על אריק אינשטיין, מורשת תרבותית, וקולקטיביות

הטקסט הזה התחיל בתור סטטוס בפייסבוק. אבל הוא נהיה ארוך מדי, ועמוק מדי, בשביל שירגיש לי להשאיר אותו לחסדי הפיד. בפייסבוק כולם רוצים להגיד משהו כל הזמן, ולהיות צודקים. בזמן האחרון קשה לי עם זה. ואז אריק אינשטיין נפטר ואני לא מצאתי מילים. ואז חשבתי על זה שאולי אני לא צריך להסתגר בבית, אבל אני בהחלט יכול ללמוד משהו מהאיש הזה.
אני רוצה לחזור לבלוג, כי כאן יותר נוח לי להיות אני באמת. עם אותה האהבה ועם אותם ההרגלים.

אריק

כולם מדברים על אריק.
אני כבר כמה שעות מנסה לחשוב מה בעצם יש לי לומר
השתיקה מושכת אותי. מה יש לי להוסיף בכלל?
כולם אמרו כבר הכל ושמו את כל הלינקים.
ובכל זאת, יש בי משהו שמבקש לצאת.
זה עלול להיות קצת ארוך, אבל הטקסט הבא הוא בשבילי,
להוציא את מה שיושב לי בבטן.
ומול עצמי באמת שלא אכפת לי להשתפך.

אני לא יודע למה אני בוכה,
אבל הדמעות באות, והפיד לא מפסיק לכאוב.
אולי אני כן יודע. זה הכאב של הקולקטיב.
אני מכיר את התחושה הזו אצלי. הרגשתי אותה ביום הזיכרון,
כשפתאום הכל עוצר. פתאום כולנו יחד. פתאום,
יש משהו גדול יותר מה"אני" שהפייסבוק אוהב להדגיש.
ומה שיוצא הוא מעין כאב מזוכך, לא שייך לאף אחד,
ולכן מורגש כל כך. לכן כואב באמת.

גדלתי עם אריק איינשטיין. בבית, בבית הספר, בצבא,
לכל אורך הדרך של התבגרותי במדינה הזו, קולו ליווה.
ויש משהו לא פשוט לי, באבל הקולקטיבי הזה,
כי אני מרגיש חלק מהעדר, בכל פעם שאני לוחץ על עוד לינק.

כמה סטטוסים כבר השוו את הערב הזה לרצח רבין.
אני לא יודע אם במקרה הזה מותר או אסור להשוות.
אבל כשרבין נרצח לא היה פייסבוק.
מדורת השבט הייתה הנרות בכירר.
עכשיו יש מדורה וירטואלית, וגם זה בסדר.
למרות שקצת פחות פשוט להתחמם דרך המסך.
אבל הצד החיובי של זה, הוא שכל אחד יכול לקחת גיטרה
ולשיר איזה שיר שהוא רוצה.
אני יכול לבחור,
למי להקשיב.

אריק, מותר לי לקרוא לך אריק? למרות שאנחנו בכלל לא מכירים? אני מניח שכן, אתה לא נראה לי כמו מישהו שיהיה לו אכפת מדברים כאלה. אולי זה סוד הקסם שלך. אולי בגלל זה כולם פה שבורים שהלכת. אני יכול רק לדמיין אותך, יושב למעלה, ולא מבין מה כולם רוצים. כולה עוד מישהו שמת, קורה כל יום יותר מפעמיים. אף פעם לא היית מישהו שחושב את עצמו למשהו מיוחד.
אבל אתה היית משהו מיוחד. הצניעות הזו, הענווה האמיתית. אף פעם לא צעקת בשירים שלך. הכל היה עדין. ונכון. ומדויק. ויפה ממש.

אולי אתה יושב עם מאיר אריאל, והוא משמיע לך את הדברים שהוא כתב בגן עדן. אולי אתם מתגעגעים לשלום חנוך. אבל תשאירו לנו אותו, בסדר? לא נשאר לנו הרבה אנשים שאפשר להעריץ כאן למטה. ואלוהים כמה שאנחנו צריכים מישהו להעריץ בימים האלה. רק תראה איך כולם פתאום מתאחדים לרגע, סביב דמותך. סביב קולך. סביב שיריך. סביב המורשת התרבותית, והמוזיקלית, והאנושית, שהשארת לנו.

מציצים, כבלים, שבלול. ושוב באות דמעות. אני רק מנסה להזכר במנגינות, ונהיה לי עצוב. למה זה ככה? למה אכפת לי בכלל שמישהו שאני לא מכיר מת? מישהו כתב שהיית המר"ן שלנו. אני מניח שיש בזה הרבה מן האמת. אתה תמצית ההוויה הארצישראלית. כמעט כתבתי ציונית, אבל זה לא נכון. אתה האידיאל אליו כולנו חונכנו לשאוף. אבל אתה לא שלהם. לא שייך להם. מעולם לא הסכמת להיות האיש ההוא, שכולם מעריצים. מעולם לא הבנת מה הם בכלל רוצים.
רצינו מישהו שנוכל להאמין בו. שנוכל לאהוב אותו. שנוכל לתלות עליו את כל החלומות והפחדים. מישהו שנוכל להתנחם בעובדה שהוא קיים. מישהו שנוכל להצטופף לאור נרו, ולשיר איתו ביחד. בעדינות, כמעט בלחש, למרות שכולם יודעים את המילים. כי אתה לא צועק, לא מקפיץ, לא עושה בלגן ורעש. רק מביא את המילים לקדמת הבמה, ונותן להן להיות.

כשלמדתי סאונד בשנה שעברה, המורה שלנו אמר שהדבר הכי חשוב הוא לדאוג לכמה שיותר שקיפות במערכת. שמה שנכנס יהיה מה שיוצא, רק חזק יותר. אתה הזמר הכי שקוף ששמעתי, וזו מחמאה ענקית. כל שיר שאתה שרת, שמר על עצמו נקי, בזכותך. אני חושב שיותר מהכל, זה מה שעושה אותך ענק בעיניי. היכולת שלך להביא כל יצירה מחדש, בלי להתערב בה, בלי לדחוף את עצמך לפרונט. היכולת הזו גרמה לנוכחות שלך להיות כל כך מורגשת, עד שחצי מהפלייליסט הישראלי מזכיר לי אותך. ולא רק לי, כמעט לכולנו.

אתה יודע אריק, יש גם צד שני לסיפור הזה. עד לפני רגע כולם פה עפו על אייל גולן. אני לא ראיתי אף אחד בפיד שלי שמשתף את "בדרך לגימנסיה". שיר פדופילי לחלוטין. לא קראתי בשום מקום שום דבר על היחס שלך לנשים, כמו שבחרת להציג אותו במציצים, למשל. אולי יקפצו עליי ויגידו שזה לא משנה, אבל זה כן. זה בדיוק מה שמשנה. כל אמן הוא בנאדם. השאלה היא אם הוא יודע להפריד בין הבנאדם שהוא לבין היצירה שלו. אתה ידעת. כנראה שזה בא לך טבעי. הבן אדם שעמד על הבמה היה כל כך נקי מאגו, עד שהשירים יצאו כל כך יפה. אולי משם באה השקיפות הזו שכתבתי עליה קודם. ממקום של חוסר אגו. ממקום שלא רואה את החשיבות של עצמו. גם בגיל שבעים פלוס.

מדהים איך מדינה שלמה חיכתה שתצא מהבית. ואותך זה לא עניין. ידעת שלא תוכל לשיר כמו שאנחנו מצפים, ולמרות שידעת שזה לא יהיה לנו אכפת בכלל, לא הסכמת להתפשר. את האמנות שלך לא הסכמת למכור גם במחיר תהילת עולם ומיליוני דולרים. את הדעות שלך שמרת לעצמך, למרות שכולם ביקשו לשמוע. מצחיק אותי שהטקסט האחרון שפרסמת בחייך היה על זה שגמרת במכנסיים מהניצחון של הפועל. מה היה לך להגיד על הפוליטיקה? על הכלכלה? על ליגליזציה של מריחואנה? על השלום? אח, יא אריק, כמה טוב היה אם עוד היית כאן. לא יודע למה אפילו, לא יודע מה זה היה משנה.
אז הסתגרת בבית, עכשיו אתה במקום אחר.

אתה יודע אריק, אני שואל את עצמי הרבה, האם הבחירה של מי שרגיש מספיק כדי לראות, היא לשתוק כדי לא לצרוח. האם בחרת להסתגר כי ידעת שכולם רק רוצים לסגוד לך, אבל אף אחד לא באמת יהיה מוכן להקשיב.

הפיד גועש. הכיכר בטח תתמלא אנשים הלילה. אני יודע שאם היית חי, היית בעיקר מובך מכל זה. הפשטות שלך, האנושיות שבך, הייתה מבקשת מאיתנו להניח לזה. לא להלל את שמך, ואת יצירתך, ואותך. אבל תסלח לנו שאנחנו לא מסוגלים.

אנחנו עדיין  עדר. ואנחנו מחפשים רועה. החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם. אצלך ראינו את זה, ולכן באנו שוב ושוב ולבקש. שתקח את המיקרופון, שתשיר לנו עוד פעם אחת. אני לא יודע איזה שיר לשתף. מה היית שר לנו, אריק, אם היית מסכים לשיר לנו שיר אחד אחרון?

תנוח שם למעלה. תהנה. אנחנו נמשיך להיות פה, ומחר בבוקר כבר נעבור הלאה. לאייטם הבא, לכוכב הבא. אבל אף אחד לא יצליח לתפוס את מקומך.
אולי זו התקופה שבה גדלת, אולי זו האומה שהתעצבה סביבך. משהו שונה היום, בעולם. וזה לא באמת קשור אליך, אבל זה סביבך לגמרי. המורשת תרבותית שנותרה בלכתך, היא אולי הדבר הכי קרוב לסיפור חיובי שאנחנו יכולים להתאחד סביבו עכשיו. אין פה באמת עם, במדינה הזו. אין פה באמת ביחד. יש רק רגעים שבהם אנחנו שמים את עצמנו בצד, כדי להרגיש חלק. הקול שלך לעד יזכיר לי, שלא משנה לאן אלך, עדיין יהיה לי משהו משותף עם הארץ הזו. לטובה ולרעה, אתה תמיד תזכיר לי את המולדת. על יחסי האהבה שנאה שלי אליה. על הכעס והגעגועים. והרצון לברוח מכאן לים של סן פרנסיסקו, או לג'מייקה או לברלין, לנצח ייעצר לרגע כשאביט על העמק, ואראה את הר תבור. וכל מקום שאהיה בו, ברגעים של געגוע, אפזם לעצמי סע הבייתה, קח רכבת או אווירון. ועוף גוזל, וסע לאט, ומה עושות האיילות בכלל, ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. אתה מזכיר לי את כל מה שאני רוצה להתפכח ממנו, ואת כל מה שבזכותו אני מי שאני. אתה מסמל את הקולקטיב הזה שאני לא מוכן להיות חלק ממנו. את ארץ הישראל הישנה והטובה, האשכנזית, הזעיר בורגנית, התל אביבית, שעשתה צבא. את המחיקה התרבותית של כל מי שהוא לא אתה, או לפחות נשמע כמוך. ועם זאת, כל זה לא אתה. אתה רק שרת. זה הממסד שהשתמך בך, בדמותך, ובשכמותך, כדי לעצב פה נרטיב שמדיר את האחר.

לא קל לי עם זה. ברגע שאני מזהה קולקטיביות, במיוחד בעולם הוירטואלי, אני אוטומטית מתרחק. לא רוצה להיות חלק מהעדר, בשום מקרה. אבל אני חלק, ואני יכול להתכחש לזה כמה שאני רוצה. כמו שאתה רצית להתכחש לזה, ובחרת להסתגר בחדר, וכמעט נמנעת מלצאת אל העולם. אני לא מכיר אותך, ואני לא מתיימר לדעת או להבין למה בחרת להתנהג כמו שבחרת. אבל אני יכול להסיק מזה מסקנות לגבי עצמי. אני יכול להבין שלא משנה כמה רחוק אנסה ללכת, עדיין יהיו דברים שיחברו אותי לארץ שנולדתי בה, לחברה שגדלתי בתוכה, למציאות הזו שממנה אני כל כך רוצה להתעלם.

לא הכרתי אותך, אריק, וכל כך רציתי להכיר. אני לא חושב שבאמת הערצתי מוסיקאי אף פעם. אתה היית מאוד קרוב לזה. כשגרתי ליד פרישמן התפללתי כל פעם, שאני אפגוש אותך באיזה גינה, ואעשן איתך סיגריה. לא יודע בכלל מה היה יוצא לי מזה. אבל זה היה שם, ואף פעם לא חשבתי על זה. על כמה משמעות אנחנו יכולים ליחס לאדם שבכלל לא הכרנו. על כמה סיפורים אנחנו יכולים לספר בלי שלמציאות יהיה שום קשר עם זה. על כמה שאנחנו אוהבים לחלום, ועל כמה שאנחנו רוצים להרגיש בעלי ערך.

מכל זה, עולים לי המון דברים, אבל אפילו אני כבר התעייפתי מלכתוב. אני עוד ארצה מתי שהוא גם לקרוא את הטקסט הזה. לא היה לי מושג לאן זה אלך כשהתחלתי לכתוב. לא היה לי מושג איך לסיים תוך כדי. מחשבות על עצמי, על החברה שלנו, על ארץ ישראל, ועל מוזיקה. מחשבות על הפייסבוק ועל העדר, על רבין, אייל גולן, מאיר אריאל ועובדיה יוסף. איפה שהוא בתוך בליל הרסיסים הזה של אסוציאציות, אני יכול לראות סיפור נכתב, נרקם, ומתהווה. אני יכול לראות את השירה שלך, כחלק מיצירה גדולה יותר, שאפשר לקרוא לה ההוויה התרבותית של ישראל. החלק שלך בולט יותר משל הרבה אחרים, אבל כמו שאתה ודאי היית אומר לי אם היית קורא את הטקסט הזה, אתה לא יותר מאף אחד אחר. וככה גם אנחנו.

כולנו משחקים תפקיד בביחד הזה. לטובה ולרעה. לשמחתנו ולמורת רוחנו. כולנו רוצים להתבלט וכולנו נשמעים אותו הדבר בדיוק. אז אין סיבה להתאמץ. אני לומד פיתוח קול, כי גם אני רוצה להיות זמר, ופתאום היום אני מקשיב לשירים שלך, ומבין מה המורה שלי מנסה לומר לי כבר שלושה שיעורים ויותר. לא צריך להתאמץ. לשיר נקי, פשוט. זה הכל. בלי אגו, בלי פוזה, בלי לנסות להתבלט. בעוונה. כמוך.

רק מי שלא מנסה יכול להיות הטוב ביותר.

חשבתי וחשבתי איך לסיים את הטקסט הזה.
אני לא יכול לחשוב על אף שיר ספציפי שדווקא הוא ראוי להיות כאן,
ולכן אין בכלל לינקים בפוסט הזה. שכל אחד ישים את האריק שהוא אוהב.
כי הצד השני לכל מה שכתבתי, הוא שהיו לך כל כך הרבה פנים ודמויות.
בדיוק כמו לכולנו. אתה פשוט לא עשית מזה עניין. רק שרת. ממש ממש יפה.

אני הולך לשים קצת קפה בקוניאק, ולהרים לכבודך כוסית.
כי נהיה לי כבד, כל הרגש הקולקטיבי הזה.

אולי רק עוד דבר אחד קטן, בעצם.
תודה רבה לך.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s