הכל זה אנרגיה אבל די להיות היפים

על הקשר בין אינטימיות, אותנטיות, ניו אייג' והעתיד של האנושות.
או במילים אחרות – למה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כרגע הוא אהבה.

יש לי הרגשה שהקטע הבא יהיה פחות פופולרי בקרב הרבה אנשים.
נו מילא. אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן. מה גם שזה טקסט ארוך למדי.
אז למי שאין סבלנות, תקראו רק את החצי הראשון של הפסקה הראשונה. זה מספיק.
למי שיש טיפה סבלנות ומעט קשב יציב, אני באמת ממליץ לפנות כמה דקות ולקרוא.
מרגיש שהטקסט הזה הוא אחד הדברים היותר חכמים שיצא לי לכתוב מזה הרבה זמן.

בגדול, מה שאני הולך להגיד פה, זה שאינטימיות היא עניין חשמלי, שבני האדם הם יצורים חשמליים, ושהקורונה וכל ההיסטריה שסביבה היא הזדמנות נהדרת לאזן את השדות החשמליים שלנו, ברמה האישית, הקהילתית ובכלל. כי מעבר לעובדה שהזיהום ירד בצורה משמעותית בשבועות האחרונים, ובעלי חיים החלו לפקוד איזורים עירוניים ברגע שהפסיקה תנועת המכוניות, קרה דבר לא פחות משמעותי אבל הרבה פחות דרמטי, לפחות לבינתיים –

הזמן הפרטי עצר מלכת. 

לבערך רבע מהעולם אסור כרגע לצאת מהבית. זה אומר שאין לאן ללכת, וזה אומר שאין לאן למהר כרגע. מה שמאפשר לנו לעצור ולהיות רגע עם עצמנו, עם המשפחות שלנו, עם הפחדים והחששות והתקוות והחלומות שלנו. עם הרגשות והמחשבות שלא נתנו להם מקום כי לא היה לנו זמן במשך כל כך הרבה שנים. וזה חתיכת אוצר. אבל אנחנו קוראים לזה עוצר, ומתבאסים.

עכשיו, התרגלנו כל כך לחשוב בדרמטיות, ודמיינו את סוף העולם בהתאם. כאירוע דרמטי מאוד. הסדרות והסרטים שכולנו ראינו דיברו על מגפה שהורגת מאות מיליוני אנשים, או על אסטרואידים שמשמידים חצי מהחיים על פני כדור הארץ. וכולנו חיכינו למלחמת גוג ומגוג, או לפחות לחייזרים שיבואו וישמידו את הפנטגון. וכשהם לא באו, חשבנו שהכל בסדר והמשכנו בשלנו.

הטבע עובד אחרת מאיך שהמוח האנושי חושב. (זאת אולי הנקודה הכי חשובה בכל הפוסט הזה. אבל כדי להבין אותה לעומק, צריך לקרוא הכל. זה טריקי, אבל זאת המציאות. היא טריקית.) בכל אופן, מה שאני בא להגיד פה, זה שבזמן שחיכינו לאפוקליפסה, קרה משהו אחר לגמרי. באה מגיפה שגרמה לכולנו לעצור, אבל לא הרגה מיליונים כמו שחשבנו שיקרה. כי הטבע לא עובד באפוקליפסות. הוא מתמשך. ועכשיו יש לנו הזדמנות, לפגוש את הרגשות המנודים שלנו, לעשות שלום עם ההורים שלנו, להתחבר מחדש בקהילות מקומיות, וללמוד ולתרגל אינטימיות. מעטים מאיתנו שמים לב להזדמנות הזאת, כי כאמור, התרגלנו לחפש את הדרמה. לא רק מחשבתית. גם פיזית, אנחנו מחווטים ברמה הביולוגית להגיב לדרמה. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר.

אם הייתי צריך לבחור כותרת אחרת לטקסט הזה, הייתי קורא לו:
אינטימיות היא הבסיס לחיים אנושיים מאוזנים.
אבל קראתי לו הכל זה אנרגיה ודי להיות היפים. כי אני חושב שבאמת הכל זה אנרגיה, ושאם ההיפים של היום היו קצת פחות שאנטי באנטי וקצת יוצר דוגרי ותכלס, היינו יכולים לשנות את העולם מחר בבוקר, בזכות הבלגן שהקורונה יוצאת. אבל אנחנו היפים. בואו רגע נדבר על זה.

הניו אייג' (אולי יש לומר נו אייג', כי זה לא באמת חדש), הוא תוצר של הקפיטליזם. זה לא אומר שרוחניות היא בהכרח אביזר של תרבות הצריכה, כמו שגדי טאוב כתב פעם כדי למחות על זה שהוא לא הצליח מעולם להיות טוב כמו גבי ניצן, אבל זה כן אומר שמשהו גדול מתפספס כאן.

ולא כי השיטות או הדרכים לא נכונות או לא רלוונטיות. פשוט כי כל דרך רוחנית שלא מותאמת למצב הרגשי והנפשי של ההולך בה, לא עונה על הצרכים הספציפיים שלו. וכנראה שזה מה שקורה לנו, המחפשים הרוחניים של המערב. אנחנו מדברים על נשמה במונחים של פרטים אינדיבידואליים, ומחפשים את הניצוץ האלוהי שבנו כדי לדעת מה הייחוד השיווקי שאיתו נוכל להתקדם במעלה סולם הערך של השוק. אז אנחנו מפספסים את הפואנטה של הרוחניות, בעצם.

אני מבין למה טענות כמו "כולנו באנו הנה לעבור מסע משמעותי ולהתפתח" זוכות לאהדה רבה. כי זה רומנטי, וזה מלטף לנו את האגו. גם אמירות מסוג "השאיפה היא להיות במקום שרואה את העצבים ואת הכעס כלא רלוונטיים" נפוצות ככל שהן מסוכנות. הרבה פעמים אנחנו לא נצליח להגשים את השאיפה הזאת, וכתוצאה מכך נהיה ממורמרים ומלאי כעס עוד יותר מקודם, אבל איזה אושר זה להאמין לרגע שאני מסוגל/ת לזה, נכון? כמה נעים זה להרגיש מעל הרגשות שלי.

ואז, מה שקורה בפועל, זה שדרכים רוחניות נתפסות על ידי הציבור הרחב כטריקים לוויתור עצמי, ובמקום להוביל את האנושות לכיוון חדש ומרגש, אנחנו נשארים חבורה של הזויים ומוזרים שמדברים בעיקר עם עצמם. כי אנחנו, ואני מדבר בהכללה עצומה פה, כמובן, אז מי שנעלב/ת שיבדוק עם עצמו איפה זה פוגש אותו/ה, אנחנו לא באמת מתמודדים עם הרגשות שלנו, אנחנו מתאמצים להסביר במילים גבוהות את חוסר האחריות שאנחנו מפגינים באופן ברוטלי, ואנחנו מתכחשים לכל זה על ידי טענות לקונספירציות, והאשמת "הציבור הרחב" בהיותו בור / טיפש / חסר ערכים, כאילו אנחנו האדם הנאור.

האדם הוא יצור קהילתי, והנו אייג' מספר לנו שעלינו לקחת אחריות על עצמנו, להכיר בכך שהכל זה רק שיקוף, לנשום ולשאוף להיות בודהה על מקל סלפי, ולעשות לימונדה ממה שהחיים מביאים לנו. הבעיה העיקרית עם הגישה הזאת, היא שלפעמים העולם מביא לנו תפוזים, או קלמנטינות, או אבוקדו. ואנחנו מנסים לעשות מזה לימונדה, כי זה מה שלימדנו את עצמנו לעשות.

הבעיה השנייה היא שאנחנו כל כך מרוכזים בלעשות משהו עם מה שיש, עד שאנחנו לא זוכרים להיות בו רגע.  סתם ככה, בלי לעשות שום דבר. רק להיות עם הרגע הזה.

בלי לזוז לשום מקום. בלי לנסות להימנע מכל מה שלא נעים לנו. בלי לנסות לקבל את זה ולחבק את הכל בשתי ידיים. רק להיות. עם הטוב. עם הרע. עם העונג. עם הרגע הנוכחי. להתבונן בו בחיוך, להתקרב אליו ברוך, לא להיאחז בשום דבר. ולא להדוף כלום.

מתי בפעם האחרונה היית עד למה שבא אליך ולא ניסית לעשות לגביו שום דבר לשום כיוון?

שווה לנסות את זה פעם או פעמיים. זה מרענן. בעיקר אחרי כל כך הרבה סדנאות שמלמדות אותנו לנשום מעבר לכעס, לנוע אל מעבר לכיווץ, לצאת מחוץ למחשבות ולמיינד שלנו, לצחוק על העצבות. בסדר, אני מגזים, ברור. אבל אני לא סתם מגזים, אוקיי? אני עושה את זה בכוונה, כדי לעורר פרובוקציה. אני רוצה לעצבן אתכם. תוהים למה? תתעצבנו ותמשיכו לקרוא. זה יתבהר.

אני רוצה שתתעצבנו רגע, כדי שנוכל לדבר על העצבים שבגוף שלנו. מרגיש/ה את זה, כרגע? ממש עכשיו? חשמל בשרירים, מתח בגוף, כעס עליי, רצון להאשים אותי ולתקוף אותי ולהוכיח לי שאני טועה? מעולה. איך זה מרגיש? מפחיד? מלחיץ? נוח? אם נוח לך אם התחושה הזו, מזל טוב. יש לך סיכוי גבוה הרבה יותר להצליח לחוות עונג. כי זו אותה מערכת, בסופו של יום. מערכת הולכת החשמל במרחבי הגוף. אם לא נוח לך עם העצבים שלך, איך יהיה לך נוח עם העונג?

וזאת, רבותיי, וגבירותיי, הסיבה שרבים כל כך מאיתנו ממהרים לגמור.

כולל אותי. כי אנחנו לא יודעים להכיל חשמל במערכת העצבים שלנו.

אנחנו לא יודעים להנות כי אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לכעוס.

גם התרגשות, זה פחות או יותר אותו הסיפור. חשמל במערכת העצבים. כשיש לי יותר מדי חשמל במערכת העצבים, אני בורח למוח. מפעיל את המיינד שינתח ויסביר ויתגונן. זה מה שיוצר ציניות, אגב. ציניות היא שיריון שנועד להתמיר את האנרגיה החשמלית במערכת העצבים מהתרגשות להתגוננות, פשוט כי את זה המערכת שלנו כן יודעת לעשות. כשאני בהתגוננות אני מעדיף לחשוב שגם שאר העולם מתנהג ככה, ושהוא עושה לי את זה בכוונה. זה עוזר לי לשמור על עצמי בטוח, ולשכנע אותי שאני פועל נכון. וזה גם מרחיק ממני אחרים, מה שבהחלט עוזר לי להתגונן.

הבנתם? זה בסך הכל לופ של המערכת. אבל מה, בגלל שכולנו מתוכנתים להגיב מהרגש, ורק חושבים שאנחנו יודעים מה זה אומר להיות אדם נאור, אז כשאתה ציני במרחבים רוחניים תוקפים אותך. במקום להבין שנבהלת כי ננגעו לך הרגשות. סליחה, גלשתי לפסים אישיים. אבל גם בי עוד יש כעס על האנשים האלה, שהבטיחו לי גדולות ונצורות, או לפחות אהבה ללא תנאי.

למרות שאני יודע היום שאף אחד לא הבטיח לי כלום. זה הייתי אני שנאחז באשליות. את זה אני יודע לפחות. ואני כועס ומאשים הרבה פחות. אני רק מנסה להגיד, תכלס, שהתפיסה הזאת שאומרת שהכל אחד, ושהכל אור ואהבה ויופי, היא עוד דרך של בריחה מהמציאות. זאת אומרת, יש גם הרבה אמת בתפיסה הזאת, אבל, בין להגיד את זה לבין לחיות את זה יש עולם ומלואו. כי רוחניות, כמו שאמרתי קודם, היא מוצר צריכה בימינו. ולצרוך רוחניות זה לא נאור יותר מלקנות בגדים בקסטרו. זה בסך הכל שאלה של עם איזה ערכי מותג אנחנו בוחרים להזדהות.

אז כל עוד אנחנו ניגשים אל עולם הרוח כצרכנים, מחפשים את המוצר הנכון שיפתור לנו את כל הבעיות, רודפים אחרי הקסם ונמנעים מלעשות את העבודה הפנימית, במודע או שלא במודע, אנחנו נשארים פאסיביים, מדוכאים וחסרי ביטחון עצמי, שמנסים להיות מיוחדים ולעמוד בכל הכללים ולהיות כמו כולם כדי שלא יראו אותנו וישימו לב שאין לנו מושג מי אנחנו אמורים להיות.

אנחנו אמורים להיות עצמנו, אבל אף אחד לא לימד אותנו איך עושים את זה. ואנחנו כל כך רגילים שתמיד יש מישהו שאומר לנו מה לעשות, ומלמד אותנו איך לעשות ואיך להיות. ככה גידלו אותנו, זו התרבות שאנחנו חיים בה, היא מבוססת על פחד ולכן מגדלת ילדים משותקים רגשית ומנטלית, מנותקים מהגוף ומהחוויה החופשית שלהם אותו. חסרי יכולת להכיל חשמל במערכת העצבים, זוכרים? דיברנו על זה קצת קודם.

להיות עצמנו זה קודם כל לאפשר זרימה חופשית של החשמל במערכת העצבים שלנו.

כשזה מתאפשר, קורים שני דברים שאנחנו אולי לא רגילים אליהם, אבל הם חשובים מאוד. הראשון הוא שאנחנו מרגישים את הרגשות שלנו, והם עוברים דרכנו ומשתחררים. בניגוד למה שבדרך כלל קורה לבני התרבות המודרנית, שמרגישים את המחשבות שלהם, כי האנרגיה בגוף נתקעת אז היא עוברת למוח שמייצר מחשבות אוטומטיות מתוך דפוסים של התגוננות ושולח את האנרגיה באמצעותם בחזרה לגוף. זה השיריון שגם אותו כבר הזכרתי, כמה פסקאות למעלה.

הדבר השני שקורה הוא שבמקום להגיב מהמיינד, אנחנו מגיבים ישירות מהלב. וככה אנחנו פחות בניסיון להיות בשליטה ופחות במתח ממה שהולך לבוא ובניסיון עקר להתגונן מפניו, ויש לנו הרבה יותר אנרגיה פנויה להתבוננות, להקשבה, לנוכחות. והתגובות שלנו הרבה יותר זורמות, ופשוטות. ולרוב גם הרבה יותר נעימות לסובבים אותנו. וככה בעצם ככל שאנחנו יותר עצמנו, אנחנו מקבלים פידבק חיובי יותר מהעולם.

אז למה זה כל כך קשה לנו? למה אנחנו לא ככה כל הזמן?

ובכן, כי התרגלנו לא להיות. וכולם מסביבנו התרגלו גם כן, להיות פחות הם עצמם ויותר דמויות. ואם מישהו חלילה מתחיל להשתחרר מהמשחק המלאכותי והמעייף הזה, השאר ישר מתחילים לתקוף אותו. לא במודע, לא ברצון, פשוט כי מערכת העצבים שלנו היא מעגלים חשמליים שמחווטים להגיב בצורות מסוימות, ואם המערכת לא מקבלת את המשוב שהיא רגילה אליו, היא מזהה סכנה ומתייחסת למצב כאל איום, מה שגורם לנו לתקוף. זה המנגנון שגורם לנו לצעוק על אנשים שצועקים עלינו, למשל. או להשתתק ולקפוא במקום. איך נגיב ספציפית זה דבר שתלוי בהקשר של הסיטואציה, בחיווט שלנו, ובעוצמה של הצעקות.

אז אוקיי, התרגלנו לשחק דמויות. ומה הבעיה עם זה? שאנחנו לא יודעים להיות באינטימיות. וכדי להירפא מהטראומות, כדי לגדול רוחנית, אינטימיות זה מאסט. למה? כי השינוי אולי מתחיל בתוכנו, אבל הוא בא לידי ביטוי במערכות היחסים שלנו. וכי האדם, כמו שאמרנו, הוא יצור חשמלי, והמטענים החשמלים שלנו נפגשים ללא הרף.

לכן גדילה רוחנית היא בפועל יכולת להכיל יותר חשמל במערכת.

אינטימיות היא שהייה של שני מטענים במרחק לא גדול זה מזה, מה שיוצר השראה הדדית. השראה זה מונח חשמלי לגמרי, אגב. הוא אומר שמטען אחד משפיע על המטען האחר. אינטימיות היא קירבה, וקירבה כזו מגבירה את החשמל במערכת העצבים שלנו. ואנחנו לא יודעים להכיל את זה. מה עושה מעגל חשמלי שיש בו עודף? מחפש את הדרך הכי קצרה לפרוק את העודף הזה. בגלל זה, כאמור, גברים ממהרים לגמור. בגלל זה מיניות בחברה שלנו לרוב מכוונת פואנטה. ובגלל זה אנחנו נוטים לבלבל בין הרצון לאינטימיות לבין חרמנות. כי זה אותם חוטים חשמליים, והתרגלנו למסלול הקצר, או שהמעגלים החשמליים שלנו התחווטו ככה, מה שנרצה.

מקווה שזה היה ברור. בכל אופן, כשאנחנו מחפשים אינטימיות, אנחנו שואפים לקרבה אל יצור אנוש נוסף, מה שהכרחי עבורנו בשביל לשרוד, וגם, כמו שהבנו כבר, בשביל להירפא ולגדול. אבל התרבות שלנו חיווטה אותנו להימנע מאינטימיות אותנטית, ולכן אנחנו שוב משחקים בכאילו. כמה קל זה לא באמת לגעת בפצעים של עצמנו, ולצפות מאחרים שיכילו אותי ויקבלו אותי ויאהבו אותי כמו שאני.

וזה לגיטימי ממש להרגיש ככה. כל הרגשות הם לגיטימיים. אבל אנחנו רוצים לגדול, נכון? ומה שתיארתי פה זה מנגנון הגנה של הילד, שמחפש מפלט אצל ההורה שלו. סביר להניח, בהתחשב בתנאי החיים של ילדים בתרבות המודרנית, שלא קיבלנו מענה על הצרכים האלה בילדות. ולכן עכשיו אנחנו משליכים אותם בלא מודע על מערכות היחסים הבוגרות שלנו, והרומנטיות בעיקר.

אני חוזר לנו אייג'. מה הוא מלמד אותנו? שכל מערכת יחסים היא רק שיקוף לעולם הפנימי שלנו. וזה  נכון. אבל זה גם לא נכון. כי כל מערכת יחסים מורכבת משני צדדים. שני מטענים חשמליים שנפגשים. לרוב, הם מזינים אחד את השני. גם כשרבים. בעיקר כשרבים. ריבים הם תענוג למערכת העצבים, כי מלא מתח חשמלי נפרק ועובר מאחד לשני ככה. אולי בגלל זה אנחנו מכורים ללריב.

תנסו לחשוב מה היה קורה אם לא היינו רבים. כמה מתח היה נשאר לנו תקוע בגוף? אם היינו יודעם להמיר את המתח הזה חזרה לאנרגיה יצירתית במקום לפרוק אותו בכעס, מה היינו עושים איתו? היינו יכולים להיות יצירתיים, זורמים יותר, גמישים, לעשות אהבה, ספורט, אומנות, כאלה דברים. אבל אז, למי הייתה סבלנות לשבת ולראות סדרות מלאות דרמה בנטפליקס? כשלמעשה, אנחנו רואים סרטים כדי לענג את בלוטות הרגש שלנו. אנחנו מאוננים לעצמנו רגשית באמצעים גרפים וויזואליים, כי אנחנו לא יודעים איך להניע באופן אותנטי את החשמל בגוף. זה כל הסיפור.

למה זה משהו שחשוב להבין? כי אנחנו חיים בעולם שמתוכנת לחשוב בצורה דרמטית.

ולכן, כשהגיעה מגיפה כלל עולמית, כולנו רצנו לדרמה. לפאניקה, לתרחישי האימה, לניסיונות להגיב בצורה חריפה ומיידית. לתרבות שלנו יש נטייה לעודד אותנו לפאסיביות כי זה מה שהיא מכירה. היא יודעת לייצר סדרות דרמה, והיא לא יודעת לייצר אינטימיות. וגם הפוליטיקאים שלנו, אין להם יכולת להכיל את המתח בגוף, וכתוצאה מכך הם מגיבים בהיסטריה על גבול הטירוף.

אני לא טוען שאין צורך בהסגר הנוכחי, או שאני יודע מה הפיתרון הנכון לקורונה. קודם כל, כי אין לי שמץ של מושג מה נכון. אני לא מבין כלום בנושא הזה, וזה לא מעניין אותי. אני מקשיב להנחיות של הרשויות ונשאר בבית. אבל יותר מזה שאני לא יודע מה הדבר הנכון לעשות, אני לא חושב שיש לכל הסיפור הזה "פיתרון". כי אין מה לפתור פה. וזאת הנקודה שהעולם מפספס.

אז מה אני כן מציע? להתחיל מלחבק את עצמנו, ולהבין שהכל בסדר. מותר לנו הכל. לבכות לכעוס לצחוק לשמוח לפחד להתבלבל להתרגש לא לדעת מה לעשות. לא לדעת. בעיקר לא לדעת. מותר לנו. רצוי אפילו שנרשה לעצמנו לא לדעת. או לפחות לדעת פחות. ולהקשיב קצת יותר. ולהרגיש. אחת הדרכים שגיליתי שעוזרות לי מאוד כשאני מוצף, היא להתמקד בתחושות הגופניות. למשש עלה. להחזיק ביד אבן. ללטף לעצמי את הלחי.

התחושה הגופנית היא דרך החוצה מהדרמה, כי היא מעבירה אותנו מהמיינד לנוכחות.

ככל שנלמד להרגיש ונוכל להכיל יותר רגש, ככה נוכל להיפתח ולהתקרב לאחרים באמת, ואז נוכל לרפא את עצמנו. לא באמצעותם אבל בעזרתם. בהסכמתם לראות אותנו כפי שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו, וזאת הדרך היחידה באמת לגדול. להסכים לעצמנו להיות מי שאנחנו באותו הרגע כדי להסיר את ההתנגדויות בתוכנו ולתת לחשמל שבנו לזרום.

כשאנחנו מסכימים לעצמנו להיות במערכת יחסים כזאת שמאפשרת לשני הצדדים להביא את עצמם בלי שיפוטיות וביקורת וגם בלי ציפיות, אנחנו לומדים שלחבק את עצמנו זה רק תרגול בכאילו, כי כדי באמת לחבק צריך גם לאפשר לעצמנו להרפות. ואת זה אי אפשר לעשות כשמחזיקים את עצמנו. ולכן בני האדם הם יצורים חברתיים. חיה שגדלה בלהקות. כי אנחנו זקוקים אחד לשני ואחת לשניה ואחד לשניה ואחת לשני כדי לשרוד, וכדי לגדול, וכדי לאהוב.

ואם כבר יש משהו שבאנו לעשות כאן, זה לאהוב.

הכל חסר משמעות מלבד מה שאנחנו בוחרים להעניק לו משמעות. ולכן, הקורונה היא מתנה שהאנושות קיבלה מכדור הארץ. כי היא זמן לעצור את הכל לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה – למה אנחנו רוצים לתת משמעות?

אצל האנשים שמסכימים להיכנע לכאוס כרגע, ולא מחפשים פיתרון, מתפנה זמן, ומתפנה אנרגיה. הפנאי הזה מאפשר לנו לפגוש את הרגשות המנודים שלנו, כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, ולעשות שלום עם עצמנו ועם הקרובים אלינו. בהמשך, ככל שנאפשר לזה, נראה איך המציאות שלנו משתנה, איך יש לנו פחות מתח בגוף, ואיך נעים לנו יותר גם בפיזי וגם ברגש.

העולם המודרני מורכב מגופים כמו תאגידים וממשלות, שמתבססים על ההפרדה בין הצד האנושי של החיים לבין הצד הכלכלי שלהם. התמוססות המערכות שאנחנו חווים כרגע מערבבת את הכל. בנוסף לזמן הפנוי שיש לאנשים, גם החשיבות של הקרובים אלינו פיזית הולכת וגדלה, כאשר אין עבודה לצאת אליה, ואין פקק בכביש לעמוד בו שעות. אנחנו נאלצים, או זוכים, תלוי בזווית ההסתכלות שלנו, לבלות זמן עם המשפחה, לדבר עם השכנים, ולהיות נוכחים יותר בכאן ובעכשיו שלנו. אנחנו תמיד יכולים ללכת למסך, לפייסבוק ולחדשות, והרבה מאיתנו עושים את זה, אבל זה לא מספק אותנו לאורך זמן.

זה אמנם ממכר מאוד, גם בגלל התהליכים הפסיכולוגיים שלא זה המקום להיכנס אליהם, וגם בגלל העובדה שמסך הוא שדה אלקטרו מגנטי ואנחנו יצורים חשמליים, מה שאומר שאנחנו נמשכים למסך ברמה הפיזיקלית. אבל כמה שזה ממכר זה לא ממלא אותנו. כי אנחנו פורקים חשמל למסך, ואנחנו מתמלאים ממפגש של גופים, משדות של אחרים שאיתם אנחנו באים במגע. וגם כמו שאמרתי ממש לפני רגע, מגע עוזר לנו לצאת מהדרמה ולחזור לנוכחות.

אין מגע בין אנשים ברשתות החברתיות. זאת אחת הסיבות שלאורך זמן, הן יוצרות ריקנות. ומכאן המסקנה האופטימית שלי, לסיכום הפוסט הזה. אני יודע שהוא היה ארוך. מקווה שהוא היה שווה את זה. בכל אופן, הסיבה שאני חושב שהעולם בדרך למקום טוב יותר, היא שהזמן החופשי שמתפנה לנו יאפשר לנו להתמלא מאינטימיות, והרשתות החברתיות שמציפות פאניקה ומבוססות על תחושת נפרדות פשוט לא יצליחו לתחזק לאורך זמן את התלות שיש לנו בהן.

נכון, בסופו של דבר הכלכלה תחזור לסובב את כדור הארץ בקצב מהיר מדי ולא טבעי עבורו. אבל בינתיים, המון אנשים מקבלים את ההזדמנות להיזכר כמה פשוט וקל הכל יכול להיות. וזה מרגש אותי. למרות שזה לא דרמטי כמו שקיוויתי שסוף העולם יראה. זה מרגיש לי הרבה יותר טבעי מהסרטים שראיתי. ככה עובדות מערכות טבעיות. הן משתנות לאט, ולאורך זמן. והאנושות, אחרי הכל, היא מערכת טבעית. והיא משתנה, נרצה או לא נרצה. אז מה שנשאר לנו לעשות זה לשאול את עצמנו למה אנחנו רוצים לתת יותר משמעות, ולהקדיש תשומת לב לתשובות שלנו.

כל עוד אין לאן למהר, בואו נעשה אהבה, בכמה שיותר דרכים וצורות. 

אוקיי, זה היה ארוך, אני יודע. תודה למי ששרד עד הלום וכל הכבוד. אני מניח שיש לך קצת סלט במוח כרגע מכל המילים האלה על רגשות, ולכן אנסה לסכם: הקורונה היא הזדמנות עבורנו, כאנושות, להתבגר. משום שהיא מאפשרת לנו לעצור את המירוץ ההישרדותי של היום יום, ולגלות דרך אחרת להתנהל בעולם הזה. עבור מי שיבחר בכך, התקופה הזאת יכולה להיות תקופה של גדילה משמעותית, צמיחה רגשית, ושינוי מהותי באופן ההסתכלות על החיים האלה.

אנשים נמצאים בבתים, תקועים יחד עם המשפחות, משוללי יכולת לברוח. זה יכול לחרפן, זה עלול להוביל לפיצוצים, אבל זו גם הזדמנות עצומה לפגוש את הקושי, לשהות באי הנוחות, לחבק את הכאוס בשתי ידיים, וללמוד לעשות אהבה עם עצמנו. ועם האנשים שקרובים אלינו. למרות, ובגלל, שזה קשה. כי ככל שאנחנו קרובים כך הפוטנציאל החשמלי גדול יותר. מה שאומר שיש סיכוי גגדול לפיצוץ, וסיכוי יותר גדול לגדילה משותפת. מה יקרה? זה תלוי בנו. באיך שנבחר להתמודד עם המציאות. בכמה שנהיה מוכנים להיפתח ולפגוש את עצמנו באמת.

ועוד מחשבה אחת לסיום. אומרים שהתמונה שהולידה את התנועה הסביבתית ברחבי העולם, הייתה התמונה הראשונה של כדור הארץ מהחלל. זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים יכלו לראות במו עיניהם את העובדה שכולנו חולקים את אותה הפלנטה. זה גרם לתודעה הקולקטיבית, במובן מסויים, להתעורר ולהכיר בעצמה כקיימת. הקורונה היא המגפה הראשונה בעידן הרשתות החברתיות. אמנם כולנו בהסגר, אבל כולנו ביחד בזה. אז תחשבו רגע על התודעה הקולקטיבית, יושבת בבית מול המסך, רואה חלקים מעצמה מתים במאסות, חווה פחד ופאניקה, מתרגלת מדיטציה ויוגה, ומי יודע מה עוד. אנחנו לא יכולים לדעת לאן זה יוביל אותנו. אנחנו בהחלט יכולים לעשות את חלקנו, לנשום עמוק לכאבים שלנו, להסכים לפגוש את הפחדים שלנו, ולהתפלל.

ETjcBr_XkAgIEqe

5 מחשבות על “הכל זה אנרגיה אבל די להיות היפים

  1. אחינו, יחסית לאקטיביסט רוחני אתה דיי בלתי מושג…
    אני רוצה לשלוח לך מייל עם קובץ. לא מצאתי דרך לתקשר איתך לא פה בבלוג ולא מצאתי אותך בפייס.
    קיצוש, תכתוב לי שורה שאוכל להשיב לך מייל בבקשה. moshikrl@gmail.com
    תודה.
    מ.

    • היי מושיק, אני בלתי מושג פה מתוך כוונה, בסך הכל. לא כל הדעות שאני כותב כאן מקובלות על מרבית האנשים. באיזה קובץ מדובר?

      • הי.
        מה שלומך?
        אוקי…
        יכולת לכתוב לי את זה במייל.
        אני לא בדיוק רכז איזור מרכז בשב"כ.
        ניחא.
        תכננתי לכתוב לך את זה באחד על אחד, אכתוב כאן-
        הטקסט שכתבת טוב וחשוב. אני מסכים עם מה שכתבת בפסקא הראשונה. וגם הפצתי הן בפוסט בפייס שלי והן בסטורי. (ללמדך. :) )
        בסתירה לכך הוא ארוך ומתפזר באופן שיקטין משמעותית את היקף הקוראים וחבל. התחלתי לערוך ולקצר אותו כדי להשאיר את הפואנטות ורוח הדברים, ולצמצם את המוץ והשולי.
        אם תרצה, אשלח לך ותוכל לפרסם גרסא מקוצרת. הקובץ הוא הגרסא המקוצרת.
        מ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s