אין שלום. אין ביטחון. מישהו עושה מזה כסף.

אני לא רוצה לדבר על עזה.
אני רוצה לדבר על הממשלה שלי.
(זהירות וסליחה, פוסט פוליטי.
מבטיח לסיים לכתוב וללכת לנחל להרגע)
 
בשבועות האחרונים, כולם מדברים על חמאס, וכמעט אף אחד לא מדבר על ביבי. המהלך המבריק הזה, שעובד פעם אחר פעם לראש הממשלה, מאפשר לו לגרום לך, שקורא עכשיו את הפוסט, להתעצבן עלי עוד לפני שהתחלתי, כי "מה אני מצדיק את הערבים המחבלים החמאסניקים שם שאשמים בעצמם במצב שלהם ימח שמם."
 
אז זהו, שלא. אני לא מצדיק אותם. אני לא מתעניין במה הם עושים.
אני שואל את עצמי, כמו שלמדתי לאורך השנים שיעיל לעשות-
מה האחריות שלי?
מה ביכולתי ללמוד מהמצב?
ומה כדאי לי לעשות כדי לשנות אותו לטובתי?

למה? כי אני אחראי על המציאות שלי, תמיד.

מי שלא מסכימ/ה עם המשפט האחרון, יכול/ה לעבור הלאה.
לא באתי לשכנע באמיתות רוחניות, ואין לי כוונה להתווכח עליהן.
הן נכונות עבורי, לא עבור הקולקטיב, ואני לא מתיימר לדעת מה טוב ונכון עבור האחר.
 
מי שכן מסכימ/ה עם המשפט הזה, יכול/ה לשאול את עצמו/ה-
האם כשאני נגרר/ת לויכוחים על חמאס ועל עזה, אני לוקח/ת אחריות או משליכ/ה אותה? האם כמדינה יש לנו אחריות מלאה על מצבנו? האם כאזרח/ית אני עושה את המירב על מנת ליצור לעצמי מציאות שאני רוצה לחיות בה? האם הויכוח הפוליטי ברשתות החברתיות משרת אותי?
 
שאלות לא פשוטות. ויש מלא מה לכתוב עליהן,
אבל כאמור, אני רוצה לכתוב הפעם על הממשלה.
אז כמה מילים על המדיניות הפוליטית של נתניהו:
 
רוה"מ מאמין בכל ליבו שהמטרה העיקרית של הממשלה היא להפחית ככל הניתן את המעורבות הציבורית בהתנהלות הכלכלית, על ידי מתן יד חופשית לבעלי ההון ולשוק החופשי, והעברת הכוח מבעלות ציבורית לידיים פרטיות. זאת גישה אידיאולוגית ופוליטית, הרבה יותר משהיא תפישה כלכלית. ולכן, כשמדברים על המצב בעזה, על קיפאון התהליך המדיני, על המלחמה המתמשכת עם חמאס, ועל כל הדברים האלה, חשוב לזכור שזה לא שישראל לא עושה כלום או נמנעת. המדיניות היא אקטיבית, והיא משמעותית, רק שהיא מתמקדת בדברים אחרים מאלה שהדיון הציבורי מתעסק בהם.
 
כולם יודעים על החקירות של ביבי, ושל שר הביטחון, אביגדור ליברמן. אבל משום מה, בשבוע האחרון כל הפיד שלי מלא בדיבורים על עזה ועל החמאס, על איך שם המנהיגים לוקחים את כספי התרומות לכיסיהם הפרטיים, ואף אחד לא מדבר על הבת של ליברמן ועל הבנדוד של ביבי. למה? כי שיח פוליטי הוא תמיד רגשי לפני שהוא לוגי, ואנחנו כולנו מופעלים רגשית בקלות רבה, במיוחד על ידי מי שיש לו גישה לאמצעי התקשורת, ואפשרות הכוונה של השיח הציבורי הכללי.
 
מה אני אומר פה בעצם?
  1.  ממשלת ישראל פועלת בצורה אקטיבית להמשך הסכסוך.
  2. זה משרת אינטרסים פוליטיים וכלכליים שאנחנו לא בהכרח מודעים אליהם,
    ולא בהכרח מותר לנו לדבר עליהם. אני אחזור לזה תכף.
  3. בכוונה אסטרטגית פוליטית,
    הדיון הציבורי בנושאים קשים מוסט ככל הניתן לפסים רגשיים ואישיים,
    במקום לדבר על פרקטיקות.
  4. אנחנו (השמאל הישראלי) מודעים לזה, ובכל זאת נגררים לשם.
  5. השאלה האם ישראל אשמה או לא, היא לא שאלה רלוונטית.
  6. בכלל, שיח האשמה הוא תחליף הדחקתי לשיח של לקיחת אחריות.
  7. מי שמבינ/ה ומסכימ/ה עם שני הסעיפים הקודמים,
    חובתו/ה המוסרית היא להפסיק לשתף פעולה עם המהלכים האלה,
    ולהזכיר באופן אקטיבי למי שיכול/ה לשמוע ולהבין –
    השיח צריך להשתנות לשיח של לקיחת אחריות,
    הצעת פתרונות ויישומם, והתפתחות אישית ותודעתית.
 
אוקיי. אז בואו נדבר רגע על האינטרסים הנסתרים שבסיפור.
בטוח שיש כאלה שאני לא מכיר, ויש דברים שאטעה בהם.
השאלה כאן מבחינתי היא על מה אנחנו לא מדברים ולמה,
ופחות מה העובדות המדויקות שעליהן אפשר להתווכח,
כי אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היא האמת,
רק מה היא דעתו/ה. על סמך מה שקראנו ולמדנו באינטרנט.
 
(נכון, ישנם כאלה שהיו בעזה וראו דברים מקרוב, זה לא אומר שהם ישבו עם בעלי חברות ביטוח, יצרני נשק, ופוליטיקאים מקומיים בישיבות. לא שאני אומר שחברות ביטוח הן האויב האמיתי, רק נותן דוגמה להמחשה.)
 
כשאני מסתכל על המצב הפוליטי מדיני בין ישראל לעזה ספציפית, ובאופן כללי על המצב במזרח התיכון, אני מנסה לשאול את עצמי איזה אינטרסים נפגשים פה.

למי יש אינטרס בסיום הסכסוך, ולמי יש אינטרס בהמשכתו?
 
ובכן, ברור שלציבור הישראלי ולציבור הפלסטיני יש אינטרס מובהק לסיים את הסיכסוך הזה.
הוא לא משרת אף אחד מאיתנו. אז למי יש אינטרס להמשיך אותו? על פוליטיקאים בשני הצדדים שמושכים לעצמם כספים מהקופה הציבורית דיברנו כבר. גם על היתרונות הטמונים למבקשים להסיט את תשומת הלב מדיונים פרקטיים על חלוקת תקציבים לויכוחים רגשים ואידיאולוגיים על שנאת הזר והאחר דיברנו. על מי פחות מדברים? אצן שתי דוגמאות, ואשמח לשמוע עוד.
 
על חברות האנרגיה, ענקית הנפט והגז, אפשר לדבר הרבה בהקשר של המזרח התיכון. אפשר לשאול מה חלקם של חיל האוויר וחיל הים הישראליים בהגנה על חיפושי גז ימיים בבעלות נובל אנרג'י ויצחק תשובה? ומה הקשר בין זה לבין המתיחות המתמשכת בין טורקיה לישראל? קפריסין מחולקת לשניים. בחלק של הים ששייך לחצי הלא טורקי, יש ויכוחים על למי שייכים אוצרות הטבע. שם ספינות של חיל הים ומטוסי חיל האוויר הישראלי מאבטחים כבר שנים חיפושי גז פרטיים, למורת רוחם של הטורקים, ובשתיקה מוחלטת של הממשלה הישראלית.
 
על חברות הנשק גם כדאי לדבר. התעשייה החזקה ביותר בישראל היא תעשייה ביטחונית, בהפרש ניכר מכל שאר התעשיות. לכל מפעל חברה שמייצרת דברים יש כמה מחלקות, בדרך כלל, המחלקה שמוציאה הכי הרבה ומכניסה (כביכול) הכי פחות, היא מחלקת המחקר והפיתוח. עכשיו, כדאי לנשום עמוק, כי מה שאני הולך לכתוב כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל בהחלט יקפיץ ויאתגר- רצועת עזה היא מעבדת המחקר והפיתוח בתנאים אמיתיים הגדולה ביותר בעולם ככל הנראה. תחשבו על זה. המקום שהוא גיהנום לאנשים שחיים בו, ולחיילים שנלחמים בו, הוא גן עדן עבור יצרני נשק ושאר תעשיות לוחמה. איפה אפשר לבדוק ולבחון איזה כלי נשק שרוצים בלי שלמישהו יהיה יכולת להגיד משהו על זה?
 
כן. אני אעצור כאן, כי אני מרגיש שנתתי מספיק כיוונים למחשבה,
ושהגעתי לסף יכולת הריכוז גם של מי שקוראים טקסטים ארוכים.
 
אני רוצה לסכם, ולומר ככה:
 
– השאלה היא לא אם עזה / חמאס אשמים.
השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות שלנו.
 
– לראש ממשלת ישראל ולשריו יש אינטרס מובהק שנדבר על עזה.
האינטרס שלנו הוא לדבר על מי ששולט בנו ומוביל את המדינה שלנו, ועל למה לעזעזל אנחנו עדיין מתמחים במלחמה ובכלי נשק, כשיש לנו אפשרות כמדינה להיות בראש המירוץ העולמי לפיתוח בר קיימא?
 
– לחברות הנשק והאנרגיה יש אינטרס ברור שלא נדבר עליהן. לאזרחי עזה, לעומת זאת, יש אינטרס ברור בפיתוח של אמצעים להשגת משאבים ברמה המקומית והביתית, כמו פאנלים סולאריים, מתקני התפלת מים מהלחות שבאוויר, מערכות שהופכות פסולת אורגנית לגז בישול, ועוד.
 
– השמאל הישראלי ממשיך להיות מובל ולהפסיד בויכוחים ובדעת הקהל, כי במקום להציע את הפתרונות הרבים שאנחנו מכירים (ראו סעיף קודם) אנחנו נכנעים פעם אחר פעם למניפולציות הרגשיות שעושים עלינו.
 
– בכל סיטואציה מאתגרת שמתרחשת בחיים שלי, כשאני מצליח לראות את הפרספקטיבה הגבוהה במקום להיות מופעל רגשית, אני מצליח יותר לפתור את הדברים לטובה, ולגדול תוך כדי. גם כאן, כשמדובר על פוליטיקה ועל עמים שלמים, אני מאמין שהשורה התחתונה זהה.
 
להתעסק במי אשם ומי לא בסדר ולמה חרא זה מספק את הצורך הרגשי שלי בהצדקה, ומהווה פורקן רגשי לכאב, לכעסים ולפחד. כשאני מצליח להתעסק במה אפשר לעשות ואיך יוצאים מזה, אני לוקח אחריות על הרגשות שלי, על הטריגרים שלי, ועל האפשרויות העומדות לרשותי, אני ומי שנמצא איתי בסיטואציה מרוויחים, כי הדברים משתנים לטובה.
 
אז אני לא אומר שכשעם וכמדינה אנחנו צריכים להתעורר על עצמנו ולהתחיל לקחת אחריות גם ברמה הרוחנית וגם ברמה הפרקטית, אבל זה רק בגלל שאני לא רוצה להגיד לאחרים מה לעשות. אני חושב שיש לנו את האפשרות, ואת האחריות, להתעורר על עצמנו ולגדול מכאן.
 
איך אמר פעם הרצל, ההוא שחזה את המדינה?
אם תרצו, אין זו אגדה.
 
וזהו. אהבה בכל, ותחי המהפכה. ברכות.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s