פוסט יום הכיפורים שלי

"זה קצת מצחיק שאנחנו מבקשים מאלוהים לשנות את המצב שלנו,
במקום להבין שאלוהים שם אותנו במצב הזה כדי שאנחנו נשתנה…"

מחשבות על יום הכיפורים, על כפרות, על חשבון נפש,
מחשבות על מילים, ועל דרך השימוש בהן, ועל התקשורת בינינו, באמצעותן.
הפוסט הזה הוא סיכום של יום הכיפורים שלי.
יום של חשבון נפש אישי, שמתערבב עם תובנות קולקטיביות.
יום שבו עצרתי להתבונן פנימה והחוצה, ביחד ולחוד עם שאר אזרחי המדינה.
יום שבו הבנתי לעומק, עד כמה לקחת אחריות מלאה על החיים שלי,
זה דבר הרבה יותר מועיל לעשות מאשר להמשיך לזיין לעצמי, ולאחרים, את השכל.

10396301_10153198892613696_8635093317131168686_n

אני מאמין שזכותו של כל בן אנוש לחיות כאדם חופשי באמת.
שמותר לו לבחור מה לעשות עם עצמו, עם הגוף שלו, ועם חייו.
אני מאמין שיש לנו את היכולת לחיות בשפע ובשגשוג על פני הכדור הזה,
בעשייה שהיא מתחשבת ומשתפת פעולה עם המשאבים הטבעיים של אמא אדמה.
אני מאמין שאם תינתן האפשרות לאנשים לקחת אחריות מלאה על חייהם, רובם יבחרו לעשות זאת.
ואני מאמין שכבר ישנם לא מעט אנשים ערים, אשר חיים את חייהם מתוך מודעות, מתוך נוכחות, ומתוך לקיחת אחריות אישית מלאה, אבל רובם הגדול עסוק יום יום בלהתמודד עם הקשיים והאתגרים שמציבה המערכת הנוכחית בה אנחנו חיים. ואולי זו אמירה נדושה מעט, אבל הולך ונדמה שבישראל יותר קשה מבהרבה מקומות אחרים. והכי מתסכל זה, שלא לגמרי ברור למה.

כבר כמה שנים שאני מנסה להבין את מקומי במדינה הזאת, אם בכלל. אני לא מרגיש שייך באמת, בהרבה מאוד מובנים. בחודשים האחרונים הסתובבתי בארץ, בין חברים ומקומות יפים, וראיתי את כל הטוב שיש לישראל לתת. אבל. לא מצאתי אף מקום שאני מרגיש שאני יכול יום אחד לבנות בו בית.
וגם, אני לא מרגיש שייך לעם היהודי. יש הרבה דברים יפים במסורת ובתרבות של העם הזה, אבל יש כמה דברים בבסיס שאני פשוט לא מתחבר אליהם. למשל, תענית הנפש.
לא מזמן היה יום כיפור, וכמו בכל שנה, לא צמתי. לא עובד לי להתענות בחשבון הנפש שלי.
אני מאוד בעד הרעיון שלפחות פעם אחת בשנה, כולם עוצרים, לחשוב, להתבונן במעשים, לעשות חשבון נפש ולכפר על חטאים. אבל מי אמר שצריך להתענות בשביל כל אלה?

הכיפור שלי היה מלא שמחה ויצירה וחברים, שמחנו ודיברנו וטיילנו וניגנו ושיחקנו.
היה מלא אהבה באוויר. והמון אמת.
ומתוך הטוב הזה, יכולתי להסתכל על עצמי ועל חיי,
להבין מה טוב לי, מה פחות.
מה משרת אותי ומה אני רוצה לשחרר. איפה טעיתי ועל מה יש לי לכפר
בהרגשה שלי, הרבה יותר נעים, והרבה יותר אפקטיבי, לעשות חשבון נפש כשהגוף רגוע והבטן מלאה.
ככה אפשר למקד את כל המחשבות והאנרגיות בהתבוננות כנה על עצמנו, ולקבל את החולשות שלנו כמו את החוזקות שלנו ממקום רגוע ונינוח, שפנוי לעשות עבודה.

כי בדוגרי, מה הרעיון בלענות את עצמך? מאיפה האמונה הזו, שצריך לסבול בשביל לקבל את אהבת אלוהים בחזרה? לי נראה הגיוני יותר, שאלוהים רוצה נהיה אנשים טובים ונתייחס יפה אחד אל השני, ואל עצמנו. אלוהים בטוח לא צריך שנסבול כדי לסלוח לנו. ואם פגענו במישהו אחר, עלינו לפתור את זה. להתנצל, לתקן אם אפשר. אבל הסבל שלנו לא יעזור לשום דבר להיפתר בכל מקרה.

בצאת יום הכיפורים, עדיין בעיצומו של חשבון הנפש, נכנסנו לאוטו והדלקנו רדיו, לשמוע חדשות.
ילדים נפצעו בתאונות אופניים, מאות נזקקו לטיפול רפואי בגלל צום, ואני חשבתי לעצמי, "good, we lost another moron". הרדיו ממשיך, אסונות ופצועים ונפגעים ובתי חולים, ואני מחכה לאיזה מילה אופטימית, משהו על היום הזה, על המשמעות שלו, וכלום. נגמר היום הכי קדוש לנו בשנה, וכל מה שיודעים להגיד לנו בחדשות זה שילדים נפצעו בזמן שהם רכבו על האופניים.
אז הרדיו מסיים ב"והרי תחזית, מחר יהיה נעים ונוח". ואני מרגיש איך מדורת השבט הרגע שרפה אותי סופית מבפנים. איך יהיה נעים, עם כל התעניות שאנחנו מטילים על עצמנו? איך אפשר שיהיה נוח כשכל הזמן דואגים להזכיר לנו כמה החיים קשים ומרים? איך אפשר להיות מבסוט כשהתורה שלך דוגלת בעינוי הגוף לשם זיכוך הנפש? זו לא התורה שלי. 

אני מאמין שזכותו הטבעית של כל אדם היא להיות מבסוט. באמת אני מאמין בזה. וככה אני רוצה לחיות את חיי. ברור שתמיד יש דברים שצריך לעשות. אבל אפשר לעשות דברים בכייף, ביצירה ובהנאה. לתרגל את הגוף שיהיה חזק וגמיש, במשחקי גדור או משחקי קרקס. ללמד את הידיים לעבוד, בעבודת אדמה. ללמד את המוח להתרכז, באמצעות מיומנויות שדורשות את זה, כמו אריגה או קליעת סלים. כל אחד ומה שעושה לו נעים וטוב. הרעיון הבסיסי הוא להתעסק בדברים שעושים לנו טוב, ושמקדמים אותנו, ממש כמו שהייתי מעדיף לשמוע בחדשות דברים טובים שקרו, ולא רק התעסקות אובססיבית באסונות, בסכנות, ובאיומים.

כשאני חושב על זה שוב, אני רואה קשר בין הרעיון של תענית הגוף והנפש, לבין ההתעסקות החדשותית בדברים השליליים, לבין זה שקשה פה בארץ.
יש איזה נראטיב של סבל, של קורבנות, שמוחזק בתודעה הקולקטיבית של העם שלנו.
משהו כמו "אנחנו בסכנה, אנחנו מסכנים, ומזל שהקדוש ברוך הוא שומר עלינו ודואג לנו."
ובתום יום הכיפורים, אני שואל את עצמי, איפה בתוך כל זה אנחנו באמת לוקחים אחריות?
וזה לא משנה אם אנחנו באמת מסכנים ובאמת כולם רוצים להשמיד אותנו. מה שמשנה זה שהתעסקות אובססיבית ברע ובשלילי לא מאפשרת לשום דבר טוב לקרות או להתקדם.

וחבל, כי יש לא מעט דברים טובים שקורים פה. או לפחות מנסים לקרות.
במהלך השנים האחרונות, הסתובבתי בארץ לא מעט. ביקרתי קהילות אקולוגיות, הדרכתי סמינרים על  יהדות לנערי תיכון, הייתי שותף להפקות של פסטיבלים מעוררי תודעה, עבדתי בארגוני חברה אזרחית, התעסקתי בפוליטיקה וביליתי בזולות של היפים על חוף הים. הכל מהכל. אחד הדברים המעניינים שגיליתי, הוא שזה לא משנה אם מדובר בהפקה של פסטיבל, בארגון הפגנה, או בהכנת ארוחת צהריים. כשכל אחד עושה את מה שהוא טוב בו וטוב לו לעשות, הכל קורה הכי טוב שאפשר.

מכנה משותף להרבה מאוד מהיוזמות שפגשתי, או שהייתי מעורב בהן לאורך השנים, היה הרצון לעשות את הדבר הגדול שיאחד את כולם. זה לא עובד אף פעם. דווקא רעיונות שהיו ממוקדים בקהל היעד שלהם, וידעו להציב יעדים רלוונטיים, הצליחו מעבר למצופה. מי שניסה לירות לכל הכיוונים, פגע בעיקר בישבן של עצמו. אני חושב שהמסקנה המתבקשת היא, יוזמות קטנות ומקומיות, בקנה מידה קטן, שיהיו בקשרי גומלין זו עם זו, ויעבדו בשיתוף פעולה עם המערכת הכלכלית והחברתית. כבר היום יש לא מעט כאלה, ואני מאמין שככל שיהיו יותר, ככה יהיה לכולנו יותר נעים לחיות פה.

אני חושב ומאמין שכדאי לנו למקד את האנרגיה שלנו, גם מבחינת דיבורים וגם מבחינת עשייה, בדברים שהם אולי לא בומבסטיים, אבל כן אפשריים. שלהתחבר לקבוצות קטנות שיכולות לפעול בתוך המציאות  ולהניע בה מהלכים של שינוי, זאת הדרך האפקטיבית לקדם את המהפכה שכולנו חפצים כבר לראות.

ברור שיש פה אבל. כי זה לא פשוט לפעול ביחד, קבוצה של אנשים. גדלנו בחברה שלא הכשירה אותנו לזה. למזלנו, יש לנו את הכלים להכשיר את עצמנו. אנחנו יודעים כבר ללמוד איך לשתף פעולה. וזה מתחיל מזה שכל אחד לוקח אחריות מלאה על עצמו. מה שנקרא אחריות עצמית ראדיקלית. תביא איתך מים שיהיה לך מה לשתות, ותקח איתך את הזבל כדי לא להשאיר מלוכלך. זה הבסיס. וזה נכון לתקשורת אנושית, כמו שזה נכון לקמפינג על הנחל.

כדי שלכולם יהיה נעים וקל לתקשר,
כל אחד לוקח אחריות מלאה על התקשורת של עצמו.
על המילים שהוא בוחר להביא לשיחה.

בכיפור הזה למדתי קודם כל, את כוחן ומשמעותן ומורכבותן, של מילים.
ראיתי באיזו קלות דעת אנחנו משתמשים בהן, ומהי ערכה של שתיקה.
היינו קבוצה של אנשים, התפצלנו וחזרנו, טיילנו ודיברנו, ביחד ולחוד.
וכל הזמן, המילים,
אלה שנבחרות להיאמר, 
אלה שנבחרות לא להיאמר,
ואלה שנדמה כי אינן נבחרות, אלא עושות כרצונן,
המילים האלה נתנו את הקצב, והכתיבו את הכיוון.

למילים יש חשיבות, וכוח.
הרבה פעמים אנחנו משתמשים במילים, מבלי להקדיש להן את מידת תשומת הלב הראויה. וזה חבל כי
מילים הן הדבר שמאפשר לנו לשתף פעולה. אם אנחנו לא מתייחסים ברצינות למילים שלנו, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו את המרחב הטוב ביותר להתפתחות ולעשייה. בטח כשמדובר על ניסיון לעבוד ביחד.
ויש דברים שאפשר לשים אליהם לב בזמן מדברים, כדי להיות מדוייקים יותר ולעזור לאחרים להקשיב לנו לעומק. בהרצאה הקצרה הזו, ג'וליאן טראז'ור נותן כלים לדיבור אפקטיבי. שווה (וכייף) להקשיב.

אם אנחנו משקיעים אנרגיה במילים ושיחות שלא מקדמות שום דבר, אם אנחנו מתרגלים לשמוע חדשות שליליות, ועד שיש לנו זמן לחשבון נפש אנחנו עסוקים בלענות את עצמנו, הגיוני שאנחנו מסתובבים לפעמים בתחושה ששום דבר לא קורה. שהשינוי לא יגיע. שהכל תקוע ושככה זה יישאר. אני יודע שאני הרגשתי את התחושה הזו לא מעט פעמים. בדיעבד אני יכול לזהות את הסיבות לתחושה הזו במחשבות הביקורתיות, ובהשקעת אנרגיות בדיבורים שאינם מקדמים.

אני חושב שאם נלמד את עצמנו, קודם כל, לקחת אחריות על המילים שלנו, נוכל בקלות ללמוד את אותו הדבר בקבוצות ובקהילות, ובכך נאפשר לנו לקיים שיתופי פעולה במספרים גדלים והולכים, ולהוביל יוזמות גדולות יותר ויותר. וככה נוכל להתקדם ביחד, לעבר מציאות שאנחנו רוצים לחיות.

אבל כל זה מחייב שנקום מהכסא, נצא מהמחשב, נפגוש אנשים אמיתיים, ונתמודד עם הרגשות שלנו, ועם הדפוסים שלנו, ועם המחשבות וההרגלים וכל הדברים שמעצבים את אזור הנוחות שלנו.

אנחנו יודעים שכדאי לנו.
אני מאמין שאם נתחיל לשתף את החלומות שלנו, נגלה שיש לנו שותפים,
ואם נעז לצאת מאזור הנוחות ולפגוש את השותפים האלה, נוכל לשנות את העולם לטובה.

(אם כל זה לא הספיק כדי לשכנע אתכם לסגור את המחשב, אז נסיים בחיוך.
כוכבי הפסטיגל בשיר הסלפי, שקורא לנוער של היום לעזוב את הכפתור של המצלמה בטלפון,
ולשים לב לחיים האמיתיים שמסביב. משהו שכדאי לכולנו לעשות מדי פעם, אני חושב.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s