מהפכה של תודעה, באור של אהבה

אין ספק שאנחנו לא יודעים להגיד לאן תוביל אותנו מחאת האוהלים שהתחילה בשדרות רוטשילד והתפתחה בארץ כולה, אבל אנחנו בהחלט יכולים להגיד כבר עכשיו שזו הייתה המסיבה הכי טובה בעיר.

אני זוכר את הימים הראשונים ברוטשילד, אוטופיה של סולידריות וחדוות יצירה. בכל ערב הייתי מטייל בשדרה, נדהם מחדש מכמות הטוב שיש סביבי. מוזיקה, אמנות פלסטית, שיחות מרגשות, ומלא אנשים מחייכים. פתאום זה סבבה להיות נחמד סתם ככה, באמצע רחוב תל אביבי. פתאום זה לגיטימי ואפילו מתבקש, להגיד שלום.

אני זוכר שקראו לנו הזויים ומפונקים, ואנחנו חשבנו לעצמנו, כמה מוזר זה לחיות בחברה שבה אנחנו ההזויים. כמה חסר היגיון זה לטעון שמי שמעז לצאת מאזור הנוחות שלו למען שיפור החיים של עצמו ושיפור החברה בה הוא חי, הוא מפונק. ומה כבר ביקשנו, להרגיש בעלי ערך, ולחוש שייכות? מה כבר העזנו לדרוש, את הכוח להחליט החלטות הנוגעות ישירות אלינו? אכן, מוזרים הם בני האדם הרוצים לחיות מתוך כבוד לעצמם ולסביבה. הזויים הם האנשים הרוצים ליצור, לנגן, לחייך ולאהוב.

ובכל זאת המשכנו, מעגלים של שיחות גדלו להיות שדרות של דיונים, ניגונים התחלפו בקריאת טקסטים שהתפתחו לפילוסופיה מרתקת שחזרה והושרה, וכל זה צולם והוסרט וצויר ונכתב, ואנחנו היינו בשמיים. הרגשנו שבפעם הראשונה זה שנים, תודעה ציבורית מתעוררת, והמרחב הציבורי חוזר לבעליו המקוריים. ומכמה אוהלים ברוטשילד, הארץ התמלאה אוהלים. וגם היום, כמעט חודש לאחר שלהון חולדאי נמאס והוא שלח קבלנים לזרוק את המחאה לזבל, ערי אוהלים פזורות בארץ, ומתכוננות לחורף, חלקן אפילו בשיתוף עם הרשויות.

ונכון שעוד לא הגענו אל הנחלה, אבל השיח הציבורי השתנה לאחרונה. הוא מכבד יותר, פתוח יותר. נושאים שפעם היו טאבו עולים לדיון. וכשכמעט פרצה פה מלחמה ידעו להגיד שיש אינטרס ממשלתי להדליק את האש בגבול, כדי שהעשן העולה משם יכסה בריחו הסמיך את הצחנה הקיימת בבית. ובין אם הטענה שביבי מחזיר את גלעד כדי למסמס את המחאה הזו נכונה או לא, אין ספק שמשהו טוב קרה פה.

אז כן, ראש הממשלה וראש העיר של תל אביב עוד לא הלכו הבייתה. אבל לפחות בקרב ציבור המצביעים שלהם, יודעים עכשיו מה הוא פרצופם האמיתי. וכנסת ישראל עוד לא איבדה את המנדט שלה, אבל לקראת חזרתם מפגרה של מאה ועשרים חבריה, עומדת בפניהם דרישה ברורה להגיב ולהתחיל לתקן. כי המציאות במדינת ישראל לקראת סופה של 2011 אולי לא רעה באופן יחסי למדינות אחרות בעולם, אבל בהחלט לא מספקת רצון לעומת הפוטנציאל הגלום בה.

וגם באירועים האחרונים, אירועי ה15 באוקטובר, הראנו לעצמנו ולכולם שלמרות שראשי הערים שלנו לא סופרים אותנו, ובמשטרה שאמורה לשמור עלינו משרתים אנשים שלא ברור על מי ועל מה הם מנסים להגן, אנחנו כאן עם אמירה ברורה. אלימות היא לא הדרך שלנו, אבל אתם לא תשברו אותנו בעזרתה. עימות הוא לא הבחירה שלנו, אבל אתם לא תפחידו איתנו באיומים לגבי שכאלה. המחאה שלנו היא לא רק זעם לגבי המצב, אלא גם, ובעיקר, יצירת אלטרנטיבה. וככזו, היא יותר מהפכה ממחאה.

יש המעדיפים לקרוא לאירועי החודשים האחרונים "התעוררות". אני חושב שהתעוררות תודעתית היא תהליך טבעי ואבולוציוני שקורה מעצמו כבר שנים. האירועים להם אנו עדים, ובהם אנו שותפים, בחודשים האחרונים, בישראל ובעולם כולו, הם מהפכניים משום שהם משנים את מהלך העניינים. זה כבר לא מאבק בסדר הישן, ולכן אין מנהיגים ואין מסר אחיד, אין מבנה הירראכי ואף אחד לא רץ להקים מפלגה. זהו עולם חדש שהולך ונבנה, וצורותיו ונופיו נגלים לנו אט אט, מבעד לחרכי ההיסטוריה הנכתבת ברגעים אלו ממש. מעבר לתרבות מכבדת ומעודדת שיתופי פעולה. מעבר לתרבות של הקשבה ושל יחד. וזוהי מהפכה של ממש, משום שאנחנו הופכים את עצמנו מפאסיביים, מצרכנים של תרבות ושל מציאות, ללוקחי אחריות. כשברור שהאחריות היא משותפת. ברור שאנחנו לא אדוני הארץ, אלא שותפים בתחזוקתה, למעננו, כמובן. אבל טובתנו דורשת שנדאג לפלאנטה עליה אנו חיים, וממנה אנו מתקיימים. טובתנו דורשת שנעזור זה לזה, ונקדם שפע למין האנושי. כי אנחנו גזע קהילתי, אנחנו חיה של קבוצות ומשפחות. טעות היא לחשוב שהטכנולוגיה והאינטלגנציה לבדן הן שהביאו את האדם עד הלום, ונתנו לו את הכוח. אין ספק שחלקן מכובד, אך כוחו הגדול של האדם היה מאז ומעולם היכולת לשתף פעולה, ולשתף את האינטלגנציה שלנו למען מטרות משותפות. אנחנו חיות עדר, וככאלה הגענו לאן שהגענו.

תהיה זו איוולות מוחלטת מצידנו לחשוב שעכשיו זה כל אחד לעצמו. יש לנו אינטרס עילאי, כפרטים וכחברה, להמשיך לשתף פעולה, ולקדם ביחד את ההבנה, שיש לנו אחריות לגורלנו, לגורל הפלאנטה שלנו, לעתיד החברה שלנו, ולהווה אותו אנו חולקים.

אני רוצה לחזור לרגע אל המהפכה החקלאית. לפי מה שסיפרו לנו, יום אחד האדם גילה את החקלאות, ואז פיתח את הציביליזציה, ומאז קיימת תרבות. מנקודת מבט זו, כנראה שמאז ומעולם זאת הדרך היחידה הקיימת. דרכו של האדם הלבן. אבל בעצם, אנחנו יודעים שחיו פה בני אדם לפנינו, ואנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים עליהם הרבה בכלל. אולי היו להם טכנולוגיות מטורפות שאפשרו להם לעשות דברים כמו לבנות את הפירמידות, ומי יודע מה עוד? בכל מקום שנביט בעולם, נגלה שיש לנו עוד המון מה ללמוד. ובכל זאת, אנחנו בטוחים שבידינו האמת היחידה, ושככה הם בני האדם. תחרותיים, נצלנים, ורעים מטבעם.

במהפכה החקלאית לא גילה האדם את החקלאות. מה שקרה שם היה שמישהו הבין שאם הוא יעבד את האדמה ויגדל רק מין אחד בשטח ספציפי, המאמץ יניב פרי. וכשמספר אנשים יעשו כך במספר חלקות, יהיה יותר מזון. אבל אם יש הרבה מזון אין סיבה להמשיך להתאמץ, הרי. אז שמים את המזון מאחורי מנעולים, ומשלמים כסף למישהו שישמור עליו, ודורשים כסף מהאחרים כדי לקבלו. ואז, מישהו צריך לעבוד בשביל כסף לאכול, ומישהו מקבל כסף עבור השמירה ומשלם אותו על אוכל, ומישהו יושב ומנהל את כל המערכת הזו ועושה רווחים, והרי לנו משטר דיכוי. אם נביט לרגע על התרחיש הזה, נראה שבטווח הקצר יש היגיון במעשה. אם תגדל רק תירס בשדה, ותשקיע בו, יהיה לך הרבה תירס, זה נכון. אבל הסתכלות מטווח קצר לא יכולה לקחת בחשבון תהליכים ארוכי טווח, כמו התאוששות הקרקע או שחיקת הערכים המינרליים שבאדמה. וכך גם לגבי האנושות. בטווח הקצר, ועשרת אלפים שנה זה טווח מאוד קצר באבולוציה, יישור קו בין הפרטים השונים ובין הקבוצות השונות מוביל להתפתחות מהירה, ואנו רואים כיצד גדלו ערים, התפתחו תרבויות, והאדם גדל וצמח והאנשים פרו ורבו. אולם אם נסתכל במבט מעט יותר מקיף, נראה כי בדיוק כמו שגידול מונוטוני מדלל את הקרקע, כך גם הצמיחה הבלתי פוסקת של האנושות גורמת לדילול המשאבים של כדור הארץ. והמחשבה שיש אמת אחת יחידה, אשר נכונה מאז ומתמיד למין האנושי, מונעת מאיתנו לראות שישנן דרכים רבות לחיות, ודרכים רבות להתייחס לטבע, ולכל אחד מתאימה דרכן האישית.

מהפכת התודעה שאנו חשים את פעימותיה הראשונות, אינה רק מהפכה של סדר פוליטי זה או אחר. ההבנה שיש לנו חלק במערכת שמהווה את האורגניזם הזה, שאנו קוראים לו כדור הארץ, ושאנו רק שחקן אחד במארג העצום הזה, היא הבנה משתקת בתחילה. כוחו של היקום אל מול זעירותנו מהווה איום נוראי על האגו שלנו, על תפיסת העצמי שבבסיסה של ההגדרה האישית שלנו. ועלינו להבין שזה בסדר לפחד, וזה בסדר גם לכעוס. נולדנו לתוך סיפור שבו אנו הגיבורים הראשיים, ופתאום גילינו שהכל היה שקר. אבל לאחר הגל הראשוני של האכזבה, הכעב, והזעם, מתעוררת הבנה נוספת, מרגשת יותר. אם כולנו רק איברים באורגניזם הגדול יותר, לכולנו יש חלק בו, ולכן, לכולנו יש כוח ומכאן גם אחריות, לגבי גורלנו וגורלו יחדיו. וכך, מתוך ההבנה שאיננו אדוני הארץ, אנו גדלים להבין שאנו שותפים לגורלה. אנו אחראיים לגורלנו. וזה מרגש.

המעבר מתחרות לשיתוף פעולה, מתודעת מחסור לתודעת שפע, הוא מעבר מפעולה שמונעת על ידי פחד לפעולה שמונעת על ידי אהבה. בדרך זו או אחרת, אהבה היא האנרגיה הזורמת בכל. אנו יכולים לקרוא לה בכל מיני שמות, אבל בעצם, הגדרות הן חסרות חשיבות. בכל מקום שלא נביט נראה את אהבת האל לברואיו, ואת אהבת הברואים אל האל. הפעימה המחזורית הזו, המעגל שנע בין היקום לבין ברואיו, הדואליות של לנשום ולנשוף, ברמה הקוסמית, היא מהות החיים עצמם. ואותה אנו צריכים לאמץ אל ליבנו בחום. לא עוד אל אחד, לא עוד דרך אחת, לא עוד קו אחד ישר. אלוהים הוא גם וגם, החיים הם גם וגם, אנחנו בעצמנו קצת מזה וקצת מזה. מפחדים ומתרגשים, כועסים ואוהבים, חווים ויוצרים, משפיעים ומגיבים. חיים. ובסוף מתים. וגם זה בסדר, ולו רק כי אין לנו מה לעשות בנידון, מלבד לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים בינתיים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s