להאמין בקסם

לפעמים נדמה לי שכולנו משוגעים
ששכחנו את הקסם כשהפעלנו מנועים
שלחנו מישהו לירח והפסקנו להסתכל על האדמה
איבדנו את היכולת להזין את שורשי הנשמה

זה כאילו מישהו אחר נוהג, ואני במושב האחורי. החיים עוברים בחלון במהירות מסחררת, אז במקום להתבונן ולהסתחרר אני בוחר לעצום עיניים. מרשה לעצמי לשכוח שאנחנו על כביש, נשען אחורה ושוקע לתוך דימיונות. כשנגיע, יעירו אותי. בינתיים אפשר לנוח.

זאת אשליה, כמובן, אין מבוגר אחראי, אין נהג תורן, החיים לא חולפים מחוץ לחלון. התחושה הזאת, האמונה שככה זה, שתיהן שייכות למיינד. המיינד הוא לא רע, הוא פשוט מתבלבל. כמו ילד קטן שמאמין שהחוויה שלו היא מציאות אבסולוטית. אז כשהוא רוצה משהו זה עכשיו חייב לקרות, ולא משנה מה קורה מסביב. ככה המיינד, והבעיה היא שאנחנו מאמינים לו.

התרגלנו להזדהות עם המיינד שלנו, ולא להקשיב לשאר החלקים. אנחנו לא בהכרח יודעים, תרבותית וקולקטיבית, להקשיב לרגשות שלנו, לתחושות שלנו, ולהדביל ביניהן. אנחנו חשים דרך הראש, מרגישים דרך הראש, ומפרשים הכל דרך הראש. שוב, אני מדבר בהכללה על התרבות שלנו, לא בספציפיות עליך. אני מתכוון למודל שיש לנו על החיים.

החלפנו את הקדושה במכאניקה. את סיפור הבריאה תרגמנו לפיזיקה וכימיה, את נפש האדם פירקנו לגורמים ורכיבים, ואת משמעות החיים אנחנו מחפשים במשוואות מתמטיות. ובזמן שרוב האנושות עסוקה בלייצר עוד פלסטיק ולצרוך עוד פלסטיק ולהוסיף מילים על מילים ברשתות חברתיות שאין בהן חברה ואין בהן רשת, שכחנו כבר איך מקשיבים לשקט.

אז אנחנו מגדלים את הילדים ומלמדים אותם להיות הגיוניים, מתכנתים את המוח לחשוב בקווים ישרים, מסתירים מעצמנו כל ניצוץ של קסם, ומתעקשים להתבונן על האדם כעל מכונה שניתן לפרק לחלקים קטנים יותר ויותר, כאילו זה עזר למישהו להיות מאושר אי פעם.

אבל החיים תמיד מוצאים עוד הזדמנות, והקסם לא נעלם כי אנחנו מתעלמים ממנו. פעם היו פה אנשים שסגדו לעצים ולאבנים, שעשו אהבה מתחת לירח ולכוכבים, שהקשיבו לציפורים ולזרימת המים והסיקו מסקנות על החיים. היום מספרים לנו שצריך ללכת לאוניברסיטה כדי לדעת מה הבנאדם שמולנו באמת מרגיש, אבל זה רק כי אנחנו מפחדים מהלא נודע שיש לחיים להציע. ואפשר לבחור בדרך אחרת. יותר ויותר אנשים בוחרים בה לאחרונה.

דרך שבה למתמטיקה יש ערך, וגם לקדושה ולטקסים. דרך שבה כימיה ופיזיקה הן אמת רלוונטית, ולצידן יש דברים שהדעת לא יכולה להבין. דרך שבה אפשר לראות שדונים ופיות מסתובבים סביבנו, וגם להסתכל בטלסקופים על כוכבים רחוקים. אפשר להתעורר להיות המבוגר האחראי של החיים שלי, להכיר בזה שאין רכב שנוסע מהר, ואין מושב אחורי.

זה דורש קפיצה של אמונה, ואומץ. להכיר בכך שבמשך שנים התכחשנו לקסם, כי אמרו לנו לא להיות ילדים, וניסינו להתאים ולהשתייך על ידי זה שבחרנו לתחום את הקסם שקיים סביבנו אל תוך אזורים מוגדרים ובדוקים הניתנים לעיבוד ולשליטה. אמרו לנו שאין דבר כזה, ובחרנו להאמין. אותו הדבר אנחנו יכולים להגיד שיש דבר כזה, ולבחור מחדש להאמין אחרת.

זה דורש גם חמלה, כי יתקפו אותנו. ירכלו עלינו. יקראו לנו מוזרים ומשוגעים והזויים. אם נצליח לראות שזה בא מפחד, שזה נובע מכאב, שזה לא קשור אלינו, אם נזכור שמי שצועק עלינו שאנחנו טועים כנראה מפחד להסתכל אל עצמו פנימה, אם נבין שההתנגדות באה מחוסר היכולת להכיל את העוצמה שיש לחיים באמת להציע, נוכל לשהות באי הנחת שתתעורר גם בנו, ולהכיר בכך שהעוצמה האמיתית היא לא לקחת אישית, לא לדעת, ולהתענג על החיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s