בלי פאניקה. עם פרופורציה

"אחד מהדברים שמצא תמיד פורד פרפקט כקשים ביותר להבנה בנוגע לבני אדם היה הרגלם לחזור ולציין את המובן מאליו ביותר, כמו יום יפה היום, או אתה גבוה מאוד, או יקירי, נראה כי נפלת לבאר שעומקה עשרה מטרים, אתה בסדר? בתחילה עיבד פורד תיאוריה להסביר התנהגות מוזרה זו. אם בני אדם חדלים לאמן את שפתותיהם, אמר בלבו, פיותיהם ייתקעו כנראה. אחרי כמה חדשים של שיקול דעת ותצפיות שדה זנח תיאוריה זו לטובת חדשה ממנה. אם בני אדם חדלים לאמן את שפתותיהם, אמר בלבו, מוחם מתחיל לעבוד." (מתוך מדריך הטרמפיסט לגלקסיה)

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על תוצאות הבחירות. אני רוצה לדבר על הפיד שלי.

(ולפני הכל, כדי לאזן את כל הפוליטיקה הזו, קואלה. אנחנו עוד נחזור אליה בהמשך)

kuala
אם היה דבר אחר שקיוויתי באמת מהיום שאחרי הבחירות, זה שהשיח האינטרנטי יהיה יותר מקבל ומקשיב, ופחות מאשים ומתגונן.כי יש שני קולות עיקריים בפיד שלי היום. והם לא מתחלקים לפי מפלגות, אלא לפי בני אדם.
יש את אלה שאומרים סליחה, טעינו, כל הכבוד לכולם ויאללה לעבודה המשותפת. אין קיצורי דרך, הבחירות המוניציפליות מתקרבות וברור שיש שם מה לעשות. ויש את הקולות השניים. הם שייכים למצביעי כל המפלגות. הם אומרים שהם צדקו, ושכל השאר לא בסדר כי הם לא הקשיבו להם, ושאם רק היו עושים מה שהם אמרו אז הכל היה פה יותר טוב.
שני הקולות האלה מייצגים עבורי את התהליך שאנחנו עוברים, כחברה, כציבור, כאקטיביסטים, כתנועה, כבועת אינטרנטים.
מחד, המוכנות לחשוב, לבדוק ולשקול. היכולת להודות בטעות. בגרות, מבחינתי, היא ההבנה שהחיים הם לא שחור ולבן. ולכל אחד יש פרספקטיבה קצת אחרת. כשמבינים את זה, אפשר לשתף פעולה ולהתקדם ביחד. לעומת זאת, ההזדהות עם העצמי, עם מה שמגדיר אותי, ההצמדות לאזור הנוחות של המוכר והקיים, היא זו שמפריעה לנו להתקדם. היא זו שמשמרת את ההפרד ומשול ומעמיקה את הויכוחים. 
חברות וחברים שלי, תעזבו שנייה את האגו. תתעלו מעל הצורך להיות צודקים. תזכרו שכולנו בני אדם. נכון, היו מי ששיקרו, והטעו, והיו מי שהאמינו, והלכו שולל. לאורך כל הדרך היה אפשר לראות הבדל בין מי שמנהל דיון, למי שמתווכח/ת.
אני חושב שעל זה נקום וניפול. על היכולת שלנו לשוחח ולא להתווכח.
ויש לי עוד המון להוסיף בנושא, אבל אני מרגיש שאני גם מתחיל להיות יותר מדי צודק. אז אני רק אגיד ככה:
  • תמיד כשאני שם לב שהמחשבות שלי מעוצבות בסימני קריאה, אני מנסה להחליף אותן למחשבות שמסתיימות בסימני שאלה. גם אם אני מגיע לאותה המסקנה שידעתי מקודם, אני תמיד לומד בתוך התהליך.
  • ההזדהות הרגשית היא חשובה, כי המיינד שלנו צריך הגדרות כדי לנהל דיון או לפתח מחשבה. אבל היא גם מסוכנת, כי היא מפריעה לנו להתפתח. חשוב לזכור שאנחנו לא הדעה שלנו. אנחנו לא מה שאנחנו מאמינים בו. אנחנו גם לא מי שאנחנו חושבים. אם כבר, אנחנו הדרך שבה אנחנו פועלים, המעשים שאנחנו עושים, היחס שאנחנו נותנים לאנשים סביבנו. תהיו טובים.
  • שמתי תמונה של קואלה מחבקת עץ. כי זה חמוד. אבל לא רק. קואלות חיות על העצים. אם היא תעזוב את הענף, היא עלולה ליפול. לכן היא מחזיקה בו חזק כל כך. קואלה אוכלת עלי אקליפטוס. היא צריכה לאכול הרבה מאוד עלים ביום כדי לקבל מספיק חומרים מזינים. עלים, מילים, יש לזה צליל דומה. מעניין באיזה ענף אנחנו נאחזים כי אנחנו מפחדים ליפול לקרקע.(אגב, אומרים שהקואלה מתמסטלת מכמות העלים שהיא אוכלת. אולי בגלל זה היה ישנה מלא. בטוח שבגלל זה היא חמודה כל כך. מצב שזו אחת הסיבות שגורמות לה לפחד לרדת מהעץ, ולהיות בטוחה שלהחזיק בכל הכוח זה מה שצריך לעשות.)
  • הבחירות מאחורינו. זאת נקודת אור. כולנו טעינו בדרך. עכשיו נשאלת השאלה מי מסוגל להתגבר על זה, ולהמשיך קדימה, ומי מעוניין להתבוסס בריבים והאשמות. נכון שחשוב לקחת אחריות על המעשים שלנו. אבל חשוב לא פחות לקחת אחריות על הדרך שבה אנחנו מפעילים שיפוט, ועל הדרך שבה אנחנו מתנהגים. בכל מקרה, החל ממחר בבוקר, אני חושב שצריך להתחיל לעבוד בכל הכוח על המשך המהפכה.קואופרטיבים, גינות קהילתיות, חוות אורגניות, ארגוני עובדים, אומנות ותרבות, מחשבה ביקורתית, פילוסופיה פוליטית, התפתחות אישית. כל זאת ועוד. הרבה עוד.

אז מה הקשר בין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, קואלות, והזדהות רגשית?
קודם כל- בלי פאניקה. הבחירות האלה היו רק עוד שלב אחד במשחק. ואין קיצורי דרך. אז בואו ניקח דברים בפרופורציה. דבר שני, לפעמים אנחנו צריכים להפסיק להפעיל את השפתיים (או את המקלדת, בהקשר הנוכחי) כדי שנוכל להתחיל לחשוב. 

אז אני מציע לעזוב לרגע את האינטרנט. להקדיש את הערב הזה לבילוי עם חברים, או לקרוא איזה ספר, או ללכת לטיול על החוף. לקחת הפסקה לרגע מכל הצדק הזה. לנשום. "הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם. אף פעם לא אפסיק ללכת. אני עומד איתן עם ראש מורם." ובעיקר לזכור, שאנחנו חיים בבועה. זה לא דבר רע. רק משהו שצריך להכיר בו. רוב הציבור הישראלי לא קורא את מה שאנחנו כותבים. רוב הציבור הישראלי רואה מאסטר-שף ודה ווייס. לפעמים אנחנו מקבלים את התחושה שהמילים שלנו משנות את העולם. וזה באמת ככה. אבל העולם שמשתנה הוא העולם שסביבנו. וזו בועה.

זה נכון, היקום משתנה באדוות שמתפשטות כלפי חוץ. אבל קצת פחות חשיבות עצמית עוד לא הרגה אף אחד. וקצת הקשבה יכולה לעשות פלאים.
אז תחשבו על זה…

אהבה בכל, ותחי המהפכה

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s