תרבות הקריצה

היום ישבתי על ספסל בתל אביב עם חבר טוב. הסתכלנו על הכוכבים והצלחנו לראות כמה מהם. ופתאום הבנתי.

החיים הם חוויה. החיים הם סיפור. אם אתה רץ כל הזמן אתה לא שם לב לשום דבר, לאף אחד. אם אתה כל הזמן ממהר למקום כלשהו אתה אף פעם לא מגיע לשום מקום. אף פעם לא נוכח באמת. ידעתי את זה, אבל שכחתי.

המערכת מתוכננת ככה, שנהיה עסוקים כל הזמן. אבל אנחנו לא באמת עסוקים. ללכת לים זה יותר חשוב מלשבת מול הפייסבוק. גם הפייסבוק חשוב, לשמור על קשר עם חברים. גם לראות טלוויזיה זה חשוב. לנוח מדי פעם, לתת למחשבות לנדוד. אבל מה שקרה בפרק האחרון פחות חשוב ממה קרה לחברה שלך, או לחבר שלך, או לאמא ואבא. וגם לעשות אהבה זה חשוב. ולתרגל יוגה. זה ממש חשוב. אבל גם לשבת עם חברים להנות. וגם ללכת לעבוד זה חשוב. אם אתה רוצה להתפרנס.

הכל חשוב. ואם ככה, למה אנחנו מזלזלים בכל מה שאנחנו עושים? אם אנחנו מכבדים את זה, אם זה חשוב בעינינו, מן הראוי שנתרכז במעשה. בואו נהיה נוכחים, ונפרגן לעצמנו לעשות את כל הדברים החשובים האלה כמו שצריך. בואו נשקיע את מירב תשומת הלב שמה שקורה עכשיו, במה שאנחנו עושים כרגע. ואם זה לא מרגיש לנו כמו הדבר שראוי להשקיע בו את האנרגיה שלנו, אז למה לעשות אותו מלכתחילה? בואו נפסיק לרוץ.

צאו רגע החוצה, תחייכו למכר או סתם למישהו שנראה נחמד. תסתכלו על השמיים, על האדמה, על משהו שעושה לכם לחייך, תזכירו לחברים שלכם לעשות את הדברים האלה. תזכירו גם לי.
יש משפט סיני עתיק שאומר:
כשאתה עומד תעמוד. כשאתה יושב תשב. והכי חשוב- אל תתנדנד.

העולם שאנו חיים בו מלא בהשראה. הרי אנחנו מלאים השראה, אנחנו עושים דברים גדולים ואנחנו חיים פה. וכל ההשראה הזו שבנו נמצאת גם בעולם. קשה לשים אליה לב כשרצים כל הזמן ומותקפים על ידי מסרים פרסומיים כל הזמן אבל…

כשעוצרים לרגע.
ונושמים עמוק.
ומביטים מסביב.

מתחילים לשים לב לאהבה שקיימת. לאנשים מחייכים ברחוב. למישהו שאכפת לו. לזוגות שמחזיקים ידיים כאוחזים סוד, למישהו שמסיע חבר על אופניים. לעצמנו. אנחנו קיימים. כאן ועכשיו. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה.

בואו נעצור לרגע וננשום. נזכר.

הגענו לכאן. עם או בלי מטרה. ויש עולם שאנו חיים בתוכו. אנחנו לא אוהבים את איך שהוא מתנהל. לא כייף לנו בבבל. אז אנחנו משנים את העולם. פנימה והחוצה.
ולפעמים קשה ועצוב. אבל זה רק הצד השני של מספק ושמח. זה גם בסדר. הרי אנחנו לא מצפים שהשינוי יתרחש ביום אחד. זה לוקח זמן. דברים לוקחים זמן. האנושות מתפתחת בקצב שלה ואנחנו בקצב שלנו.

מחזקים קשרים בקהילות. לומדים. מתאמנים על טכנולוגיה חברתית. ונהנים בדרך. יש לנו פאב בתל אביב, וחברים שרצים לכנסת, ואת המסיבות הכי יפות בעולם. יש לנו מעגלי שירה וקואפרטיבים, משפחות שמגדלות מזון בטבע, מיטב המומחים האקולוגיים, אנחנו חיים בעידן של שיא החדשנות והמידע זמין וחופשי מאי פעם. ואנחנו עושים מהפכה! אנחנו בונים את העולם החדש.
ההיסטוריה היא דיאלקטית. והיא נכתבת אז ווי ספיק. בכל העולם אזרחים שוטפים את הרחובות. המערכת הכלכלית קורסת אל תוך עצמה. האמון בסיסטם עצמו מתערער. התודעה הקולקטיבית מתפתחת.

אני יודע שאני קצת חוזר על עצמי לפעמים אבל זה כדי להטמיע לי ולכם בראש- הכל בסדר.

אנחנו כבר יודעים שעולם אחר הוא אפשרי. אנחנו בונים אותו במעשינו, ולומדים תוך כדי. אנחנו מרשים לעצמנו לשמוע ביקורת ולהטיל ספק. אנחנו המעשה המהפכני בהתרחשותו. אנחנו המעשה המהפכני עצמו.

כמות הידע שנצבר בשנתיים האחרונות, כמות השיעורים שעברנו, יחד ולחוד. אלו אינם דברים של מה בכך. ואנחנו רק בתחילת הדרך. יש לנו עוד הרבה עבודה בעולם הזה. וזה אחלה. זה אומר שיהיה מעניין. כבר עכשיו אנחנו זוכים ליותר הזדמנויות להיות יצירתיים. כבר עכשיו יש לנו יותר משאבים מקודם להוציא לפועל את החלומות שלנו. גם אנשים לחלום איתם הם משאב יקר ערך. ואנחנו אנשים עשירים במובן הזה.

מכירים את זה שאתם חוזרים ממסיבה או פסטיבל או מפגש שבטי ביער או משהו כזה, ובתחנת הדלק אתם עוצרים לקנות קפה ובתוך החנות נתקלים בפרצוף מוכר, או מזהים לפי האבק והציור על המצח שמוסתר מאחורי הפוני? ויש חיוך כזה שמבדיל אתכם משאר התיירים או הטיול המאורגן? ואתם יודעים, פתאום, שיש איזה הבנה משותפת. שהיינו בציון. שאנחנו רואים את בבל במלוא עוצמתה ואנחנו בזים לה. אנחנו בוראים עולם חדש.

אז נכון שהחיוך הזה של מביני עניין הוא אחלה קטע?
תמצאו את האנשים האלה גם ברחוב, ביום יום. תחייכו אליהם. תקרצו. זה יעשה גם להם לחייך. זה יזכיר לנו שאנחנו כבר בעולם החדש. גם בתוך בבילון אנחנו חיים את העולם הזה.

עולם שיש בו גם פיות ושדונים, מלאכיות וקוסמים, מכשפות טובות ופיראטים ואינדיאנים. והעולם הזה יפה וצבעוני וכייף בו. מה שהכי כייף, זה שהעולם הזה גם מלא בטכנולוגייה שמועילה לכולם. קוד פתוח. ומערכות וירטואליות לדמוקרטיה ישירה. ופתרונות אנרגטיים וגידול מזון וכל צה שצריך. מיטב הרוח והיצירתיות האנושית עומדים לצדנו. ולצד השני אולי יש כסף, אבל הוא צריך אותנו יותר משאנחנו צריכים אותו. כי אנשים יכולים לחיות בלי כסף אבל לא יכולים לחיות בלי יצירתיות. ובטח שלא כייף לחיות בלי אהבה. והרי אמרנו כבר שכל הקטע זה שיהיה פה כייף, אם כבר אנחנו עושים את כל הדברים האלו.

אז בסופו של יום שווה להגיד תודה. כל מה שיש לנו לעשות זה להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם. להעיז לחלום ולהעיז להגשים את זה. גם אם נכשל או נטעה בדרך, יש לנו חברים ושותפים שיתמכו בנו, שיהיו שם בשבילנו. אנחנו שבט, אנחנו משפחה. הקהילה לא נגמרת היכן שאני מפסיק להכיר. יש חברים של חברים שעוד לא נפגשנו אבל אנחנו עובדים ביחד, בוראים עולם חדש. והקטע המרכזי של העולם החדש הוא לפרגן ולתמוך. לשתף פעולה. לעשות טוב.

לתת את כל מה שאפשר, ולזכור לחייך בדרך. לקבל את זה שהכל אפשרי אבל לא בהכרח עכשיו וככה. ומתוך הקבלה הזאת אולי יתפנה מקום לדברים חדשים. מי יודע?

אהבה בכל ותחי המהפכה. הכל הבל. וכל השאר הבל הבלים


אחת השאלות שאני נתקל בה יותר ויותר לאחרונה היא השאלה כיצד מאחדים את השורות? איך גורמים לכולם לשתף פעולה? מה מונע מבעדנו לעבוד ביחד למען העולם החדש ולנצל את מלוא הפוטנציאל שלנו כקבוצה, כקהילה, כחברה אנושית? התשובה לזה, לפחות למיטב הבנתי, היא תמיד מורכבת.
אבל אני רוצה לנסות להציע משהו, שיכול אולי לעזור.

לא ניתוח של המציאות, לא תובנות מהתבוננות ארוכה מתהליכים אנושיים בעולם האקטיביזם. יש לי גם כאלה דברים לכתוב, אבל זה לא לפעם אחרת. הפעם אני רוצה להציע משהו יחסית פשוט.

לקרוץ אחד לשני. אחת לשניה. לחייך ברחוב.
כל תרבות אנושית מבוססת על מיתוסים משותפים. סיפור מסוים שכל אדם מספר לעצמו בגרסה קצת שונה אבל דומה מספיק כדי שהמכנה המשותף יאפשר לאנשים לחוש שהם יחד בסיפור הזה.

הגיע הזמן שנספר לעצמנו סיפור חדש. אמרתי את זה כבר לא פעם כאן. אבל אם הגעת עד לכאן, כנראה שזה מעניין אותך. ואז יש לי הרצאה שאני מאוד רוצה שתראו. קוראים לזה "איך מנהיגים גדולים באמת מעוררים השראה ומניעים לפעולה" בתרגום מאוד חופשי. ובמשפט, הוא מדבר על זה שבניגוד לרוב בני האדם שפועלים במישור ה"מה", המצליחים הגדולים, מסטיב ג'ובס ועד מרטין לותר קינג, פועלים בגלל ה"למה" שלהם.

ואני חושב שכמעט כל מי שאני מכיר שפועל למען העולם החדש יודע איזה למה. ואני חושב שהלמה שלנו די דומה. ואני חושב שאם נבין את זה ונזכור את זה, יהיה לנו קל יותר לעבוד ביחד, גם אם לא נעבוד ביחד פיזית. כי נזכור שכולנו ביחד למען אותה המטרה.

ואיך זוכרים את זה? פשוט מאוד. קורצים אחד לשני. מחייכים. אומרים שלום. מזהים את בני ובנות השבט ברחוב, ביום יום, בעבודה, ויוצרים חיבור, גם אם אם רק לרגע. אנשים שמרגישים שהם לא לבד, מרגישים טוב יותר. אנשים שמרגישים טוב יותר, עושים טוב לעולם. אנחנו האנשים האלה.

אני קורא לזה תרבות הקריצה. אני אשמח שיום אחד היא תהיה התרבות השלטת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s