להיות אדם – פוסט אורח

פוסט מאת אלון רותם. פורסם לראשונה בבלוג שלו http://cafe.themarker.com/user/290450/

 

"תספור כמה חורים יש בסכר, עכשיו תספור כמה אצבעות יש לך…"

כבר היה לי רעיון דיי מגובש מה אני הולך לכתוב, אבל בדרך לפתיחת פוסט חדש ראיתי שנוספה אתמול בלילה תגובה לאחרון: "פעם היית יותר נושך ופחות מתחנף".

אני חייב להודות לגזורי על ההרמה להנחתה. אני לא הולך לטעון חס וחלילה שכתיבה אקטואלית אמורה להתחנף, אבל אני חושד שהרעיון הנפוץ שהיא אמורה לנשוך הוא שורש מרכזי לרוב הבעיות שיש לנו, הרקב שמפורר את הסכר.

לכבוד סדר פסח מחקתי את כל הפוסטים האקטואלים שכתבתי עד היום, כמה עשרות של טקסטים שנכתבו במשך שנה של כתיבה אקטואלית בחברה הישראלית המטלטלת. היום אני מצטער רק על שניים שלא טרחתי לשמור לעצמי ("בושה" ו-"בשבח הפנאי") – אבל גם אלו שהציעו זווית חשיבה אחרת היו נגועים. מחקתי את כל הפוסטים האקטואלים שלי, ומאז התחלתי לעשות "פג תוקף" גם לחדשים. אני עושה זאת כי כתיבה אקטואלית עושה לי הרגשה מחורבנת, כי ההתנצחות וההתלהמות והווכחנות הם סתם תרגומים מודרניים (ואולי פחדניים) של אלימות.

כי אחרי פוסט, אחרי שאני מנהל את הוויכוחים בתגובות וחושב ומבין איפה צדקתי ואיפה טעיתי – אני מרגיש כמו אחרי מכות בשכונה. אותה חומצה בבטן, אותו יאוש.

חבר טוב סיפר לי פעם שהוא אוהב להתווכח כי מבחינתו זה "להרביץ מכות" של חכמים. הוא אוהב את האנדרנלין, את העימות, את מכת המחץ שהוא מנחית ליריבו כשהוא תופס אותו בסתירה או בטעות. הוא צודק כמובן, הוויכוח הוא סוג אלימות שהותאם לסלון – אבל מנסיוני האישי שכולל גם אלימות "ברברית" וגם אלימות "תרבותית" אין הבדל בין השניים. אלימות מולידה אלימות, אי-אפשר להלחם עם אש באש.

דוגמה נוספת לתמרון האלימות לשדה השיח היה אפשר לראות השבוע בטור של יוסי גורביץ'. גורביץ' מצא את עצמו מותקף בהפגנה נגד הפליטים, חברתו הותקפה והוא לא היה יכול להגן עליה במישור הפיזי (רק לדמיין איך הוא מרסק את המצלמה שלו בפניו של התוקף). גורביץ' מייד לקח את האלימות למישור בו הוא שולט, בו הוא יכול להגן על חברתו ולהשמיד את תוקפיו – הכתיבה. הוא כיסח והשפיל ואפילו קרא במרומז לאלימות פיזית נגד אלו שפגעו בו – הכל בשם נקמת הדם. אני מקווה שאחרי כמה נשימות עמוקות גורביץ' יבין שחצה קו מסויים שהוא בדרך-כלל מתריע כשאחרים חוצים אותו.

הפוסט האחרון שלי, זה שלפי גזורי היה חנפני ולא נושך, הכיל כמה רעיונות טובים כנספח בסופו. בכוונה לא הכנסתי את הרעיונות לגוף הרשימה כדי להפוך אותה לכמה שיותר צפופה ואגרסיבית – לאגרוף. רציתי להכות באגרוף שלי נגד הצביעות של הממסד, של פוליטקאים שאונסים וגונבים ולוקחים שוחד במרמה וסוחרים בעובדים מהמזרח – ואח"כ הולכים ומסיתים נגד המהגרים מאפריקה.

הפוסט הזה ימחק בקרוב, מאותה סיבה שמחקתי את כל השאר – אני לא מאמין באגרופים, אמיתיים או טקסטואלים. אני מייחל ליום שבו לא אמחק יותר ואדע פשוט איך לכתוב נכון.

דבר אחד בטוח – מלחפש אשמים לא יצמח שום דבר טוב. להגיד שזו אשמת הממשלה לא תורם יותר מאשר אותם מסיתים בכנסת שמאשימים את ארגוני זכויות האדם באוזלת היד שלהם. עדיף להצביע על פתרונות מאשר על אשמים.

כל אלימות מולידה אלימות. כותרות העיתונים הסנסציונים והזולים צועקות "אנסים" מובילות לאספסוף שתוקף ושובר ושורף. בלוג שצועק "הפוליטקאים צבועים" או "העיתונאים חסרי אחריות" רק דוחק אותם יותר לפינה שלהם, הופך אותם לתקופניים יותר – ואז אתה הופך תוקפני יותר חזרה. שמאל, ימין, שמאל קיצוני, ימין קיצוני, פשיסטים, בוגדים. קללה, דחיפה, אגרוף, דקירה.

קשה לי להאמין שצריך לחנך מישהו בישראל לגבי מעגלי אלימות – הם מקיפים אותנו, ברחוב, בפוליטיקה, בגאורגרפיה, בעיתון. אנחנו חיים אותם, חיים את החרא שהם יוצרים. אנחנו אמורים לדעת כבר שמעגלי אלימות מסתיימים רק באחת משתי דרכים – או שצד אחת מפסיד תבוסה סופית, או ששני הצדדים מפסיקים לשחק. אין דרך שלישית.

אין לי מספיק אצבעות לכל החורים בסכר, ועל כל חור שנסתום יצוצו שניים נוספים. הדרך היחידה לנצח היא לא לנשוך חזרה, לא לתקוף, לא להתגונן. לא לסתום חורים אלא לנתב את המים לאפיק אחר.

את הטנקים בכיכר טיאננמן ניצח איש אחד, גנדי ניצח את האימפריה הבריטית דרך יצור מלח, פארקס, לותר קינג, ת'ורו… כמעט כל מאבק מוצלח עומד על אותו עקרון – לסרב לשתף פעולה עם השיטה. לא להתנגד לה בכלים שלה, אלא להתעלם ממנה, לרוקן אותה מתוכן. (רשימה בנושא).

פעם שוטר ניסה להתחיל איתי משהו, להשפיל אותי – הוא ציפה ממני לשנוא אותו, הניח שאני אצדיק את היחס שלו כלפי בדיעבד. דיברתי אליו בנימוס, הזמנתי אותו לאיזה חיפוש באיזה חור שרק יתחשק לו. הוא התבלבל והסתלק.

פעם בירושלים ראיתי איך חבורת בליעלים ישראלים מחריבה מסעדה ומצאתי את עצמי מחבק טבח ערבי עם סכין מטבח ביד, מזכיר לו שלא שווה לו, שאם הוא יתפתה להיות אלים מהם הוא ישב בכלא והם ינצחו בכל מקרה. איכשהו לא אני ולא אף-אחד אחר נדקר באותו ערב.

אני לא גיבור גדול – אין לי עוד המון דוגמאות למקרים שהצלחתי להתעלות מעל הטבע האלים או הפחדני, הנובך או הנושך, להיות אדם ולא כלב. אבל אני גאה גם בדוגמאות המעטות האלו.

אני לא במלחמה עם איש. אין לי דבר נגד האנשים שהפוליטקאים והעיתונאים אומרים לי לשנוא ואין לי דבר נגד הפוליטקאים והעיתונאים שאומרים לי לשנוא (או לפחות משתדל).

במקום להתעצבן צריך לזכור לרחם עליהם, על העצלנות שלהם, השנאה האומללה שלהם, על כך שהם מתעקשים להיות כלבים במקום להפך לבני-אדם.

לזכור לא לכעוס עליהם על-כך שהם מנסים לגרור את כולנו מטה איתם, להפוך את כולנו לחיות שקל לשלוט בהן. במקום עדיף להתעלם מהם, להציב להם אלטרנטיבות חיוביות, להוכיח להם יום אחר יום שעל האנושיות שלנו אנחנו לא מוותרים.

לכתוב שהפוליטקאים שלנו מחרחרי מלחמות לא ישנה כלום, רק יקצין עוד יותר את השיח של כולנו – ישרת אותם. להגיד שתוכניות ריאטלי משחיתות ונצלניות רק מעלה את אחוזי הצפייה. להגיד שהעיתונאים מבזים את מקצוע העיתונאות לא הופך אותם לעיתונאים טובים יותר. כל פעם שאתה יוצא נגד מישהו אתה רק משרת אותו ואת עמדתו, משרת את השיטה שמנציחה אלימות.

לא לדבר עליהם, לא להצביע להם, לא לקחת את העיתון שלהם אפילו בחינם, להתעלם מהם. אם הם לא עושים שום דבר בשבילנו אין סיבה להתייחס אליהם. לא לפתוח חדשות בשמונה, לא לקרוא אף אחד מהעיתונים הראשיים – יש מספיק ערוצי חדשות עצמאיים ברשת. לא לראות האח הגדול ולא לדבר עליו – לעסוק במקום ב"סמויה" וב"שלושים שקל לשעה".

לא לצרוך זבל, לא לייצר זבל. לא להתחיל אלימות ולא להגיב באלימות. לא לנשוך, לא לנבוך. לעניין, להעמיק, לחשוב, לעורר. להשתדל כל הזמן. זה אפשרי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s