סוף העולם, תחילת העולם

22.12.2012.

שקיעה על שדות עמק ישראל. מאחורי נצרת. מלפני הר מגידו.

שתי נקודות מבט שונות. אותה הזוית בדיוק.

זה רק ההקשר. הקונטקסט. ובחירת הצבעים705705_10151569984488696_377700563_o

יותר מדי שאלות. יותר מדי מאמץ. אנחנו עוד רגע ב2013. העולם צריך להיות פשוט יותר

שבוע עבודה קצר. לימודים בהאינטרנט. צרכים חומריים חינם לכולם. שיטה מוניטרית מוניטארית. כל הדברים האלה כבר אפשריים. זו השיטה שלא עובדת לטובתנו.

המערכת שמשמרת את עצמה. מי שנמצא במוקדי הכוח בסך הכל עושה את תפקידו.

כולנו רק ממלאים פקודות. כל אחד ואחת בתפקידו/ה. זאת לא הבנה נעימה אבל הכרחית

עד שלא נבין את זה, לא נוכל באמת להשתחרר מכבלי השיעבוד המחשבתי.

ונמאס לי, כוסומו. אני לא רוצה להתאים לחוקים ולדרישות שלהם.

לא רוצה להיות בסדר לפי הסטנדרט של הסיסטם. שבבילון תיפול.

אבל אין ברירה. בחרתי להיות כאן. וצריך לקבל עליי מספר חוקים.

כי זה הקטע של חיים בחברה. הסכמות מסוימות שכל אחד מתפשר במשהו.

אבל ההסכמות האלה יכולות להיות הרבה יותר דינאמיות והרבה יותר דמוקרטיות היום.

עם הטכנולוגיות החדשות והכל. 2013 לעזעזל.

הגיע הזמן, לא? לשנות פה משהו. להבין שמדובר בתהליך עומק.

ואין קיצורי דרך. יש הרבה עבודה. ובכעס לא נצליח.

ומצד שני, האור מתגבר. החושך העמוק ביותר מאחורינו.

20121222_163047

עצם זה שהיום הזה הגיע ונגמר, כבר מוזר לי קצת. אני יודע שעבור חלקכם זה נשמע מגוחך, אבל אני חיכיתי שמשהו יקרה בסוף השבוע. לא יודע למה ולא רוצה לנסות להסביר. יש דברים שהם ככה.

ויהי בוקר, ויהי ערב, יום שבת.

ואז ירדה השמש, והשמיים היו יפים מתמיד. יצאתי מהבית והלכתי לפינה של השדות, שנמצאת ממש מאחורינו. השדות הירוקים, אדמת העמק ספוגת הגשם, העננים רק בקצה. תמונה מושלמת.

משהו במחזה הזה, על כל הפסטורליות שלו, וציוצי הציפורים ברקע, עשה אותי שקט יותר, לרגע. ובשקט הזה ניסיתי להבין, מה המסר. מה הקטע? איך זה שהיום הזה עובר כאילו כלום? עזבו את המאיה. מדובר בי. אלו החיים שלי. זה העולם שלי. המציאות שלי. יש לי סט של אמונות ולפיהן יש לי קשר מסוים עם כל הדברים האלו. ופתאום הכל מתהפך. אז מה אני צריך להבין מכל זה?

עמדתי שם, מביט בשקיעה, נפעם מהיופי, מנסה להבין, מנסה לשחרר. אני לא בטוח שהצלחתי. אבל פתאום עלתה בי מחשבה. עדינה, שברירית, מנצנצת כמו קרן אחרונה של שמש שוקעת. היא ליטפה אותי, המחשבה הזו, חיממה אותי לרגע. וגרמה לנשימה עמוקה של הקלה לצאת.

אתמול היה אמור להגמר העולם על פי נבואות שונות, על פי אמונות שונות, ועל פי מזג האוויר. והיום, רגע לפני השקיעה, השמיים היו נקיים, הכל הבריק, והייתה תחושה של חדש באוויר. באנגלית אומרים התחלה טרייה.

אולי קיבלנו עוד הזדמנות. לתקן את מעשינו. להחזיר לעולם מתנה. אנחנו יצור נפלא, בני האדם. אנחנו מסוגלים להמון. הצלחנו להרים ציבילזציות ענקיות, לחצות את השמיים, לחקור את האוקיינוסים, אולי אפילו להגיע לירח. אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני ברמה גלובלית ובין רגע. ואולי הגיע הזמן שנבין שהכל פה אחד.

אנושות שלמה עסוקה בלהזדהות עם פחדים, עם רגשות, עם סיפורים של האגו. כולנו מחפשים משהו להיות שייכים אליו, מישהו להיות קרובים אליו, סיפור כלשהו שייתן לנו מסגרת. אבל לא צריך ללכת רחוק.

בנבואות בני המאיה ל21.12, לא מדובר על סוף העולם. מדובר על עידן חדש, עידן שבו השמש זורחת באור בהיר יותר. שבו בני האדם חיים בהרמוניה עם כדור הארץ. עם אמא אדמה. זה אפשרי.

אם נבחר להרים את הראש ולהתבונן סביבנו, נראה שאנחנו חיים בעולם מדהים. הכל קשור להכל. הכל מחובר עם הכל. הכל משתף פעולה. בתוך העולם הזה יש לנו סיפורים למכביר, ויש לנו לאן להשתייך ועם מה להזדהות. אנחנו רק צריכים לבחור.

במקום לראות את עצמנו על פי המוצא או הלאום, לראות את עצמנו כבנות ובנים למשפחת האדם. שהיא חלק ממשפחת החיים על פני כדור הארץ. במקום לראות את עצמנו נפרדים מהבריאה, להבין שאנחנו חלק ממנה. חלק חשוב, כי במודעות שלנו לקיום אנחנו נותנים לו חשיבות. כי בהכרה שלנו באלוהי אנחנו נותנים לו משמעות. אבל עדיין, חלק.

העולם הזה לא נברא בשבילנו יותר משהוא נברא עבור כל יצור אחר. העולם הזה קיים, וזכינו לקחת בו חלק. מן הראוי שנכבד את המתנה הזו. מן הראוי שנכבד את העולם הזה. מן הראוי שנראה את הכבוד הזה בדרך שבה אנחנו מתנהגים.

יש לנו יכולות מדהימות, לבני האדם. יש לנו המון כוח להשמיד והמון כוח לתקן. במשך 12 אלף שנה, מאז המהפכה החקלאית, אנחנו מתהלכים על פני כדור הארץ במחשבה שאנחנו מהות הבריאה. ככה אמרו לנו בגן העדן, או לפחות זה מה שמספרים הסיפורים. אבל מחזור חדש מתחיל עכשיו, ויש לנו הזדמנות לספר את הסיפור קצת אחרת. בצורה שאולי תעשה לכולנו מעט יותר נעים.

בראשית ברא אלוהים, או שנברא אלוהים, או שאין אלוהים. זה לא משנה. העיקר שבראשית קרה משהו שבעקבותיו קרו עוד דברים. ואיפה שהוא לאורך הדרך, הופענו אנחנו. בהיותנו מיוחדים, מחוננים ביכולת לראות את עצמנו, להבין את תפקידנו, קיבלנו אחריות. לקח לנו שנים להתבגר. היינו צריכים את הזמן, את האמונה הילדותית הזו, בכך שהכל כאן בשבילנו. שיחקנו בארגז החול של הקיום, והיה לנו נחמד. אבל התבגרנו.

האנושות היא כבר לא ילד. ולכן היא לא בגן. האנושות הגיעה לבגרות. והגיע הזמן שכולנו נראה את זה. יש לנו כוח. יש לנו אחריות. להשתמש במה שקיבלנו לטובה. לטובת המודעות שלנו, כדי שהיא תוכל להמשיך להתקיים. לטובת האנושות, כדי שהיא תוכל להמשיך להתקיים. ולטובת כדור הארץ, כדי שאנחנו נוכל להמשיך להתקיים.

אז אולי לא קרה כלום שהרגשתי ב21.12.2012. אבל היה לי אחלה יום. ומחר יהיה טיפה יותר אור, כי השמש תזרח רגע מוקדם יותר ותשקע רגע מאוחר יותר מאשר היום. וכל יום יגדל האור. ואני מתרגש.

כי אם הגענו עד הלום, אם עכשיו נגמר 22 לדצמבר, ואני יושב ליד המחשב וכותב את הפוסט הזה, מה זה אומר לגבי ההמשך?

באביב 2010 הייתי שותף להפקה של פסטיבל אקטיביזם. לפני, אחרי וגם במהלך הפסטיבל לא האמנתי שזה אפשרי. ובכל זאת. באביב 2011 עשינו פסטיבל שני. ואז בא קיץ 2011. והיה רוטשילד. ומחאה. וכל הארץ ברחובות. בקיץ 2012 הייתי שותף להקמה של הבר קיימא. ובאמצע העיר צמחה קהילה שיש לה מוסד תרבותי ועסק כלכלי בידיים.

עד היום לא הייתי מסוגל לחשוב על העתיד ברצינות. לא הצלחתי לדמיין שום דבר שיקרה אחרי 2012. והנה אני כאן. והעולם כמנהגו נוהג. מה שגורם לי לתהות.
איך ייראה אביב 2013? אביב 2014? מה יקרה בקיץ הבא?

אני לא יודע את התשובות לשאלות האלה. אין לי אפילו קצה מחשבה. אבל אני מתרגש. ואני מחכה בקוצר רוח לראות מה ג'ה מתכנן לי הפעם.

כי גם אם לא נגמר העולם, וגם אם הוא התחלף בלי ששמנו לב, הסיפור הוא פשוט.
אנחנו חלק ממרקם אקולוגי של אורגניזם, שנקרא כדור הארץ.
אנחנו יכולים לפעול בתוכו מפחד, ולנסות לספק את הצרכים המיידים שלנו. זה קורה כשאנחנו מאמינים שהחיים מבוססים על מחסור ועל תחרות. אבל זה לא חייב להיות ככה.
אנחנו יכולים לבחור לפעול מתוך אהבה. להבין שהחיים מבוססים על שיתוף פעולה, שהשפע קיים. שטוב כאן. ושאין סיבה שלא יהיה טוב עוד יותר.

כי בסופו של יום זו בחירה שלנו. זו החלטה שלנו. וזו האחריות שלנו. להוציא את החלומות אל הפועל. להפוך את הנבואות למציאות. עולם אחר הוא אפשרי, וזה בידיים שלנו. אני יודע שסוף השבוע האחרון גרם לי להרהר בחיים שלי. באיך שהם נראים, ובמה שבחרתי לעשות איתם. אני יודע שאני די מרוצה, אבל שאני מסוגל ליותר.

אני יודע שיש לי את הכוח לעשות את העולם הזה לטוב יותר. ואני יודע שאני רוצה אתכם איתי. אני צריך אתכם איתי. כי אין אפשרות לעשות את זה לא ביחד.

עולם ישן שוקע, עולם חדש זורח. כל בוקר מחדש. וכל בוקר נצטרך להתייצב שוב מול המציאות, ולבחור. אני יודע מה הבחירה שלי בנוגע לעולם הזה. וזאת בחירה מחודשת בברית ישנה נושנה.

אהבה בכל. ותחי המהפכה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s