כרוניקה של צדק יחסי

שלושה סיפורים כביכול מקבילים. שלושה קוי עלילה.

בסיפור הראשון נוסעת המשפחה שלי לעשות לילה על חוף הים. כל הצפוי קורה. מתחים, ריבים, קצת מכות, הרבה צעקות, כעס וצחוק, ובסוף מתחבקים ונהנים מאוד.

בסיפור השני, דפני ליף מחליטה לפתוח שוב אוהל ברוטשילד. גם פה, כל הצפוי קורה. התנגשות אלימה עם הרשויות, מעצרים ומפגינים מאושפזים, סיקור מינורי בתקשורת. האלימות הקשה, התמונות והצילומים, ואולי זו הפגיעה בסמל המאבק, מצליחים לעורר משהו, ונדמה לרבים ב"קהילת המחאה" שסוף סוף מגיע הקיץ וחוזרים לרחובות.

כאילו לא היינו ברחוב גם כל החורף. כאילו לא היו עשרות הפגנות, ומאות יוזמות, ואין ספור התארגנויות, דיונים, ואני לא יודע מה עוד. עבור רבים, המחאה מתה, ועכשיו קמה לתחייה.

הסיפור השלישי מתרחש הרחק מהעין, ברצועת עזה. מטוסי חיל האוויר מפציצים, טילים נורים על שדרות ואשקלון. לא ברור מי התחיל את הסיבוב הנוכחי. לא ברור האם זה משנה.

האישי, החברתי, והמדיני. כרוניקה של אגו והזדהות רגשית, בכל אחד מהתחומים. אני יושב כבר כמה שעות על המחשב ומנסה לכתוב את הקשר. המילים לא יוצאות. לא יודע איך להגיד את מה שהולך ונהיה ברור לי. לא מצליח להביא את עצמי להגיד את הדברים מבלי להשמע תוקף, או מאשים, או כועס. ואני לא רוצה להשמע כאילו אני בא בטענות למישהו. אני לא מחפש אשמים.
אני רוצה להסתכל פנימה, ולהבין מה מפריע לי. למה אני בסערת רגשות. ומה יש לי להגיד על כל זה.

אקהרט טולה (שווה להקשיב לו, יש לו כמה דברים חשובים להגיד) אמר פעם, שאם אדם חושב שהגיע להארה, שייסע לבלות סוף שבוע בבית הוריו. אני, כאמור, נסעתי עם כל המשפחה לים. האחים שלי הם חברים טובים שלי, אבל הם מרגיזים אותי מהר יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. וברכב, אחרי עיכובים ביציאה וכשלים בארגון, אני עוד פחות רגוע מבדרך כלל. ואז אני קורא בטוויטר על מעצרים אלימים בהפגנה בתל אביב. "למה, דפני, למה?" אני שואל את עצמי בשקט. הרי היה ברור לאן זה יוביל. אנחנו כבר יודעים שהמשטרה והעירייה מטפלים ביד קשה במיוחד בפעילי המחאה. כל כך יודעים את זה, עד שקצת מתחשק לחשוב שהייתה כאן כוונה מסויימת. להדליק את הרחובות, להחזיר את האנשים למרחבים הציבוריים. לעורר פרובוקציה.

לא שיש לי בעיה עפ פרובוקציות. אני בעצמי פרובוקטור לא קטן. אבל יש לי בעיה עם אלימות. כמובן, מחוץ לגבולות המשפחה שלי. למען הוידוי הנאות, אציין כי ביני לבין אחיי הצעירים מתקיים קשר אוהב ומלא מגע בצורת אגרופים, צביטות, וכל דרך אחרת של תקשורת גופנית שיש אשר יכנוה אלימה, אצלנו בבית קוראים לזה אהבה גסה. אבל מלבד זאת, אני לא מאמין באלימות. אני לא תומך באלימות, ומנסה להמנע ממנה בכל דרך אפשרית. בודאי כאשר מדובר בניסיון לשנות את החברה.

החברה שבה אנו חיים היא חברה אלימה. חברה שבה הדיכוי הוא חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. בבית הספר אנחנו לומדים להתחרות זה בזה במקום לתקשר זה עם זה. בטלוויזיה מוכרים לנו שהסוד לאושר הוא להיות מוצלח וטוב יותר מאחרים. בגיל ההתבגרות מעודדים אותנו להיות לוחמים ולשרת בצבא כי אנחנו מדינה מוקפת אויבים. בדת שלנו (וזה נכון עבור כולם, יהודים, מוסלמים, נוצרים ומי לא) הסיפור הוא שאנחנו צודקים ושכל השאר טועים. אבל כל זה לא מצדיק את ההתנהגות שלנו. הכעס כלפי המשטר, הכעס כלפי האחר, הכעס כלפי האבסורד שבמציאות, כולם מוצדקים. זה לגיטימי לחלוטין שאנחנו כועסים. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם יעזור לנו שנפעל מתוך הכעס הזה. האם יקדם אותנו להגיב בזעם. האם תגובה רגשית, אמוציונלית, אימפולסיבית וצדקנית, כמו שאנחנו נוהגים לעשות בכל פעם שמשהו מרגיש לנו כ"לא הוגן" או "לא צודק", משרתת אותנו. אני חושב שלא.

חברה מאשדוד כותבת לי:

אפשר לחשוב שאני נהנת לחטוף טילים. שלא נופל לי הלב מכל אזעקת אמבולנס שמזכירה לי סירנה. ועדיין אני לא מבינה איך אנשים לא קולטים את כל התמונה… איך אנשים עסוקים רק בזוית שלהם… יורים עלי, אז אני צריך להגיב. נתנו לי כאפה, אז לא בכבוד שלי, אני צריך להחזיר…

כאילו לא ברור שההנהגה הישראלית והפלסטינת מבסוטית כשיש הרוגים כי זה רק מתדלק את הלגיטימציה שלהם.
אשקלון מהבוקר כבר מופגזת… לפי הדיווחים. כנראה גם אשדוד תשאר ערה הלילה. ואז כל מיני מתחכמים יציקו לי עם שאלות כמו "נו, מה את חושבת עכשיו? עדיין מרחמת עליהם?" כאילו תפיסת מציאות היא גחמה שמושפעת ממב הרוח שלי, ולא מהגיון המגובה במחשבה מעמיקה בנושא.

מצטערת, אני לא תומכת במבצע צבאי בעזה לפי שעה.. לא תמכתי בזה גם בסבב הקודם ובכל אחד מהם. בעופרת יצוקה בכיתי בלילה שראו בטלויזיה את כוחות צה"ל נכנסים רגלית לרצועה…. זה לא הפתרון…. זה לא עושה כלום חוץ מלחזק את מי שנגדנו… זה מחזק את החמאס כשאנחנו נכנסים בהם. פשוט ככה… אין לי בעיה עם פעילות ממוקדת לחסול מחסני נשק, יש לי בעיה עם טיהור רחובות ושכונות. יש לי בעיה שזו הפעילות היחידה שיראל מוכנה להתעסק בה. שבמישור הדיפלומטי אנחנו רק מושכים בכתפיים ואומרים "הם לא רוצים שלום" אבל לא עושים כלום חוץ מלזרוק את האחריות על הצד הפלסטיני. כאילו רק הם הבעיה. כאילו הם לא הצד המוחלש והדחוק לקיר בכל הסיטואציה הזאת..

ואני לא יודע מה להגיד לה. כי היא צודקת. ואני מרגיש אותו הדבר. כלפי המחאה החברתית הזו, שלפעמים שוכחת שתפקידה לתקן את החברה. החברה שכוללת גם את השוטר ואת הפקח שמרוויחים כלום בחודש וצריכים למלא הוראות. ואני לא מצדיק את האלימות המשטרתית, אבל לו אני שוטר שנשלח לבצע מעצר באמצע הפגנה, וסביבי עומדים וצועקים עשרות או מאות פעילים זועמים, אני לא יודע איך הייתי נוהג. נכון, זה מצב שצריך להמנע ממנו, אבל האחריות נופלת על שני הצדדים. כי כשחוסמים כביש, או פועלים כנגד הוראות המשטרה, בלי קשר למידת החוקיות שבדבר, כדאי לצפות לתגובה. ולכעוס כאשר עוצרים אותך בהפגנה זה מובן, אבל זו גם קצת תמימות. ואז לצאת ולצעוק שגוזלים מאיתנו את הזכות להפגין, ולהתפלא שנוהגים כלפינו באלימות.

אתמול, בזמן הבלגן ברוטשילד, התקשר אליי חבר שחזר מהפגנה בסוסיא, בחברון, שם רוצים להרוס בתים של פלסטינאים ולתת את השטח למתנחלים. שם זה לא דחיפות ויריקות. שם זורקים רימוני הלם וגז מדמיע על המפגינים. אבל זה לא מטלטל אף אחד, כי שם זה רגיל. בהפגנות מעבר לקו הירוק, אלימות היא דבר שבשגרה. זה השמאלנים שבתוך הקו הירוק שלא רגילים לחטוף מכות. והשיחה הזאת מעוררת בי פרספקטיבה מסויימת. כי היא מחזקת אצלי את התחושה שתפישת המציאות שלנו סובייקטיבית מאוד. כשזה קרוב אלינו, אנחנו מתרגשים, לטובה ולרעה. כשזה רחוק מאיתנו, קל לנו להיות אדישים. כשזה נוגע במשהו שאנחנו מכירים, משהו שאנחנו מזדהים איתו, משהו שעלול לערער את התפישה האישית שלנו, אנחנו נבהלים. וכשאנחנו נבהלים, אנחנו מגיבים ברגש.

אם יש משהו שלמדתי בפעילות של המחאה החברתית בשנה האחרונה, זה לפעול מתוך שקט ומחשבה ולא מתוך רגש ואימפולסיביות. ולו רק כדי שהפעולות שלי יהיו אפקטיביות. אנחנו כל הזמן מדברים, בחבר'ה שלי לפחות, על למצוא את הסנטר ולפעול ממנו. על לזכור לנשום. על מודעות.

היה רגע אחד, בים, כשהאחים שלי וההורים שלי ניסו לפרוק את הרכב ולהרים רשת צל, ואני ישבתי בצד מתוסכל וכועס, שגרם לי להבין כמה זה בולשיט, כל הכעס הזה. כמה אני אוהב את המשפחה שלי, וזה לא משנה מי אמר מה ומי התחיל או למה. מה שחשוב זה שאם לא נתחיל להכין ארוחת ערב בקרוב, כנראה שנהיה רעבים. אני יודע שזה נשמע כמו רגע מטופש במקצת, אבל זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי שפעם, בני אדם היו באמת תלויים אחד בשני כדי לשרוד. ומתוך הצורך הזה נוצרה החברה האנושית. היסוד שאפשר לה לצמוח היה שיתוף פעולה. ופתאום הבנתי.

פתאום הבנתי שזה לא משנה מי התחיל. זה משנה מה עושים עם זה. וזה לא משנה שאנחנו צודקים. זה משנה לאן אנחנו לוקחים את הצדק שלנו.

דפני ליף יכולה להיות הכי צודקת בעולם. זה לא ישנה דבר. מה שישנה זה אם נצליח להסתכל על בני האדם שמולנו, גם אם הם במדים של שוטרים, כעל בני אדם. ונצליח לא לכעוס עליהם. צה"ל יכול להיות הכי צודק בעולם, וגם זה לא ישנה שום דבר. מה שמשנה זה שנבין שבעזה יש אוכלוסייה שסובלת כבר שנים, ועד שלא נמצא פתרון לסבל שלהם, הם ימשיכו להאשים אותנו. אני יכול להיות הכי צודק בעולם, אבל החברים שלי שחטפו אתמול מכות ברוטשילד או בסוסיא, ואנשים שאני לא מכיר שיורים להם טילים על הבית, בעזה או בשדרות, והאחים שלי שכועסים עליי כי לא עזרתי להם כרגע, גם הם יכולים להיות צודקים. כל אחד ואחת מהם. זה פשוט לא יעזור לאף אחד מאיתנו, כל הצדק הזה. זה לא יקדם אותנו לשום פתרון ולשום הסכמה. אז מה כן?

לדבר. להסתכל בעיניים. להקשיב. לקחת נשימה ולנסות להתעלות מעל הסיטואציה. להבין את המורכבות של המציאות. לראות שאין שחור ולבן בעולם הזה, ושלכל אחד יש את זוית הראייה שלו. ולפעול מתוך ההבנה הזו. לא מתוך עלבון או כעס. לנסות להתחשב.

הייתי יכול להוסיף ולכתוב על זה שצדק חברתי מתחיל בשטחים, ועל זה שהשינוי מתחיל מבפנים. הייתי יכול להוסיף עוד ועוד מילים שאומרות שאני צודק וכולם טועים. אבל אין בזה טעם. כי כל אחד מאיתנו צודק, בנקודת ההשקפה שלו. וכל אחד מאיתנו צריך לנסות להבין, קצת, את נקודת ההשקפה של האחר שעומד מולו, כדי שנסתדר פה טוב יותר.

יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, חילוניים ודתיים, כולנו בני אדם. אני לא בטוח מה הפואנטה של כל המלל הזה. אני כבר לא יודע אם אני צודק במה אני אומר. אבל בחייאת דינק, אנשים, תחשבו לפני שאתם כועסים. תבדקו לפני שאתם מאשימים. תסתכלו לצד השני בעיניים ותנסו להבין מה האדם שמולכם רוצה להגיד.

אני די בטוח שאם כולנו נעשה את זה, או לפחות נשתדל לזכור לעשות את זה ככל שנצליח, העולם יהיה מקום קצת יותר טוב, ולנו יהיה קצת יותר נעים. השינוי מתחיל מבפנים, כמו שאומרים. ואם לא נצליח להתנהג טוב יותר עם עצמנו, ואחד עם השני, איך נצליח לבנות חברה טובה יותר, הא?

יכול להיות שהפואנטה לא ברורה. אבל אולי דווקא זאת הפואנטה. אין לי תשובה. המציאות מורכבת.

לסיום, קצת מוזיקה. ושיהיה לכולנו שבוע שקט ונעים.

 

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “כרוניקה של צדק יחסי

  1. גם אני עד כה לא התייחסתי לאלימות על מתנחלים ואף כעסתי עליהם שהם לא נותנים למדינה שלנו להתנהל בשקט ושלווה, ואכן פתאום כשזה קורה לאנשים שאתה מכיר אתה מבין שהפכנו לחברה אלימה בטירוף כלפי אזרחיה!!!
    אותה התנהגות אלימה של שוטרים שהופנתה כלפי מתנחלים אתמול מופנית כלפי אנשי המחאה בת"א היום… אחרי הרבה אימונים נגד ערבים!!!

    כל מי מכיר קצת את דפני מבין שלא הייתה שום אלימות, כלום מישהו מאמין כי היא באמת תקפה שוטר?? תומר שרון אליל ילדותנו אלים??? אולי רק כברדד המדרדר… חשוב לדעת שהשוטרים כאן בישראל מפוצצים בלי סיבה אנשים כי כנראה קיבלו הוראה מגבוה לעשות את זה!

    כעסתי על דנה מודן שאמרה שאין מחאה חברתית בלי להתיחס לעוול שעושים לערבים… אבל עכשיו אני מבין שאכן יש קשר בין הדברים. בהצלחה לנו אנשים!

  2. פינגבק: סוכן זוטר, מקסימום לבלר » קצרצר על מחאה ואלימות

  3. "החברה שבה אנו חיים היא חברה אלימה. " אלימות תמיד הייתה ותמיד תהיה חלק מהחברה האנושית. זה היה במלחמות בין יהודה לישראל, זה קיים ב"פוליטיקה" הערבית שבה נהוג לרצוח את היריבים הפוליטים, זה היה בדור תש"ח, זה היה בשמאל והיה בימין.
    אין משהו מיוחד ב 20 שנה האחרונות. מה שחשוב זה להקפיד ולהבהיר שיש התנהלות לא לגיטימית: זו לא לגיטימי לשבור חלון כי אתה מתוסכל פוליטית, אין לאנשים את הזכות לחסום את איילון בשביל להביע מחאה, אין זכות לתקוף שוטרים בתוך יו"ש או מחוצה, מהימין או מהשמאל. ההתנהלות הזו אסורה וחייב לגנות אותה מבלי קשר לתוכן הפוליטי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s