זאת לא המלחמה שלי – שיר

ושוב פעם קיץ. ושוב האימה.
ושוב מקלטים, ושוב הסלמה.
ושוב גברים לבנים יושבים באולפן,
ומספרים לנו שהם התחילו,
ושלהם יש זין קטן.
ושהם מבינים רק כוח.
ושהם שוטפים לילדים שלהם את המוח.
ושהם מול אנחנו, בעיקר.
ושאין ברירה ושאי אפשר.
ואנחנו? מאמינים, או מתקפלים לשקט.
כי אסור עכשיו להגיד שהממשלה לא צודקת.
למרות שבכל זמן אחר יש קונצנזוס בעם,
שכולם למעלה מושחתים ופשוט הציבור מטומטם.
אבל ששש, לא עכשיו. עכשיו מהללים את עליונות הדם.

כן, אני יודע.
זה לא הזמן, זה לא העיתוי.
זה לא מתאים ולא לעניין.

אנחנו במלחמה וצריך להתאחד,
צריך לפחד,
צריך למצוא את המקלט של הבניין.
אני יודע, זה מעצבן לשמוע.
גם ככה אנחנו בלחץ ומחפשים על מי לכעוס.
ואם אי אפשר להכנס בערבים אז לפחות יש שמאלנים שאפשר לזרוק עליהם איזה כוס.
או נעל. או מאפרה. או כמה קללות ואז הסברים שאין ברירה.
העיקר להרגיש צודקים.
כי זה הכי קרוב שאפשר כרגע ללהיות מסופקים.
אנחנו ממירים את הפחד לכעס, וככה אנחנו פורקים.
בגלל זה יפי הנפש, ברגע שמתחילה מלחמה, שותקים.

עד שזה עובר. לשעה, ליום, עד הקיץ הבא.
עד שזה עובר עד ששוב פעם זה בא.
ובינתיים אפשר לחזור לשגרת המירוץ, לשוב להסתחרר.
כי גם בלי טילים וסירנות לא פשוט כאן להסתדר.
אז כדי שלא נשים לב שעושקים אותנו, וכדי שלא נעשה מהומה,
בממוצע של פעם בקיץ, שמים לנו ברקע, סאונד של מלחמה.
כי כששקט כולם מסכימים בלי ויכוח, שהשלטון פה רקוב.
אבל ברגע שמתחילים פיצוצים, כולם שוכחים, ונהיה פה עצוב.

מי זוכר בימים כאלה את הנושאים שבשגרה?
את השחיתויות ואת הסביבה ואת החברה?
מי זוכר שהשלטון נגדנו, כשאנחנו כבר נגד הצד האחר?
כשיש אזעקה שוכחים את הכל, ורצים להסתתר, אז מי זוכר?

עכשיו זה אולי לא הזמן להגיד, אבל ממש הזמן להבין, איך הרעים נשארים בשלטון.
פעם בשנה מאכילים אותנו בכפית, באבקת השלדים שיושבים בארון.
פחד קולקטיבי, וטראומה קולקטיבית, שנאה קולקטיבית ושכול.
אלה דברים שלימין יש מה לומר עליהם, הרבה יותר מלשמאל.
כי עכשיו זה לא הזמן לדבר בגנות המלחמה.
עכשיו זה הזמן להתמסר לפחד, להתמכר לאימה.
עכשיו זה הזמן של הצטופפות קולקטיבית בחדרי מדרגות ומרחבים מוגנים.
זה בטח לא זמן להיות יפי נפש, לא זמן להיות שמאלנים.
עכשיו יורים עלינו, ומוטל על כולנו, להתגייס לדגל, ולהתאחד מאחוריו.
פלשטינאים עלינו, השם בעדנו, וכולנו מתורגלים כבר. הלומי קרב.
בדיוק בגלל זה, דווקא עכשיו.

זה הזמן להגיד כוסומו, עכשיו כשכולם לחוצים.
לעמוד באמצע הרחוב עם שלט של תרגיעו, כשכולם רצים.
למצוא את השקט, לעלות מעל הדרמה, ללטף את הקולקטיב שחי פה בטראומה.
לבחור באהבה במקום בפחד.
לזכור שלא צריך אויבים בשביל להרגיש שיש יחד.
זה רק אלו שרוצים שנשאר כנועים, כדי שהם ישארו בשלטון.
אז הם מפציצים, בשני הצדדים, וכל אחד מהם כותב את גרסתו בעיתון.
בשני הצדדים, בכל השפות, אותן גרסאות לאותם השקרים.
בעלי הכוח שוטפים את המוח לאזרחים מפוחדים ושבורים.
הם הרעים והם אשמים. אנחנו טובים ונאורים.
או להפך. תלוי באיזה צד של הגבול מקשיבים.
העיקר שלא נזכור לשים לב שהם אונסים ורוצחים וגונבים.
לא במלחמה, ולא את הצד השני, כל הזמן.
מי שבשלטון רק לוקח, ומי משלם? האזרח הקטן.
אז משרת אותם שאנחנו מפחדים וכועסים ומחפשים פורקן.
ככה קל יותר לסובב אותנו אחד נגד השני.
זה כל העניין.

זאת עבודה לא פשוטה בכלל,
להתנתק מהתדר הקולקטיבי.
אבל למי שמעוניין לשנות את העולם,
אין ברירה אלא להיות אקטיבי.
וזה בדיוק הזמן להרים את הראש ולומר בקול רם:
זאת לא המלחמה שלי! וזאת לא המלחמה של כולם!
כי דווקא ברגעים קשים צריך אור וצריך אהבה.
וכשכולם מסביב מיואשים זה בדיוק הזמן למסרים של תקווה.
וככל שיותר אנשים שפויים, יבחרו להקשיב לעצמם,
ככה יירבה השקט, וככה יירבה השלום בעולם.

אם הייתי כבר, משורר מפורסם
הייתי עכשיו קורא לכולם
להפסיק לשתף פעולה
להפסיק לתת יד לאוזלת ידה של הממשלה
להפסיק לתמוך בשלטון הטרור והפחד
להפסיק להאמין שאין ברירה, ולמצוא דרך יחד
ערבים, יהודים, מי שלא נהיה, בני אדם
כולנו ביחד, נחליט שלא נשפוך עוד דם
אם הייתי משורר מפורסם
אולי גם היו מקשיבים
אבל אני סתם, עוד אדם
שכותב מחשבות של אנשים עצובים
ואולי, יש לי כישרון עם מילים, זה נכון
אבל זה שהטקסט יפה לא מכניס אותו לעיתון

נמאס לי לצעוק זה לא מזיז שום דבר
אז אני מעשן וצוחק וכשכבד לי אני שר
רוצה לחיות כאן בשקט ולהיות מאושר
לא מבין למה העולם הזה סחי ומר.

שיקימו כבר שתי מדינות לשני העמים.
באחת יחיו אוהבי השלום ובשנייה הלוחמים.
הראשונה תתבסס על דו קיום, קואופרציה וקיימות.
לשנייה ילכו כל אלו שרוצים לריב או למות.

כי באמת שהמלחמה הזאת, בסבב הנוכחי ובכלל,
היא עוד ניסיון מוצלח של העומדים בראש,
לבלבל ולהפחיד ולבדר את הקהל.
כי אולי לא נגמר עוד האח הגדול,
אבל התחילו חקירות על שחיתויות והונאה.
ומה יותר טוב כדי להסיח את הדעת,
מאשר כמה אזעקות שמזכירות את השואה?

כאמור אני לא מפורסם, לא מוכר, לא ידוע.
אני עוד אזרח שרואה את הטמטום הקבוע.
ובא לי להתכרבל מתחת לשמיכה,
ולא לצאת עד יעבור הזעם.
אבל יודע שגם זה אסקפיזם,
וגם בזה אין טעם.
לא שלכתוב את תסכולי על קיר הפייסבוק זה עוזר,
אבל גם אם אני לא מפורסם,
אני עדיין משורר.
אני כותב כדי להזכיר,
ובעיקר,
בשביל להזכר.

dove

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s