנו נאחזים בו, כאחוזי טירוף דלוקים,

ממשיכים לזוז ללא הרף, לנוע לא מסופקים,

מדוע אנחנו לא פשוט מפסיקים,

עוצרים הכל, ולו לרגע קט?

מה יקרה אם נוריד את הרגל מהגז,

אפילו רק מעט?

אני לא אומר לוותר על הכל.

הקידמה היא בסדר גמור.

זה טוב וחשוב שיש לנו את כל זה.

אבל מה הוא המשך הסיפור?

האם גורלנו גזור, קבוע וברור?

לעד לרוץ בלי להגיע, עד שהמוות ישיגנו,

ואל חיקה של אמא אדמה נחזור?

או שאולי, נוכל לזכות שוב בחיינו,

אם נאמין שזה בסדר, וכולנו רגע נעצור?

עכשיו זה הזמן לבחור.

במקום להתעסק בקומפוסט, מתעסקים בקקי

"בובר: האם יש לנו (לציונות) עוד 'לשם'? אמרנו 'גאולה', 'גאולת האדמה', 'גאולת העבודה'. אמרנו אפילו לפעמים 'גאולת האדם בישראל'. שורשו של הדבר היה מושג שבאמונה, אבל נטלנו ממנו אותו יסוד. אמרנו לגאול את האדמה והתכוונו – לעשותה אדמת יהודים. אדמת יהודים לשם מה?

בן-גוריון: להוציא לחם מן האדמה! בובר: לשם מה? בן-גוריון: בשביל לאכול! בובר: לשם מה? בן-גוריון: מספיק! בובר: אני שואל – לאכול לשם מה? אני שואל – לחיות לשם מה? לא די לחיות. הרי כולנו יודעים, שבחיי היחיד אין די בזה. היחיד יודע שצריך 'לשם', לא סתם לחיות. אלא כשהמדובר הוא בקבוצה, בעם, מיד משתנה הדבר. אומרים – עם חי למען עצמו. אני שולל את הדבר הזה." (מתוך "תקווה לשעה זאת")

חבר שאל אותי לפני כמה ימים, למי אני מתכוון להצביע. עניתי שאין לי מושג. ואכפת לי, אני רוצה שיהיה לי מושג. אני רוצה שיהיה לי למי להצביע. אבל נדמה שכל מי שמתמודד/ת עסוק בתדמית ובקידום אישי, ואין בכלל דיבור על הדברים החשובים באמת.

שמעתםן פעם פוליטיקאי/ת שמדבר/ת על תכנון ומחשבה קדימה? על התבוננות מחדש באתגרים העומדים לפנינו, ומציאת שיטות חדשות לפתרון בעיות? אני לא שמעתי. אבל ראיתי שכולם רבים ומכפישים אחד את השני כמו ילדים בגן חובה. כאילו כל מה שמשנה זה מי מעליב את מי ולא מה לעזאזל עושים כדי שיהיה סבבה לחיות כאן.

לדור שהקים את המדינה היה תפקיד ברור. לבנות אותה. לדור שאחריו היה גם תפקיד ברור ומובן – לבסס את השלטון היהודי בארץ ישראל ולהקים פה תשתיות למדינה מתקדמת. לדור השלישי, שהוא הדור שלנו, כבר אין תפקיד ברור במפעל בניית הארץ, וזה בא לידי ביטוי במנהיגות הפוליטית שלנו. אם פעם ראשי האומה היו מתווכחים על גורל הארץ, היום מתווכחים על מי מקבל יותר לייקים. זוכרים את בן גוריון, שהלך לגור בצריף בנגב כי האמין בדרך שלו? אז ביבי ושלושת הבתים שלו. זה ההבדל. ואני לא אומר שביבי אשם, אני חושב שהפוליטיקה היא המראה של המדינה, ומה שמשתקף בעליונים זה מה שקיים בתחתונים. פעם אנשים האמינו בגאולת הארץ, היום אנשים מאמינים בגאולת עצמם. מה נשתנה? זו שאלה שעלינו לשאול את עצמנו, בכל יום שבו אנחנו רוצים לצאת מעבדות לחירות. לדעתי, מה שנשתנה זה שהשגנו את היעדים שלנו, ולא השכלנו להציב יעדים חדשים. מה שקרה זה שמיצינו את תוחלת החזון הישן שלנו, ולא ידענו שצריך לעדכן אותו ולהציב חזון חדש. ביחד. כדי שנדע, לאן אנחנו הולכים, לאן אנחנו רוצים להגיע, מה המטרה של כל הדבר הזה, שנקרא מדינת ישראל.

"העולם לא ישתנה על ידי תוכניות חדשות, הוא ישתנה על ידי אנשים עם חזון חדש" דניאל קווין

הבעיה היא שהדור שמנהל את המדינה כרגע, הוא כולו פוסט טראומתי בהכחשה. והדור שלנו בהתמודדות. אז אנחנו מנסים לעבוד על הבעיות שלנו ולפתור את העניינים האישיים שלנו, וככה נמנעים ככל האפשר מלקחת על עצמנו גם את הבלגן שהדור הקודם עושה, בעוד שהדור ההוא עסוק בלהדחיק רגשות ולהתעסק בכל מה שיעזור לו לא להתמודד עם הטראומה. אז אם אפשר לבנות ולהרוס ולריב ולהילחם עם כל העולם- יופי. העיקר שלא נצטרך לשבת רגע בשקט עם הזכרונות מהמלחמה או מבית אבא.

אני יודע שאני נוגע פה בנקודה רגישה, אבל אין מה לעשות. עד שלא נעשה שלום בין דורי פה, או לפחות נפתח את הקופסת פנדורה הזאת, לא נתקדם לשום מקום. בסופו של יום, כל פעולה מונעת מניסיון לענות על צורך כזה או אחר. אז כל עוד הצורך בקבלת אישור מדמות הורה מפעיל אותנו, והפחד מהרגשות הכואבים שיושבים בבסיס של כל זה זה מה שמניע אותנו, המדינה שלנו נראית ומתנהלת בהתאם. ואנשים עדיין מתווכחים על גנץ או ביבי, לפיד או גבאי, כחלון או בנט, כאילו זה לא עוד בדיוק מאותו הדבר.

אני עדיין מחכה לשמוע פוליטיקאים מדברים על מה הם מתכוונים לעשות. ולא, "למחוץ את החמאס" או "להוריד את יוקר המחיה" זה לא מה שהם מתכוונים לעשות. אלה סיסמאות ריקות מתוכן. דברים לעשות זה נגיד קומפוסטר בכל גן ילדים, שיקום נחלים והשבת האיזון לטבע, מציאת דרכי טיפול בפסולת (למשל מתקנים להפקת חשמל מהגזים שנוצרים באתרי הטמנה), התמודדות עם שינויי אקלים ופיצוץ אוכלוסין. ועוד מלא דברים שאפשר לדבר עליהם ולקדם אותם בצורה שמעודדת שיתוף פעולה בין האזרחים ברמה המקומית, כי זאת הדרך היחידה להוביל לסיום הסכסוך. תחשבו שהיו מחליטים של שיקום הירדן הדרומי כתכנית משותפת לישראל ולירדן, למשל. במקום זה מזרימים חופרים תעלה ושמים בה צינור כדי להוביל חמישים מיליון קוב מים מהכינרת לירדן כל שנה.

בינתיים, הפוליטיקאים ממשיכים להתעסק בשטויות, להאשים זה את זה בפחדנות, ולחרחר מלחמה. זאת לא תופעה מקומית, כמובן, אבל אני כרגע אזרח מדינת ישראל, ולכן זה מה שמעסיק אותי. הייתי רוצה לשמוע פוליטיקאים שמדברים על ביזור משק האנרגיה, על ייעור של בקעת הירדן, על תכנית מצוינות אקדמאית שבה מוכשרים חוקרים בשילוב תחומים ומטרתם לחשוב על פתרונות יצירתיים לאתגרים שעומדים בפני המדינה בעשרים השנה הבאות. אין לי בעיה שיתמכו גם בתלמידי תורה, רק שילמדו אותם שאלוהים אמר שעלינו לשמור ולטפח את הארץ הזאת, ולא למלא אותה בכוסות חד פעמיות בכל פעם שאנחנו יורדים לעשות מנגל על שפת הכינרת, שגם ככה כבר מתחת לקו האדום, ואנחנו ממשיכים להשתין במי שתייה.

באמת, יש פה עולם שהולך ומסתבך, ובכל רחבי הגלובוס מבינים את זה. הדור שאוחז בשלטון במדינת ישראל עדיין חי בסרט של טובים ורעים, ערבים ויהודים, והוא מצליח להשליט ולהנציח את הנראטיב הזה בקרב חלקים גדולים מהציבור. אבל יש דור חדש, גלובאלי, שמבין שהאתגרים הם בין לאומיים, שיש שינויי אקלים שדורשים התייחסות, שגלי ההגירה מאפריקה קשורים לזה, ושהעולם צריך להתאחד כדי להתמודד עם הצרות שדרך החיים שלנו הכניסה אותנו אליהן.

ואני רוצה לפנות רגע למי שכבר מבינ/ה את זה, אבל מרגיש/ה שזה בלתי אפשרי להסביר. אני יודע שזה נושא מסובך, ושלפעמים לדבר על זה מרגיש כבד ומייאש, אבל בואו נעשה את זה פשוט יותר. בואו נדבר על חוסר ההיגיון במילים שכולם יכולים להבין. בואו פשוט נסביר לאנשים שאנחנו ממשיכים לחרבן במי שתייה בזמן שאנחנו מתפילים מי ים כדי שיהיה לנו מה לשתות.

 

שאיפה לחירות או סטלה רעה – למה אני מפחד ממשה מפייגלין וחושב שהוא משיחיסט ולא המשיח?

למה אני מפחד מפייגלין? טוב ששאלתם.

אמ"לק: מצד אחד, אני חושד שהרעיון בסיפוח השטחים הוא כוח עבודה זול. מצד שני, אני מאמין שאם באמת יוקם בית המקדש, והכוהנים יקטירו בו מיני בשמים, אולי באמת תהיה פה ליגליזציה.

ולמי שמעוניינ/ת להעמיק" אני מפחד מפייגלין, כי:

הוא פנאט דתי, כלומר באמת מאמין שאלוהים איתנו. מה שגורם לו להגיד דברים כמו "חותרים לשלום באמצעות ניצחון על אויבינו", ולחלום על החלת הריבונות הישראלית בכל השטחים הכבושים, תוך "גירוש והכחדת כל מי שינסה להילחם" ומתן מעמד לא שווה למי שיסכים להישאר ולהיכנע. זה לא שלום, זה אימפריאליזם. אבל עזבו רגע מה זה. איך הוא בטוח שננצח, כי אלוהים בצד שלנו?

הוא פנאט כלכלי, שמאמין בכוחו של השוק החופשי לסדר את הכל. זה גם סוג של אמונה דתית שמצפה מאיזה כוח עליון לעשות פה סדר, ותמיד תהיתי אם בעצם היד הנעלמה היא ידו של האלוהים. אבל אין שוק חופשי, יש פה שלטון של תאגידים, בעלי הון ובעלי אינטרסים.

ובנוסף לשני אלה, הוא דמגוג שימכור מה שיקנו בשביל לקבל כוח. שזה נכון לגבי כל הפוליטיקאים, רק שהוא מוכר את התדמית ההפוכה וזה עובד לו, וזה מפחיד אותי כי זה מראה לי כמה הכמיהה לשינוי חזקה פה, ועד כמה אנשים מוכנים להתעלם מדברים כדי להשיג בדלי תקווה. מה שאומר שכל עוד הוא יבטיח חופש, לאנשים לא אכפת שהחופש הזה הוא על חשבונם של אחרים, ומושג בכוח.

ומצד tjs תמיד אמרתי שרק ליגליזציה תביא שלום, והוא באמת מאמין בליגליזציה. uאולי אחרי שיהיה מותר לעשן פה חופשי, אף אחד כבר לא ירצה לגרש את כל הערבים מכאן. מצד שני, יש לי חשש לא מבוסס, שהתכנית האמיתית של פנאטיות דתית כלכלית במזרח התיכון, היא לבסס פה את העבדות מחדש, כשהערבים משרתים את היהודים בשם השוק החופשי והריבונות הישראלית, ולראייה את זכויות הקניין שלהם פייגלין מבטיח לשמור. הרי צריך שיהיו גם צרכנים.

הוא טוען שאי אפשר לכפות דת על אזרחים בזמן שהוא רוצה לכפות את הריבונות הישראלית על השטחים הכבושים בשם הדת היהודית. יש פה סתירה. ומדהים אותי שכל כך הרבה אנשים פשוט מתעלמים מהדואליות הבסיסית שבמצע שלו – מצד אחד ליברליזם וחופש והפרדת דת ומדינה, ומצד שני שימוש בכוח צבאי כדי להכיל את השלטון על כל מי שלא יהודי באזור שלנו. אם המדינה לא דתית אז למה לגרש ערבים? אם המדינה לוקחת בכוח את מה ששייך לה, וזה שייך לה כי אלוהים אמר, אז מה עשינו בזה? זה הכי דתיים. מעבר לזה, תמיד מפתיע אותי הקשר בין קפיטליזם קיצוני ופנאטיות דתית. אבל כנראה שצריך את אלוהים בשביל להאמין ביד נעלמה שעושה בהכל סדר בסוף.

מעניין גם לחשוב על זה שמצד אחד הוא מצהיר על הרצון להגדיל את כוחה של הריבונות המדינית, ומצד שני מדבר על הגדלת החופש לאזרח. אולי זה רק אני, אבל ריבונות מדינית היא הפוכה מחופש הפרט, להבנתי לפחות. אלא אם כן חופש הפרט הוא ליהודי סגולה בלבד. להלן ציטוט לדוגמה שהוא חלק מהתוכנית המדינית מתוך המצע של מפלגת זהות, באתר המפלגה:

שלב ראשון: יבוטלו הסכמי אוסלו ויוחזר המצב המשפטי למצבו הקודם לאוסלו. שלב שני: למחבלים תוצע נסיגה בלא שפיכות דמים, בדומה לנסיגת אש"ף מלבנון ב-1982. שלב שלישי: צה"ל ישתלט מחדש על השטח כפי שידע לעשות במבצע "חומת מגן", ומדינת ישראל תחיל את ריבונותה המלאה על כל חלקי הארץ. שום גורם מלבד צה"ל, משטרת ישראל והאזרחים המורשים לכך (ראה לעיל "נשיאת נשק") יישא נשק בין הים לירדן.

אני לא יודע איך "למחבלים תוצע נסיגה ללא שפיכות דמים" ומיד לאחר מכן "צה"ל ישתלט מחדש על השטח" יכול להתפרש מלבד גירוש והריגה של מי שלא מסכים ללכת. ואם זה לא מספיק, אז "הנחות היסוד של התכנית המדינית הן: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית."

אני חושב שהוא רוצה לגרש ערבים כי הוא מאמין בעליונות הגזע היהודי, והוא מכיר בעובדה שיש פה מלחמה על קרקע ומשאבים. נכון, הוא רק קורא לזה תורת ישראל ולא עליונות הגזע היהודי. אבל הרי כתוב בתורה שאלוהים בחר בנו להיות העם הנבחר ולכן אנחנו טובים מכל העמים.

חשוב לי לציין, שאני רוצה לראות שליחי ציבור שאמונתם דומה לשלי. אין לי בעיה עם פייגלין כנציג של הציבור שלו, אני מכבד את זכותם להאמין בדרכם ואת חשיבות המגוון הפוליטי. אבל פייגלין, ומפלגת זהות, רק משמרים את הרדידות של השיח הפוליטי. ומה שאני מכוון אליו זה שנדבר על ערכים כעל בסיס למעשים, ברמה חברתית. אני מאמין שככה דברים יעבדו טוב יותר.

ולכן מפחיד אותי שאנשים שתפיסת העולם שלהם דומה לשלי, יבחרו לתמוך במישהו שהאמונות שלו שונות מהאמונות שלנו, רק כי אין להם אלטרנטיבה. אני חושב שזה מוביל אותנו כחברה לכיוון מסוכן וממש לא יעיל. ובאמת שהייתי שמח לתמוך בפייגלין, אל תבינו אותי לא נכון. אבל אני לא מאמין לפנאטיים דתיים, ולא משנה מה האלוהים שלהם.

פנאטיות היא אלימות, ואני מאמין באהבה, חמלה, ויצירתיות. ואני רוצה לתמוך בפוליטיקאים שמאמינים כמוני בדברים האלה, ולא מדברים על חופש בזמן שהם מאמינים שהדבר הנכון לעשות הוא לחתוך לתינוק בן שמונה ימים את הקצה של הזין, כי ככה כתוב בתורה שאלוהים אמר.

פוליטיקת הילד הפנימי, או – למה ביבי לפעמים נשמע כמו גננת

למה הפוליטיקאים מתנהגים כאילו הציבור הוא ילד בן ארבע, ואיך זה קשור לפער הדורות, ולתפיסה של תקשורת, מנהיגות ושיח ציבורי? אני שמח ששאלתם.

ככל שאדם מופעל יותר על ידי טריגרים רגשיים, כך הוא פחות רציונלי, יותר אימפולסיבי, שזה אומר, שהוא מופעל יותר מהאמוציות, מהרגשות הראשוניים והבסיסיים, מהמוח הקטן של הזוחלים, אם תרצו. המוח הקטן הוא זה שנועד לשמור עלינו במקרי סכנה ברורים על ידי פחד, אנדרנלין ואינסטינקטים. אם הוא מופעל, שאר המערכת משועבדת, וכל החוכמה של הבנאדם לא תעזור לו. אז נניח מצליחים ליצור משוואה ששמאל שווה ערבים וערבים שווה טרור וסכנת מוות. מכאן והלאה בכל פעם שהאדם יתקל ברעיון "שמאל" הוא ייבהל וינוס לכיוון השני. ביבי הבין את זה מזמן, וביסס על זה את הקריירה הפוליטית שלו. בעקבותיו הלכו רבים מהפוליטיקאים הישראלים, בעיקר בימין ובמרכז.

ניתן לראות את האפקט של התופעה בקמפיין הבחירות הנוכחי. המסרים מתמקדים במי חזק ומי חלש, ולא במי ינהל פה את המדינה ומה התכנית שלו למען השם. וזה עניין של דורות. לא סתם פייגלין מדבר על תוכניות ועל רעיונות, כשהוא פונה לחילונים עד גיל 35, שכנראה לא היו הולכים להצביע למישהו אחר. ולמה? כי כל האחרים מדברים אל הרגשות, וחילונים צעירים זה ציבור שרוצה להאמין שהוא נאור ורציונלי. למרות שאם הוא היה כזה, כנראה היה מצביע מרץ. או עבודה. פשוט כי הם מייצגים את האינטרסים ואת הערכים של הציבור החילוני הצעיר. אבל גם הציבור הזה נפל למלכודת של התעמולה לילד הפנימי.

ביבי, ומירי רגב, ואורן חזן, ובנט ושקד ויאיר לפיד ובני גנץ, הם כולם מדברים אל הציבור הרחב במסרים פשוטים, רדודים, שחוזרים על עצמם בלי להגיד כלום. בדיוק כמו שמדברים ילדים בגן חובה, בסיסמאות שיש להן אפקט רגשי מצטבר. אם יכעסו על הילד כשהוא יכנס עם בוץ הביתה, וישבחו אותו כשהוא יכריז שישראל היא מדינה יהודית בתוקף ההבטחה ההיסטורית של אלוהים לעמו, הוא ילמד שימין זה חזק ושמאל זה מסוכן. סליחה, להוריד נעליים לפני שהוא נכנס לגן.

בכל אופן, מה שמעניין לראות, זה שגם בסיקור התקשורתי הבדלי הדורות נוכחים. מי שמסתכל על גב האומה, רואה שההומור הולך ומתדרדר, הפאנצ'ים חוזרים על עצמם, ועל אף הביקורת ששליין והחבר'ה מעבירים על היחס לציבור, הם עושים את אותו הדבר. כמה כבר אפשר לשמוע על הצעקות של שרה והחשפניות של יאיר? כאילו אין מספיק על מה לדבר, חוזרים פעם אחר פעם לאותה רדידות קומית. לעומתם, התכנית של תם אהרן מצליחה להיות חדה וביקורתית, מלאה הומור עצמי, ועדיין להישאר רצינית וביקורתית בצורה נוקבת, ולדבר על הדברים בעומק הראוי לסאטירה בועטת. לדעתי, זה כי תם אהרן שייך לדור אחר, שמצפה מנבחרי הציבור להתייחס ברצינות לעבודה שלהם. שליין, לעומתו, מצפה מנבחרי הציבור להיות דמויות שמייצגות ערכים ראויים. וזה ההבדל הבין דורי.

דור אחד שמאמין שאם רק יתנו לאנשים ראויים את המושכות, הם ינהגו את העגלה בכיוון הנכון. ודור צעיר יותר, שלא מתעסק בפוליטיקה פרסונלית, אלא רוצה שנדבר על מה אנחנו עושים עם הבעיות שניצבות לפנינו כאומה. דור קודם שמבחינתו תפקידה של העיתונות הוא להעביר ביקורת, ודור חדש שרואה את עצמו כאחראי גם להציע פתרונות. בגב האומה צוחקים על מיקי חיימוביץ' שחסר לה ברזל כי היא צמחונית, זו רמת ההומור של התכנית הזו, ותם אהרן צוחק על עצמו שהוא תימני. זה ההבדל.

המציאות משתנה לנו מול העיניים, ונכון שנדמה שהייאוש מנצח, אבל בשמאל מתחילים להבין את זה. יש כאן ציבור שלם שנהיה אדיש כי אין לו סבלנות לשטויות האלה, והוא רוצה לשמוע מישהו שלוקח את התפקיד שלו ברצינות, מציע הצעות אופרטיביות לאיך אנחנו יכולים לצאת מהברוך הזה, שאליו נכנסנו בעשר שנות שלטון נתניהו. בזמן הזה ראש הממשלה מפרסם סרטון שמבוסס על מעשה בחמישה בלונים, כדי להתנער מהאשמות נגדו על שוחד. למה הוא עושה את זה? כי הוא יודע שאם כל האינטליגנציה והתיחכום של הציבור הישראלי, בסוף מי שבוחר זה הילד הפנימי של כולנו, והוא לא אוהב נתונים ועובדות וחישובים, הוא רוצה לדעת מי הרעים ומי הטובים.

כשההורים שלי היו בגילי, הם ידעו שאם הם יעשו מה שצריך, ילכו לעבוד ויתנהגו יפה, יהיה להם בית, הם יוכלו לגדל ילדים בביטחון יחסי, וכשהם יתבגרו תהיה להם פנסיה מכובדת. אני לא יודע אם אי פעם אני אוכל לקנות בית במדינה הזאת, על פנסיה שתחזיק לי עד שאזדקן אני בכלל לא חולם, כי גם אם אצבור מספיק ממנה, יבוא איזה טייקון ויהמר על הכסף הזה, ויקבל תספורת כשיפסיד את הכסף שלנו. ולגבי לגדל ילדים, אני לא בטוח שיישאר להם עולם לגדול בו. ואני יודע שזה נשמע קצת קיצוני ואולי דרמטי אבל היי, צריך להיות קיצוניים כדי לקבל קצת תשומת לב ציבורית במדינה הזאת. אז אני רק משחק את המשחק. או שאני באמת מתכוון לזה?

תחשבו בעצמכםן. ואם אהבתןם, אני אשמח שתשתפו את הפוסט הזה, או כמו שאומרים אצלנו בתנועת הקיימות – תעבירו את זה הלאה. תודה וברכות.

אין שלום. אין ביטחון. מישהו עושה מזה כסף.

אני לא רוצה לדבר על עזה.
אני רוצה לדבר על הממשלה שלי.
(זהירות וסליחה, פוסט פוליטי.
מבטיח לסיים לכתוב וללכת לנחל להרגע)
 
בשבועות האחרונים, כולם מדברים על חמאס, וכמעט אף אחד לא מדבר על ביבי. המהלך המבריק הזה, שעובד פעם אחר פעם לראש הממשלה, מאפשר לו לגרום לך, שקורא עכשיו את הפוסט, להתעצבן עלי עוד לפני שהתחלתי, כי "מה אני מצדיק את הערבים המחבלים החמאסניקים שם שאשמים בעצמם במצב שלהם ימח שמם."
 
אז זהו, שלא. אני לא מצדיק אותם. אני לא מתעניין במה הם עושים.
אני שואל את עצמי, כמו שלמדתי לאורך השנים שיעיל לעשות-
מה האחריות שלי?
מה ביכולתי ללמוד מהמצב?
ומה כדאי לי לעשות כדי לשנות אותו לטובתי?

למה? כי אני אחראי על המציאות שלי, תמיד.

מי שלא מסכימ/ה עם המשפט האחרון, יכול/ה לעבור הלאה.
לא באתי לשכנע באמיתות רוחניות, ואין לי כוונה להתווכח עליהן.
הן נכונות עבורי, לא עבור הקולקטיב, ואני לא מתיימר לדעת מה טוב ונכון עבור האחר.
 
מי שכן מסכימ/ה עם המשפט הזה, יכול/ה לשאול את עצמו/ה-
האם כשאני נגרר/ת לויכוחים על חמאס ועל עזה, אני לוקח/ת אחריות או משליכ/ה אותה? האם כמדינה יש לנו אחריות מלאה על מצבנו? האם כאזרח/ית אני עושה את המירב על מנת ליצור לעצמי מציאות שאני רוצה לחיות בה? האם הויכוח הפוליטי ברשתות החברתיות משרת אותי?
 
שאלות לא פשוטות. ויש מלא מה לכתוב עליהן,
אבל כאמור, אני רוצה לכתוב הפעם על הממשלה.
אז כמה מילים על המדיניות הפוליטית של נתניהו:
 
רוה"מ מאמין בכל ליבו שהמטרה העיקרית של הממשלה היא להפחית ככל הניתן את המעורבות הציבורית בהתנהלות הכלכלית, על ידי מתן יד חופשית לבעלי ההון ולשוק החופשי, והעברת הכוח מבעלות ציבורית לידיים פרטיות. זאת גישה אידיאולוגית ופוליטית, הרבה יותר משהיא תפישה כלכלית. ולכן, כשמדברים על המצב בעזה, על קיפאון התהליך המדיני, על המלחמה המתמשכת עם חמאס, ועל כל הדברים האלה, חשוב לזכור שזה לא שישראל לא עושה כלום או נמנעת. המדיניות היא אקטיבית, והיא משמעותית, רק שהיא מתמקדת בדברים אחרים מאלה שהדיון הציבורי מתעסק בהם.
 
כולם יודעים על החקירות של ביבי, ושל שר הביטחון, אביגדור ליברמן. אבל משום מה, בשבוע האחרון כל הפיד שלי מלא בדיבורים על עזה ועל החמאס, על איך שם המנהיגים לוקחים את כספי התרומות לכיסיהם הפרטיים, ואף אחד לא מדבר על הבת של ליברמן ועל הבנדוד של ביבי. למה? כי שיח פוליטי הוא תמיד רגשי לפני שהוא לוגי, ואנחנו כולנו מופעלים רגשית בקלות רבה, במיוחד על ידי מי שיש לו גישה לאמצעי התקשורת, ואפשרות הכוונה של השיח הציבורי הכללי.
 
מה אני אומר פה בעצם?
  1.  ממשלת ישראל פועלת בצורה אקטיבית להמשך הסכסוך.
  2. זה משרת אינטרסים פוליטיים וכלכליים שאנחנו לא בהכרח מודעים אליהם,
    ולא בהכרח מותר לנו לדבר עליהם. אני אחזור לזה תכף.
  3. בכוונה אסטרטגית פוליטית,
    הדיון הציבורי בנושאים קשים מוסט ככל הניתן לפסים רגשיים ואישיים,
    במקום לדבר על פרקטיקות.
  4. אנחנו (השמאל הישראלי) מודעים לזה, ובכל זאת נגררים לשם.
  5. השאלה האם ישראל אשמה או לא, היא לא שאלה רלוונטית.
  6. בכלל, שיח האשמה הוא תחליף הדחקתי לשיח של לקיחת אחריות.
  7. מי שמבינ/ה ומסכימ/ה עם שני הסעיפים הקודמים,
    חובתו/ה המוסרית היא להפסיק לשתף פעולה עם המהלכים האלה,
    ולהזכיר באופן אקטיבי למי שיכול/ה לשמוע ולהבין –
    השיח צריך להשתנות לשיח של לקיחת אחריות,
    הצעת פתרונות ויישומם, והתפתחות אישית ותודעתית.
 
אוקיי. אז בואו נדבר רגע על האינטרסים הנסתרים שבסיפור.
בטוח שיש כאלה שאני לא מכיר, ויש דברים שאטעה בהם.
השאלה כאן מבחינתי היא על מה אנחנו לא מדברים ולמה,
ופחות מה העובדות המדויקות שעליהן אפשר להתווכח,
כי אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היא האמת,
רק מה היא דעתו/ה. על סמך מה שקראנו ולמדנו באינטרנט.
 
(נכון, ישנם כאלה שהיו בעזה וראו דברים מקרוב, זה לא אומר שהם ישבו עם בעלי חברות ביטוח, יצרני נשק, ופוליטיקאים מקומיים בישיבות. לא שאני אומר שחברות ביטוח הן האויב האמיתי, רק נותן דוגמה להמחשה.)
 
כשאני מסתכל על המצב הפוליטי מדיני בין ישראל לעזה ספציפית, ובאופן כללי על המצב במזרח התיכון, אני מנסה לשאול את עצמי איזה אינטרסים נפגשים פה.

למי יש אינטרס בסיום הסכסוך, ולמי יש אינטרס בהמשכתו?
 
ובכן, ברור שלציבור הישראלי ולציבור הפלסטיני יש אינטרס מובהק לסיים את הסיכסוך הזה.
הוא לא משרת אף אחד מאיתנו. אז למי יש אינטרס להמשיך אותו? על פוליטיקאים בשני הצדדים שמושכים לעצמם כספים מהקופה הציבורית דיברנו כבר. גם על היתרונות הטמונים למבקשים להסיט את תשומת הלב מדיונים פרקטיים על חלוקת תקציבים לויכוחים רגשים ואידיאולוגיים על שנאת הזר והאחר דיברנו. על מי פחות מדברים? אצן שתי דוגמאות, ואשמח לשמוע עוד.
 
על חברות האנרגיה, ענקית הנפט והגז, אפשר לדבר הרבה בהקשר של המזרח התיכון. אפשר לשאול מה חלקם של חיל האוויר וחיל הים הישראליים בהגנה על חיפושי גז ימיים בבעלות נובל אנרג'י ויצחק תשובה? ומה הקשר בין זה לבין המתיחות המתמשכת בין טורקיה לישראל? קפריסין מחולקת לשניים. בחלק של הים ששייך לחצי הלא טורקי, יש ויכוחים על למי שייכים אוצרות הטבע. שם ספינות של חיל הים ומטוסי חיל האוויר הישראלי מאבטחים כבר שנים חיפושי גז פרטיים, למורת רוחם של הטורקים, ובשתיקה מוחלטת של הממשלה הישראלית.
 
על חברות הנשק גם כדאי לדבר. התעשייה החזקה ביותר בישראל היא תעשייה ביטחונית, בהפרש ניכר מכל שאר התעשיות. לכל מפעל חברה שמייצרת דברים יש כמה מחלקות, בדרך כלל, המחלקה שמוציאה הכי הרבה ומכניסה (כביכול) הכי פחות, היא מחלקת המחקר והפיתוח. עכשיו, כדאי לנשום עמוק, כי מה שאני הולך לכתוב כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל בהחלט יקפיץ ויאתגר- רצועת עזה היא מעבדת המחקר והפיתוח בתנאים אמיתיים הגדולה ביותר בעולם ככל הנראה. תחשבו על זה. המקום שהוא גיהנום לאנשים שחיים בו, ולחיילים שנלחמים בו, הוא גן עדן עבור יצרני נשק ושאר תעשיות לוחמה. איפה אפשר לבדוק ולבחון איזה כלי נשק שרוצים בלי שלמישהו יהיה יכולת להגיד משהו על זה?
 
כן. אני אעצור כאן, כי אני מרגיש שנתתי מספיק כיוונים למחשבה,
ושהגעתי לסף יכולת הריכוז גם של מי שקוראים טקסטים ארוכים.
 
אני רוצה לסכם, ולומר ככה:
 
– השאלה היא לא אם עזה / חמאס אשמים.
השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות שלנו.
 
– לראש ממשלת ישראל ולשריו יש אינטרס מובהק שנדבר על עזה.
האינטרס שלנו הוא לדבר על מי ששולט בנו ומוביל את המדינה שלנו, ועל למה לעזעזל אנחנו עדיין מתמחים במלחמה ובכלי נשק, כשיש לנו אפשרות כמדינה להיות בראש המירוץ העולמי לפיתוח בר קיימא?
 
– לחברות הנשק והאנרגיה יש אינטרס ברור שלא נדבר עליהן. לאזרחי עזה, לעומת זאת, יש אינטרס ברור בפיתוח של אמצעים להשגת משאבים ברמה המקומית והביתית, כמו פאנלים סולאריים, מתקני התפלת מים מהלחות שבאוויר, מערכות שהופכות פסולת אורגנית לגז בישול, ועוד.
 
– השמאל הישראלי ממשיך להיות מובל ולהפסיד בויכוחים ובדעת הקהל, כי במקום להציע את הפתרונות הרבים שאנחנו מכירים (ראו סעיף קודם) אנחנו נכנעים פעם אחר פעם למניפולציות הרגשיות שעושים עלינו.
 
– בכל סיטואציה מאתגרת שמתרחשת בחיים שלי, כשאני מצליח לראות את הפרספקטיבה הגבוהה במקום להיות מופעל רגשית, אני מצליח יותר לפתור את הדברים לטובה, ולגדול תוך כדי. גם כאן, כשמדובר על פוליטיקה ועל עמים שלמים, אני מאמין שהשורה התחתונה זהה.
 
להתעסק במי אשם ומי לא בסדר ולמה חרא זה מספק את הצורך הרגשי שלי בהצדקה, ומהווה פורקן רגשי לכאב, לכעסים ולפחד. כשאני מצליח להתעסק במה אפשר לעשות ואיך יוצאים מזה, אני לוקח אחריות על הרגשות שלי, על הטריגרים שלי, ועל האפשרויות העומדות לרשותי, אני ומי שנמצא איתי בסיטואציה מרוויחים, כי הדברים משתנים לטובה.
 
אז אני לא אומר שכשעם וכמדינה אנחנו צריכים להתעורר על עצמנו ולהתחיל לקחת אחריות גם ברמה הרוחנית וגם ברמה הפרקטית, אבל זה רק בגלל שאני לא רוצה להגיד לאחרים מה לעשות. אני חושב שיש לנו את האפשרות, ואת האחריות, להתעורר על עצמנו ולגדול מכאן.
 
איך אמר פעם הרצל, ההוא שחזה את המדינה?
אם תרצו, אין זו אגדה.
 
וזהו. אהבה בכל, ותחי המהפכה. ברכות.

ימין ושמאל הפרד ומשול

הלוואי שהיה מחנה פוליטי לאנשים שחושבים בצורה הגיונית.
אני לא חלק מהרשימה הלאומית, ולא חלק מהרשימה הציונית.
לא מוצא את עצמי לא בשמאל, לא בימין, ולא במרכז.
אולי זה בגלל שכשמתחילים לדבר על פוליטיקה אני לא ממש מרוכז.

ימין ושמאל רק חול וחול
חבל שדעות אי אפשר לאכול
אחרת היה פחות רעב בעולם, ויותר נעים

אבל אנחנו – טובים. הם – רעים.

לכולם יש עובדות מגובות בסימני קריאה נוקבים ושמות תואר וגנאי למי שחושב אחרת. מכלילים ציבורים, מאשימים, מספרים, נגטיבים דמיוניים מעטרים, מציאות מפוררת. בני אדם נאבדו כבר מזמן לטובת הויכוח על מי פה יהיה לתפארת. ובשם האמת והצדק ההיסטורי כולם כאן חיים בסרט.

ויבואו אלה שיגידו שהיינו כאן קודם ושהם משקרים. ויבואו אחרים. ויספרו סיפורים וידברו דיבורים על זכותנו ההיסטורית או על גירוש המהגרים. ויגידו כיבוש ויגידו אונס וינופפו בדגלים וישלהבו נערים. ותהיה אלימות וקריאות לחמלה ונסער כולנו ויכתבו שירים. אבל אחרי כל זה, עם מה אנחנו נשארים?

ואני, אדם הגיוני.
בבואי לבחור מחנה רעיוני,
מחפש אנשים שחושבים על דבר,
מחפשים את העיקר, ומוצאים לו פתרון.
אני לא רואה שום יתרון,
בלהיות מסכן ואומלל,
מול כוחו של הכלל,
בציבור מבולבל וקרוע.

ידוע,
שכולנו דפוקים.
אז למה אנחנו לא מתעסקים,
באיך לעשות פה סבבה? יא באבא, מה אכפת לי אם זה ערבי או מתנחל, או מישהו שלא אוכל, סוגי מזון מסויימים מטעמים אידיאולוגיים? לכולם יש הסברים מאוד לוגיים. אבל בחייאת, יש פה חתיכת אדמה, ואנחנו הורסים לה את הצורה. וחבל, כי מה שאתה נותן זה מה שתקבל בחזרה. בסופו של דבר, מהאדמה הזו אנחנו צריכים לאכול, ואמרו כבר לפניי, שאי אפשר לשבוע מחול. שזה מה שהולך ומצטבר פה מסביבנו, בזמן שאנחנו מתווכחים על לאומים. המזרח התיכון הולך ומתמדבר, ואנחנו עסוקים בלהטיח אישומים. לא חלילה על למה יש פחות גשמים. על מי הרים יד קודם, ומי יותר אשם. איך אנשים לא רואים שבזמן שהם רבים העולם מתחמם?

בקיצור, כולנו כאן באותה הקלחת. ואו שנמצא נחת, או שנמשיך לסבול. זה כל הסיפור בגדול.
ואת זה אף אחד לא אומר.
כולם מאשימים את הצד האחר. 

מחפשים מי לא בסדר, במקום לעשות פה סדר, לכוננן מחדש את התדר, להפוך את החיים לברכה, ולתת חשיבות וכוח לשמחה. ולאהבה. הלוואי שהיו מפריחים פה תקווה, אבל בינתיים, מפריחים רק פעולות מעיים. פוליטיקאים מכל הצדדים, עסקנים עצובים, על מנת לגייס מפחידים.
ערימת סמרטוטים מגוהצת, נואמת בלהט על כלום.
מי שמאמין להם, שיקום.  

וכולנו יושבים. אבל כולנו חושבים, שצריך, באופן חד משמעי וברור, להוכיח לצד השני, שנגמר הסיפור, שאין מקום לדיבור, שיש פה קו ושלחצות אותו אסור. כאילו לא נולדנו על אותו הכדור. כאילו יש הבדל בין ההרים של הגליל לאלה של לבנון. כאילו יש הבדל בין הפסגות של החרמון. וזה לא רק כאן אצלנו, בכל העולם, מקימים חומות כדי להפריד בינינו לבינם.

ואני שואל, לעזאזל, למה להתפצל, במקום לעשות פה נעים?
מי בכלל ההם האלה שאנחנו על כך מפחדים או שונאים?
האם הם באמת אנשים אחרים?
ילדים וזקנים, נשים וגברים,
שרוצים רק לחיות בשלום ולהיות מאושרים.
אל מי אנחנו מתנכרים?

אבל היינו כאן קודם. אלה ואלה אומרים.
והסלעים, והעצים, והחיות – לא מדברים.
לשמש ולרוח ולעננים אין גבולות ברורים.
גם לא ליונה ולנשר.
גם לא לחתולים ועכברים.
ובכל זאת, בדרך פלא, הם מסתדרים.

רק האדם חושב שהוא מחליט.
ושכל האחרים מפגרים.