למה אי אלימות ? כי אי אפשר אחרת

כמו שזה נראה כרגע- העולם בדרך לקטסטרופה. אלפי השנים שבהן הוביל הרצון לכוח את האנושות בניסיון להשיג שליטה על החיים בכדור הארץ, הובילו אותנו למצב של אובדן שליטה כמעט מוחלט. הכותרות מנבאות משבר כלכלי בסדר גודל שלא הכרנו. המדענים מודאגים בקשר לעתידה של הפלאנטה. אזרחים בכל העולם לא רואים תקווה ויוצאים לרחובות, האינטרנט מפיץ את הזעם ומשלהב את הלהבות, והמשטר בכל מקום מגיב בדרך היחידה שהוא מכיר- חיזוק הכבלים, הכבדת הדיכוי, הגברת האלימות. התגובה האזרחית הישירה היא החרפת המאבק מול השלטונות. וככה אנחנו נכנסים למעגל אימים שאין לו קצה הגיוני. המנטרה של צמיחה בלתי פוסקת, ההתנהלות האנושית במהלך ההיסטוריה, המציאות החברתית שאת השלכותיה אנחנו חווים בחודשים האחרונים, העובדה שנדמה כאילו אנחנו לא לומדים,
כל אלה מובילים אותי פעם אחר פעם למסקנה בלתי נמנעת-

את ההבנה שאין לנו ברירה אלא לשנות בצורה דרסטית את הדרך שבה אנו מתייחסים לעולם סביבנו, ובהכרח גם את הדרך שבה אנו מעצבים את החיים שלנו כאן, הפנמתי כבר מזמן. אני חושב שרוב בני האדם החיים היום מחזיקים בצורה כזו או אחרת בתפיסה די דומה. ההבנה שאי אפשר להתרחב לאינסוף, ויותר מזה, שצריך לחלק בצורה שונה את המשאבים שכן משתמשים בהם, היא כבר נקודת מוצא בכמעט כל שיח שאני שותף אליו לאחרונה.

אם זה כזה ברור, למה אני טורח להדגיש את זה? משתי סיבות:
גם כי זה שהכל חייב להשתנות לא אומר שהשינוי יבוא בנעימים או שהוא יקרה לטובה.
וגם, אני מניח, שהטענה הזו אמנם התבססה במחשבה שלנו, אבל עדיין לא הפנמנו את מלוא משמעותה, כי זה מפחיד. לקבל את העובדה שהדרך שבה נראים החיים שלנו צריכה להשתנות בצורה קיצונית, זה להיות מוכנים להתמודד עם הפחד הכי גדול של כולנו- לצאת מאיזור הנוחות ולהתמודד עם הלא נודע. אנחנו לא יודעים איך תראה החברה העתידית, אנחנו לא יודעים האם דברים יעבדו או לא. אנחנו רק יודעים שהדרך הנוכחית כבר לא טובה לנו יותר.

בהחלט יכול להיות שההתעוררות האזרחית העולמית תוביל אותנו אל מלחמה גלובלית, או אל חברה ריכוזית טוטאליטרית כמו בספרים סטייל "1984" של ג'ורג' אורוול ו"עולם חדש נפלא" של אלדוס האקסלי. שתי האופציות שתיארתי להלן נושאות בתוכן אלמנטים שמאיימים על שגרת חיינו ועל הנוחות שבה. זה בדיוק למה רבים האנשים, אשר למרות העובדה שהם מבינים היטב את הקריטיות שבמצבנו הנוכחי, הם מסרבים, במודע או שלא במודע, לשתף פעולה עם המהפכה, ואף מטיחים כנגדה ביקורת או מנסים לכבות את האש. אם כן, הטענה היא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו הולך להעלם ולהיות מוחלף במשהו בלתי מובן עוד יותר. הסרטון הבא מוכיח את הטענה בציוריות מהנה, ואף מתווה פתרון אפשרי אחד. ושוב, גם אם ברמה תיאורטית הטענה הזו מקובלת עליך, עדיין יתכן שאת ההשלכות שלה קשה לך להפנים. ולכן אני מציע לצפות בקטע הקצר הזה, ולנסות לבדוק מה עמדתך בנושא:

גם אם אנחנו מאמינים בכוחו של השוק החופשי לשקם את עצמו, ואנחנו לא, גם אם אנחנו סומכים על כושר ההישרדות האנושי, שימצא מקומות אחרים להוציא מהם משאבים, וימשיך לגדול בצורה אינסופית, ואנחנו לא, וגם אם אנחנו סומכים על אלה שהובילו אותנו עד היום שימשיכו לעשות זאת בהצלחה, ואנחנו בהחלט לא, אנחנו לא יכולים להתעלם מהסכנות שעומדות בפנינו.
בכל הארצות סביבנו, סוריה מצרים לבנון, לוב סעודיה תימן, ואפילו עירק ואירן, היינו עדים בשנים האחרונות להתעוררות אזרחית שנתקלה בתגובה אלימה מצד השלטונות. ה"אביב הערבי" הוביל להרבה אלימות, ולמקרי מוות לא מעטים. גם ההפגנות במערב, בספרד, באיטליה, ביוון ואפילו בארה"ב, הובילו לאלימות קשה ולפגיעה במפגינים רבים. אנחנו לא רוצים להגיע לאותן התוצאות בישראל, אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו מפגינים מול אחינו ואחיותנו שבצבא ובמשטרה.
אנחנו לא רוצים שאנשים ימותו כאן, וכל זה קודם לכל שאלה אחרת.

ב-1989, 13 אומות המכילות 1,695,000,000 תושבים, חוו מהפכות לא-אלימות שהצליחו מעבר לציפיות הפרועות ביותר של הכל…אם נוסיף את כל המדינות בהן פעלו תנועות לא-אלימות גדולות במאה ה-20 (הפיליפינים, דרום אפריקה, תנועת העצמאות של הודו…) המספר מגיע ל-3,337,400,000, שהם 65% מכלל האנושות! כל זאת בשיניה של הטענה, אשר חוזרת ונשנית ללא סוף, שאי-אלימות לא עובדת בעולם ה'אמיתי'.

(וולטר וינק, כפי שצוטט על ידי סוזאן איבס בשיחה ב-2001.

מתוך הערך "אי -אלימות" בויקיפדיה)

הסיפור של החברה שלנו הוא סיפור של אלימות. אלימות כלפי הטבע, אלימות כלפי אחרים, אלימות כלפי עצמנו. החקלאות שלנו היא כפייה של רצונותינו על האדמה. החברה שלנו מבוססת על דיכוי ועל פחד. השליטה בהמונים מתבססת על הפיכתו בכוח של האינדיבידואל היצרני לצרכן פאסיבי.
זה נשמע מופרך? קיצוני? מוגזם? נכון. אבל המציאות שאנו חיים בה היא בדיוק כזו. הנה הפוגה הומוריסטית שגם תוכיח את טענתי.

ההיסטוריה של האדם הלבן ושל התרבות המערבית שזורה בכיבוש אלים של תרבויות אחרות, שבסופו של דבר השמדנו. ההווה שלנו רווי באלימות, שנאה ופחד. ומה בנוגע לעתיד? זאת בדיוק השאלה. אם הסיפור של החברה שלנו הוא סיפור של אלימות, ואנחנו מעוניינים ומעוניינות לשנות אותו, אני חושב שהדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לבחור באי אלימות.

ואי אלימות היא קודם כל דרך חיים. מתוך ההבנה שהחיים הם בעלי ערך, ושיש לנו אחריות כלפי המתרחש, אנו בוחרים לא להגיב לעוולות המערכת על ידי כפיית הדרך שלדעתנו היא הנכונה, אלא על ידי זה שאנו מראים אלטרנטיבה, מעוררים רגשות ומחשבות שיעזרו לאחר להכנס לתהליך של התפתחות ומתוכו להסיק את המסקנות. זה אולי נשמע כמו היפי בולשיט, אבל זה ממש לא.

הבעיה העיקרית עם להטיף לאי אלימות היא, שאנשים שזו דרכם עסוקים בדרך כלל בלהיות צודקים ולספר שזהו תהליך ארוך ומורכב ומסובך של התבוננות פנימית וכאלה שטויות. שזה נכון, אבל זה באמת בולשיט. התפיסה שאי אלימות דורשת ממך להיות נאור, או סתם היפי שלא אכפת לו, כמו התפיסה של מחאה לא אלימה כהמנעות מפעולה, הן תפיסות מסוכנות ובעייתיות. אי אלימות היא מעשה אקטיבי שמשפיע על העושה ועל הגורם שמולו באופן ישיר. יותר מזה, אי אלימות היא בחירה יומיומית בדרך פעולה מסוימת, שעיקרה עשייה אקטיבית אבל לא פוגענית, וגם הגדרה זו היא יחסית. המציאות היא תמיד מורכבת יותר מהתיאוריה, ובסופו של דבר, כל בחירה היא הזדמנות מחודשת להגיב להתרחשויות, פעם אחר פעם. זה אולי נשמע גדול ומפחיד, אבל זה די פשוט למעשה. כל מה שצריך זה לזכור בכל פעם שיש לנו יכולת לבחור איך להגיב למציאות, ואם אני מאמין שאלימות היא לא הדרך, אזי הבחירה היחידה האפשרית היא בחירה בפעולה לא אלימה. זה הרי ידוע שאלימות גוררת עוד אלימות.

יש הרבה דרכים לשנות את המציאות בצורה לא אלימה. פעולה ישירה שמכריחה את הגורם הנגדי להתייחס לעניין מסוים, יכולה להסב את תשומת הלב הציבורית. כשהפעולה הישירה היא לא אלימה, תשומת הלב תהיה אמפטית יותר, אוהדת יותר, תומכת יותר. צורות שונות של מחאה אזרחית, כמו חרם צרכנים, או התארגנות אזרחית לשינוי הממסד, הוכיחו את עצמן פעם אחר פעם כאפקטיביות ביותר. וכמובן שפעולה אומנותית בכל צורה שהיא, תהיה מעוררת הרבה יותר מאשר כל פעולה אלימה.

אם בך מדובר, מה יעורר בך רגש? מה יניע אותך לפעולה?
ציור או תמונה או שיר או ריקוד, יעשו עבודה טובה בהרבה מעשרה אנשים צועקים.
היה שלט ברוטשילד, הוא היה תלוי גם במרפסת ברחוב שגרתי בו.
"כל לב הוא תא מהפכני".
אם השלטון מבוסס על פחד, הרי ברור שההתנגדות לו צריכה להיות מבוססת על אהבה.

מחאה לא אלימה היא הרבה יותר מאשר רק מחאה נגד. היא העשייה החיובית בכיוונים נוספים. בניית האלטרנטיבות. הקמת המבנים החדשים. חיזוק הקשרים האנושיים. חיבור מחדש. עם כדור הארץ ועם אמא אדמה. המערכת מבוססת על מבנה חברתי של יחידים מול ממסד. קהילות שמנהלות את עצמן הן תשובה הגיונית לאבסורד הקיים, ולקדם קהילות כאלה זו אי אלימות, וזו מהפכנות לשמה.

יש המון מה לעשות. יש המון לאן לשאוף. ושאף אחד לא יגיד לנו שאי אפשר, שאנחנו לא יכולים.
רק אנשים שמשוגעים מספיק להאמין שהם יכולים לשנות את העולם, אשכרה יכולים לשנות אותו.
השגנו כל כך הרבה דברים עד היום.
פיתחנו טכנולוגיות שמאפשרות לנו לייצר שפע עבור כל בני האדם על פני כדור הארץ.
הגענו לרמה תרבותית ורוחנית שמאפשרת לנו להבין את האחריות שלנו,
בהקשרים של הטכנולוגיה ושל חלוקת השפע הזה.
מצאנו את הדרכים לתקשר עם כל בן או בת אדם באשר הם על פני כדור הארץ,
וכך למוטט את הגבולות הישנים שהפרידו בינינו. העולם הולך ונהיה אחד.
ואת כל זה הצלחנו. אז למה שלא נאמין בעצמנו שנצליח לנצל את כל זה לטובה?
אולי כי כדי להאמין צריך להצליח לדמיין את העולם אחרת.
בלי רעב, בלי מלחמות, בלי פחד. אלימות לא תוביל אותנו לשם. אמונה ואהבה כן. תאמינו. תדמיינו.

נ.ב.

כמה ימים אחרי שהופטס פורסם נתקלתי בתמונה שבה מפורטים עקרונות למחאה לא אלימה שפירטה הסופרת נעמי וולף. הוספתי את התמונה כי היא מסכמת את הנאמר. להלן.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “למה אי אלימות ? כי אי אפשר אחרת

  1. פינגבק: אי-אלימות, כי אין דרך אחרת • מחאת הדיור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s