האדישות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית

(ותודה לקונספירלה על התמונה)

המצב במערכת הפוליטית בישראל הולך ומתדרדר. חוקים שנוגדים דמוקרטיה עוברים בכנסת על ימין ועל שמאל, בית המשפט אוסר על זכות השביתה, המערכת הפיננסית מראה סימנים מטרידים, והרמטכ"ל שולח רמזים בנוגע למבצע צבאי בעזה. אין ספק שזה מה שאנחנו צריכים עכשיו, בעיקר בהתחשב שמצב שבו נמצאת מערכת הרפואה הציבורית.

בואו באמת נדבר על מערכת הרפואה הציבורית. משבר שנמשך חודשים רבים לא מתקדם לשום מקום. במקום לתמוך ברופאים אל מול האוצר, מתייצב סגן שר הבריאות כנגדם. אבל מי יכול לבוא אליו בטענות, הרי מה לו ולרפואה? אולי הגיע הזמן שמישהו שנראה כמו ג'ק ספארו יכנס לכנסת, כי פרופסור פליטיק כבר לא מצליח להשתלט על המצב. וראש הממשלה, שהוא גם שר הבריאות, שותק.

אבל זה לא באמת מפתיע אותי. המגמה שאנחנו רואים היום היא המשך ישיר למדיניות שמוביל בנימין נתניהו בשש עשרה השנים האחרונות. הפרטה, עוד הפרטה ועוד הפרטה. ורק לא התקדמות אמיתית לכיוון שלום או ביטחון אזרחי. ואולי מגיע לו קצת קרדיט על היציבות היחסית של כלכלת ישראל, אבל כמו שהגדיר את זה חבר טוב:
"הדבר משול לבעל משפחה שמנהל את חשבון הבנק בצורה מעוררת פליאה. תזרים המזומנים נראה נאה והאוברדראפט לא מאיים. אבל כשמסתכלים לתוך הבית, המקרר ריק, השירותים דולפים, הקירות מתפוררים, ואף אחד לא מדבר עם שאר בני הבית."

וזה לא מפתיע אותי כי במושב הכנסת הקודם החוקים האלה כבר עלו להצבעות בקריאה ראשונה ועברו. וכמוהם חוקים הזויים לא פחות. וזה לא מפתיע אותי כי שר החוץ נכנס לקואליציה על סמך הדעות הגזעניות והחשוכות שלו. וזה לא מפתיע אותי כי במשך שנים אין במדינה הזו שיח ציבורי ראוי. השמאל מתמקד בהסכמי שלום, הימין מתמקד בלשנוא את השמאל, והמרכז הדומם מתרכז בטלוויזיה, כי זה בטוח יותר מעניין ופחות מבאס מהמציאות המזרח תיכונית.

אנחנו אשמים. הציבור השמאלני המתון, ששותק כבר שנים. שמאז שרצחו לנו את ראש הממשלה אנחנו לא מעיזים להתערב יותר במה שקורה בפוליטיקה. כי אנחנו לא מאמינים לאף אחד שם, כי אין מישהו שנראה לנו שיכול לעשות שינוי. אז בחרנו לשתוק, לכסות את הראש בחול, ולהימנע מהמשחק הפוליטי. והתוצאה לפנינו.

אנחנו אשמים, בניו ובנותיו של הדור הצעיר, שאם כבר טרח ללכת לקלפי בשנים האחרונות, בחר לשים שם פתק לבן, או הצביע כבדיחה לגמלאים. כי ארבעים אחוז בעלי זכות בחירה שנמנעים להשתמש בה הם לא חרדים, לא מתנחלים, ולא מצביעי ימין. אלו אותם האנשים שיצאו לרחובות בקיץ האחרון, וישנו באחד האוהלים ליד זה שלי. אותן הנשים ואותם הגברים שצעקו בכל גרונם צדק חברתי. אותם צעירים וצעירות, מוכשרים, משכילים, רגישים, ואדישים פוליטית.

בסרטון תעמולה מהבחירות האחרונות ב2009, גיל קופטש מסכם היטב את הדברים:

ואנחנו אדישים כי סיפרו לנו שאין לנו יכולת להשפיע. כי אמרו לנו והראו לנו שכל הפוליטיקאים שקרנים. אנחנו אדישים כי מזמן מערכת הבחירות בישראל הפכה למערכת פרסום, ומי מאמין לפרסומות בכלל?
וגם כי ראינו במו עינינו איך מי שמאמין בדרך אחרת הולך בדרך כל בשר, ואין אחראים לדבר. וכל עוד בחרנו להישאר אדישים, הימין התחזק, הדמוקרטיה התערערה, והשיח הפוליטי בישראל המשיך להתנהל בין שמאל קיצוני והזוי שמתעסק בזכויות אדם אבל לא בבני אדם, לבין ימין משיחי וגזעני שמאמין שזכות היסטורית לנו על הארץ, ובתוקף זכות זו כל מי שמתנגד לה הוא אויב מושבע.

מכיוון שאנחנו חיים במדינה שבה רוב גדול של הציבור הצעיר, חילוני, ואני מנסה להימנע מלומר ליברלי, לא מוצא את עצמו בקלפי, הוא בוחל במשחק הדמוקרטי, ועל כן, נמנע מלהשתתף במשחק. מה שמוביל למצב שבכנסת לא יושבים נציגי העם.

דמוקרטיה היא לא רק זכותה של הכנסת לחוקק חוקים, היא גם חובתה של הכנסת לשמור על עקרונות מסוימים כשהיא ניגשת לחוקק חוקים אלה. דמוקרטיה היא שנבחרי ציבור מחליטים, ולא חבורה של פקידים שאיש לא בחר.  דמוקרטיה היא חובתם הפעילה של האזרחים להביע את עמדתם בהפגנות, בויכוח ציבורי, בכל מקום. והיא גם זכותם לקבל שירות מאלה שאמורים לעבוד בשבילם. ונבחרי הציבור, חברי הכנסת, למקרה שמישהו שכח, אמורים לעבוד בשבילנו. והם לא עושים את זה, לפחות לא רובם.

במושב הקודם של הכנסת עברו בקריאה ראשונה רבות מההצעות שהיום מרעידות את השיח הציבורי. ואז הגיע הקיץ, הכנסת יצאה לפגרה, חבריה יצאו לחופש, והציבור יצא לרחובות. העובדה שהצעות החוק החברתיות לא שרדו במושב הנוכחי אפילו את שלב המוקדמות, ואילו הצעות החוק אחרות מקודמות במהירות, מוכיחה את הטענה שחברי הכנסת לא מקשיבים יותר לציבור שבוחר בהם. וזה בגלל שהם יודעים שביום הקובע, ביום הבחירות, רובנו יעדיף ללכת לים ולא ללכת לקלפי. ומי שכבר יבוא לא באמת יבחר במועמד שהוא חושב לראוי, או ברשימה שבאמת מייצגת את דעותיו. הרי למי יש כוח לקרוא מצע של מפלגות, ולבדוק את פעילותם של חברי הכנסת המועמדים לבחירה חוזרת? מי באמת טורח להבין את ההשלכות של הפתק שהוא שם בקלפי? לא רבים מאיתנו.

יש פה נקודה שחשוב לי להדגיש. במשך שנים רבות מתנהלת מלחמה פסיכולוגית, בתקשורת, באקדמיה, ובכנסת עצמה. השמאל נצבע בגוונים הזויים, הימין נצבע בצבעים מפחידים, ואתם זוכרים מהגן מה קורה שמערבבים את כל הצבעים ביחד? נכון, כל הקשת הפוליטית נראית כמו חרא. זה נקרא הפרטת התודעה. הסיפור שכל אחד לעצמו הוא הסיפור של השוק החופשי. הכלכלה הניאו ליברלית שמאמינה שאין קשרי גומלין בין אנשים מלבד האינטרסים הכלכליים שלהם, היא זו שאשמה הלכה למעשה במראה החברה הנוכחית שלנו. היא ואנחנו כמובן, שקיבלנו את התכתיבים מלמעלה.

זה הזמן להפסיק לפחד מהמילה "פוליטי". יושבים בכנסת כמה אנשים שגורמים לי להבין שאם הם יכולים להיות שם, כל אחד יכול. אני לא רוצה להתחיל עם שמות, כי העניין הוא לא אישי. העניין הוא שלרובו הגדול של העם יש אינטרס בשלום, לא בתעשייה בטחונית. לרובו הגדול של העם יש אינטרס ברפואה ציבורית מתפקדת היטב, וברופאים שמקבלים שכר הוגן עבור השירות שהם נותנים לחברה. לרובו הגדול של העם היושב בציון יש אינטרס ברור שתהיה פה חלוקה הוגנת יותר של המשאבים, התייחסות הוגנת יותר לחלשים ולמסכנים, תחבורה ציבורית ראויה יותר, מערכת חינוך טובה הרבה יותר, מחקר איכותי עבור פתרונות סביבתיים ואנרגיות מתחדשות, (כי הדלק בעולם הולך ונגמר) ועבודה מאורגנת יותר. לרובו הגדול של העם אין אינטרס שתהיה פה תופעה כה רחבה של עובדי קבלן, ואין אינטרס לתת תקציבים מופרכים לחלקים קטנים באוכלוסייה שמסוגלים למשוך היטב בחוטים. ובעיקר, לרובו הגדול של העם יש אינטרס מהותי להיות בעל זכות השפעה על הנושאים הללו ואחרים, על עיצוב פני החברה שלנו, על הדרך שבה מתנהלת המדינה שבה כולנו חיים.

הקטע הבא מכיל הומור שחור, אבל אני מוצא אותו רלוונטי ומשעשע במיוחד. "ראיון" עם יצחק רבין ז"ל בספיישל יום העצמאות של התכנית "מצב האומה". קחו כמה דקות, תתרווחו מול המסך, ותחליטו אתם אם לבכות או לצחוק

זאת היא חובתנו הבסיסית כאזרחים, לצאת ולמחות, לקחת חלק, לנסות להשפיע, בכל הדרכים המקובלות. זה בא לידי ביטוי בהצבעה בקלפי, אבל גם הרבה לפני. זה מתחיל בלהיות מודעים יותר, מבחינה פוליטית, למה שקורה. להתערב בשיח הציבורי, ללמוד ולחקור בעצמנו. לא לשתוק יותר. לא להכנע לאדישות, ולהפרטת התודעה. להיות חלק פעיל במשחק הדמוקרטי, ולהשתתף בו באופן מודע. כי המצב בקלפי כמו המצב ביום יום. אם את/ה לא תומכ/ת במי שמייצג/ת את האינטרסים שלך, אם את/ה לא טורח/ת ללמוד ולהביע את העמדות שלך, אז בסופו של יום, השתיקה או ההמנעות היא לתת לקול האחר להשמע. ואת התוצאות אנו רואים יום יום, בעיתונות, ברחוב, ואיפה לא.

לסיום, הנה קטע שכתב ש"י עגנון (מתוך "שירה"):

"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם, מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים, בתוך כך קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומְנַהַגִים את העולם כפי זדונם וכפי טפשותם. מעתה היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד על ידי השוטים והרשעים, אלא מתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה, כל שנראה להם אתמול כחכמה שלימה רואים אותו היום שאינו חכמה ואינם עומדים על דעתם ואינם תוקעים עצמם לשום דבר מפני החכמה שמוליכה את החכמים ממעלה למעלה. לא כן הטפשים. כל דבר שנתנו בו עיניהם הרי הם מחזיקים בו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו ידיהם ממנו אין להם מה יעשו בעולם. לפיכך כל ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו את העולם בידיהם".

ואידך זיל גמור.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “האדישות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s