נורמלי זה בקושי ממוצע

מה אני, לא נורמלי להיות נורמלי?
אם לשקר זה נורמה, אני לא נורמלי.
אם להרביץ לאישה זה נורמה…
אני לא נורמלי.
(מאיר אריאל)

1544951_707614315945727_664354282_n

השבוע התפטרתי.
עבדתי בארגון לשינוי חברתי סביבתי, שזה מה שקוראים בעברית לאקטיביזם. את הסיבות להתפטרות שלי ממשרה מבטיחה, בארגון מלא באנשים טובים, אנסה לפרט בטקסט שלפניכם. אבל רגע לפני זה, אני רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה לי מאירועי הימים האחרונים.

באופן לא כזה מפתיע, רוב התגובות הראשונות של אנשים שסיפרתי להם שהתפטרתי, היו בסגנון: "אז ממה תתפרנס עכשיו" ו"מאיפה תביא כסף"? כשגם אמא שלי שאלה את אותו הדבר, קלטתי כמה דפוקים נהיינו. מה עם לשאול איך אני מרגיש, ומה הוביל להחלטה?
למה לא להתחיל את השיחה מלשאול האם עכשיו אני מאושר?

אנחנו משועבדים למערכת, ואנחנו לא מודעים לזה.
אנחנו מורגלים כל כך לספור שקלים, לבחור מתוך פחד ולהתנהל בחיים בתודעת מחסור. עד שברגע האמת, רובנו מעדיפים להשאר בעבודה שלא טובה לנו, במערכת יחסים שאנחנו לא שלמים איתה, או בכל סיטואציה אחרת, כל עוד היא מוכרת ונוחה לנו. רק שלא נצטרך לצאת אל שדה אי הודאות של האפשרויות. וחבל, כי רק משם יכול לבוא שינוי.
הרי איינשטיין אמר כבר ש"אי אפשר לפתור בעיות על ידי שימוש באותה צורה חשיבה שבה יצרנו אותן".

בהרצאה מאלפת על פסיכולוגיה חיובית והקשר בין יעילות לבין אושר, מציע הפסיכולוג שון אקור דרך חדשה להסתכל על העולם ולפעול בו.

בין היתר, הוא טוען שם שאם נתרגל את המוח שלנו לחשוב חיובי ונחזק את שרירי האושר, נהיה יעילים יותר, ונחייה חיים מספקים יותר, ובריאים יותר.

אז התפטרתי מהעבודה שלי בגלל שאני לא רוצה לקום בכל בוקר וללכת למשרד. אני רוצה לחיות חיים מלאי סיפוק, ולעשות את הדברים שעושים אותי מאושר. ויותר מזה, אני לא מאמין שאימליים, עצומות אינטרנטיות, ושאר מחאות וירטואליות (או לא וירטואליות) הן אלה שישנו את העולם. נכון, יש לדברים האלה חשיבות בכמה רמות. ראשית, יש מצוקות שצריך לפתור עכשיו, והדרך לפתור אותן היא להפעיל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות. שנית, ולא פחות חשוב, עצם ההשתפות במחאה שכזו, אפילו כשמדובר רק בלשלוח אימייל או בלעשות "שייר" בפייסבוק, מרגיל את הציבור להיות מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות.

אבל לי זה לא מספיק. אני הולך ומבין שהדרך שלי לשנות באמת את העולם, עוברת דרך האושר האישי שלי. וכל עוד אני משקיע את מרבית היום שלי בלהתעסק במה ששלילי בעולם, אני אסתכל על החיים דרך משקפיים שליליות, וזה יהיה מבאס, וזה יקשה עליי מאוד לראות את הפתרונות הזמינים לנו, ולפעול לקידומם. הבחנתי פתאום שהחיים שלי מלאים באנרגיה של כעס, מאבק ואלימות. אני לא יכול להיות מאושר ככה, ואיך אני יכול לשנות את העולם לטובה כשאני עסוק בלהרגיש חרא?

אז יצאתי משם, כי אני לא רוצה לשנות את העולם. אני לא רוצה להלחם באף אחד, לא משנה מה הסיפור מאחורי זה. אני כאן כדי ליצור עולם חדש, עולם טוב יותר, ובשביל זה, (וההרצאה מקודם גם נותנת אישוש מדעי לטענה הזו), אני צריך להיות מאושר בעצמי קודם.

המערכת שאנחנו חיים בה מתוכננת להיות לא יעילה. הדברים הטובים לא מקודמים, כי כדי שהגלגל ימשיך להסתובב, צריך שלאנשים תהיה עבודה, ושהכל יזרום כמה שיותר לאט. אחרת, הטכנולוגיה תתקדם מהר יותר מהכלכלה, והכל יקרוס. אולי לאנשים יהיה טוב יותר, אבל צריך לעבוד איזה שהיא קפיצה תודעתית כדי להיות מסוגלים להבין את זה. הרי מה יותר הגיוני מלתת לאנשים להחליט בעצמם בנוגע לדברים שנוגעים ישירות אליהם? בין אם מדובר בשיפוץ רחוב, או בהחלטה האם לבנות בית ספר במקום חניון או במקום גינה ציבורית, ובין אם מדובר בהחלטות גדולות יותר, הנוגעות לכסף ולחיים של כולנו. רוב נבחרי הציבור שייכים עדיין לדור הישן, שבאמת מאמין שאי אפשר לקבל החלטות בקבוצה גדולה של אנשים.
אני מאמין אחרת, כי ראיתי את זה קורה.

יצא לי להיות שותף להפקה דמוקרטית של פסטיבל לאלפי אנשים, להיות מעורב בהקמה של בר- מסעדה קואופרטיבי בבעלות מאות אנשים, ולקחת חלק מעוד ניסיונות והתנסויות רבות ומגוונות בדמוקרטיה ישירה כזו או אחרת. אין לי ספק שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה, ואני ארחיב בפוסט אחר קצת יותר על השינוי התודעתי שלדעתי העולם עובר ממש עכשיו בהקשר הזה, אבל השורה התחתונה היא המשמעותית:
ציבור גדול יכול לקבל החלטות ביחד ולהיות אפקטיבי.
המפתח הוא להתרכז בדברים החיוביים, ולראות כל הזמן איפה אפשר להתקדם ולהשתפר עוד, במקום להסתכל על הזמן על מה שלא בסדר. ככל שאנשים עושים יותר את מה שהם אשכרה נהנים לעשות, ככה הם מתקדמים מהר יותר, ומביאים תועלת רבה יותר למטרה הגדולה.
זה נכון לפרויקטים ספציפיים כמו שזה נכון לחברה האזרחית כולה.

יש המון דברים להאבק ולמחות עליהם, אבל העולם לא משתנה כשעומדים מנגד וצועקים, גם אם צועקים חזק. את הלקח הזה למדנו במחאה החברתית של קיץ 2011. מאות אלפי אנשים יצאו לכיכרות באמונה שהפוליטיקאים יבינו שהם טעו, ושאנחנו רוצים אחרת. מה שיצא לנו מזה זה יאיר לפיד, אותו שום הדבר בתלבושת יותר נוצצת. לפיד לא רוצה לעשות רע, הוא פשוט לא מבין אחרת. הוא גדל כל החיים במציאות שבה ברור מאוד מה אפשר ובעיקר מה אי אפשר. ובמקום בו הוא נמצא היום, אין לו את היכולת או את הפריבילגיה לחלום.

העולם לא צריך תוכניות חדשות. הוא צריך אנשים עם חזון חדש. (דניאל קווין)
אנשים שמסוגלים לדמיין אותו אחרת, ולפעול בכיוון. הרעיון הזה של לחשוב ולדבר על פתרונות, על מה אפשר לתקן, הוא הרעיון שלדעתי יכול להביא לכולנו באמת כיוון חדש להתפתח בו.

אני מסתכל על העולם שלנו ורואה כמה דברים כבר הצלחנו להשיג, ואני מסרב להיות פאסימי. אני בטוח שהמין האנושי מסוגל לצאת מהברוך שהוא נכנס אליו. אני יודע שאפשר ליצור עולם שבו יש משאבים שזמינים לכולם, שבו אנשים חיים בשפע, ושבו גם הטבע שאנחנו חלק ממנו נהנה מהקיום של בני האדם. אנחנו רק צריכים לשנות את מצב התודעה שלנו, וזה משהו שניתן לעשות באמצעות אימון פשוט. שון אקור מציע לתרגל חיוביות, ולגלות איך זה משפר לא רק את מצב הרוח שלנו, אלא גם מוביל אותנו לפרודוקטיביות ולהצלחה. יש דרכים נוספות לעשות את זה. מה שחשוב הוא שנבחר בצורה מודעת.

ברגע שכמות גדולה מספיק של אנשים תפסיק לקבל את העובדה ש"ככה זה" ותתחיל לחשוב איך זה יכול להיות, אנחנו נגלה שהשינוי קורה הרבה יותר מהר משחשבנו. המערכת מורכבת מאנשים, וכשהאנשים יתחילו לחיות אחרת, המערכת הזו תשתנה ביחד איתנו. אנחנו יכולים רק לעשות את הכל על מנת שהשינוי שאנחנו מקדמים או לוקחים בו חלק, יהיה שינוי לטובה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “נורמלי זה בקושי ממוצע

  1. תשמע, אני לא מכיר אותך ולא יודע מה בדיוק עשית ומהן המניעים שלך, אבל הגישה שלך מאד בעייתית בעיני. אפילו קצת מסוכנת. אני חושב שזה בסדר גמור שאתה רוצה לעשות דברים בשביל עצמך ולא בשביל העולם, אבל אל תשלה את עצמך לגבי הדרך של האושר הפנימי כמפתח למשהו גדול יותר. אתה נופל פה בפח מאד גדול.
    אני מציע לך לקרוא היטב את הפוסט הזה ומקווה שזה יעורר בך כמה מחשבות:

    http://www.slate.com/articles/technology/technology/2014/01/do_what_you_love_love_what_you_do_an_omnipresent_mantra_that_s_bad_for_work.html

    בכל מקרה אני מאחל לך הצלחה בכל מה שתעשה.

    • שלום רמי
      אנחנו בהחלט לא מכירים
      אבל הגישה שלך מאוד מאוד מסוכנת בעיני

      מי שמקבל את הטענה שאנשים צריכים לעבוד קשה בחרא של עבודות כי אין להם פריבילגיה אחרת, מקבל את הדיכוי ואת הסדר העולמי הנוכחי. וזה חבל.
      מציע לך להפסיק להאמין שהעולם חרא, ולהתחיל לחלום :)

      בכל מקרה, אני מאחל לכולנו בהצלחה.

  2. בוקר טוב, כמה נעים לפקוח עיניים ולראות
    אחרי שהערפל והפחד מהחשכה נעלם
    תשאר אתה עם העולם נקי ומואר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s