אקטיביזן – תנועה לעולם חדש

רשומה נבחרת

"רק את עצמו יכול אדם לשנות ולראות שהשתנה העולם" מוקי

שלוש נקודות מחשבה שמתחברות לאמירה מורכבת אחת.

1.

אקטיביזן. מה ולמה? תנועה לשינוי מתוך הרפיה, קבלה של המציאות כפי שהיא. ויתור על התנגדות שמשמעו ויתור על שיפוטיות וביקורת. משם, התבוננות על "מה יש" ומה אפשר לעשות עם זה. הסיבה העיקרית היא חוסר הנוחות שאני חש כלפי מה שקורה בעולם מחד, וחוסר היכולת שאני חש בבואי לשנות את זה. על מנת להפוך את החוסר לשפע, אני יודע שמינוס ועוד מינוס שווה פלוס, ולכן "לא נעים לי" ועוד "אני לא יודע מה לעשות" הופכים ל- אני עושה משהו אחר. המשהו האחר הזה לא חייב להיות ברור לחלוטין. הוא תנועה בכיוון, הוא חיפוש אלטרנטיבה, הוא חוקים / ערכים אחרים. ההתעסקות בלנסות ולשנות את העולם הולידה אצלי ייאוש, תחושת כישלון, עייפות וכעס. המחשבה שאני לבד בסיפור, שאף אחד לא מבין אותי, היא תולדה של התעסקות בחוסר, אני מבין היום. חוסר נחת חוסר שביעות רצון חוסר כסף חוסר כוח. במקום זה אני בוחר לשים תשומת לב ואנרגיה בכיוון של יצירת טוב. להשקיע במוזיקה בשירה בלכתוב בלאהוב, לפתח בי עוד חמלה ורכות, לעבוד עם האדמה ועם מה שבא. ברוך השם- תמיד יש. זה רק עניין של תפישת מציאות. וכאן אני מגיע לנקודה

2.

התרבות שבה גדלתי התפתחה כמענה לדרך חיים מסויימת. האדם שבחר בחקלאות טוטליטרית פתח סגנון חיים והירארכיה חברתית שהצדיקו ואולי גם הולידו את הרעיון של אל אחד, מלך אחד, אמת אחת. ישנו קו ישר שעובר בין נקודות בתפיסת העולם התרבותית שלנו, וניתו למצוא אותו בכל פעם שעולה המילה "מונו" – מונוקולטורה, מונותאיזם, מונרכיה, וכו. מהתבוננות בטבע אני לומד שזה משהו שמייחד אותנו. ולא את הזן האנושי, אלא את התרבות הספציפית שלנו. לא יודע כרגע איך לקרוא לה, אבל חשוב לי להבהיר- הודו ואמריקה, סין וישראל – אותה תרבות. תירס אורז וחיטה מגודלים כולם בקוים ישרים, ומה שיפריע להם לגדול יסולק על ידי האדם. כאן להבנתי נמצא ההבדל בינינו לבין שאר היצורים החיים- אנחנו אקטיביים בנוגע לייצור המזון שלנו. אני לא נכנס לשיפוטיות בקשר לזה, רק רוצה לסמן את הנקודה. בני האדם בתרבות שלנו מייצרים את המזון שלהם תוך התערבות בברירה הטבעית, זאת אומרת לוקחים לעצמם את התפקיד של האלים. אבל מה קורה? נפשו של האדם מתרגלת לרעיון הקו הישר, להקשר של סיבה ותוצאה- תזרע חיטה, יהיה לחם. ומתחילה לחפש את התהליך הזה בעולם שסביבה. מכיוון שזה לא בהכרח מסתדר, כי הטבע אינו ליניארי, נוצר פער בין מה שאנחנו מצפים מהעולם לבין מה שאנחנו מוצאים בו. את הפער הזה ניתן לצמצם באמצעות רעיון האלים, כוחות חזקים מאיתנו שגם הם כביכול משפיעים על המציאות על פי רצונם. ואם התרגלנו מצד אחד לרעיון הקוים הישרים וההעדפה של אחד על פני אחרים, הגיוני שנסיק שהאלים "מגדלים" אותנו כמו שאנחנו מגדלים חיטה או תירס, ושרצונם הוא שנרבה זרענו על פני הארץ. מהצד השני, מחשבה כזו מאששת לנו את העשייה בעולם, ומספקת הסבר למצבים בהם הדברים לא מתרחשים כפי שציפינו- נסתרות דרכי האל.

אם כך, התרבות שלנו התפתחה כמענה על סגנון חיים ששם את הדגש על העתיד (אוכל שיגדל) ועל הנסתר. זאת אומרת על מה שאין. אם אני רוצה ללמד את עצמי להתמקד במה שיש, עליי למצוא דרך חדשה. מה שמוביל אותי לנקודה מספר

3.

אם אשאל אדם דתי איך נוצר העולם, תהיה לו תשובה בשבילי. לעומתו, חילוני כנראה ידבר על אבולוציה והמפץ הגדול וכל מיני דברים מסובכים שרובנו לא באמת מבינים בהם. זה לא אומר שהם לא נכונים, רק שאין להם הסבר פשוט. וזה ברור, כי הדבר המורכב להפליא הזה שאנחנו קוראים לו טבע או כדור הארץ לא ניתן לתמצות מילולי בכזאת קלות. אולם השכל שלנו זקוק לתמצות, הוא מסתדר בעולם על ידי לקיחת מורכבות וצמצומה לכדי דבר שיוכל להאחז בו. ואולי זהו הפרדוקס העמוק של הקיום האנושי. מחד, נפש רגישה המכירה במורכבות בפליאה, ומנגד, שכל חד היודע לאחד ונאבק לצמצם את הכל. מחד, האחזות בכל מה ש"אני יודע" על מנת להכיר את "האני", ומנגד התבוננות במופלא מבלי לומר עליו דבר. על כן מובן מדוע וכיצד קנה השכל את אחיזתו בעולמנו ובנו. והתרבות שלנו מבוססת על דתות שמספקות הסבר שכלי שמאפשר לנו לפעול בעולם. זה נפלא. אבל כנראה שזה לא מספיק. לא מספיק גם כי הנפש סקרנית ותשובה של "ככה זה" לא משתיקה אותנו יותר, וגם כי השכל לא באמת יכול להוביל אותנו אל המקום אליו נפשנו שואפת. תקראו לזה נירוואנה או גן עדן, התעוררות או גאולה. בכל חברה ובכל המסורות על פני כדור הארץ יבינו מה אתם רוצים לומר. לא משנה כמה חזק השכל וכמה אחיזה יש לאדם בחומר, קיים בנו קול שמבקש לחוש בבית. קיימת בנו קריאה להשתייכות. השכל יודע לפצל את העולם לאטומים, אבל הוא לא יודע לחוש שהוא חלק, שהוא שייך, שהוא שלם, שהשלמות ישנה. הנפש יודעת. החוויה הזו זמינה עד היום לנפש המחפשת. השכל קורא לה "אלוהים" אבל ככה הוא מחזיר את התחושה להיות מושג וזה לא באמת עובד. הקשר שלי ליקום אינו אובייקט שניתן לתמלל. זו חוויה. ואת החוויה הזו אני רוצה להעצים מצד אחד, ולספר מתוכה על העולם מצד שני. כי התרבות שבה גדלתי מספרת סיפור שנועד להסביר חוויה אחרת. של ניכור ופירוד, של אתגר. ואני רוצה לחיות בעולם שבנוי מחיבור, מתנועה, מאהבה וחמלה והבנת היחד. עוד אין לי מילים טובות מספיק מבחינתי אבל יש בי הבנה שאני לא צריך להתבייש ולהתנצל על כך. ואני לא צריך להתבטל בפני אלה שיש להם הסבר מתומלל ומנומק. העולם שהם חיים בו ממש לא סבבה לטעמי, וזה שאני לא יודע לתמלל את האלטרנטיבה לא אומר שאין כזו. רק אומר שיותר מדי זמן השקענו בלנסות להסביר לעצמנו את אי הנוחות מהמצב הקיים. אני מקבל את זה שזה מה שיש כרגע. ואני רוצה משהו חדש.

התחברת? הזדהית? רוצה לדבר על זה? אשמח לקרוא תגובות.

עצירה – שירה

מה יקרה אם כולנו, פשוט נעצור,

ולו לרגע קט?

לא נצעק, לא נמחה, לא נחפור,

רק ננוח, אפילו לקצת?

האם הסדר המוכר והטוב,

ייפול מעל כנו?

האם העדר ההולך ברחוב,

יתחיל לתהות על קנקנו?

מה יקרה למכונה המשומנת,

של כלכלת ההמונים והחוב,

אם נחדול לדקה להניע אותה,

ונעשה שיהיה לנו טוב?

בואו נחשוב. ננסה לדמיין.

נתבונן חשופים מביקורת,

ברעיון המארגן.

שטוען, שהאדם העובד,

משעבד, את העולם למרותו.

אולי בעצם האדם הוא עבד,

והעולם משעבד אותו?

האם נבראנו על מנת ליצור ערך,

הניתן למדידה כלכלית?

ואם הכסף אמור לעבוד בשבילנו,

למה הוא זה שלמעשה מחליט?

 

ההון קובע. בקול דממה דקה.

שהעוצר שוקע. שמעצור הוא מצוקה.

ההון שולט, מכתיב, מכווין,

מסביר, משביע, מסדר,

בני האדם הם עצירים בכלא,

ואותו ההון הוא הסוהר.

ואין ברצוני לרמוז,

שכסף הוא רע

או שעלינו לדרוש מעצמנו

לחזור לגור במערה.

בסך הכל, רוצה לשאול,

האם יש מטרה?

לריצה שלא נגמרת,

למהירות הדהרה?

וגם, האם הותרנו מקום, ליצירה?

לעונג, לפלא, לקדושה ולשירה?

אם רק נשב ונתבונן באש,

התיגמר הבערה?

התיכבה המדורה?

והאם, למען השם,

זה יהיה כל כך נורא?

האם יש לנו באמת בחירה?

מי החליט שלעצור זה רע?

הכל התחיל כשאלוהים ברא.

ומאז גן העדן, נידון האדם,

לצרה אחרי צרה אחרי צרה.

סיפור לא משהו. אז למה אנחנו,

מאמינים, שכך אכן קרה?

 

מה יקרה אם כולנו, נעצור לרגע,

ונכיר באמת המרה,

שאין סיבה ואין תכלית,

מלבד זו שהאדם מחליט,

שהיא הסיבה לקיומו,

ועל פיה הוא מארגן את עצמו,

באופן שיתאם את תפישת עולמו,

והנה אנחנו כאן. עמוק בתוך הבלגן.

ממשיכים לרוץ בהיסטריה.

אז אני שואל לאן?

 

לאן אנחנו רצים, בשם האלות כולן

מה עוד אנחנו רוצים, מעצמנו, ומהזמן,

שאנו נאחזים בו, כאחוזי טירוף דלוקים,

ממשיכים לזוז ללא הרף, לנוע לא מסופקים,

מדוע אנחנו לא פשוט מפסיקים,

עוצרים הכל, ולו לרגע קט?

מה יקרה אם נוריד את הרגל מהגז,

אפילו רק מעט?

אני לא אומר לוותר על הכל.

הקידמה היא בסדר גמור.

זה טוב וחשוב שיש לנו את כל זה.

אבל מה הוא המשך הסיפור?

האם גורלנו גזור, קבוע וברור?

לעד לרוץ בלי להגיע, עד שהמוות ישיגנו,

ואל חיקה של אמא אדמה נחזור?

או שאולי, נוכל לזכות שוב בחיינו,

אם נאמין שזה בסדר, וכולנו רגע נעצור?

עכשיו זה הזמן לבחור.

במקום להתעסק בקומפוסט, מתעסקים בקקי

"בובר: האם יש לנו (לציונות) עוד 'לשם'? אמרנו 'גאולה', 'גאולת האדמה', 'גאולת העבודה'. אמרנו אפילו לפעמים 'גאולת האדם בישראל'. שורשו של הדבר היה מושג שבאמונה, אבל נטלנו ממנו אותו יסוד. אמרנו לגאול את האדמה והתכוונו – לעשותה אדמת יהודים. אדמת יהודים לשם מה?

בן-גוריון: להוציא לחם מן האדמה! בובר: לשם מה? בן-גוריון: בשביל לאכול! בובר: לשם מה? בן-גוריון: מספיק! בובר: אני שואל – לאכול לשם מה? אני שואל – לחיות לשם מה? לא די לחיות. הרי כולנו יודעים, שבחיי היחיד אין די בזה. היחיד יודע שצריך 'לשם', לא סתם לחיות. אלא כשהמדובר הוא בקבוצה, בעם, מיד משתנה הדבר. אומרים – עם חי למען עצמו. אני שולל את הדבר הזה." (מתוך "תקווה לשעה זאת")

חבר שאל אותי לפני כמה ימים, למי אני מתכוון להצביע. עניתי שאין לי מושג. ואכפת לי, אני רוצה שיהיה לי מושג. אני רוצה שיהיה לי למי להצביע. אבל נדמה שכל מי שמתמודד/ת עסוק בתדמית ובקידום אישי, ואין בכלל דיבור על הדברים החשובים באמת.

שמעתםן פעם פוליטיקאי/ת שמדבר/ת על תכנון ומחשבה קדימה? על התבוננות מחדש באתגרים העומדים לפנינו, ומציאת שיטות חדשות לפתרון בעיות? אני לא שמעתי. אבל ראיתי שכולם רבים ומכפישים אחד את השני כמו ילדים בגן חובה. כאילו כל מה שמשנה זה מי מעליב את מי ולא מה לעזאזל עושים כדי שיהיה סבבה לחיות כאן.

לדור שהקים את המדינה היה תפקיד ברור. לבנות אותה. לדור שאחריו היה גם תפקיד ברור ומובן – לבסס את השלטון היהודי בארץ ישראל ולהקים פה תשתיות למדינה מתקדמת. לדור השלישי, שהוא הדור שלנו, כבר אין תפקיד ברור במפעל בניית הארץ, וזה בא לידי ביטוי במנהיגות הפוליטית שלנו. אם פעם ראשי האומה היו מתווכחים על גורל הארץ, היום מתווכחים על מי מקבל יותר לייקים. זוכרים את בן גוריון, שהלך לגור בצריף בנגב כי האמין בדרך שלו? אז ביבי ושלושת הבתים שלו. זה ההבדל. ואני לא אומר שביבי אשם, אני חושב שהפוליטיקה היא המראה של המדינה, ומה שמשתקף בעליונים זה מה שקיים בתחתונים. פעם אנשים האמינו בגאולת הארץ, היום אנשים מאמינים בגאולת עצמם. מה נשתנה? זו שאלה שעלינו לשאול את עצמנו, בכל יום שבו אנחנו רוצים לצאת מעבדות לחירות. לדעתי, מה שנשתנה זה שהשגנו את היעדים שלנו, ולא השכלנו להציב יעדים חדשים. מה שקרה זה שמיצינו את תוחלת החזון הישן שלנו, ולא ידענו שצריך לעדכן אותו ולהציב חזון חדש. ביחד. כדי שנדע, לאן אנחנו הולכים, לאן אנחנו רוצים להגיע, מה המטרה של כל הדבר הזה, שנקרא מדינת ישראל.

"העולם לא ישתנה על ידי תוכניות חדשות, הוא ישתנה על ידי אנשים עם חזון חדש" דניאל קווין

הבעיה היא שהדור שמנהל את המדינה כרגע, הוא כולו פוסט טראומתי בהכחשה. והדור שלנו בהתמודדות. אז אנחנו מנסים לעבוד על הבעיות שלנו ולפתור את העניינים האישיים שלנו, וככה נמנעים ככל האפשר מלקחת על עצמנו גם את הבלגן שהדור הקודם עושה, בעוד שהדור ההוא עסוק בלהדחיק רגשות ולהתעסק בכל מה שיעזור לו לא להתמודד עם הטראומה. אז אם אפשר לבנות ולהרוס ולריב ולהילחם עם כל העולם- יופי. העיקר שלא נצטרך לשבת רגע בשקט עם הזכרונות מהמלחמה או מבית אבא.

אני יודע שאני נוגע פה בנקודה רגישה, אבל אין מה לעשות. עד שלא נעשה שלום בין דורי פה, או לפחות נפתח את הקופסת פנדורה הזאת, לא נתקדם לשום מקום. בסופו של יום, כל פעולה מונעת מניסיון לענות על צורך כזה או אחר. אז כל עוד הצורך בקבלת אישור מדמות הורה מפעיל אותנו, והפחד מהרגשות הכואבים שיושבים בבסיס של כל זה זה מה שמניע אותנו, המדינה שלנו נראית ומתנהלת בהתאם. ואנשים עדיין מתווכחים על גנץ או ביבי, לפיד או גבאי, כחלון או בנט, כאילו זה לא עוד בדיוק מאותו הדבר.

אני עדיין מחכה לשמוע פוליטיקאים מדברים על מה הם מתכוונים לעשות. ולא, "למחוץ את החמאס" או "להוריד את יוקר המחיה" זה לא מה שהם מתכוונים לעשות. אלה סיסמאות ריקות מתוכן. דברים לעשות זה נגיד קומפוסטר בכל גן ילדים, שיקום נחלים והשבת האיזון לטבע, מציאת דרכי טיפול בפסולת (למשל מתקנים להפקת חשמל מהגזים שנוצרים באתרי הטמנה), התמודדות עם שינויי אקלים ופיצוץ אוכלוסין. ועוד מלא דברים שאפשר לדבר עליהם ולקדם אותם בצורה שמעודדת שיתוף פעולה בין האזרחים ברמה המקומית, כי זאת הדרך היחידה להוביל לסיום הסכסוך. תחשבו שהיו מחליטים של שיקום הירדן הדרומי כתכנית משותפת לישראל ולירדן, למשל. במקום זה מזרימים חופרים תעלה ושמים בה צינור כדי להוביל חמישים מיליון קוב מים מהכינרת לירדן כל שנה.

בינתיים, הפוליטיקאים ממשיכים להתעסק בשטויות, להאשים זה את זה בפחדנות, ולחרחר מלחמה. זאת לא תופעה מקומית, כמובן, אבל אני כרגע אזרח מדינת ישראל, ולכן זה מה שמעסיק אותי. הייתי רוצה לשמוע פוליטיקאים שמדברים על ביזור משק האנרגיה, על ייעור של בקעת הירדן, על תכנית מצוינות אקדמאית שבה מוכשרים חוקרים בשילוב תחומים ומטרתם לחשוב על פתרונות יצירתיים לאתגרים שעומדים בפני המדינה בעשרים השנה הבאות. אין לי בעיה שיתמכו גם בתלמידי תורה, רק שילמדו אותם שאלוהים אמר שעלינו לשמור ולטפח את הארץ הזאת, ולא למלא אותה בכוסות חד פעמיות בכל פעם שאנחנו יורדים לעשות מנגל על שפת הכינרת, שגם ככה כבר מתחת לקו האדום, ואנחנו ממשיכים להשתין במי שתייה.

באמת, יש פה עולם שהולך ומסתבך, ובכל רחבי הגלובוס מבינים את זה. הדור שאוחז בשלטון במדינת ישראל עדיין חי בסרט של טובים ורעים, ערבים ויהודים, והוא מצליח להשליט ולהנציח את הנראטיב הזה בקרב חלקים גדולים מהציבור. אבל יש דור חדש, גלובאלי, שמבין שהאתגרים הם בין לאומיים, שיש שינויי אקלים שדורשים התייחסות, שגלי ההגירה מאפריקה קשורים לזה, ושהעולם צריך להתאחד כדי להתמודד עם הצרות שדרך החיים שלנו הכניסה אותנו אליהן.

ואני רוצה לפנות רגע למי שכבר מבינ/ה את זה, אבל מרגיש/ה שזה בלתי אפשרי להסביר. אני יודע שזה נושא מסובך, ושלפעמים לדבר על זה מרגיש כבד ומייאש, אבל בואו נעשה את זה פשוט יותר. בואו נדבר על חוסר ההיגיון במילים שכולם יכולים להבין. בואו פשוט נסביר לאנשים שאנחנו ממשיכים לחרבן במי שתייה בזמן שאנחנו מתפילים מי ים כדי שיהיה לנו מה לשתות.

 

פוליטיקת הילד הפנימי, או – למה ביבי לפעמים נשמע כמו גננת

למה הפוליטיקאים מתנהגים כאילו הציבור הוא ילד בן ארבע, ואיך זה קשור לפער הדורות, ולתפיסה של תקשורת, מנהיגות ושיח ציבורי? אני שמח ששאלתם.

ככל שאדם מופעל יותר על ידי טריגרים רגשיים, כך הוא פחות רציונלי, יותר אימפולסיבי, שזה אומר, שהוא מופעל יותר מהאמוציות, מהרגשות הראשוניים והבסיסיים, מהמוח הקטן של הזוחלים, אם תרצו. המוח הקטן הוא זה שנועד לשמור עלינו במקרי סכנה ברורים על ידי פחד, אנדרנלין ואינסטינקטים. אם הוא מופעל, שאר המערכת משועבדת, וכל החוכמה של הבנאדם לא תעזור לו. אז נניח מצליחים ליצור משוואה ששמאל שווה ערבים וערבים שווה טרור וסכנת מוות. מכאן והלאה בכל פעם שהאדם יתקל ברעיון "שמאל" הוא ייבהל וינוס לכיוון השני. ביבי הבין את זה מזמן, וביסס על זה את הקריירה הפוליטית שלו. בעקבותיו הלכו רבים מהפוליטיקאים הישראלים, בעיקר בימין ובמרכז.

ניתן לראות את האפקט של התופעה בקמפיין הבחירות הנוכחי. המסרים מתמקדים במי חזק ומי חלש, ולא במי ינהל פה את המדינה ומה התכנית שלו למען השם. וזה עניין של דורות. לא סתם פייגלין מדבר על תוכניות ועל רעיונות, כשהוא פונה לחילונים עד גיל 35, שכנראה לא היו הולכים להצביע למישהו אחר. ולמה? כי כל האחרים מדברים אל הרגשות, וחילונים צעירים זה ציבור שרוצה להאמין שהוא נאור ורציונלי. למרות שאם הוא היה כזה, כנראה היה מצביע מרץ. או עבודה. פשוט כי הם מייצגים את האינטרסים ואת הערכים של הציבור החילוני הצעיר. אבל גם הציבור הזה נפל למלכודת של התעמולה לילד הפנימי.

ביבי, ומירי רגב, ואורן חזן, ובנט ושקד ויאיר לפיד ובני גנץ, הם כולם מדברים אל הציבור הרחב במסרים פשוטים, רדודים, שחוזרים על עצמם בלי להגיד כלום. בדיוק כמו שמדברים ילדים בגן חובה, בסיסמאות שיש להן אפקט רגשי מצטבר. אם יכעסו על הילד כשהוא יכנס עם בוץ הביתה, וישבחו אותו כשהוא יכריז שישראל היא מדינה יהודית בתוקף ההבטחה ההיסטורית של אלוהים לעמו, הוא ילמד שימין זה חזק ושמאל זה מסוכן. סליחה, להוריד נעליים לפני שהוא נכנס לגן.

בכל אופן, מה שמעניין לראות, זה שגם בסיקור התקשורתי הבדלי הדורות נוכחים. מי שמסתכל על גב האומה, רואה שההומור הולך ומתדרדר, הפאנצ'ים חוזרים על עצמם, ועל אף הביקורת ששליין והחבר'ה מעבירים על היחס לציבור, הם עושים את אותו הדבר. כמה כבר אפשר לשמוע על הצעקות של שרה והחשפניות של יאיר? כאילו אין מספיק על מה לדבר, חוזרים פעם אחר פעם לאותה רדידות קומית. לעומתם, התכנית של תם אהרן מצליחה להיות חדה וביקורתית, מלאה הומור עצמי, ועדיין להישאר רצינית וביקורתית בצורה נוקבת, ולדבר על הדברים בעומק הראוי לסאטירה בועטת. לדעתי, זה כי תם אהרן שייך לדור אחר, שמצפה מנבחרי הציבור להתייחס ברצינות לעבודה שלהם. שליין, לעומתו, מצפה מנבחרי הציבור להיות דמויות שמייצגות ערכים ראויים. וזה ההבדל הבין דורי.

דור אחד שמאמין שאם רק יתנו לאנשים ראויים את המושכות, הם ינהגו את העגלה בכיוון הנכון. ודור צעיר יותר, שלא מתעסק בפוליטיקה פרסונלית, אלא רוצה שנדבר על מה אנחנו עושים עם הבעיות שניצבות לפנינו כאומה. דור קודם שמבחינתו תפקידה של העיתונות הוא להעביר ביקורת, ודור חדש שרואה את עצמו כאחראי גם להציע פתרונות. בגב האומה צוחקים על מיקי חיימוביץ' שחסר לה ברזל כי היא צמחונית, זו רמת ההומור של התכנית הזו, ותם אהרן צוחק על עצמו שהוא תימני. זה ההבדל.

המציאות משתנה לנו מול העיניים, ונכון שנדמה שהייאוש מנצח, אבל בשמאל מתחילים להבין את זה. יש כאן ציבור שלם שנהיה אדיש כי אין לו סבלנות לשטויות האלה, והוא רוצה לשמוע מישהו שלוקח את התפקיד שלו ברצינות, מציע הצעות אופרטיביות לאיך אנחנו יכולים לצאת מהברוך הזה, שאליו נכנסנו בעשר שנות שלטון נתניהו. בזמן הזה ראש הממשלה מפרסם סרטון שמבוסס על מעשה בחמישה בלונים, כדי להתנער מהאשמות נגדו על שוחד. למה הוא עושה את זה? כי הוא יודע שאם כל האינטליגנציה והתיחכום של הציבור הישראלי, בסוף מי שבוחר זה הילד הפנימי של כולנו, והוא לא אוהב נתונים ועובדות וחישובים, הוא רוצה לדעת מי הרעים ומי הטובים.

כשההורים שלי היו בגילי, הם ידעו שאם הם יעשו מה שצריך, ילכו לעבוד ויתנהגו יפה, יהיה להם בית, הם יוכלו לגדל ילדים בביטחון יחסי, וכשהם יתבגרו תהיה להם פנסיה מכובדת. אני לא יודע אם אי פעם אני אוכל לקנות בית במדינה הזאת, על פנסיה שתחזיק לי עד שאזדקן אני בכלל לא חולם, כי גם אם אצבור מספיק ממנה, יבוא איזה טייקון ויהמר על הכסף הזה, ויקבל תספורת כשיפסיד את הכסף שלנו. ולגבי לגדל ילדים, אני לא בטוח שיישאר להם עולם לגדול בו. ואני יודע שזה נשמע קצת קיצוני ואולי דרמטי אבל היי, צריך להיות קיצוניים כדי לקבל קצת תשומת לב ציבורית במדינה הזאת. אז אני רק משחק את המשחק. או שאני באמת מתכוון לזה?

תחשבו בעצמכםן. ואם אהבתןם, אני אשמח שתשתפו את הפוסט הזה, או כמו שאומרים אצלנו בתנועת הקיימות – תעבירו את זה הלאה. תודה וברכות.