ימין ושמאל הפרד ומשול

הלוואי שהיה מחנה פוליטי לאנשים שחושבים בצורה הגיונית.
אני לא חלק מהרשימה הלאומית, ולא חלק מהרשימה הציונית.
לא מוצא את עצמי לא בשמאל, לא בימין, ולא במרכז.
אולי זה בגלל שכשמתחילים לדבר על פוליטיקה אני לא ממש מרוכז.

ימין ושמאל רק חול וחול
חבל שדעות אי אפשר לאכול
אחרת היה פחות רעב בעולם, ויותר נעים

אבל אנחנו – טובים. הם – רעים.

לכולם יש עובדות מגובות בסימני קריאה נוקבים ושמות תואר וגנאי למי שחושב אחרת. מכלילים ציבורים, מאשימים, מספרים, נגטיבים דמיוניים מעטרים, מציאות מפוררת. בני אדם נאבדו כבר מזמן לטובת הויכוח על מי פה יהיה לתפארת. ובשם האמת והצדק ההיסטורי כולם כאן חיים בסרט.

ויבואו אלה שיגידו שהיינו כאן קודם ושהם משקרים. ויבואו אחרים. ויספרו סיפורים וידברו דיבורים על זכותנו ההיסטורית או על גירוש המהגרים. ויגידו כיבוש ויגידו אונס וינופפו בדגלים וישלהבו נערים. ותהיה אלימות וקריאות לחמלה ונסער כולנו ויכתבו שירים. אבל אחרי כל זה, עם מה אנחנו נשארים?

ואני, אדם הגיוני.
בבואי לבחור מחנה רעיוני,
מחפש אנשים שחושבים על דבר,
מחפשים את העיקר, ומוצאים לו פתרון.
אני לא רואה שום יתרון,
בלהיות מסכן ואומלל,
מול כוחו של הכלל,
בציבור מבולבל וקרוע.

ידוע,
שכולנו דפוקים.
אז למה אנחנו לא מתעסקים,
באיך לעשות פה סבבה? יא באבא, מה אכפת לי אם זה ערבי או מתנחל, או מישהו שלא אוכל, סוגי מזון מסויימים מטעמים אידיאולוגיים? לכולם יש הסברים מאוד לוגיים. אבל בחייאת, יש פה חתיכת אדמה, ואנחנו הורסים לה את הצורה. וחבל, כי מה שאתה נותן זה מה שתקבל בחזרה. בסופו של דבר, מהאדמה הזו אנחנו צריכים לאכול, ואמרו כבר לפניי, שאי אפשר לשבוע מחול. שזה מה שהולך ומצטבר פה מסביבנו, בזמן שאנחנו מתווכחים על לאומים. המזרח התיכון הולך ומתמדבר, ואנחנו עסוקים בלהטיח אישומים. לא חלילה על למה יש פחות גשמים. על מי הרים יד קודם, ומי יותר אשם. איך אנשים לא רואים שבזמן שהם רבים העולם מתחמם?

בקיצור, כולנו כאן באותה הקלחת. ואו שנמצא נחת, או שנמשיך לסבול. זה כל הסיפור בגדול.
ואת זה אף אחד לא אומר.
כולם מאשימים את הצד האחר. 

מחפשים מי לא בסדר, במקום לעשות פה סדר, לכוננן מחדש את התדר, להפוך את החיים לברכה, ולתת חשיבות וכוח לשמחה. ולאהבה. הלוואי שהיו מפריחים פה תקווה, אבל בינתיים, מפריחים רק פעולות מעיים. פוליטיקאים מכל הצדדים, עסקנים עצובים, על מנת לגייס מפחידים.
ערימת סמרטוטים מגוהצת, נואמת בלהט על כלום.
מי שמאמין להם, שיקום.  

וכולנו יושבים. אבל כולנו חושבים, שצריך, באופן חד משמעי וברור, להוכיח לצד השני, שנגמר הסיפור, שאין מקום לדיבור, שיש פה קו ושלחצות אותו אסור. כאילו לא נולדנו על אותו הכדור. כאילו יש הבדל בין ההרים של הגליל לאלה של לבנון. כאילו יש הבדל בין הפסגות של החרמון. וזה לא רק כאן אצלנו, בכל העולם, מקימים חומות כדי להפריד בינינו לבינם.

ואני שואל, לעזאזל, למה להתפצל, במקום לעשות פה נעים?
מי בכלל ההם האלה שאנחנו על כך מפחדים או שונאים?
האם הם באמת אנשים אחרים?
ילדים וזקנים, נשים וגברים,
שרוצים רק לחיות בשלום ולהיות מאושרים.
אל מי אנחנו מתנכרים?

אבל היינו כאן קודם. אלה ואלה אומרים.
והסלעים, והעצים, והחיות – לא מדברים.
לשמש ולרוח ולעננים אין גבולות ברורים.
גם לא ליונה ולנשר.
גם לא לחתולים ועכברים.
ובכל זאת, בדרך פלא, הם מסתדרים.

רק האדם חושב שהוא מחליט.
ושכל האחרים מפגרים.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s