עצירה – שירה

מה יקרה אם כולנו, פשוט נעצור,

ולו לרגע קט?

לא נצעק, לא נמחה, לא נחפור,

רק ננוח, אפילו לקצת?

האם הסדר המוכר והטוב,

ייפול מעל כנו?

האם העדר ההולך ברחוב,

יתחיל לתהות על קנקנו?

מה יקרה למכונה המשומנת,

של כלכלת ההמונים והחוב,

אם נחדול לדקה להניע אותה,

ונעשה שיהיה לנו טוב?

בואו נחשוב. ננסה לדמיין.

נתבונן חשופים מביקורת,

ברעיון המארגן.

שטוען, שהאדם העובד,

משעבד, את העולם למרותו.

אולי בעצם האדם הוא עבד,

והעולם משעבד אותו?

האם נבראנו על מנת ליצור ערך,

הניתן למדידה כלכלית?

ואם הכסף אמור לעבוד בשבילנו,

למה הוא זה שלמעשה מחליט?

 

ההון קובע. בקול דממה דקה.

שהעוצר שוקע. שמעצור הוא מצוקה.

ההון שולט, מכתיב, מכווין,

מסביר, משביע, מסדר,

בני האדם הם עצירים בכלא,

ואותו ההון הוא הסוהר.

ואין ברצוני לרמוז,

שכסף הוא רע

או שעלינו לדרוש מעצמנו

לחזור לגור במערה.

בסך הכל, רוצה לשאול,

האם יש מטרה?

לריצה שלא נגמרת,

למהירות הדהרה?

וגם, האם הותרנו מקום, ליצירה?

לעונג, לפלא, לקדושה ולשירה?

אם רק נשב ונתבונן באש,

התיגמר הבערה?

התיכבה המדורה?

והאם, למען השם,

זה יהיה כל כך נורא?

האם יש לנו באמת בחירה?

מי החליט שלעצור זה רע?

הכל התחיל כשאלוהים ברא.

ומאז גן העדן, נידון האדם,

לצרה אחרי צרה אחרי צרה.

סיפור לא משהו. אז למה אנחנו,

מאמינים, שכך אכן קרה?

 

מה יקרה אם כולנו, נעצור לרגע,

ונכיר באמת המרה,

שאין סיבה ואין תכלית,

מלבד זו שהאדם מחליט,

שהיא הסיבה לקיומו,

ועל פיה הוא מארגן את עצמו,

באופן שיתאם את תפישת עולמו,

והנה אנחנו כאן. עמוק בתוך הבלגן.

ממשיכים לרוץ בהיסטריה.

אז אני שואל לאן?

 

לאן אנחנו רצים, בשם האלות כולן

מה עוד אנחנו רוצים, מעצמנו, ומהזמן,

שאנו נאחזים בו, כאחוזי טירוף דלוקים,

ממשיכים לזוז ללא הרף, לנוע לא מסופקים,

מדוע אנחנו לא פשוט מפסיקים,

עוצרים הכל, ולו לרגע קט?

מה יקרה אם נוריד את הרגל מהגז,

אפילו רק מעט?

אני לא אומר לוותר על הכל.

הקידמה היא בסדר גמור.

זה טוב וחשוב שיש לנו את כל זה.

אבל מה הוא המשך הסיפור?

האם גורלנו גזור, קבוע וברור?

לעד לרוץ בלי להגיע, עד שהמוות ישיגנו,

ואל חיקה של אמא אדמה נחזור?

או שאולי, נוכל לזכות שוב בחיינו,

אם נאמין שזה בסדר, וכולנו רגע נעצור?

עכשיו זה הזמן לבחור.

מודעות פרסומת

שאיפה לחירות או סטלה רעה – למה אני מפחד ממשה מפייגלין וחושב שהוא משיחיסט ולא המשיח?

למה אני מפחד מפייגלין? טוב ששאלתם.

אמ"לק: מצד אחד, אני חושד שהרעיון בסיפוח השטחים הוא כוח עבודה זול. מצד שני, אני מאמין שאם באמת יוקם בית המקדש, והכוהנים יקטירו בו מיני בשמים, אולי באמת תהיה פה ליגליזציה.

ולמי שמעוניינ/ת להעמיק" אני מפחד מפייגלין, כי:

הוא פנאט דתי, כלומר באמת מאמין שאלוהים איתנו. מה שגורם לו להגיד דברים כמו "חותרים לשלום באמצעות ניצחון על אויבינו", ולחלום על החלת הריבונות הישראלית בכל השטחים הכבושים, תוך "גירוש והכחדת כל מי שינסה להילחם" ומתן מעמד לא שווה למי שיסכים להישאר ולהיכנע. זה לא שלום, זה אימפריאליזם. אבל עזבו רגע מה זה. איך הוא בטוח שננצח, כי אלוהים בצד שלנו?

הוא פנאט כלכלי, שמאמין בכוחו של השוק החופשי לסדר את הכל. זה גם סוג של אמונה דתית שמצפה מאיזה כוח עליון לעשות פה סדר, ותמיד תהיתי אם בעצם היד הנעלמה היא ידו של האלוהים. אבל אין שוק חופשי, יש פה שלטון של תאגידים, בעלי הון ובעלי אינטרסים.

ובנוסף לשני אלה, הוא דמגוג שימכור מה שיקנו בשביל לקבל כוח. שזה נכון לגבי כל הפוליטיקאים, רק שהוא מוכר את התדמית ההפוכה וזה עובד לו, וזה מפחיד אותי כי זה מראה לי כמה הכמיהה לשינוי חזקה פה, ועד כמה אנשים מוכנים להתעלם מדברים כדי להשיג בדלי תקווה. מה שאומר שכל עוד הוא יבטיח חופש, לאנשים לא אכפת שהחופש הזה הוא על חשבונם של אחרים, ומושג בכוח.

ומצד tjs תמיד אמרתי שרק ליגליזציה תביא שלום, והוא באמת מאמין בליגליזציה. uאולי אחרי שיהיה מותר לעשן פה חופשי, אף אחד כבר לא ירצה לגרש את כל הערבים מכאן. מצד שני, יש לי חשש לא מבוסס, שהתכנית האמיתית של פנאטיות דתית כלכלית במזרח התיכון, היא לבסס פה את העבדות מחדש, כשהערבים משרתים את היהודים בשם השוק החופשי והריבונות הישראלית, ולראייה את זכויות הקניין שלהם פייגלין מבטיח לשמור. הרי צריך שיהיו גם צרכנים.

הוא טוען שאי אפשר לכפות דת על אזרחים בזמן שהוא רוצה לכפות את הריבונות הישראלית על השטחים הכבושים בשם הדת היהודית. יש פה סתירה. ומדהים אותי שכל כך הרבה אנשים פשוט מתעלמים מהדואליות הבסיסית שבמצע שלו – מצד אחד ליברליזם וחופש והפרדת דת ומדינה, ומצד שני שימוש בכוח צבאי כדי להכיל את השלטון על כל מי שלא יהודי באזור שלנו. אם המדינה לא דתית אז למה לגרש ערבים? אם המדינה לוקחת בכוח את מה ששייך לה, וזה שייך לה כי אלוהים אמר, אז מה עשינו בזה? זה הכי דתיים. מעבר לזה, תמיד מפתיע אותי הקשר בין קפיטליזם קיצוני ופנאטיות דתית. אבל כנראה שצריך את אלוהים בשביל להאמין ביד נעלמה שעושה בהכל סדר בסוף.

מעניין גם לחשוב על זה שמצד אחד הוא מצהיר על הרצון להגדיל את כוחה של הריבונות המדינית, ומצד שני מדבר על הגדלת החופש לאזרח. אולי זה רק אני, אבל ריבונות מדינית היא הפוכה מחופש הפרט, להבנתי לפחות. אלא אם כן חופש הפרט הוא ליהודי סגולה בלבד. להלן ציטוט לדוגמה שהוא חלק מהתוכנית המדינית מתוך המצע של מפלגת זהות, באתר המפלגה:

שלב ראשון: יבוטלו הסכמי אוסלו ויוחזר המצב המשפטי למצבו הקודם לאוסלו. שלב שני: למחבלים תוצע נסיגה בלא שפיכות דמים, בדומה לנסיגת אש"ף מלבנון ב-1982. שלב שלישי: צה"ל ישתלט מחדש על השטח כפי שידע לעשות במבצע "חומת מגן", ומדינת ישראל תחיל את ריבונותה המלאה על כל חלקי הארץ. שום גורם מלבד צה"ל, משטרת ישראל והאזרחים המורשים לכך (ראה לעיל "נשיאת נשק") יישא נשק בין הים לירדן.

אני לא יודע איך "למחבלים תוצע נסיגה ללא שפיכות דמים" ומיד לאחר מכן "צה"ל ישתלט מחדש על השטח" יכול להתפרש מלבד גירוש והריגה של מי שלא מסכים ללכת. ואם זה לא מספיק, אז "הנחות היסוד של התכנית המדינית הן: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית."

אני חושב שהוא רוצה לגרש ערבים כי הוא מאמין בעליונות הגזע היהודי, והוא מכיר בעובדה שיש פה מלחמה על קרקע ומשאבים. נכון, הוא רק קורא לזה תורת ישראל ולא עליונות הגזע היהודי. אבל הרי כתוב בתורה שאלוהים בחר בנו להיות העם הנבחר ולכן אנחנו טובים מכל העמים.

חשוב לי לציין, שאני רוצה לראות שליחי ציבור שאמונתם דומה לשלי. אין לי בעיה עם פייגלין כנציג של הציבור שלו, אני מכבד את זכותם להאמין בדרכם ואת חשיבות המגוון הפוליטי. אבל פייגלין, ומפלגת זהות, רק משמרים את הרדידות של השיח הפוליטי. ומה שאני מכוון אליו זה שנדבר על ערכים כעל בסיס למעשים, ברמה חברתית. אני מאמין שככה דברים יעבדו טוב יותר.

ולכן מפחיד אותי שאנשים שתפיסת העולם שלהם דומה לשלי, יבחרו לתמוך במישהו שהאמונות שלו שונות מהאמונות שלנו, רק כי אין להם אלטרנטיבה. אני חושב שזה מוביל אותנו כחברה לכיוון מסוכן וממש לא יעיל. ובאמת שהייתי שמח לתמוך בפייגלין, אל תבינו אותי לא נכון. אבל אני לא מאמין לפנאטיים דתיים, ולא משנה מה האלוהים שלהם.

פנאטיות היא אלימות, ואני מאמין באהבה, חמלה, ויצירתיות. ואני רוצה לתמוך בפוליטיקאים שמאמינים כמוני בדברים האלה, ולא מדברים על חופש בזמן שהם מאמינים שהדבר הנכון לעשות הוא לחתוך לתינוק בן שמונה ימים את הקצה של הזין, כי ככה כתוב בתורה שאלוהים אמר.

פוליטיקת הילד הפנימי, או – למה ביבי לפעמים נשמע כמו גננת

למה הפוליטיקאים מתנהגים כאילו הציבור הוא ילד בן ארבע, ואיך זה קשור לפער הדורות, ולתפיסה של תקשורת, מנהיגות ושיח ציבורי? אני שמח ששאלתם.

ככל שאדם מופעל יותר על ידי טריגרים רגשיים, כך הוא פחות רציונלי, יותר אימפולסיבי, שזה אומר, שהוא מופעל יותר מהאמוציות, מהרגשות הראשוניים והבסיסיים, מהמוח הקטן של הזוחלים, אם תרצו. המוח הקטן הוא זה שנועד לשמור עלינו במקרי סכנה ברורים על ידי פחד, אנדרנלין ואינסטינקטים. אם הוא מופעל, שאר המערכת משועבדת, וכל החוכמה של הבנאדם לא תעזור לו. אז נניח מצליחים ליצור משוואה ששמאל שווה ערבים וערבים שווה טרור וסכנת מוות. מכאן והלאה בכל פעם שהאדם יתקל ברעיון "שמאל" הוא ייבהל וינוס לכיוון השני. ביבי הבין את זה מזמן, וביסס על זה את הקריירה הפוליטית שלו. בעקבותיו הלכו רבים מהפוליטיקאים הישראלים, בעיקר בימין ובמרכז.

ניתן לראות את האפקט של התופעה בקמפיין הבחירות הנוכחי. המסרים מתמקדים במי חזק ומי חלש, ולא במי ינהל פה את המדינה ומה התכנית שלו למען השם. וזה עניין של דורות. לא סתם פייגלין מדבר על תוכניות ועל רעיונות, כשהוא פונה לחילונים עד גיל 35, שכנראה לא היו הולכים להצביע למישהו אחר. ולמה? כי כל האחרים מדברים אל הרגשות, וחילונים צעירים זה ציבור שרוצה להאמין שהוא נאור ורציונלי. למרות שאם הוא היה כזה, כנראה היה מצביע מרץ. או עבודה. פשוט כי הם מייצגים את האינטרסים ואת הערכים של הציבור החילוני הצעיר. אבל גם הציבור הזה נפל למלכודת של התעמולה לילד הפנימי.

ביבי, ומירי רגב, ואורן חזן, ובנט ושקד ויאיר לפיד ובני גנץ, הם כולם מדברים אל הציבור הרחב במסרים פשוטים, רדודים, שחוזרים על עצמם בלי להגיד כלום. בדיוק כמו שמדברים ילדים בגן חובה, בסיסמאות שיש להן אפקט רגשי מצטבר. אם יכעסו על הילד כשהוא יכנס עם בוץ הביתה, וישבחו אותו כשהוא יכריז שישראל היא מדינה יהודית בתוקף ההבטחה ההיסטורית של אלוהים לעמו, הוא ילמד שימין זה חזק ושמאל זה מסוכן. סליחה, להוריד נעליים לפני שהוא נכנס לגן.

בכל אופן, מה שמעניין לראות, זה שגם בסיקור התקשורתי הבדלי הדורות נוכחים. מי שמסתכל על גב האומה, רואה שההומור הולך ומתדרדר, הפאנצ'ים חוזרים על עצמם, ועל אף הביקורת ששליין והחבר'ה מעבירים על היחס לציבור, הם עושים את אותו הדבר. כמה כבר אפשר לשמוע על הצעקות של שרה והחשפניות של יאיר? כאילו אין מספיק על מה לדבר, חוזרים פעם אחר פעם לאותה רדידות קומית. לעומתם, התכנית של תם אהרן מצליחה להיות חדה וביקורתית, מלאה הומור עצמי, ועדיין להישאר רצינית וביקורתית בצורה נוקבת, ולדבר על הדברים בעומק הראוי לסאטירה בועטת. לדעתי, זה כי תם אהרן שייך לדור אחר, שמצפה מנבחרי הציבור להתייחס ברצינות לעבודה שלהם. שליין, לעומתו, מצפה מנבחרי הציבור להיות דמויות שמייצגות ערכים ראויים. וזה ההבדל הבין דורי.

דור אחד שמאמין שאם רק יתנו לאנשים ראויים את המושכות, הם ינהגו את העגלה בכיוון הנכון. ודור צעיר יותר, שלא מתעסק בפוליטיקה פרסונלית, אלא רוצה שנדבר על מה אנחנו עושים עם הבעיות שניצבות לפנינו כאומה. דור קודם שמבחינתו תפקידה של העיתונות הוא להעביר ביקורת, ודור חדש שרואה את עצמו כאחראי גם להציע פתרונות. בגב האומה צוחקים על מיקי חיימוביץ' שחסר לה ברזל כי היא צמחונית, זו רמת ההומור של התכנית הזו, ותם אהרן צוחק על עצמו שהוא תימני. זה ההבדל.

המציאות משתנה לנו מול העיניים, ונכון שנדמה שהייאוש מנצח, אבל בשמאל מתחילים להבין את זה. יש כאן ציבור שלם שנהיה אדיש כי אין לו סבלנות לשטויות האלה, והוא רוצה לשמוע מישהו שלוקח את התפקיד שלו ברצינות, מציע הצעות אופרטיביות לאיך אנחנו יכולים לצאת מהברוך הזה, שאליו נכנסנו בעשר שנות שלטון נתניהו. בזמן הזה ראש הממשלה מפרסם סרטון שמבוסס על מעשה בחמישה בלונים, כדי להתנער מהאשמות נגדו על שוחד. למה הוא עושה את זה? כי הוא יודע שאם כל האינטליגנציה והתיחכום של הציבור הישראלי, בסוף מי שבוחר זה הילד הפנימי של כולנו, והוא לא אוהב נתונים ועובדות וחישובים, הוא רוצה לדעת מי הרעים ומי הטובים.

כשההורים שלי היו בגילי, הם ידעו שאם הם יעשו מה שצריך, ילכו לעבוד ויתנהגו יפה, יהיה להם בית, הם יוכלו לגדל ילדים בביטחון יחסי, וכשהם יתבגרו תהיה להם פנסיה מכובדת. אני לא יודע אם אי פעם אני אוכל לקנות בית במדינה הזאת, על פנסיה שתחזיק לי עד שאזדקן אני בכלל לא חולם, כי גם אם אצבור מספיק ממנה, יבוא איזה טייקון ויהמר על הכסף הזה, ויקבל תספורת כשיפסיד את הכסף שלנו. ולגבי לגדל ילדים, אני לא בטוח שיישאר להם עולם לגדול בו. ואני יודע שזה נשמע קצת קיצוני ואולי דרמטי אבל היי, צריך להיות קיצוניים כדי לקבל קצת תשומת לב ציבורית במדינה הזאת. אז אני רק משחק את המשחק. או שאני באמת מתכוון לזה?

תחשבו בעצמכםן. ואם אהבתןם, אני אשמח שתשתפו את הפוסט הזה, או כמו שאומרים אצלנו בתנועת הקיימות – תעבירו את זה הלאה. תודה וברכות.

אין שלום. אין ביטחון. מישהו עושה מזה כסף.

אני לא רוצה לדבר על עזה.
אני רוצה לדבר על הממשלה שלי.
(זהירות וסליחה, פוסט פוליטי.
מבטיח לסיים לכתוב וללכת לנחל להרגע)
 
בשבועות האחרונים, כולם מדברים על חמאס, וכמעט אף אחד לא מדבר על ביבי. המהלך המבריק הזה, שעובד פעם אחר פעם לראש הממשלה, מאפשר לו לגרום לך, שקורא עכשיו את הפוסט, להתעצבן עלי עוד לפני שהתחלתי, כי "מה אני מצדיק את הערבים המחבלים החמאסניקים שם שאשמים בעצמם במצב שלהם ימח שמם."
 
אז זהו, שלא. אני לא מצדיק אותם. אני לא מתעניין במה הם עושים.
אני שואל את עצמי, כמו שלמדתי לאורך השנים שיעיל לעשות-
מה האחריות שלי?
מה ביכולתי ללמוד מהמצב?
ומה כדאי לי לעשות כדי לשנות אותו לטובתי?

למה? כי אני אחראי על המציאות שלי, תמיד.

מי שלא מסכימ/ה עם המשפט האחרון, יכול/ה לעבור הלאה.
לא באתי לשכנע באמיתות רוחניות, ואין לי כוונה להתווכח עליהן.
הן נכונות עבורי, לא עבור הקולקטיב, ואני לא מתיימר לדעת מה טוב ונכון עבור האחר.
 
מי שכן מסכימ/ה עם המשפט הזה, יכול/ה לשאול את עצמו/ה-
האם כשאני נגרר/ת לויכוחים על חמאס ועל עזה, אני לוקח/ת אחריות או משליכ/ה אותה? האם כמדינה יש לנו אחריות מלאה על מצבנו? האם כאזרח/ית אני עושה את המירב על מנת ליצור לעצמי מציאות שאני רוצה לחיות בה? האם הויכוח הפוליטי ברשתות החברתיות משרת אותי?
 
שאלות לא פשוטות. ויש מלא מה לכתוב עליהן,
אבל כאמור, אני רוצה לכתוב הפעם על הממשלה.
אז כמה מילים על המדיניות הפוליטית של נתניהו:
 
רוה"מ מאמין בכל ליבו שהמטרה העיקרית של הממשלה היא להפחית ככל הניתן את המעורבות הציבורית בהתנהלות הכלכלית, על ידי מתן יד חופשית לבעלי ההון ולשוק החופשי, והעברת הכוח מבעלות ציבורית לידיים פרטיות. זאת גישה אידיאולוגית ופוליטית, הרבה יותר משהיא תפישה כלכלית. ולכן, כשמדברים על המצב בעזה, על קיפאון התהליך המדיני, על המלחמה המתמשכת עם חמאס, ועל כל הדברים האלה, חשוב לזכור שזה לא שישראל לא עושה כלום או נמנעת. המדיניות היא אקטיבית, והיא משמעותית, רק שהיא מתמקדת בדברים אחרים מאלה שהדיון הציבורי מתעסק בהם.
 
כולם יודעים על החקירות של ביבי, ושל שר הביטחון, אביגדור ליברמן. אבל משום מה, בשבוע האחרון כל הפיד שלי מלא בדיבורים על עזה ועל החמאס, על איך שם המנהיגים לוקחים את כספי התרומות לכיסיהם הפרטיים, ואף אחד לא מדבר על הבת של ליברמן ועל הבנדוד של ביבי. למה? כי שיח פוליטי הוא תמיד רגשי לפני שהוא לוגי, ואנחנו כולנו מופעלים רגשית בקלות רבה, במיוחד על ידי מי שיש לו גישה לאמצעי התקשורת, ואפשרות הכוונה של השיח הציבורי הכללי.
 
מה אני אומר פה בעצם?
  1.  ממשלת ישראל פועלת בצורה אקטיבית להמשך הסכסוך.
  2. זה משרת אינטרסים פוליטיים וכלכליים שאנחנו לא בהכרח מודעים אליהם,
    ולא בהכרח מותר לנו לדבר עליהם. אני אחזור לזה תכף.
  3. בכוונה אסטרטגית פוליטית,
    הדיון הציבורי בנושאים קשים מוסט ככל הניתן לפסים רגשיים ואישיים,
    במקום לדבר על פרקטיקות.
  4. אנחנו (השמאל הישראלי) מודעים לזה, ובכל זאת נגררים לשם.
  5. השאלה האם ישראל אשמה או לא, היא לא שאלה רלוונטית.
  6. בכלל, שיח האשמה הוא תחליף הדחקתי לשיח של לקיחת אחריות.
  7. מי שמבינ/ה ומסכימ/ה עם שני הסעיפים הקודמים,
    חובתו/ה המוסרית היא להפסיק לשתף פעולה עם המהלכים האלה,
    ולהזכיר באופן אקטיבי למי שיכול/ה לשמוע ולהבין –
    השיח צריך להשתנות לשיח של לקיחת אחריות,
    הצעת פתרונות ויישומם, והתפתחות אישית ותודעתית.
 
אוקיי. אז בואו נדבר רגע על האינטרסים הנסתרים שבסיפור.
בטוח שיש כאלה שאני לא מכיר, ויש דברים שאטעה בהם.
השאלה כאן מבחינתי היא על מה אנחנו לא מדברים ולמה,
ופחות מה העובדות המדויקות שעליהן אפשר להתווכח,
כי אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היא האמת,
רק מה היא דעתו/ה. על סמך מה שקראנו ולמדנו באינטרנט.
 
(נכון, ישנם כאלה שהיו בעזה וראו דברים מקרוב, זה לא אומר שהם ישבו עם בעלי חברות ביטוח, יצרני נשק, ופוליטיקאים מקומיים בישיבות. לא שאני אומר שחברות ביטוח הן האויב האמיתי, רק נותן דוגמה להמחשה.)
 
כשאני מסתכל על המצב הפוליטי מדיני בין ישראל לעזה ספציפית, ובאופן כללי על המצב במזרח התיכון, אני מנסה לשאול את עצמי איזה אינטרסים נפגשים פה.

למי יש אינטרס בסיום הסכסוך, ולמי יש אינטרס בהמשכתו?
 
ובכן, ברור שלציבור הישראלי ולציבור הפלסטיני יש אינטרס מובהק לסיים את הסיכסוך הזה.
הוא לא משרת אף אחד מאיתנו. אז למי יש אינטרס להמשיך אותו? על פוליטיקאים בשני הצדדים שמושכים לעצמם כספים מהקופה הציבורית דיברנו כבר. גם על היתרונות הטמונים למבקשים להסיט את תשומת הלב מדיונים פרקטיים על חלוקת תקציבים לויכוחים רגשים ואידיאולוגיים על שנאת הזר והאחר דיברנו. על מי פחות מדברים? אצן שתי דוגמאות, ואשמח לשמוע עוד.
 
על חברות האנרגיה, ענקית הנפט והגז, אפשר לדבר הרבה בהקשר של המזרח התיכון. אפשר לשאול מה חלקם של חיל האוויר וחיל הים הישראליים בהגנה על חיפושי גז ימיים בבעלות נובל אנרג'י ויצחק תשובה? ומה הקשר בין זה לבין המתיחות המתמשכת בין טורקיה לישראל? קפריסין מחולקת לשניים. בחלק של הים ששייך לחצי הלא טורקי, יש ויכוחים על למי שייכים אוצרות הטבע. שם ספינות של חיל הים ומטוסי חיל האוויר הישראלי מאבטחים כבר שנים חיפושי גז פרטיים, למורת רוחם של הטורקים, ובשתיקה מוחלטת של הממשלה הישראלית.
 
על חברות הנשק גם כדאי לדבר. התעשייה החזקה ביותר בישראל היא תעשייה ביטחונית, בהפרש ניכר מכל שאר התעשיות. לכל מפעל חברה שמייצרת דברים יש כמה מחלקות, בדרך כלל, המחלקה שמוציאה הכי הרבה ומכניסה (כביכול) הכי פחות, היא מחלקת המחקר והפיתוח. עכשיו, כדאי לנשום עמוק, כי מה שאני הולך לכתוב כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל בהחלט יקפיץ ויאתגר- רצועת עזה היא מעבדת המחקר והפיתוח בתנאים אמיתיים הגדולה ביותר בעולם ככל הנראה. תחשבו על זה. המקום שהוא גיהנום לאנשים שחיים בו, ולחיילים שנלחמים בו, הוא גן עדן עבור יצרני נשק ושאר תעשיות לוחמה. איפה אפשר לבדוק ולבחון איזה כלי נשק שרוצים בלי שלמישהו יהיה יכולת להגיד משהו על זה?
 
כן. אני אעצור כאן, כי אני מרגיש שנתתי מספיק כיוונים למחשבה,
ושהגעתי לסף יכולת הריכוז גם של מי שקוראים טקסטים ארוכים.
 
אני רוצה לסכם, ולומר ככה:
 
– השאלה היא לא אם עזה / חמאס אשמים.
השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות שלנו.
 
– לראש ממשלת ישראל ולשריו יש אינטרס מובהק שנדבר על עזה.
האינטרס שלנו הוא לדבר על מי ששולט בנו ומוביל את המדינה שלנו, ועל למה לעזעזל אנחנו עדיין מתמחים במלחמה ובכלי נשק, כשיש לנו אפשרות כמדינה להיות בראש המירוץ העולמי לפיתוח בר קיימא?
 
– לחברות הנשק והאנרגיה יש אינטרס ברור שלא נדבר עליהן. לאזרחי עזה, לעומת זאת, יש אינטרס ברור בפיתוח של אמצעים להשגת משאבים ברמה המקומית והביתית, כמו פאנלים סולאריים, מתקני התפלת מים מהלחות שבאוויר, מערכות שהופכות פסולת אורגנית לגז בישול, ועוד.
 
– השמאל הישראלי ממשיך להיות מובל ולהפסיד בויכוחים ובדעת הקהל, כי במקום להציע את הפתרונות הרבים שאנחנו מכירים (ראו סעיף קודם) אנחנו נכנעים פעם אחר פעם למניפולציות הרגשיות שעושים עלינו.
 
– בכל סיטואציה מאתגרת שמתרחשת בחיים שלי, כשאני מצליח לראות את הפרספקטיבה הגבוהה במקום להיות מופעל רגשית, אני מצליח יותר לפתור את הדברים לטובה, ולגדול תוך כדי. גם כאן, כשמדובר על פוליטיקה ועל עמים שלמים, אני מאמין שהשורה התחתונה זהה.
 
להתעסק במי אשם ומי לא בסדר ולמה חרא זה מספק את הצורך הרגשי שלי בהצדקה, ומהווה פורקן רגשי לכאב, לכעסים ולפחד. כשאני מצליח להתעסק במה אפשר לעשות ואיך יוצאים מזה, אני לוקח אחריות על הרגשות שלי, על הטריגרים שלי, ועל האפשרויות העומדות לרשותי, אני ומי שנמצא איתי בסיטואציה מרוויחים, כי הדברים משתנים לטובה.
 
אז אני לא אומר שכשעם וכמדינה אנחנו צריכים להתעורר על עצמנו ולהתחיל לקחת אחריות גם ברמה הרוחנית וגם ברמה הפרקטית, אבל זה רק בגלל שאני לא רוצה להגיד לאחרים מה לעשות. אני חושב שיש לנו את האפשרות, ואת האחריות, להתעורר על עצמנו ולגדול מכאן.
 
איך אמר פעם הרצל, ההוא שחזה את המדינה?
אם תרצו, אין זו אגדה.
 
וזהו. אהבה בכל, ותחי המהפכה. ברכות.