אקטיביזן – תנועה לעולם חדש

"רק את עצמו יכול אדם לשנות ולראות שהשתנה העולם" מוקי

שלוש נקודות מחשבה שמתחברות לאמירה מורכבת אחת.

1.

אקטיביזן. מה ולמה? תנועה לשינוי מתוך הרפיה, קבלה של המציאות כפי שהיא. ויתור על התנגדות שמשמעו ויתור על שיפוטיות וביקורת. משם, התבוננות על "מה יש" ומה אפשר לעשות עם זה. הסיבה העיקרית היא חוסר הנוחות שאני חש כלפי מה שקורה בעולם מחד, וחוסר היכולת שאני חש בבואי לשנות את זה. על מנת להפוך את החוסר לשפע, אני יודע שמינוס ועוד מינוס שווה פלוס, ולכן "לא נעים לי" ועוד "אני לא יודע מה לעשות" הופכים ל- אני עושה משהו אחר. המשהו האחר הזה לא חייב להיות ברור לחלוטין. הוא תנועה בכיוון, הוא חיפוש אלטרנטיבה, הוא חוקים / ערכים אחרים. ההתעסקות בלנסות ולשנות את העולם הולידה אצלי ייאוש, תחושת כישלון, עייפות וכעס. המחשבה שאני לבד בסיפור, שאף אחד לא מבין אותי, היא תולדה של התעסקות בחוסר, אני מבין היום. חוסר נחת חוסר שביעות רצון חוסר כסף חוסר כוח. במקום זה אני בוחר לשים תשומת לב ואנרגיה בכיוון של יצירת טוב. להשקיע במוזיקה בשירה בלכתוב בלאהוב, לפתח בי עוד חמלה ורכות, לעבוד עם האדמה ועם מה שבא. ברוך השם- תמיד יש. זה רק עניין של תפישת מציאות. וכאן אני מגיע לנקודה

2.

התרבות שבה גדלתי התפתחה כמענה לדרך חיים מסויימת. האדם שבחר בחקלאות טוטליטרית פתח סגנון חיים והירארכיה חברתית שהצדיקו ואולי גם הולידו את הרעיון של אל אחד, מלך אחד, אמת אחת. ישנו קו ישר שעובר בין נקודות בתפיסת העולם התרבותית שלנו, וניתו למצוא אותו בכל פעם שעולה המילה "מונו" – מונוקולטורה, מונותאיזם, מונרכיה, וכו. מהתבוננות בטבע אני לומד שזה משהו שמייחד אותנו. ולא את הזן האנושי, אלא את התרבות הספציפית שלנו. לא יודע כרגע איך לקרוא לה, אבל חשוב לי להבהיר- הודו ואמריקה, סין וישראל – אותה תרבות. תירס אורז וחיטה מגודלים כולם בקוים ישרים, ומה שיפריע להם לגדול יסולק על ידי האדם. כאן להבנתי נמצא ההבדל בינינו לבין שאר היצורים החיים- אנחנו אקטיביים בנוגע לייצור המזון שלנו. אני לא נכנס לשיפוטיות בקשר לזה, רק רוצה לסמן את הנקודה. בני האדם בתרבות שלנו מייצרים את המזון שלהם תוך התערבות בברירה הטבעית, זאת אומרת לוקחים לעצמם את התפקיד של האלים. אבל מה קורה? נפשו של האדם מתרגלת לרעיון הקו הישר, להקשר של סיבה ותוצאה- תזרע חיטה, יהיה לחם. ומתחילה לחפש את התהליך הזה בעולם שסביבה. מכיוון שזה לא בהכרח מסתדר, כי הטבע אינו ליניארי, נוצר פער בין מה שאנחנו מצפים מהעולם לבין מה שאנחנו מוצאים בו. את הפער הזה ניתן לצמצם באמצעות רעיון האלים, כוחות חזקים מאיתנו שגם הם כביכול משפיעים על המציאות על פי רצונם. ואם התרגלנו מצד אחד לרעיון הקוים הישרים וההעדפה של אחד על פני אחרים, הגיוני שנסיק שהאלים "מגדלים" אותנו כמו שאנחנו מגדלים חיטה או תירס, ושרצונם הוא שנרבה זרענו על פני הארץ. מהצד השני, מחשבה כזו מאששת לנו את העשייה בעולם, ומספקת הסבר למצבים בהם הדברים לא מתרחשים כפי שציפינו- נסתרות דרכי האל.

אם כך, התרבות שלנו התפתחה כמענה על סגנון חיים ששם את הדגש על העתיד (אוכל שיגדל) ועל הנסתר. זאת אומרת על מה שאין. אם אני רוצה ללמד את עצמי להתמקד במה שיש, עליי למצוא דרך חדשה. מה שמוביל אותי לנקודה מספר

3.

אם אשאל אדם דתי איך נוצר העולם, תהיה לו תשובה בשבילי. לעומתו, חילוני כנראה ידבר על אבולוציה והמפץ הגדול וכל מיני דברים מסובכים שרובנו לא באמת מבינים בהם. זה לא אומר שהם לא נכונים, רק שאין להם הסבר פשוט. וזה ברור, כי הדבר המורכב להפליא הזה שאנחנו קוראים לו טבע או כדור הארץ לא ניתן לתמצות מילולי בכזאת קלות. אולם השכל שלנו זקוק לתמצות, הוא מסתדר בעולם על ידי לקיחת מורכבות וצמצומה לכדי דבר שיוכל להאחז בו. ואולי זהו הפרדוקס העמוק של הקיום האנושי. מחד, נפש רגישה המכירה במורכבות בפליאה, ומנגד, שכל חד היודע לאחד ונאבק לצמצם את הכל. מחד, האחזות בכל מה ש"אני יודע" על מנת להכיר את "האני", ומנגד התבוננות במופלא מבלי לומר עליו דבר. על כן מובן מדוע וכיצד קנה השכל את אחיזתו בעולמנו ובנו. והתרבות שלנו מבוססת על דתות שמספקות הסבר שכלי שמאפשר לנו לפעול בעולם. זה נפלא. אבל כנראה שזה לא מספיק. לא מספיק גם כי הנפש סקרנית ותשובה של "ככה זה" לא משתיקה אותנו יותר, וגם כי השכל לא באמת יכול להוביל אותנו אל המקום אליו נפשנו שואפת. תקראו לזה נירוואנה או גן עדן, התעוררות או גאולה. בכל חברה ובכל המסורות על פני כדור הארץ יבינו מה אתם רוצים לומר. לא משנה כמה חזק השכל וכמה אחיזה יש לאדם בחומר, קיים בנו קול שמבקש לחוש בבית. קיימת בנו קריאה להשתייכות. השכל יודע לפצל את העולם לאטומים, אבל הוא לא יודע לחוש שהוא חלק, שהוא שייך, שהוא שלם, שהשלמות ישנה. הנפש יודעת. החוויה הזו זמינה עד היום לנפש המחפשת. השכל קורא לה "אלוהים" אבל ככה הוא מחזיר את התחושה להיות מושג וזה לא באמת עובד. הקשר שלי ליקום אינו אובייקט שניתן לתמלל. זו חוויה. ואת החוויה הזו אני רוצה להעצים מצד אחד, ולספר מתוכה על העולם מצד שני. כי התרבות שבה גדלתי מספרת סיפור שנועד להסביר חוויה אחרת. של ניכור ופירוד, של אתגר. ואני רוצה לחיות בעולם שבנוי מחיבור, מתנועה, מאהבה וחמלה והבנת היחד. עוד אין לי מילים טובות מספיק מבחינתי אבל יש בי הבנה שאני לא צריך להתבייש ולהתנצל על כך. ואני לא צריך להתבטל בפני אלה שיש להם הסבר מתומלל ומנומק. העולם שהם חיים בו ממש לא סבבה לטעמי, וזה שאני לא יודע לתמלל את האלטרנטיבה לא אומר שאין כזו. רק אומר שיותר מדי זמן השקענו בלנסות להסביר לעצמנו את אי הנוחות מהמצב הקיים. אני מקבל את זה שזה מה שיש כרגע. ואני רוצה משהו חדש.

התחברת? הזדהית? רוצה לדבר על זה? אשמח לקרוא תגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s