ניאו מרקסיזם להמונים – (או ) – הפוסט ציונות היא ניאו ליברליזם

בקיץ האחרון יצאנו לרחובות כי רצינו לשנות את מבנה החברה בישראל, לא פחות. הטריגרים היו מגוונים, ממחירי המזון ועד לגובה השכירות, מהמדיניות הקפיטליסטית ועד לתסכול חברתי, אבל השורה התחתונה הייתה זהה: אנחנו עובדים יותר ויותר קשה, ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש. אחרי שנים שבהם האשמנו את עצמנו, את ההחלטות הכלכליות שלנו ואת הבזבזנות הציבורית, אחרי שהידקנו את החגורה עוד ועוד, אחרי שהאשמנו כמעט כל מגזר אפשרי, התחילה להתבסס ההבנה שמשהו כאן לא עובד לטובתנו.

כשהעזנו להסתכל לעומק הדברים ולשאול שאלות קשות, גילינו שכאזרחים במדינה הזו אין לנו יכולת להיות מעורבים בתהליך קבלת החלטות שמעצב את החיים של כולנו כאן. זאת מפני שהודרנו מהמערכת הפוליטית שבה ההחלטות הללו מתקבלות בתהליך ארוך ומורכב, שלא שמנו אליו לב.

המערכת הפוליטית הישראלית של היום, היא שדה קרב של אינטרסים ולוביזם, ולציבור הרחב אין יכולת אמיתית להשפיע בתוך הבלגן הזה. מי שאמורים להיות נציגיו מועלים בתפקידיהם יום-יום. חשוב להבין מה התרחש לאורך השנים, וכיצד הוביל התהליך הזה למציאות שבה חצי מיליון איש יוצאים לרחוב במחאה על המדיניות הכלכלית ואף אחד בממשלה לא טורח לעשות משהו בנידון.
כי זה עיקרה של המדיניות הכלכלית שלאורה מתנהלת מדינת ישראל זה שנים רבות: "דאג להון. אם אינך מצליח לגייס תמיכה ציבורית, ספר שאתה דואג לכלכלה. המתן לשעת כושר, כגון משבר, מיתון, מלחמה, אסון טבע או כל דבר אחר שמערער את השיח הציבורי, ונצל את ההזדמנות להעביר עוד חלק מהכוח הציבורי לידי ההון".

נשמע מזעזע, לא? אבל ככה הדברים עובדים. מי שרוצה ללמוד יותר על ההונאה חובקת העולם הזאת, שיקרא את ספרה של נעמי קליין "דוקטורינת ההלם", שבו היא מתארת לפרטי פרטים כיצד משברים משמשים לקביעת מדיניות כלכלית כאסטרטגיה גלובלית. על מהלכי ההפרטה בישראל ניתן לקרוא בספרה של פרופסור אסתר אלכסנדר ז"ל "כוח השוויון בכלכלה".

שתי דוגמאות קצרות, מקומית ומעבר לים:

לפני שפגע הוריקן "קתרינה" בניו אורלינס הייתה שם מערכת חינוך ציבורית חזקה. במשך שנים ניסו גורמים שונים להפריט אותה, ולהפוך את החינוך מזכות שהמדינה מספקת לאזרחיה, לסחורה שעליהם לקנות מגורמים פרטיים. עם פגיעתו של ההוריקן בעיר נגרם לה נזק עצום. אחד הדברים הראשונים שנעשו היה להרוס את כל מה שנשאר מבתי הספר בעיר, ולבנות בתי ספר בבעלות חברות פרטיות.

בישראל, בשנת 1985, המשק נפל למיתון קשה. כחלק מהתוכנית ל"הבראתו" של המשק ולשיקום הכלכלה הוכנס לשימוש חוק ההסדרים, המאפשר לפקידי האוצר לקבוע את חלוקת התקציב הציבורי בלי להתחשב בהחלטות חברי הכנסת או בדעת העם. היום משמש חוק ההסדרים כלי מעשי לביטולם של חוקים שלא מוצאים חן בעיני פקידי האוצר, על ידי אי העברתם של תקציבים.

בשלושים השנה האחרונות החברה הישראלית והכלכלה העולמית כולה עברו תהליך של העברת השליטה ממוסדות ציבוריים לידי תאגידים מסחריים ואנשי הון. כלפי חוץ, הדמוקרטיה מתגברת, והפוליטיקה העולמית עדיין משחקת את המשחק של נבחרי הציבור. אבל מאחורי הקלעים מי שמנהל את העניינים אלה לא אנחנו. מקבלי ההחלטות האמיתיים הם בעלי ההון, ולאנשים האלה אין אינטרס לדאוג לרווחת הציבור. אין להם אחריות ציבורית. בניגוד למוסדות ציבוריים, תאגידים וראשיהם מחויבים לדבר אחד בלבד – רווח כספי. כדי להסוות את העברת השליטה מידי הציבור לידי ההון, מתנהלת מערכה ארוכה ומתוקצבת של תעמולה. תחת התחפושת של אידיאולוגיה כלכלית רעיונית, בוסס שלטון ההון עמוק לתוך כל מוקדי הכוח.

צריך להבין דבר אחד חשוב. עד לפני ארבעים או חמישים שנה, השיח הכלכלי בעולם כולו היה שיח אידיאולוגי, רעיוני. כל הצדדים טענו שהדרך שלהם היא הדרך "הנכונה". הגישה הניאו ליברלית היא גישה אידיאולוגית רוחבית. זו הייתה מתקפה על כל תחומי החיים: מהשתלטות על מערכי החשיבה ועל האקדמיה, דרך שבירת העבודה המאורגנת, עבור בשינוי המערך הפיננסי וכלה בהחלשת אוכלוסיות שלוותה בסקטוריאליזציה של הציבור. אפילו השיח הפילוסופי, שלפיו התרבות מעצבת את תפיסת עולמה, נפל קורבן למתקפה. הפוסט מודרניזם אשר מסמל את היותה של האמת בלתי נתפסת, מעקר את השיח האידיאולוגי-הכלכלי בכך, שהוא שולל מראש את יכולתו של מישהו להיות צודק בהחלט. מכאן, השיח הכלכלי הנוכחי מתעסק ביעילותה של השיטה, ומונע מאיתנו לראות שבשם אותה "יעילות" מישהו גונב לנו את הכסף ואת היכולת להשפיע.

הוויכוח האמיתי בין הסוציאליזם על זרמיו השונים לבין הקפיטליזם מתנהל סביב השאלה הבאה: האם כלכלה שייכת לתחום מדעי החברה או לתחום המדעים המדויקים?
ככל שנסתכל יותר על תנועתם של מספרים במערכת של משוואות, ייראה יותר כאילו חוקים מתמטיים טהורים הם אלה שקובעים. מכאן השאיפה להפחית עד לבטל את ההתערבות הממשלתית, ולהניח לכוחות השוק לעשות את שלהם. מאידך, ככל שנסתכל על המספרים כדרך להתבונן בהתנהלות האנושית ובהתנהגותה של החברה, נראה כי "כוחות השוק" לא עוזרים לנו, כי כאמור – להון אין אחריות חברתית.

כסף דואג לכסף, אנשים דואגים לאנשים, ולכן עלינו לייצר מערכות אשר דואגות לאנשים. לכן עלינו לבנות את הכלכלה סביב מערכות חברתיות, שמטרתן היא לעשות סדר בדרך שבה משאבים, סחורות ושירותים מתחלקים. אין זה אומר שצריך שלטון ריכוזי אשר מנהל את הכל בו זמנית. פשוט צריך לראות מה מטרת המערכת ולמי היא דואגת. לבני האדם, או לעסקים.

ועוד דבר אחד נוסף, שהוא אולי זה שמרתיח אותי יותר מהכל. אחד ההבדלים המרכזיים בין השקפות העולם הללו, כי הן הרבה יותר מרק תיאוריות כלכליות, הוא זה:
אליבא דמרקס, ההיסטוריה של העולם היא היסטוריה של מלחמת מעמדות. לטענתו, ההוויה (המצב החומרי) מעצבת את התודעה שלנו, וזו בתורה משפיעה חזרה על המבנה. מכך נובע שלכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות אישית להיות מעורבים בדרך שבה מתנהלת החברה. זאת, שוב על פי מרקס, קודם כל דרך השיטה הכלכלית, שהיא מבנה העל של החברה.

הקפיטליזם, לעומת זאת, מחלק לבני האדם תפקידים שונים, ומפריד בין בעל הון לבין עובדים, ובין צרכן למוכר. בכך מייצר הקפיטליזם פאסיביות ברמת ההשפעה על מבנה החברה, ומעודד את ההנחה שיש מי שמבין בניהול, ויש מי שתפקידו להסתנכרן. התחושה המוכרת כל כך והלא נעימה, שאנחנו רק בורג קטן במערכת, שאין לנו ייחוד ואין לנו יכולת להשפיע, מקורה בתפיסה זו. האידיאולוגיה ששמה בראשה את חופש הפרט ואת ייחודו של האינדיבידואל היא זו שמאחורי הגב גורמת לכך שנהיה תלויים במערכת יותר ויותר.

יותר מכך, השקפת העולם הקפיטליסטית, אשר כופרת בטענה שהכלכלה היא מבנה העל של החברה, כופה עלינו בפרקטיקה את העבדות לכוחות כלכליים חזקים מאיתנו, שכן לאף אזרח פשוט לא יהיה לעולם את הכוח הנמצא בבעלותו של ההון. רק על ידי התאגדות של אזרחים ושילוב הכוח, נוכל לקחת בחזרה את המגיע לנו בזכות –
מה שמרקס קרא לו "הבעלות על אמצעי הייצור" ואני קורא לו חופש הלכה למעשה.

אני רוצה לטעון כאן שתפקידה של הממשלה במדינה דמוקרטית הוא לנהל את ענייניה הכלכליים והחברתיים של המדינה לטובת כלל אזרחיה, על פי התפלגות האינטרסים בציבור. זאת בשונה מהון פרטי והון תאגידי, שתפקידו ועניינו היחיד הוא לייצר רווח. חשוב להדגיש: אין כאן ויכוח על צמיחה כן או לא. אני לא מטיף לעוני מרצון ולא לחזרה למערות. השאלה היא מה משרת את מה. הכלכלה את האזרחים או האזרחים את הכלכלה.

הפסקה מתודית קצרה להתרעננות מנטאלית מכל המילים הגדולות האלה, אותו המסר במדיום אחר:

במדיניות הניאו ליברלית, הצמיחה היא מעל הכל. ראש הממשלה שלנו אומר בפירוש, שמטרתו היא להגדיל את העוגה. גם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, טוען בתוקף שתפקידו הוא לשמור על האיזון התקציבי ולא להתעסק במדיניות. אבל כשהצמיחה היא הדבר העיקרי, כשהכלכלה נתפסת כמערכת משוואות שכל עניינה כסף, מי מתעסק בחלוקת הכסף לטובת האזרחים? מי שומר על האינטרס הציבורי? במילים אחרות, אם הם דואגים לכלכלה, אז מי דואג לנו? ובשאלה זו אנו חוזרים לשורה התחתונה. אנחנו עובדים קשה יותר, ומרוויחים פחות. את המציאות הזו מכירים רובם הגדול של אזרחי ישראל. ומה שמדהים הוא, שמבלי לשים לב, הטמענו את הנחות היסוד הקפיטליסטיות עמוק כל כך, עד שגם שמאלנים אדוקים מסתכלים על העולם דרכיהן. שיח סוציאליסטי אמיתי, כזה שדואג למבנה החברה ולא לקבוצות אינטרסים ולמגזרים קטנים, בקושי מתנהל כאן.

להפך, גם בימין וגם בשמאל אפשר למצוא חברי כנסת בעלי השקפת עולם ימנית מבחינה כלכלית, וזו אולי אחת הנקודות בהן הפסדנו בבירור. כשאני אומר "הפסדנו" אני מדבר על הציבור הרחב, שהמערכת הפוליטית אמורה לשרת את האינטרסים שלו, ולדאוג לחלוקת משאבים הוגנת תוך התחשבות ביחסי הכוחות בחברה. הויכוח הפוליטי בישראל מתנהל במישור המדיני בטחוני, וחלק נוסף, קטן משמעותית, סובב סביב מדיניות הטיפול בעוני. כאילו אפשר להפריד את המדיניות הכלכלית מהמדיניות הבטחונית. כאילו בין התנהלות הכלכלה לבין כמות העניים אין ולו כלום.

כשחברי כנסת מהמחנה הנחשב לשמאל מדברים על רווחה כעל משהו שצריך לדאוג לו במסגרתם של כוחות השוק, אני שואל מה זה החרא הזה?

האמונה בשוק החופשי, ובכוחותיו, היא עבודת אלילים, לא פחות ולא יותר. הטענה שיש "כוח עליון" שאנחנו לא יכולים לראות, אשר מכוון את הדברים על הצד הטוב ביותר, לקוחה הישר מתוך עיקרי האמונה הנוצרית פרוטסטנטית. וזה לא אני המצאתי. אריך פרום אמר את זה הרבה קודם.

צריך לומר את זה בבירור. "היד הנעלמה" נסתרת מפנינו מכיוון שדואגים להסתיר אותה היטב. כלכלה בשום מקום בעולם לא מתנהלת מעצמה, תמיד יש אינטרסים וכוחות כאלו ואחרים אשר מתערבים ומשפיעים על מחזור הכסף ועל תנועת הרווחים. מי שטוען שהדברים קורים מעצמם משקר, ומן הראוי לבדוק מה האינטרס שלו לעשות כדבר הזה.

אני חוזר לטענה הבסיסית. בתהליך מורכב ומוסווה של הפרטת החברה הישראלית, הופקעה היכולת הציבורית להיות מעורב בתהליכי קבלת החלטות. השמאל והימין בישראל, שניהם יחד, משרתים את ההון ולא את האזרחים. וכדי להסית את העין מנקודה זו, מתנהל פה כבר שנים ויכוח חסר תועלת על עתיד השטחים הכבושים. ברור לי שצריך לפתור את הסכסוך הזה. אבל גם ברור לי שאם האזרחים בשני הצדדים היו יכולים להשפיע, כבר מזמן היינו מגיעים להסכם. כי לאף אחד מאיתנו, הציבור הרחב, אין אינטרס להיות במלחמה. אבל מרוב דיבורים על שלום שכחנו את עצמנו, מרוב הסתכלות על קוי הגבול שכחנו מה קורה ביניהם. כן, ברור שצריך להפסיק את הכיבוש, ושאי אפשר לקיים חברה מוסרית ששולטת על עם אחר. אבל זה לא מצדיק את ההתעלמות הבלתי נסלחת מענייני החברה הפנימיים של ישראל. ועל כך יש לשים את האצבע, כי הפניית המבט החוצה, הפקרת האזרח הישראלי, היא פשע לא פחות חמור ממעשיו של צה"ל בגדה המערבית.

כל אותם אלה שעסוקים כל היום בלדבר רק על עוולות הכיבוש, ובשקט בשקט תומכים בתהליכי הפרטה של התודעה הציבורית, של ההתארגנות האזרחית, ושל החברה הישראלית. כל אותם אזרחים שמסרבים להכיר במוסד המדינה כי היא " מושחתת ורעה מיסודה", כל אותם חברי כנסת אשר מקדמים אג'נדה פוסט ציונית ומרחיקים את השמאל ממצביעיו. כל אלה תומכים, במודע או שלא במודע, בציר הניאו ליברלי ובמדיניות אותה הוא מוביל, קרי משטר ההפרטה.

ואני אחזור ואדגיש, שלא יהיו טעויות. הכיבוש המתמשך ומצב המלחמה האינסופי הם מהעמוקים בבעיותנו כחברה. חוסר הנכונות בשני הצדדים להגיע להסכם ולסיים את הבלגן הזה, הוא בעוכרינו. חייבים להגיע להסכמה בין הצדדים ובהקדם. אבל מה שאני מנסה לומר פה, הוא שהמדיניות הבטחונית היא תוצר של המדיניות הכלכלית, ולא להפך. מדינת הרווחה שהוקמה בשטחים הכבושים, והעברת התקציבים להתנחלויות, אלו פירות של מדיניות הפרטה וסקטוריאליזציה של החברה הישראלית, ולא להפך. המטרה הייתה להשתלט על נכסי הציבור, לשבור את העבודה המאורגנת, ולפלג את העם כך שלא תעלה התנגדות משמעותית לתהליך הזה. וזה הצליח. העובדה שימין ושמאל מוגדרים על ידי עמדתם בנוגע לשטחים, והשמאלנים הגדולים ביותר מאמצים עמדות ימניות מבחינה כלכלית היא הוכחה להצלחה הזאת. העובדה שהמחאה שעלתה פה בקיץ האחרון, מחאה שמאלנית מובהקת, מפחדת עד היום להגדיר את עצמה מבחינה פוליטית, היא הוכחה לניצחון הזה. והעובדה שמרביתו של קהל הבוחרים מהשמאל נמנע מלהגיע לקלפי, כי אין לו תחושת שייכות באף מפלגה, ואין לו במי לתמוך, היא הוכחה לניצחון הזה.

הפוסט ציונות היא ניאו ליברליזם, ומי שלא מכיר בזה, עושה בנפשו שקר. זה לא אומר שצריך לזרוק את הכל, ולהתנכר לשיטה ולמערכת. העובדה שאני מבקר את השיטה וכופר בערכים שלה אין משמעה שעליי לשבת בשקט ולקבל את זה יפה. להפך. אני לא מקבל את הדרך שבה המדינה מתנהלת, ולכן חובתי לצאת כנגד זה. להיכנס לתוך המערכת ולשנותה מבפנים. לא להיכנע לדפוס המחשבה הקפיטליסטי, לא להתבטל אל מול הכוחות הדורסניים, אלא לקום ולזעוק כנגד העוול, ואם מנסים להשתיק אותי, אז להתמרד. את האידיאולוגיה הלאומנית ואת הפאשיזם המיליטנטי לא ננצח על ידי כך שנתעלם מהם, וגם לא על ידי זה שנפרסם ברשתות החברתיות את סלידתנו ודעותינו בנושא. צריך לצאת לרחוב וללכלך את הידיים. וצריך להיכנס למוקדי הכוח ולשנות את יחסי הכוחות. לקחת את האחריות בחזרה, על כל מה שזה אומר.

הציבור הישראלי יצא לרחובות בקיץ האחרון תחת הסיסמא "העם דורש צדק חברתי". כאילו העם הוא הצרכן המעלה את הביקוש, והממשלה היא הפיאודל שתחליט אם לספק. צדק חברתי יוצרים, לא מבקשים מאף אחד. זה מתחיל בדרך שבה אנו מתנהגים בינינו לבין עצמנו, ונגמר בצורה שבה אנו תופסים את מקומנו בחברה. האמצע נמצא במעורבות מעשית בתהליכי קבלת ההחלטות, השתתפות פוליטית שמשמעותה השפעה על עיצוב מבנה החברה, אחריות אישית וקבוצתית בנוגע לדרך שבה מתנהל הכסף שלנו, ובעיקר מודעות לא מתפשרת וחתירה להבנת האמת.

הציבור בתרבות המודרנית הוא בורג קטן וחלש מחד, וקולקטיב שותק מול טלוויזיה מאידך.
מילותיו של האינטרנציונל תקפות עד היום, כאילו לא חלפו מאז מאה שנות קידמה אנושית.
"קום התנערה, עם עבדים מזי רעב."

קומו מהספה, אחיי ואחיותיי העבדים, והתנערו היטב.
רדו מהפאקינג מרפסת. השתחררו מהכבלים וצאו מאזור הנוחות שלכם.
רק מעשה של לקיחת אחריות משותפת על החיים שלנו ועל הדרך שבה הם מתנהלים,
יכולים להביא אותנו אל החופש שבארץ המובטחת.
מתוקף חובתנו ההיסטורית, ובכורח זכותנו המוסרית – מהפכה!
כי רק יחד נוכל לכונן כאן מדינה יהודית דמוקרטית.
חברת מופת, כמו שרצינו פעם, כשסיכנו את הכל כדי להגיע לכאן,
מאירופה או ממצרים, ממרוקו ומבבל.
להיות עם חופשי בארצנו, אור לגויים. והפעם באמת.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “ניאו מרקסיזם להמונים – (או ) – הפוסט ציונות היא ניאו ליברליזם

  1. השאלה שצריכה לעניין אותנו זה לא אם יש קוריאלציה בין טרור ומדיניות רווחה – אלא השאלה הקצת יותר חתרנית והרבה, הרבה יותר מטרידה:
    האם "מדיניות הבטחון" של מי שמנהל את המדינה הזו, באמת מיעודת לדאוג אך ורק לבטחון, או שמא עושים בה שימוש כדי להשיג יעדים אחרים?
    מי לדעתך הרוויח בתחילת שנות השבעים מההחלטה (שעד היום לא אושרה בכנסת, ד"א), להמשיך ולהחזיק בשטחים שנפלו לידיה של מדינת ישראל ב67? האם ההחלטה התקבלה על רקע בטחוני? או שמא היה מי שהרוויח מהנגישות הפתאומית לכוח עבודה זול שסוף סוף הצליח לשבור את כוח העבודה המאורגן יחסית בתוך ישראל?
    זו טענה מבוססת מאוד ואני לא ממציא פה כלום: המדיניות הכלכלית של ישראל החל מתחילת שנות ה70 לא הייתה אפשרית בלי הגישה של ההון הישראלי והבינלאומי לכוח העבודה הזול בשטחים.
    זה כולל את הרצת מניות הבנקים, שבירת אגודות האשראי הקואופרטיביות, חיסול איגודי העבודים שפרשו מהיסתדרות עקב השחיתות, שימוש בנכסי ההיסתדרות על מנת לפגוע בציבור העובדים ולחסל אופוזיציה פנימית לתנועה.
    הרשימה כמעט אינסופית. אלא נושאים שאת לא שמעת עליהם, ושבטח נשמעים לך לא קשורים והזויים, ואני מבין את זה. אבל דעי לך, שזה לא במקרה שלא מדברים על זה במדיה.
    אנחנו גם לא יוצאי מן הכלל פה. זה עובד ככה בכל העולם.
    האינטרסים הכלכליים מאוחרי ה"מצב" לא עולים לסדר היום ולא יעלו אליו, כל עוד ההון והממסד הפוליטי אוחזים בלפיטת ברזל בתקשורת ההמונים.
    יצחק תשובה הוא שותף עסקי של ג'יבריל רג'וב. דנקנר עשה כמה מיליונים מהסגר על עזה. כל הגדה המערבית מפוצצת ב"מפעלי גב אל גב" במסגרת ה"שלום הכלכלי".
    המגמה ברורה: ההון הפיננסי והתעשיתי בישראל ושותפיו העיסקיים בחברה הפלסטינית, לא ירשו בחיים שכוח העבודה הישראלי והפלסטיני יופרדו – לא איכפת להם איך זה יקרה. מצידם גם שיהיה מין שלום הזוי כמו תוכנית ז'נבה של ההוא עם המשקפיים – כל עוד יש סעיף שמאפשר ניצול הדדי של כוח עבודה ומשאבים.
    מה צריכה להיות האג'נדה של ציבור העובדים הישראלי?
    ראשית, הציבור האזרחי הפלסטיני הוא לא ירבי, הוא שותף למאבק. לאיזה מאבק? מאבק בכוחות שמנסים להשתמש באזרחים בשני הצדדים על מנת להשיג את מטרותיהם הפוליטיות והכלכליות. כל השיח הציבורי הישראלי צבוע בצבעים של האינטרסים האלה. המצב הנוכחי הוא מושלם לאוליגרכיה הפלסטינית ולהון הישראלי. יתכן שהם היו מעדיפים שיהיה מין הסדר שיסדיר את המצב הקיים, אבל אין לאף אחד מהם אינטרס בהפרדה ריבונית של כוח העבודה.
    זה האינטרס שלנו שהשווקים יופרדו – גם של העבוד הפלסטיני וגם של העבוד הישראלי. ברור היום יותר מתמיד שמשתמשים בנו כדי לפגוע בהם, ובהם כדי לפגוע בנו.
    חמאס וג'יהד משחקים במשוואה תפקיד מסייע להון. כמו שהימין הקיצוני בישראל משחק תפקיד דומה עבור אדוניו – אני לא רומז שמי מהם מודע לזה, אבל זה המצב.
    שלום ויציבות במזה"ת יושגו רק עם הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני יעשו יד אחד נגד האליטה השולטת בחיי 2 העמים. אחרי זה הכל יהיה פשוט בהרבה כי האינטרסים המשותפים שלנו כאנשים עובדים עם משפחות, גוברים אובייקטיבית על כל ההבלים שבהם מאכילים אותנו – גם ככה אף אחד לא קונה את זה יותר; או שמא את יכולה להסתכל בעיניהם של ביבי-ברק ולטעון ברצינות שלאנשים האלה איכפת מאיתנו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s