אנחנו האנשים שחיכינו להם

אנחנו האנשים שחיכינו להם. זו לא קלישאה.

הקדמה:
מאז שאני ילד אמרו לי שאני פוטנציאל לא ממומש, שאני יכול יותר, שחבל שאני לא מתאמץ עוד קצת. והאמנתי להם. חשבתי שאני לא בסדר, שאני לא טוב מספיק. עכשיו אני מרים את הראש, מסתכל על המערכת, על החברה, על התרבות, על הכלכלה. ומאמין בעצמי.

התרבות האנושית לא ממצה את הפוטנציאל שבה. יש לנו את היכולת לספק שפע לכל היצורים שחיים על פני כדור הארץ, ועד היום בחרנו להמנע. יש לנו את האפשרות ליצור כבר עכשיו עולם שטוב לחיות בו.
אל תרשו לאלה שאוחזים בשלטון לשכנע אתכם אחרת. הם רוצים לשמר את הכוח שלהם. אנחנו רוצים לשמור גם על עצמנו, וגם על העולם. הם מסתכלים עלינו ומצקצקים בלשונם. הם מ-פ-ח-ד-י-ם! שיזדיינו, הם והפחדים שלהם, המלחמות, הכעסים, ההדחקה, הציניות, הכעס, האלימות, הם וכל החרא שהם מפיצים בעולם. אנחנו יודעים טוב יותר. ואנחנו לא צריכים להתבייש בזה.
כהן המאיה צדק. לאו צה צדק. ישו צדק. כל הנביאים הגדולים של כל התרבויות דיברו על טוב, על אהבה, על חיים מתוך אמונה ולאורה. כל הסיפורים הגדולים באמת הם סיפורים יפים. מה עם הסיפור שלנו?

יש מי שיסתכל בטקסט הזה ויגיד שאני שוב חופר. ויש מי שהמילים האלה יהדהדו לו / לה במקום עמוק יותר. מי שחופר לו, זה בסדר. אולי זה לא מתאים, עדיין. ואולי ציניות נבנתה בשנים של הדחקה. שכל אחד יעשה מה שטוב לו. מי שרע לו, שיקרא.

במשך שנים חשנו לא בסדר, הסתתרנו, התחבאנו, הצנענו את מלוא יכולותינו. אני רוצה להגיד בקול רם: אין לי מה להתבייש יותר. העולם הזה הכניס אותי למלחמת קיום עם עצמי. כדי לשרוד אני צריך לרוץ, כדי לרוץ אני צריך לא לעצור לרגע. ובלי לעצור לרגע אין לי זמן או יכולת להתבונן אל תוך עצמי, להבין מה אני רוצה, ומדוע. במשך שנים סיממנו את עצמנו, עם משככי תודעה מסוגים שונים. מסכים, כימיקלים, תרופות מהטבע, מה לא. וחשנו לא בסדר, מסוממים שכמותנו, פחדנים, חסרי חוט שדרה. ובכן, אולי באמת ברחנו. אבל מי יכול לבוא אלינו בטענות? אנחנו לא צריכים להאשים את עצמנו, על זה שהעולם מתנהג כמו מפגר. אנחנו לא צריכים לכעוס על עצמנו, בגלל שהמציאות כמעט בלתי נסבלת. אין לנו סיבה להרגיש לא בנוח יותר. כי מה שהרגשנו בשקט במשך שנים, מתפוצץ עכשיו על פני כל המסכים והדפים ברחבי הפלאנטה. מה שאנחנו הדחקנו, לא העזנו להאמין בו עד הסוף, יוצא עכשיו אל האור. לבבותיהם של מיליונים ברחבי העולם פועמים עכשיו למקצב השיר שאנחנו זמזנו בשקט, כשאף אחד לא שמע. והמוזיקה מתגברת.

כולנו אחד. הכל אחד. כדור הארץ הוא מערכת ביולוגית שלמה, והוא גם חלק ממערכות גדולות יותר. לחשוב שאנחנו התודעה היחידה ביקום זו יוהרה. פעם, מקובל היה לחשוב שכדור הארץ הוא מרכז היקום. אני בטוח שהיו אנשים אז שבערה בלבם האמת, חלקם ניסו לדבר, חלקם פחדו. את רובם השתיקו, בדרך זו או אחרת. למישהו תמיד היה אינטרס שנהיה בורים. אבל בשלב מסוים, הגיעה התודעה הקולקטיבית לסף שכבר אי אפשר היה לעצור. את המיתוס על קופרניקוס או גלילאי המציאו אלו שרוצים שנחכה ליחידי סגולה. שיזדיינו! כולנו יחידי סגולה. כל אחת ואחד מאיתנו, התגלמות חד פעמית של רוח בחומר, יצירה נפלאה של היקום ואלוהים שהם אחד. ולחשוב שאנחנו שיא היצירה התודעתית זו אשליה משעשעת. אבל אם נקדיש לזה רגע של רצינות, נכיר בכך שהכל מסביבנו הוא תודעה פועמת. גם כדור הארץ הוא חלק ממערכת גדולה יותר, ולמה שלא תהיה לה תודעה משל עצמה? גם מערכת השמש היא חלק ממשהו גדול יותר, ולמה שלא תהיה לה תודעה משל עצמה? או לא משל עצמה, אלא המשך ישיר, בדרכים אחרות, של אותה התודעה המפעמת בנו? כמו שכל גרגר של חול, כל יתוש ונמלה, כל תא חי שקיים על פני כדור הארץ, שייכים לאותה מערכת, ומקיימים את אותה היצירה, ככה גם כשמרחיבים וגם כשמצמצמים את הספקטרום, העולם נשאר הגיוני.

וזה לא קל לתפוס את זה. זה לא נעים לנו. כי סיפרו לנו שיש לנו הגדרה עצמית, ואמרו לנו שהאמת המוחלטת היא שחור או לבן. תבחרו. זה לא סתם שלא היינו מסוגלים לקבל את הסיפור שלהם אף פעם. זה פשוט לא נראה לנו אמיתי. אנחנו מכירים את האמיתי, מתוכנו. כולנו בתור ילדים קטנים חווינו אחדות עם היקום. ולאט לאט התגבשנו בסיפור הספציפי, וזה בסדר. רק שעם ההתגבשות גם באה התכהות של תודעה, ועם זה אנחנו לא צריכים להשלים. יתכן שבעבר היה צורך אנושי שכזה, להגן על הנפש במצבה העדין מפני התפיסה העצומה של הקיום. אבל היום, נולדנו למציאות אחרת. ואנחנו מכירים בזה. אין לנו ברירה, אין לנו יכולת, ואין לנו רצון לקבל כעובדות מוגמרות את הסיפור שמספרים לנו מנהלי מערכת ההפעלה של החברה האנושית. אנחנו יודעים אחרת. הסיפור של העולם הישן הוא סיפור של תוכנה סגורה, של מפתחים מסתוריים ששולחים שורות קוד, ואנחנו ישומים שמתפקידם לבצע. העולם החדש מרים את ראשו, ומספר סיפור אחר. הסיפור החדש הוא סיפור שנכתב בקוד פתוח, סיפור בו לכל אחד ואחת יש זכות ויש יכולת לקחת אחריות, להתעניין, לפתח את הרכיב שמרגש או מאתגר אותנו.

זה לא סתם שבכל העולם רחובות הערים מוצפות באזרחים שקוראים לשינוי. זה לא מקרי שהכלכלה העולמית מסתחררת סביב עצמה כמו לוליין שהחליק על בננה ומנסה לשמור על שיווי משקל. כולם יודעים שהנפילה תגיע, וכולם מנסים לדאוג שהם לא יהיו הצד שפוגע ראשון ברצפה. ואנחנו יושבים מול המציאות הזו, ואומרים לעצמנו "פאק". זה כבר לא מחשבות שלנו, בחדרים סגורי חלונות, עפופי עשן ורדופי קונספירציות. זה כבר לא שיחות שמתנהלות בפסטיבלים רחוקים מהמציאות, או במציאות שמנותקת מעצמה. זה בכל מקום, אול אובר דה פאקינג פלייס, באמצע המיינסטרים. אלפיים ושתים עשרה בפתח, והעולם הולך לעזעזל. והתגובה הטבעית של אנשים היא לצחוק ולהגיד שהכל בולשיט, כי לא יכול להיות שהמאיה ידעו משהו על העולם שלנו. אבל את מי זה מעניין מה הם ידעו עלינו? למה לא הגיוני שבתרבות כה מפותחת כמו שהייתה למאיה, היה פנאי למעמד הכוהנים לשבת, להסתכל, ולנתח תהליכים? למה זה כל כך תלוש לחשוב שאנחנו לא הראשונים שגילו את הירח?

הנטיה של התרבות שלנו לבטל את כל מה שהוא לא אנחנו המצאנו, היא תולדה ישירה של האגו התרבותי הקולקטיבי. מכיוון שאנחנו רואים סביבנו עד כמה האגו הזה פוגע בעולם ובכולנו, אני חושב שהגיע הזמן שנסתכל לעצמנו בעיניים ונהיה רציניים לרגע.

במרוצת ההיסטוריה, לפחות זו המוכרת לנו, היו עליות ונפילות של ציביליזציות. חלקן הגיעו לעלינות חומרית על פני שכנותיהן, חלקן לעליונות רוחנית. כמובן שהדברים לא היו מחולקים או לכאן או לכאן. התרבויות שהתפתחו מבחינה חומרית הגיעו לאמצעים מרשימים של שליטה על המציאות החומרית, ופיתחו יכולת מרשימה לבקר ואף לצפות בצורה מסוימת את העתיד לבוא. מדוע שלא נאמין שתרבויות שהתפתחו מבחינה רוחנית לא הגיעו לאותן יכולות, רק במימד שבו הן התמחו? כי זה מפחיד אותנו להודות שזה אפשרי. כי כולנו מכירים את התחושות שיש משהו גדול מאיתנו, כולנו רגילים להדחיק ולבטל אותן. כולנו יודעים שזה מוזר שיש אנשים שמתקשרים כשאתה חושב עליהם, ויש כאלה שנתקלת בהם ברחוב רגע אחרי שחלמת עליהם בלילה. אבל אם נחשוב מחדש על ההגדרה שלנו כמין, ונבין שבעצם כולנו חלקים של מערכת גדולה יותר, נראה שזה אפילו די מתבקש. אם אנחנו תאי העצב של המערכת הביולוגית שנקראת גאיה, או כדור הארץ, או אמא אדמה, אז הדבר הנכון הוא שנתקשר בינינו בכל מיני דרכים. שאת חלקם לא בהכרח נבין. אבל זה לא אומר שצריך להתעלם ממה שאנחנו לא מסוגלים להבין או לתאר באמצעות השכל.

אם לחזור רגע אל עצמנו, ולתגובות ההגיוניות לחלוטין שלנו כבני אדם רגישים למציאות ההזויה של הדחקה מחד והפחדה מאידך, ההתנהגות שלנו הופכת למובנת יותר. אני צורך "סמים" שהוגדרו על ידי התרבות שלי כרעים. הם הוגדרו כרעים בגלל שהצמח ממנו מפיקים אותם מהווה תחרות לתוצרים של הנפט, ובגלל שהשימוש בהם מאפשר לתודעה האנושית לראות את המציאות באורח נכון יותר, בהיר יותר, שפוי יותר אפילו. ובתרבות שרוצה שאהיה צרכן טיפש ומפוחד, סמים כאלה הם סכנה לקיומה של החברה. אז גרמו לנו להתבייש ולפחד, וגרמו לנו להתחבא ולהרגיש לא בסדר. אבל זה לא עבד, המציאות לא משחקת לפי כללי המשחק הקפיטליסטיים, ולכן גדל דור חדש של ילדים שלא מסוגל בכלל לתפוס את המציאות בצורה ליניארית. דור שלא מסוגל לשבת שמונה שעות ביום בכיתה עם עוד ארבעים ילדים, ולקבל את מה שהמורה אומר כתורה מסיני. התגובה לזה הייתה חלוקת כימיקלים שיאזנו את החלבונים במוח של הילדים חסרי הקשב והריכוז. אתם מבינים? "הפרעות קשב" הם תגובה חיסונית וטבעית של האבולוציה לדיכוי התודעתי שהתרבות מפעילה עלינו. ואת התגובה הזו אנחנו מסממים ומשתיקים. בדיוק כפי שכלכלני העולם היום מנסים על ימין ועל שמאל להסביר את הברוך הכלכלי והסביבתי. הם לא מבינים, הם לא מסוגלים להבין, שאין פה שאלה של תיקון המערכת. אין פה ציר שצריך לכוונן מחדש. כל הדבר הזה בנוי לא נכון, והגיע הזמן שנזרוק אותו לפח, ונביא חדש.

יש מלא פתרונות, המון כיוונים, מערכות חברתיות וכלכליות שמאפשרות אחרת. מקואופרטיבים ועד קיבוצים, מגינות קהילתיות דרך יערות מאכל ועד ערים עגולות. מארגונים אזרחיים שמאמינים שאפשר אחרת, ועד תנועות קיימות שמוכיחות שאפשר. יש המון לאן ללכת. אבל האגו התרבותי הקולקטיבי שלנו מתאמץ לשמור על שליטה, ומספר לנו שהדרך של האדם הלבן היא הדרך הנכונה. ושלא יכול להיות שהמאיה או המצרים או האבוריג'ינים או הבדואים או כל אחד אחר שהוא לא אנחנו, פשוט לא יכול להיות שהברברים האלה ידעו יותר טוב. סלחו לי, נפשות רגישות ובעלי זיקה לדבר, אבל התפיסה הזו היא דארוויניזם חברתי, אחד לאחד. וכולנו זוכרים איך זה נגמר בפעם הקודמת שמי שהחזיק בתפיסה הזו היה גם זה שהחזיק במושכות.

אנחנו האנשים שחיכינו להם. אנחנו התגובה החיסונית של הפלאנטה. אנחנו מערכת העצבים של האינטלגנציה הקולקטיבית, ואנחנו משדרים אותות מצוקה. השרירים ממשיכים לנסות ללכת קדימה, אבל המוח כבר מצביע על כשל מערכתי ועל חוסר יכולת תפקוד. זה רק שאלה של זמן עד שהכל יקרוס פה, ככה או אחרת. אם נתאר את האנושות כאדם אחד, אנחנו עוד שנייה נופלים על הראש. לכן צריך לזכור שזה לא נורא שהמציאות בלתי נסבלת כרגע, כי היא הולכת להשתנות. אבל חשוב גם להכיר בכך שיש לנו אחריות, בתור החלק המודע למצב, לשמור שהאדם הזה שמייצג את האנושות, לא ישבור את המפרקת.

לכן חשוב שאנחנו נמצא זה את זו, נתאגד לקבוצות אפקטיביות, נפעל ביחד לקידום האינטרסים שאנחנו מבינים שהם הנכונים. לכן חשוב שנפסיק להתבייש בכך שהמציאות התרבותית הדירה אותנו מהשיח. זה בסדר שברחנו למשככי תודעה, המציאות הייתה קשה מדי לעיכול. אבל הכל משתנה, ברגעים אלו ממש אלפיים ושתים עשרה בפתח. אתם יכולים לקרוא לזה מיתוס, או ערימה של שטויות. זה לא משנה. אתם יודעים שיש אמת בסיסית שמתחבאת בתוך הסיפור הזה. סוף העולם לא בהכרח בדרך. הסוף של הסיפור הנוכחי בטוח כן.

לקראת הפרק הבא, אנחנו צריכים לזכור. אנחנו לא לבד. ההבנה שהדברים מחוברים נותנת כוח, כי היא מראה לנו שאנחנו לא יחידים בתוך מערכת חסרת יכולת הבחנה בפרטים, אלא שקשרי הגומלין בינינו הם אלה שמחזיקים את המערכת. וכשנצליח לשנות את קשרי הגומלין האלה, נשנה את המערכת מבפנים. זה דורש מאיתנו הרבה עבודה. האגו הקולקטיבי לא שונה מהותית מהאגו האישי, ושניהם מעכבים אותנו כרגע. על שניהם צריך לעבוד. את שניהם צריך לשים במודעות. אבל לא לכעוס על עצמנו. לא להאשים את עצמנו. להפסיק להתבייש.

המעשה שאנחנו עושים ביחד הוא מהפכני, הוא נפלא, הוא מפחיד תחת.
אבל אנחנו עושים אותו יחד, ואנחנו עושים אותו באהבה.

את הפרק הבא של הסיפור האנושי יכתבו יחידי סגולה שיהיו מסוגלים לעבוד ביחד. את הפרק שאחריו כבר תכתוב האנושות כולה, או לפחות מי מתוכה שיבחר לשתף פעולה ולקחת אחריות.

אנחנו האנשים שחיכינו להם.

במשך שנים ישבנו בשקט. הורדנו את הראש, או שהורדנו עוד ראש. היו מי שהלכו מכאן, פרשו הצידה. עברו לכפרים נידחים, לחוות בודדות, בחרו בלגור עם הטבע, ולא עם בני האדם. היו מי שסתמו את האף, עשו מה שצריך, הסכינו עם עוולות השיטה, פעלו בתוך המערכת, או לצדה. מצאנו את הדרך, כל אחד לעצמו, להסתדר, למשוך עוד קצת. זה לא היה קל. מדי פעם ניסינו למחות, בקול ענות חלושה. מדי פעם אפילו הצלחנו. מצאנו זה את זו והחזקנו חזק, להרגיש פחות לבד. בחרנו בהדחקה, או בבריחה, או בלגלוג עמוק וציניות מרירה. ובעיקר מילאנו את חיינו ברעשי רקע, כדי שלא נמשיך לשמוע את הצעקה. החיים שאנחנו חיים הם סיפור. העולם שאנו מכירים הוא סיפור. המציאות כפי שאנו תופסים אותה היא סיפור. התרבות שלנו היא סיפור. החברה שלנו היא סיפור. מי שאנחנו זה סיפור. הכל סיפורים. את הסיפור הזה אנחנו כותבים, אנחנו קוראים, ואנחנו מספרים לעצמנו.
אני כבר לא יכול להמשיך עם הסיפור הזה. אני רוצה התחלה חדשה.

כל תו שאנו מקלידים בספר הוא תו שמתנגן ביצירה הגדולה. כל בחירה שאנחנו עושים היא כיוון חדש לעלילה. ביצירה מוזיקלית, לכל כלי יש תפקיד משלו. במנגינה שלנו, לכל נשמה תפקיד משלה. אנחנו מכירים את המנצח. הוא יושב בלב של כולנו. רק נקשיב לו, ונראה איך ההרמוניה מתגלה.

המוזיקה מתגברת. ששששש. תקשיבו טוב. מעבר לרעש. מעבר לשכחה. שומעים?

אם הגעת עד לכאן, והתשובה היא כן, אני רוצה להזמין אותך להצטרף אליי.

לרקוד במרכז הרחבה.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “אנחנו האנשים שחיכינו להם

  1. איזה כיף אני לא לבד. כבר חשבתי שאני משתגע. המילים שלך, כמו גשם עדין ומרענן מזכירות לי: אני לא לבד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s