אולי די להתווכח בפייסבוק?

מכירים את זה שאתןם מצטרפיםות לשיחה רנדומלית בבית קפה או פאב עם אנשים שאינכם מכירים רק בשביל להביע את דעתכם האישית בסוגיה שלא נשאלתם לגביה? אה זה לא משהו שאנשים עושים? פשוט חשבתי שכן כי ככה מתנהגים פה בפייסבוק. ורציתי לומר משהו בנושא: דעות הן כמו חור תחת. לכולם יש ולא מנומס לדחוף אותן בפניו של אחר. תודה.

ועכשיו ברצינות:
הרשתות החברתיות השפיעו באורח עמוק על הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה, ואף יותר, על הדרך שבה היחסים הבין אנושיים מתהווים ומתעצבים. אנחנו רגילים לחלוטין להכיר אנשים דרך פייסבוק, לשוחח עם כמה אנשים במקביל בוואטצאפ, להביע עניין או אי הסכמה באמצעות אימוג'ים, וכיוצא באלה.

יש לזה צד חיובי. אנחנו נחשפים, תאורטית לפחות, למגוון של דעות ותפישות עולם. אנחנו מסוגלים להשתייך ליותר מעגלים חברתיים, ולמצוא דיוק בתחומי העניין אותם אנו חולקים עם אנשים ספציפיים. זה מאפשר לנו, אם נבחר, להרחיב את אופקינו האינטלקטואליים והחברתיים.

מנגד, המציאות הזו מעוותת עוד יותר את ההבדלים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. קרה לי כבר לא פעם שאנשים הגיבו לפוסט בפרופיל האישי שלי בטענה שהפייסבוק הוא מרחב ציבורי ומותר לכולם להביע בו את דעתם. תהיתי אם זה תופס גם בכיוון ההפוך. ואיך הם יגיבו, אם אכנס לפרופיל שלהם ואגיב על תמונה מטיול למקום אקזוטי משהו בסגנון הבא:

"אבל לטוס במטוס לארצות אחרות זה מאוד לא אקולוגי, אם היה אכפת לך מכדור הארץ היית בוחר לצאת לחופשה בטבריה. וממחזר את המגבות במלון גם, במקום לזרוק אותן לכביסה אחרי מקלחת אחת."

נראה לי שזה לא היה מתקבל בהבנה, וגם שרוב האנשים שהיו נחשפים לתגובה כזאת, לא היו מבינים בשיט מה אני רוצה לומר. ובצדק. בשיחה יש חשיבות לקונטקסט. להקשר. וכמובן גם לנימה שבה דברים נאמרים או נכתבים. לכן הערות אגב מאנשים לא מוכרים, כנראה לא יובילו אותי, או כל אחד אחר, לשנות את הדעה שלי ולהתחיל לחיות אחרת.

מצד שני, אם אני מגיב בכבוד, ומתפתחת שיחה, בהחלט יש לי אפשרות להשפיע על בנאדם אחר. זאת רק סיבה נוספת לכך שארצה להגיב לאנשים שביקשו לשמוע את מה שיש לי לומר, וכשאכתוב אשתדל לכבד את האדם שמולי ואת דעותיו, גם אם איני מסכים איתן כלל וכלל.

זה נכון כמעט לכל נושא, אגב. זה לא משנה אם מדובר בפוליטיקה, במגדר, בצמחונות, באקולוגיה, בויכוח על חיסונים, בדיון על משבר האקלים או היעדרו. יש דרך לנהל שיחה, ויש כללי נימוס בסיסיים שנועדו לעזור לנו לתקשר טוב יותר זה עם זו. אני פשוט לא אקשיב לבנאדם שמלכתחילה לא מקשיב לי אלא רק בא להראות לי כמה הוא צודק.

ואגב, הרבה פעמים הצורך הרגשי להתבטא בעניין שיש לנו עמדה מוסרית לגביו הוא רק ביטוי חיצוני לחוסר ערך עצמי שאנחנו מנסים להדחיק באותו הרגע. אני יודע מעצמי שלפעמים כשאני מרגיש חסר ערך, אני מוצא את עצמי מתווכח ביצר קלות וביתר להט. אז תחשבו פעמיים לפני שאתם משליכים את הזבל הרגשי שלכם על בנאדם שאתם לא מכירים, גם אם הוא עושה משהו שבעיניכם נתפס כאיום ונורא, כמו לאכול עוף או לא למחזר פלסטיק, או אפילו, רחמנא ליצלן, לשמוע שירים של אייל גולן.

שבוע טוב שיהיה. ותחשבו על זה. ברכות

להאמין בקסם

לפעמים נדמה לי שכולנו משוגעים
ששכחנו את הקסם כשהפעלנו מנועים
שלחנו מישהו לירח והפסקנו להסתכל על האדמה
איבדנו את היכולת להזין את שורשי הנשמה

זה כאילו מישהו אחר נוהג, ואני במושב האחורי. החיים עוברים בחלון במהירות מסחררת, אז במקום להתבונן ולהסתחרר אני בוחר לעצום עיניים. מרשה לעצמי לשכוח שאנחנו על כביש, נשען אחורה ושוקע לתוך דימיונות. כשנגיע, יעירו אותי. בינתיים אפשר לנוח.

זאת אשליה, כמובן, אין מבוגר אחראי, אין נהג תורן, החיים לא חולפים מחוץ לחלון. התחושה הזאת, האמונה שככה זה, שתיהן שייכות למיינד. המיינד הוא לא רע, הוא פשוט מתבלבל. כמו ילד קטן שמאמין שהחוויה שלו היא מציאות אבסולוטית. אז כשהוא רוצה משהו זה עכשיו חייב לקרות, ולא משנה מה קורה מסביב. ככה המיינד, והבעיה היא שאנחנו מאמינים לו.

התרגלנו להזדהות עם המיינד שלנו, ולא להקשיב לשאר החלקים. אנחנו לא בהכרח יודעים, תרבותית וקולקטיבית, להקשיב לרגשות שלנו, לתחושות שלנו, ולהדביל ביניהן. אנחנו חשים דרך הראש, מרגישים דרך הראש, ומפרשים הכל דרך הראש. שוב, אני מדבר בהכללה על התרבות שלנו, לא בספציפיות עליך. אני מתכוון למודל שיש לנו על החיים.

החלפנו את הקדושה במכאניקה. את סיפור הבריאה תרגמנו לפיזיקה וכימיה, את נפש האדם פירקנו לגורמים ורכיבים, ואת משמעות החיים אנחנו מחפשים במשוואות מתמטיות. ובזמן שרוב האנושות עסוקה בלייצר עוד פלסטיק ולצרוך עוד פלסטיק ולהוסיף מילים על מילים ברשתות חברתיות שאין בהן חברה ואין בהן רשת, שכחנו כבר איך מקשיבים לשקט.

אז אנחנו מגדלים את הילדים ומלמדים אותם להיות הגיוניים, מתכנתים את המוח לחשוב בקווים ישרים, מסתירים מעצמנו כל ניצוץ של קסם, ומתעקשים להתבונן על האדם כעל מכונה שניתן לפרק לחלקים קטנים יותר ויותר, כאילו זה עזר למישהו להיות מאושר אי פעם.

אבל החיים תמיד מוצאים עוד הזדמנות, והקסם לא נעלם כי אנחנו מתעלמים ממנו. פעם היו פה אנשים שסגדו לעצים ולאבנים, שעשו אהבה מתחת לירח ולכוכבים, שהקשיבו לציפורים ולזרימת המים והסיקו מסקנות על החיים. היום מספרים לנו שצריך ללכת לאוניברסיטה כדי לדעת מה הבנאדם שמולנו באמת מרגיש, אבל זה רק כי אנחנו מפחדים מהלא נודע שיש לחיים להציע. ואפשר לבחור בדרך אחרת. יותר ויותר אנשים בוחרים בה לאחרונה.

דרך שבה למתמטיקה יש ערך, וגם לקדושה ולטקסים. דרך שבה כימיה ופיזיקה הן אמת רלוונטית, ולצידן יש דברים שהדעת לא יכולה להבין. דרך שבה אפשר לראות שדונים ופיות מסתובבים סביבנו, וגם להסתכל בטלסקופים על כוכבים רחוקים. אפשר להתעורר להיות המבוגר האחראי של החיים שלי, להכיר בזה שאין רכב שנוסע מהר, ואין מושב אחורי.

זה דורש קפיצה של אמונה, ואומץ. להכיר בכך שבמשך שנים התכחשנו לקסם, כי אמרו לנו לא להיות ילדים, וניסינו להתאים ולהשתייך על ידי זה שבחרנו לתחום את הקסם שקיים סביבנו אל תוך אזורים מוגדרים ובדוקים הניתנים לעיבוד ולשליטה. אמרו לנו שאין דבר כזה, ובחרנו להאמין. אותו הדבר אנחנו יכולים להגיד שיש דבר כזה, ולבחור מחדש להאמין אחרת.

זה דורש גם חמלה, כי יתקפו אותנו. ירכלו עלינו. יקראו לנו מוזרים ומשוגעים והזויים. אם נצליח לראות שזה בא מפחד, שזה נובע מכאב, שזה לא קשור אלינו, אם נזכור שמי שצועק עלינו שאנחנו טועים כנראה מפחד להסתכל אל עצמו פנימה, אם נבין שההתנגדות באה מחוסר היכולת להכיל את העוצמה שיש לחיים באמת להציע, נוכל לשהות באי הנחת שתתעורר גם בנו, ולהכיר בכך שהעוצמה האמיתית היא לא לקחת אישית, לא לדעת, ולהתענג על החיים.

מעשה האהבה של התנועה והחומר – רגשות אנושיים

רשומה נבחרת

התנועה והחומר הם שני הניגודים,
שבהזדווגותם הבלתי פוסקת,
נוצרים ומתכלים החיים והתודעות כולן.

קשה לי לכתוב, נדמה שאני תקוע בלופים של מחשבות חסרות תוכן, המוח שלי רץ במעגלים. ככה זה עם שאכטות, ועם מצבי רוח. שני דברים די מקבילים בסך הכל, אולי כי שאכטה זה כלי שעוזר לי לרדד את מצבי הרוח שלי לכדי משהו שאני מסוגל להתמודד איתו. מה כל העניין הזה עם להתמודד, בכלל. אני עדיין שואל את עצמי. למה רגשות זה משהו שאני צריך *להתמודד* איתו? ממתי זה אתגר וקושי? זה אמור להיות הרי דבר טבעי, שקיים בתוכי ושאני יודע לעבוד איתו ולהשתמש בו לטובתי.

פורנו זה כלי מעולה להדחקה של הרגש. הגירויים העצביים ממלאים את המוח בפעולה והתרחשות, ולגלים הרגשיים יש פחות ופחות השפעה על היווצרות המחשבות וכיווני החשיבה. זה נוח, להרגיש חרמן במקום להרגיש רעב לאינטימיות. זה גנרי, אולי, אבל זה יותר פשוט לעיכול. אם אפשר להחליף את המורכבות המאתגרת של תקשורת אנושית בצריכת תמונות וסרטים מעוררים, למה לא בעצם?

השאיפה האינסופית של החיים להתממשות, היא אותה התנועה של הרגש הנע בתוכינו, ושל החרמנות, הלו היא אנרגיית החיים האבודה. ואמנם אנחנו נתונים לשאיפה בלתי מפסקת של רגשות מתעוררים, המבקשים מימוש, הכרה ומוטיבציה. מימוש, משום שכל רגש הינו תנועה המבקשת ליצור הד בעולם. הכרה, משום שהתנועה באה לידי ביטוי מוחשי בעולם רק במפגשה עם האחר. ומוטיבציה, משום שבסופו של דבר הרגשות הן פרי יצירתנו שלנו, ואנו מבקשים להכיר בכך שפעולתן לטובה.

בעולמם של אבות אבותי אבותינו, היו הכוחות הללו שלובים במרקם היום יום, פעילים לצד כוחות הטבע וכוחות השוק, כאלמנטים נוספים של אותה האלוהות הנושבת בכל ומסדירה את חיינו, רגע אחר רגע. אותם כוחות מיסטיים שבחרו מתי להוריד גשם ולהשקות את השדות, הם גם אלה שהכתירו קיסרים ומלכים, ועיצבו את גורלן של האומות. נדמה ששכחנו את החיבור הראשוני שלנו אל הכוחות האלה, ואל העולם שבו אנו חיים.

רגשות הן תנועה בחומר. והחיבור שלנו אליהן הוא מה שמחבר אותנו אל החיים עצמם, המפכים בתוכנו. והחיבור שלהן אלינו הוא שנוסך את החיים בתודעתנו, האישית והקולקטיבית. מלחמה, שכוונתה תמיד מוות, היא ההתרחקות מן החיים, היא ההינתקות מן הרגש. שאיפה לחידלון התנועה.

תעשו אהבה, לא מלחמה. נדמה ששכחנו מדוע אנחנו כאן, על הכדור הזה, שמסתובב בלי להכיר בנו מסביב לשמש שאינה חושבת עלינו דבר. הכרה בכך משמעותה מוות לאגו, ויתור טוטאלי של חוויית העצמי הנצמדת ככל יכולתה ובכל כוחה אל חוויית החיים והתנועה הבוראת אותה. כמה מפחיד זה נשמע ומרגיש, לוותר ככה. אולי בגלל זה לדבר את הצרכים שלנו זה דבר קשה כל כך. אולי בגלל זה הנטייה הכאילו טבעית שלנו להאשים, לשפוט ולהעביר ביקורת. אולי בגלל זה ההיצמדות האנושית לסבל מרגישה לנו כמו הדבר הנכון, והיחיד, האפשרי לעשות.

המשותף לכל אלה היא ההימנעות מהחיים עצמם, ומההכרה שמתלווה אליהם, המכירה בכך שאין לנו ערך אובייקטיבי. אין זה אומר שאין בנו ערך כשלעצמנו כבני אדם, רק שהערך הזה הוא רלוונטי עבורנו, ועבורנו בלבד. עבור העולם, היקום, אלוהים, או איזה מילה שלא נבחר – אין לנו ערך, ואין לנו משמעות. לא פחות ולא יותר מכל גרגר אבק, עלה כותרת, או נמלה.

פורנו, שאכטות, מין, פוליטיקה, פעילות גופנית, פעילות רוחנית, סערת רגשות, התמכרות לסדרות, פוסטים בפייסבוק, ושאר מיני הנאות רגעיות, בכולם יש ערך. ובכולם יש גם אבל. כי בעולם הדואלי שאנחנו בכל זאת חיים בו, לכל דבר יש מחיר, או גורם, או משמעות, או השלכה, או סיבה. אז אם אני בוחר להשקות את השדה של ההדחקה וההימנעות מהרגש, אני מגדל בתוכי צמחים שחוסמים את התנועה, שמקבעים אותה. ואם לעומת זאת אני בוחר להשקה את השדה הפראי של החיבור לתודעה, ואני מאפשר לרגשות לזרום בי, ליערות לצמוח באדמת גופי, לחיים להיות ביטוי שלי ולי להיות ביטוי של החיים עצמם, אז, ורק אז, תינתן לי חדוות היצירה, אהבת הנתינה, ואפשרות לחיות בגן עדן, אבל ממש כאן ועכשיו.

את החוכמה הזו, אף ספר לא יכול ללמד אותנו. אנחנו יכולים רק למצוא במילים את ניצני ההתעוררות, את הכמיהה של התודעה, ואת ההשראה. הדרך היא שלנו ללכת בה, כתנועה של החומר הפרטי והאישי שלנו. רק האדם השואף אל עצמו באמת, ישמוט ידיו ושכלו מכל היאחזות שהיא, וידע את הטעם האמיתי של החיים, מתוך התחברות אל ההכל והאחד.

אפשר לכבות את הרגשות שלנו. אבל.
זה אומר גם לכבות את עצמנו. וזה חבל.

אין שלום. אין ביטחון. מישהו עושה מזה כסף.

אני לא רוצה לדבר על עזה.
אני רוצה לדבר על הממשלה שלי.
(זהירות וסליחה, פוסט פוליטי.
מבטיח לסיים לכתוב וללכת לנחל להרגע)
 
בשבועות האחרונים, כולם מדברים על חמאס, וכמעט אף אחד לא מדבר על ביבי. המהלך המבריק הזה, שעובד פעם אחר פעם לראש הממשלה, מאפשר לו לגרום לך, שקורא עכשיו את הפוסט, להתעצבן עלי עוד לפני שהתחלתי, כי "מה אני מצדיק את הערבים המחבלים החמאסניקים שם שאשמים בעצמם במצב שלהם ימח שמם."
 
אז זהו, שלא. אני לא מצדיק אותם. אני לא מתעניין במה הם עושים.
אני שואל את עצמי, כמו שלמדתי לאורך השנים שיעיל לעשות-
מה האחריות שלי?
מה ביכולתי ללמוד מהמצב?
ומה כדאי לי לעשות כדי לשנות אותו לטובתי?

למה? כי אני אחראי על המציאות שלי, תמיד.

מי שלא מסכימ/ה עם המשפט האחרון, יכול/ה לעבור הלאה.
לא באתי לשכנע באמיתות רוחניות, ואין לי כוונה להתווכח עליהן.
הן נכונות עבורי, לא עבור הקולקטיב, ואני לא מתיימר לדעת מה טוב ונכון עבור האחר.
 
מי שכן מסכימ/ה עם המשפט הזה, יכול/ה לשאול את עצמו/ה-
האם כשאני נגרר/ת לויכוחים על חמאס ועל עזה, אני לוקח/ת אחריות או משליכ/ה אותה? האם כמדינה יש לנו אחריות מלאה על מצבנו? האם כאזרח/ית אני עושה את המירב על מנת ליצור לעצמי מציאות שאני רוצה לחיות בה? האם הויכוח הפוליטי ברשתות החברתיות משרת אותי?
 
שאלות לא פשוטות. ויש מלא מה לכתוב עליהן,
אבל כאמור, אני רוצה לכתוב הפעם על הממשלה.
אז כמה מילים על המדיניות הפוליטית של נתניהו:
 
רוה"מ מאמין בכל ליבו שהמטרה העיקרית של הממשלה היא להפחית ככל הניתן את המעורבות הציבורית בהתנהלות הכלכלית, על ידי מתן יד חופשית לבעלי ההון ולשוק החופשי, והעברת הכוח מבעלות ציבורית לידיים פרטיות. זאת גישה אידיאולוגית ופוליטית, הרבה יותר משהיא תפישה כלכלית. ולכן, כשמדברים על המצב בעזה, על קיפאון התהליך המדיני, על המלחמה המתמשכת עם חמאס, ועל כל הדברים האלה, חשוב לזכור שזה לא שישראל לא עושה כלום או נמנעת. המדיניות היא אקטיבית, והיא משמעותית, רק שהיא מתמקדת בדברים אחרים מאלה שהדיון הציבורי מתעסק בהם.
 
כולם יודעים על החקירות של ביבי, ושל שר הביטחון, אביגדור ליברמן. אבל משום מה, בשבוע האחרון כל הפיד שלי מלא בדיבורים על עזה ועל החמאס, על איך שם המנהיגים לוקחים את כספי התרומות לכיסיהם הפרטיים, ואף אחד לא מדבר על הבת של ליברמן ועל הבנדוד של ביבי. למה? כי שיח פוליטי הוא תמיד רגשי לפני שהוא לוגי, ואנחנו כולנו מופעלים רגשית בקלות רבה, במיוחד על ידי מי שיש לו גישה לאמצעי התקשורת, ואפשרות הכוונה של השיח הציבורי הכללי.
 
מה אני אומר פה בעצם?
  1.  ממשלת ישראל פועלת בצורה אקטיבית להמשך הסכסוך.
  2. זה משרת אינטרסים פוליטיים וכלכליים שאנחנו לא בהכרח מודעים אליהם,
    ולא בהכרח מותר לנו לדבר עליהם. אני אחזור לזה תכף.
  3. בכוונה אסטרטגית פוליטית,
    הדיון הציבורי בנושאים קשים מוסט ככל הניתן לפסים רגשיים ואישיים,
    במקום לדבר על פרקטיקות.
  4. אנחנו (השמאל הישראלי) מודעים לזה, ובכל זאת נגררים לשם.
  5. השאלה האם ישראל אשמה או לא, היא לא שאלה רלוונטית.
  6. בכלל, שיח האשמה הוא תחליף הדחקתי לשיח של לקיחת אחריות.
  7. מי שמבינ/ה ומסכימ/ה עם שני הסעיפים הקודמים,
    חובתו/ה המוסרית היא להפסיק לשתף פעולה עם המהלכים האלה,
    ולהזכיר באופן אקטיבי למי שיכול/ה לשמוע ולהבין –
    השיח צריך להשתנות לשיח של לקיחת אחריות,
    הצעת פתרונות ויישומם, והתפתחות אישית ותודעתית.
 
אוקיי. אז בואו נדבר רגע על האינטרסים הנסתרים שבסיפור.
בטוח שיש כאלה שאני לא מכיר, ויש דברים שאטעה בהם.
השאלה כאן מבחינתי היא על מה אנחנו לא מדברים ולמה,
ופחות מה העובדות המדויקות שעליהן אפשר להתווכח,
כי אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היא האמת,
רק מה היא דעתו/ה. על סמך מה שקראנו ולמדנו באינטרנט.
 
(נכון, ישנם כאלה שהיו בעזה וראו דברים מקרוב, זה לא אומר שהם ישבו עם בעלי חברות ביטוח, יצרני נשק, ופוליטיקאים מקומיים בישיבות. לא שאני אומר שחברות ביטוח הן האויב האמיתי, רק נותן דוגמה להמחשה.)
 
כשאני מסתכל על המצב הפוליטי מדיני בין ישראל לעזה ספציפית, ובאופן כללי על המצב במזרח התיכון, אני מנסה לשאול את עצמי איזה אינטרסים נפגשים פה.

למי יש אינטרס בסיום הסכסוך, ולמי יש אינטרס בהמשכתו?
 
ובכן, ברור שלציבור הישראלי ולציבור הפלסטיני יש אינטרס מובהק לסיים את הסיכסוך הזה.
הוא לא משרת אף אחד מאיתנו. אז למי יש אינטרס להמשיך אותו? על פוליטיקאים בשני הצדדים שמושכים לעצמם כספים מהקופה הציבורית דיברנו כבר. גם על היתרונות הטמונים למבקשים להסיט את תשומת הלב מדיונים פרקטיים על חלוקת תקציבים לויכוחים רגשים ואידיאולוגיים על שנאת הזר והאחר דיברנו. על מי פחות מדברים? אצן שתי דוגמאות, ואשמח לשמוע עוד.
 
על חברות האנרגיה, ענקית הנפט והגז, אפשר לדבר הרבה בהקשר של המזרח התיכון. אפשר לשאול מה חלקם של חיל האוויר וחיל הים הישראליים בהגנה על חיפושי גז ימיים בבעלות נובל אנרג'י ויצחק תשובה? ומה הקשר בין זה לבין המתיחות המתמשכת בין טורקיה לישראל? קפריסין מחולקת לשניים. בחלק של הים ששייך לחצי הלא טורקי, יש ויכוחים על למי שייכים אוצרות הטבע. שם ספינות של חיל הים ומטוסי חיל האוויר הישראלי מאבטחים כבר שנים חיפושי גז פרטיים, למורת רוחם של הטורקים, ובשתיקה מוחלטת של הממשלה הישראלית.
 
על חברות הנשק גם כדאי לדבר. התעשייה החזקה ביותר בישראל היא תעשייה ביטחונית, בהפרש ניכר מכל שאר התעשיות. לכל מפעל חברה שמייצרת דברים יש כמה מחלקות, בדרך כלל, המחלקה שמוציאה הכי הרבה ומכניסה (כביכול) הכי פחות, היא מחלקת המחקר והפיתוח. עכשיו, כדאי לנשום עמוק, כי מה שאני הולך לכתוב כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל בהחלט יקפיץ ויאתגר- רצועת עזה היא מעבדת המחקר והפיתוח בתנאים אמיתיים הגדולה ביותר בעולם ככל הנראה. תחשבו על זה. המקום שהוא גיהנום לאנשים שחיים בו, ולחיילים שנלחמים בו, הוא גן עדן עבור יצרני נשק ושאר תעשיות לוחמה. איפה אפשר לבדוק ולבחון איזה כלי נשק שרוצים בלי שלמישהו יהיה יכולת להגיד משהו על זה?
 
כן. אני אעצור כאן, כי אני מרגיש שנתתי מספיק כיוונים למחשבה,
ושהגעתי לסף יכולת הריכוז גם של מי שקוראים טקסטים ארוכים.
 
אני רוצה לסכם, ולומר ככה:
 
– השאלה היא לא אם עזה / חמאס אשמים.
השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות שלנו.
 
– לראש ממשלת ישראל ולשריו יש אינטרס מובהק שנדבר על עזה.
האינטרס שלנו הוא לדבר על מי ששולט בנו ומוביל את המדינה שלנו, ועל למה לעזעזל אנחנו עדיין מתמחים במלחמה ובכלי נשק, כשיש לנו אפשרות כמדינה להיות בראש המירוץ העולמי לפיתוח בר קיימא?
 
– לחברות הנשק והאנרגיה יש אינטרס ברור שלא נדבר עליהן. לאזרחי עזה, לעומת זאת, יש אינטרס ברור בפיתוח של אמצעים להשגת משאבים ברמה המקומית והביתית, כמו פאנלים סולאריים, מתקני התפלת מים מהלחות שבאוויר, מערכות שהופכות פסולת אורגנית לגז בישול, ועוד.
 
– השמאל הישראלי ממשיך להיות מובל ולהפסיד בויכוחים ובדעת הקהל, כי במקום להציע את הפתרונות הרבים שאנחנו מכירים (ראו סעיף קודם) אנחנו נכנעים פעם אחר פעם למניפולציות הרגשיות שעושים עלינו.
 
– בכל סיטואציה מאתגרת שמתרחשת בחיים שלי, כשאני מצליח לראות את הפרספקטיבה הגבוהה במקום להיות מופעל רגשית, אני מצליח יותר לפתור את הדברים לטובה, ולגדול תוך כדי. גם כאן, כשמדובר על פוליטיקה ועל עמים שלמים, אני מאמין שהשורה התחתונה זהה.
 
להתעסק במי אשם ומי לא בסדר ולמה חרא זה מספק את הצורך הרגשי שלי בהצדקה, ומהווה פורקן רגשי לכאב, לכעסים ולפחד. כשאני מצליח להתעסק במה אפשר לעשות ואיך יוצאים מזה, אני לוקח אחריות על הרגשות שלי, על הטריגרים שלי, ועל האפשרויות העומדות לרשותי, אני ומי שנמצא איתי בסיטואציה מרוויחים, כי הדברים משתנים לטובה.
 
אז אני לא אומר שכשעם וכמדינה אנחנו צריכים להתעורר על עצמנו ולהתחיל לקחת אחריות גם ברמה הרוחנית וגם ברמה הפרקטית, אבל זה רק בגלל שאני לא רוצה להגיד לאחרים מה לעשות. אני חושב שיש לנו את האפשרות, ואת האחריות, להתעורר על עצמנו ולגדול מכאן.
 
איך אמר פעם הרצל, ההוא שחזה את המדינה?
אם תרצו, אין זו אגדה.
 
וזהו. אהבה בכל, ותחי המהפכה. ברכות.

ימין ושמאל הפרד ומשול

הלוואי שהיה מחנה פוליטי לאנשים שחושבים בצורה הגיונית.
אני לא חלק מהרשימה הלאומית, ולא חלק מהרשימה הציונית.
לא מוצא את עצמי לא בשמאל, לא בימין, ולא במרכז.
אולי זה בגלל שכשמתחילים לדבר על פוליטיקה אני לא ממש מרוכז.

ימין ושמאל רק חול וחול
חבל שדעות אי אפשר לאכול
אחרת היה פחות רעב בעולם, ויותר נעים

אבל אנחנו – טובים. הם – רעים.

לכולם יש עובדות מגובות בסימני קריאה נוקבים ושמות תואר וגנאי למי שחושב אחרת. מכלילים ציבורים, מאשימים, מספרים, נגטיבים דמיוניים מעטרים, מציאות מפוררת. בני אדם נאבדו כבר מזמן לטובת הויכוח על מי פה יהיה לתפארת. ובשם האמת והצדק ההיסטורי כולם כאן חיים בסרט.

ויבואו אלה שיגידו שהיינו כאן קודם ושהם משקרים. ויבואו אחרים. ויספרו סיפורים וידברו דיבורים על זכותנו ההיסטורית או על גירוש המהגרים. ויגידו כיבוש ויגידו אונס וינופפו בדגלים וישלהבו נערים. ותהיה אלימות וקריאות לחמלה ונסער כולנו ויכתבו שירים. אבל אחרי כל זה, עם מה אנחנו נשארים?

ואני, אדם הגיוני.
בבואי לבחור מחנה רעיוני,
מחפש אנשים שחושבים על דבר,
מחפשים את העיקר, ומוצאים לו פתרון.
אני לא רואה שום יתרון,
בלהיות מסכן ואומלל,
מול כוחו של הכלל,
בציבור מבולבל וקרוע.

ידוע,
שכולנו דפוקים.
אז למה אנחנו לא מתעסקים,
באיך לעשות פה סבבה? יא באבא, מה אכפת לי אם זה ערבי או מתנחל, או מישהו שלא אוכל, סוגי מזון מסויימים מטעמים אידיאולוגיים? לכולם יש הסברים מאוד לוגיים. אבל בחייאת, יש פה חתיכת אדמה, ואנחנו הורסים לה את הצורה. וחבל, כי מה שאתה נותן זה מה שתקבל בחזרה. בסופו של דבר, מהאדמה הזו אנחנו צריכים לאכול, ואמרו כבר לפניי, שאי אפשר לשבוע מחול. שזה מה שהולך ומצטבר פה מסביבנו, בזמן שאנחנו מתווכחים על לאומים. המזרח התיכון הולך ומתמדבר, ואנחנו עסוקים בלהטיח אישומים. לא חלילה על למה יש פחות גשמים. על מי הרים יד קודם, ומי יותר אשם. איך אנשים לא רואים שבזמן שהם רבים העולם מתחמם?

בקיצור, כולנו כאן באותה הקלחת. ואו שנמצא נחת, או שנמשיך לסבול. זה כל הסיפור בגדול.
ואת זה אף אחד לא אומר.
כולם מאשימים את הצד האחר. 

מחפשים מי לא בסדר, במקום לעשות פה סדר, לכוננן מחדש את התדר, להפוך את החיים לברכה, ולתת חשיבות וכוח לשמחה. ולאהבה. הלוואי שהיו מפריחים פה תקווה, אבל בינתיים, מפריחים רק פעולות מעיים. פוליטיקאים מכל הצדדים, עסקנים עצובים, על מנת לגייס מפחידים.
ערימת סמרטוטים מגוהצת, נואמת בלהט על כלום.
מי שמאמין להם, שיקום.  

וכולנו יושבים. אבל כולנו חושבים, שצריך, באופן חד משמעי וברור, להוכיח לצד השני, שנגמר הסיפור, שאין מקום לדיבור, שיש פה קו ושלחצות אותו אסור. כאילו לא נולדנו על אותו הכדור. כאילו יש הבדל בין ההרים של הגליל לאלה של לבנון. כאילו יש הבדל בין הפסגות של החרמון. וזה לא רק כאן אצלנו, בכל העולם, מקימים חומות כדי להפריד בינינו לבינם.

ואני שואל, לעזאזל, למה להתפצל, במקום לעשות פה נעים?
מי בכלל ההם האלה שאנחנו על כך מפחדים או שונאים?
האם הם באמת אנשים אחרים?
ילדים וזקנים, נשים וגברים,
שרוצים רק לחיות בשלום ולהיות מאושרים.
אל מי אנחנו מתנכרים?

אבל היינו כאן קודם. אלה ואלה אומרים.
והסלעים, והעצים, והחיות – לא מדברים.
לשמש ולרוח ולעננים אין גבולות ברורים.
גם לא ליונה ולנשר.
גם לא לחתולים ועכברים.
ובכל זאת, בדרך פלא, הם מסתדרים.

רק האדם חושב שהוא מחליט.
ושכל האחרים מפגרים.

אותה מהפכה

רשומה נבחרת

פול הוקן אמר פעם
שאנחנו, כל מי שמשתתף בשיקום 
של האנושות, של הפלנטה, איך שתרצו
הוא / היא חלק מהתנועה הגדולה ביותר בעולם
"מערכת החיסון הפלנטרית" הוא קרא לזה

אם עוד לא ראיתם את ההרצאה הזו
אני חושב שכדאי להתחיל מכאן:

ובכן.

היה משפט אחד בתקופת המחאה
שמלא אנשים אמרו, וכל הזמן זה הפריע לי
"מה שהמחאה צריכה לעשות"

"מה שאתם צריכים לעשות זה להצטרף אלינו"
הייתי חושב לעצמי, ולפעמים גם עונה להם.
אבל תכלס- מה שצריך לעשות זה לנשום.

כי הכל קורה מעצמו. ולעשות תוך כדי.
כי אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ודברים גדולים משתנים לאט. לוקח להם זמן.
ודברים קטנים שעוברים מהר, לפעמים אנחנו לא שמים אליהם לב.

אבל השינוי קורה. העולם מתעורר.
היפים כותבים על פוליטיקה.
פוליטיקאים כותבים על פיות.
רוחניקים מדברים על אקולוגיה,
אקטיביסטים מדברים אהבה.
מודעות היא מיינסטרים בימינו.

נכון שלא הכל ורוד, שיש הרבה אי צדק וסבל בעולם.
אבל נדמה שככל שהשנים עוברות, כך יש יותר מודעות,
יותר דברים על השולחן. גדל פה דור חדש, עם גישה לרשת.
דור שהמידע זמין עבורו, תמיד, ומהר. דור שיהיה קשה לשקר לו.

ויש עובדות אלטרנטיביות היום, וחדשות מזוייפות, והמון המון שקר.
אבל מצד שני גם יש היום יותר יוזמות וארגונים מאי פעם,
שפועלים על מנת לקדם את העולם לשלב חדש.

יוזמות חברתיות אקולוגיות עתידניות רוחניות פרקטיות,
שמתעסקות בלשנות הלכה למעשה את מציאות החיים של אנשים ברחבי העולם.
קהילות שמקימות כפרים מחומרים ממוחזרים ומשתמשות באנרגיות ממשאבים מתחדשים.
התארגנויות חברתיות פוליטיות שמאפשרות ומלמדות אנשים לקחת אחריות על החיים שלהם.
שכונות שבונות מרכזים לגידול עצמי של אוכל. טכנולוגיות שמופצות בחינם כדי לעזור לסביבה.
המון דברים קורים. 
השינוי קורה.

כולם מדברים על גלובליזציה.
אני רואה משהו אחר. מישהו קרא לזה קהילליזציה.
קהילות נרקמות, מתחברות זו לזו, מתקשרות ביניהן.
אנחנו עושים פארמקלצ'ר חברתי.
מתבוננים, מתנסים, מסיקים מסקנות ומגיבים בהתאם.

היכולת לראות את התמונה הגדולה,
ואת תנועת ההקשרים, מצריכה מאיתנו צורת חשיבה חדשה.
פעם קראתי לה החשיבה ההוליסטית, או הפרקטלית.
מאז מצאתי מונח בעברית.
החשיבה המגוונית.
זו שרואה מגוון של תהליכים במקביל.

אנחנו מגוונים. וכולנו אחד.
מאבקי חופים וזכויות בעלי חיים. פוליטיקה חדשה וגינות קהילתיות.
ארגוני עובדים ושבטים אינדיאנים. בלוגרים, מעצבים גרפיים, מספרי סיפורים.
לוחמי ליגליזציה וצדק, משוררי מאבקים, מתרגלי זן, פעילים אקטיביסטים, תלמידי צדיקים.
פיות ופיראטים, אנתרופוסופים ויאפים, נביאי התקווה ושוחרי איכות הסביבה.

אם נסתכל מעבר לאשליית הצורה, נראה-
כולנו אותה המהפכה.

קומפוסט

למה קומפוסט?
קודם כל כי זה הדבר ההגיוני לעשות.
במקום לייצר זבל שמזהם את כדור הארץ אפשר להעשיר בחזרה את האדמה.

חוץ מזה, לחסוך בסיבובים לפח,
להקטין לכלוך וריח (בעבודה נכונה),
להתחבר למזון שצורכים,
לפתח מודעות להרגלי הקנייה.

כל עץ שמפיל את הפירות ואת העלים מייצר קומפוסט.
כל בעל חיים שמחרבן על האדמה, כל פרח שנובל וכל צמח שגדל.
קומפוסט זה בסך הכל מילה גדולה לתהליך פשוט-
התפרקותו של חומר אורגני בחזרה למרכיבים הבסיסיים שלו.

הפרקטיקה של זה די פשוטה. בגדול, תחשבו על זה שמדובר על לחקות את התהליך של העץ.
לייצר מערכת של אדמה, חומר יבש, פירות ירקות (או חומר רטוב אחר) ועוד שכבה של חומר יבש (עלים / נסורת) ככיסוי. שמירה על האיזון בין המרכיבים השונים של הערימה, ועל כך שכל הזמן תהיה זרימה של אוויר, זאת אומרת, לדאוג לכסות ולערבב את הערימה כמו שצריך, ולחכות בסבלנות.

מקום, ובמיוחד בחיים עירוניים, מהווה לפעמים בעיה. אבל יש פתרונות. למשל, אפשר לבנות ערימה על הגג, בתוך קופסה מעץ. לוקחים משטחים שזרוקים ברחוב, בונים תיבה כדי שתהיה הגבהה מהגג ויהיה מקום לאוויר להכנס, מביאים נסורת מאחת הנגריות בסביבה (רק חשוב לוודא שזו נסורת של עץ מלא ולא של סיבית או עץ מעובד עם כימיקלים) ודואגים שיהיה מעל זה צל.

אם הצד הטכני פחות חזק, או מפאת מחסור בזמן או רצון למשהו שיהיה אסטתי ולא יפחיד את השכנים, העיריות מסבסדות היום קומפוסטרים במחירים מצחיקים.

אדם רגיל בתרבות שלנו לראות את האוכל שלו כחלק משרשרת ליניארית שאין לה התחלה ואין לה סוף. בסיפור של התרבות המודרנית, האוכל מופיע על מדפי הסופר, או מקסימום על משאיות מאי שם, והולך בסוף לפח הזבל, או על משאיות חזרה לאי שם. פשוט נעלם כמו שהוא הופיע. הקומפוסט מחייב את האדם להבין שהפסולת שלו לא נעלמת, ולהתבונן בתמונה הגדולה יותר.

קומפוסט מחבר אותך לאוכל, גורם לך לשים לב מה אתה צורך,
ולתהות מאיפה זה מגיע ולאן זה הולך.

קומפוסט מחבר את האדם בחזרה למעגל החיים,
ובכך מערער את ההזדהות הרגשית שלו עם המערכת.

קומפוסט הופך לדשן שמעשיר את האדמה,
ובכך מקל עלינו לגדל את המזון שלנו בעצמנו.
בנוסף, קומפוסט מוריד את התלות שלנו במועצה או בעירייה.
כי אנחנו צריכים הרבה פחות להתעסק עם הזבל.

בקיצור, אחד הדברים הטובים שכל אחד ואחת יכולים לעשות
למען עצמם/ן, למען האנושות, ולמען המהפכה, זה קומפוסט.

אז תקמפסטו.

פוסט יום הכיפורים שלי

"זה קצת מצחיק שאנחנו מבקשים מאלוהים לשנות את המצב שלנו,
במקום להבין שאלוהים שם אותנו במצב הזה כדי שאנחנו נשתנה…"

מחשבות על יום הכיפורים, על כפרות, על חשבון נפש,
מחשבות על מילים, ועל דרך השימוש בהן, ועל התקשורת בינינו, באמצעותן.
הפוסט הזה הוא סיכום של יום הכיפורים שלי.
יום של חשבון נפש אישי, שמתערבב עם תובנות קולקטיביות.
יום שבו עצרתי להתבונן פנימה והחוצה, ביחד ולחוד עם שאר אזרחי המדינה.
יום שבו הבנתי לעומק, עד כמה לקחת אחריות מלאה על החיים שלי,
זה דבר הרבה יותר מועיל לעשות מאשר להמשיך לזיין לעצמי, ולאחרים, את השכל.

10396301_10153198892613696_8635093317131168686_n

אני מאמין שזכותו של כל בן אנוש לחיות כאדם חופשי באמת.
שמותר לו לבחור מה לעשות עם עצמו, עם הגוף שלו, ועם חייו.
אני מאמין שיש לנו את היכולת לחיות בשפע ובשגשוג על פני הכדור הזה,
בעשייה שהיא מתחשבת ומשתפת פעולה עם המשאבים הטבעיים של אמא אדמה.
אני מאמין שאם תינתן האפשרות לאנשים לקחת אחריות מלאה על חייהם, רובם יבחרו לעשות זאת.
ואני מאמין שכבר ישנם לא מעט אנשים ערים, אשר חיים את חייהם מתוך מודעות, מתוך נוכחות, ומתוך לקיחת אחריות אישית מלאה, אבל רובם הגדול עסוק יום יום בלהתמודד עם הקשיים והאתגרים שמציבה המערכת הנוכחית בה אנחנו חיים. ואולי זו אמירה נדושה מעט, אבל הולך ונדמה שבישראל יותר קשה מבהרבה מקומות אחרים. והכי מתסכל זה, שלא לגמרי ברור למה.

כבר כמה שנים שאני מנסה להבין את מקומי במדינה הזאת, אם בכלל. אני לא מרגיש שייך באמת, בהרבה מאוד מובנים. בחודשים האחרונים הסתובבתי בארץ, בין חברים ומקומות יפים, וראיתי את כל הטוב שיש לישראל לתת. אבל. לא מצאתי אף מקום שאני מרגיש שאני יכול יום אחד לבנות בו בית.
וגם, אני לא מרגיש שייך לעם היהודי. יש הרבה דברים יפים במסורת ובתרבות של העם הזה, אבל יש כמה דברים בבסיס שאני פשוט לא מתחבר אליהם. למשל, תענית הנפש.
לא מזמן היה יום כיפור, וכמו בכל שנה, לא צמתי. לא עובד לי להתענות בחשבון הנפש שלי.
אני מאוד בעד הרעיון שלפחות פעם אחת בשנה, כולם עוצרים, לחשוב, להתבונן במעשים, לעשות חשבון נפש ולכפר על חטאים. אבל מי אמר שצריך להתענות בשביל כל אלה?

הכיפור שלי היה מלא שמחה ויצירה וחברים, שמחנו ודיברנו וטיילנו וניגנו ושיחקנו.
היה מלא אהבה באוויר. והמון אמת.
ומתוך הטוב הזה, יכולתי להסתכל על עצמי ועל חיי,
להבין מה טוב לי, מה פחות.
מה משרת אותי ומה אני רוצה לשחרר. איפה טעיתי ועל מה יש לי לכפר
בהרגשה שלי, הרבה יותר נעים, והרבה יותר אפקטיבי, לעשות חשבון נפש כשהגוף רגוע והבטן מלאה.
ככה אפשר למקד את כל המחשבות והאנרגיות בהתבוננות כנה על עצמנו, ולקבל את החולשות שלנו כמו את החוזקות שלנו ממקום רגוע ונינוח, שפנוי לעשות עבודה.

כי בדוגרי, מה הרעיון בלענות את עצמך? מאיפה האמונה הזו, שצריך לסבול בשביל לקבל את אהבת אלוהים בחזרה? לי נראה הגיוני יותר, שאלוהים רוצה נהיה אנשים טובים ונתייחס יפה אחד אל השני, ואל עצמנו. אלוהים בטוח לא צריך שנסבול כדי לסלוח לנו. ואם פגענו במישהו אחר, עלינו לפתור את זה. להתנצל, לתקן אם אפשר. אבל הסבל שלנו לא יעזור לשום דבר להיפתר בכל מקרה.

בצאת יום הכיפורים, עדיין בעיצומו של חשבון הנפש, נכנסנו לאוטו והדלקנו רדיו, לשמוע חדשות.
ילדים נפצעו בתאונות אופניים, מאות נזקקו לטיפול רפואי בגלל צום, ואני חשבתי לעצמי, "good, we lost another moron". הרדיו ממשיך, אסונות ופצועים ונפגעים ובתי חולים, ואני מחכה לאיזה מילה אופטימית, משהו על היום הזה, על המשמעות שלו, וכלום. נגמר היום הכי קדוש לנו בשנה, וכל מה שיודעים להגיד לנו בחדשות זה שילדים נפצעו בזמן שהם רכבו על האופניים.
אז הרדיו מסיים ב"והרי תחזית, מחר יהיה נעים ונוח". ואני מרגיש איך מדורת השבט הרגע שרפה אותי סופית מבפנים. איך יהיה נעים, עם כל התעניות שאנחנו מטילים על עצמנו? איך אפשר שיהיה נוח כשכל הזמן דואגים להזכיר לנו כמה החיים קשים ומרים? איך אפשר להיות מבסוט כשהתורה שלך דוגלת בעינוי הגוף לשם זיכוך הנפש? זו לא התורה שלי. 

אני מאמין שזכותו הטבעית של כל אדם היא להיות מבסוט. באמת אני מאמין בזה. וככה אני רוצה לחיות את חיי. ברור שתמיד יש דברים שצריך לעשות. אבל אפשר לעשות דברים בכייף, ביצירה ובהנאה. לתרגל את הגוף שיהיה חזק וגמיש, במשחקי גדור או משחקי קרקס. ללמד את הידיים לעבוד, בעבודת אדמה. ללמד את המוח להתרכז, באמצעות מיומנויות שדורשות את זה, כמו אריגה או קליעת סלים. כל אחד ומה שעושה לו נעים וטוב. הרעיון הבסיסי הוא להתעסק בדברים שעושים לנו טוב, ושמקדמים אותנו, ממש כמו שהייתי מעדיף לשמוע בחדשות דברים טובים שקרו, ולא רק התעסקות אובססיבית באסונות, בסכנות, ובאיומים.

כשאני חושב על זה שוב, אני רואה קשר בין הרעיון של תענית הגוף והנפש, לבין ההתעסקות החדשותית בדברים השליליים, לבין זה שקשה פה בארץ.
יש איזה נראטיב של סבל, של קורבנות, שמוחזק בתודעה הקולקטיבית של העם שלנו.
משהו כמו "אנחנו בסכנה, אנחנו מסכנים, ומזל שהקדוש ברוך הוא שומר עלינו ודואג לנו."
ובתום יום הכיפורים, אני שואל את עצמי, איפה בתוך כל זה אנחנו באמת לוקחים אחריות?
וזה לא משנה אם אנחנו באמת מסכנים ובאמת כולם רוצים להשמיד אותנו. מה שמשנה זה שהתעסקות אובססיבית ברע ובשלילי לא מאפשרת לשום דבר טוב לקרות או להתקדם.

וחבל, כי יש לא מעט דברים טובים שקורים פה. או לפחות מנסים לקרות.
במהלך השנים האחרונות, הסתובבתי בארץ לא מעט. ביקרתי קהילות אקולוגיות, הדרכתי סמינרים על  יהדות לנערי תיכון, הייתי שותף להפקות של פסטיבלים מעוררי תודעה, עבדתי בארגוני חברה אזרחית, התעסקתי בפוליטיקה וביליתי בזולות של היפים על חוף הים. הכל מהכל. אחד הדברים המעניינים שגיליתי, הוא שזה לא משנה אם מדובר בהפקה של פסטיבל, בארגון הפגנה, או בהכנת ארוחת צהריים. כשכל אחד עושה את מה שהוא טוב בו וטוב לו לעשות, הכל קורה הכי טוב שאפשר.

מכנה משותף להרבה מאוד מהיוזמות שפגשתי, או שהייתי מעורב בהן לאורך השנים, היה הרצון לעשות את הדבר הגדול שיאחד את כולם. זה לא עובד אף פעם. דווקא רעיונות שהיו ממוקדים בקהל היעד שלהם, וידעו להציב יעדים רלוונטיים, הצליחו מעבר למצופה. מי שניסה לירות לכל הכיוונים, פגע בעיקר בישבן של עצמו. אני חושב שהמסקנה המתבקשת היא, יוזמות קטנות ומקומיות, בקנה מידה קטן, שיהיו בקשרי גומלין זו עם זו, ויעבדו בשיתוף פעולה עם המערכת הכלכלית והחברתית. כבר היום יש לא מעט כאלה, ואני מאמין שככל שיהיו יותר, ככה יהיה לכולנו יותר נעים לחיות פה.

אני חושב ומאמין שכדאי לנו למקד את האנרגיה שלנו, גם מבחינת דיבורים וגם מבחינת עשייה, בדברים שהם אולי לא בומבסטיים, אבל כן אפשריים. שלהתחבר לקבוצות קטנות שיכולות לפעול בתוך המציאות  ולהניע בה מהלכים של שינוי, זאת הדרך האפקטיבית לקדם את המהפכה שכולנו חפצים כבר לראות.

ברור שיש פה אבל. כי זה לא פשוט לפעול ביחד, קבוצה של אנשים. גדלנו בחברה שלא הכשירה אותנו לזה. למזלנו, יש לנו את הכלים להכשיר את עצמנו. אנחנו יודעים כבר ללמוד איך לשתף פעולה. וזה מתחיל מזה שכל אחד לוקח אחריות מלאה על עצמו. מה שנקרא אחריות עצמית ראדיקלית. תביא איתך מים שיהיה לך מה לשתות, ותקח איתך את הזבל כדי לא להשאיר מלוכלך. זה הבסיס. וזה נכון לתקשורת אנושית, כמו שזה נכון לקמפינג על הנחל.

כדי שלכולם יהיה נעים וקל לתקשר,
כל אחד לוקח אחריות מלאה על התקשורת של עצמו.
על המילים שהוא בוחר להביא לשיחה.

בכיפור הזה למדתי קודם כל, את כוחן ומשמעותן ומורכבותן, של מילים.
ראיתי באיזו קלות דעת אנחנו משתמשים בהן, ומהי ערכה של שתיקה.
היינו קבוצה של אנשים, התפצלנו וחזרנו, טיילנו ודיברנו, ביחד ולחוד.
וכל הזמן, המילים,
אלה שנבחרות להיאמר, 
אלה שנבחרות לא להיאמר,
ואלה שנדמה כי אינן נבחרות, אלא עושות כרצונן,
המילים האלה נתנו את הקצב, והכתיבו את הכיוון.

למילים יש חשיבות, וכוח.
הרבה פעמים אנחנו משתמשים במילים, מבלי להקדיש להן את מידת תשומת הלב הראויה. וזה חבל כי
מילים הן הדבר שמאפשר לנו לשתף פעולה. אם אנחנו לא מתייחסים ברצינות למילים שלנו, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו את המרחב הטוב ביותר להתפתחות ולעשייה. בטח כשמדובר על ניסיון לעבוד ביחד.
ויש דברים שאפשר לשים אליהם לב בזמן מדברים, כדי להיות מדוייקים יותר ולעזור לאחרים להקשיב לנו לעומק. בהרצאה הקצרה הזו, ג'וליאן טראז'ור נותן כלים לדיבור אפקטיבי. שווה (וכייף) להקשיב.

אם אנחנו משקיעים אנרגיה במילים ושיחות שלא מקדמות שום דבר, אם אנחנו מתרגלים לשמוע חדשות שליליות, ועד שיש לנו זמן לחשבון נפש אנחנו עסוקים בלענות את עצמנו, הגיוני שאנחנו מסתובבים לפעמים בתחושה ששום דבר לא קורה. שהשינוי לא יגיע. שהכל תקוע ושככה זה יישאר. אני יודע שאני הרגשתי את התחושה הזו לא מעט פעמים. בדיעבד אני יכול לזהות את הסיבות לתחושה הזו במחשבות הביקורתיות, ובהשקעת אנרגיות בדיבורים שאינם מקדמים.

אני חושב שאם נלמד את עצמנו, קודם כל, לקחת אחריות על המילים שלנו, נוכל בקלות ללמוד את אותו הדבר בקבוצות ובקהילות, ובכך נאפשר לנו לקיים שיתופי פעולה במספרים גדלים והולכים, ולהוביל יוזמות גדולות יותר ויותר. וככה נוכל להתקדם ביחד, לעבר מציאות שאנחנו רוצים לחיות.

אבל כל זה מחייב שנקום מהכסא, נצא מהמחשב, נפגוש אנשים אמיתיים, ונתמודד עם הרגשות שלנו, ועם הדפוסים שלנו, ועם המחשבות וההרגלים וכל הדברים שמעצבים את אזור הנוחות שלנו.

אנחנו יודעים שכדאי לנו.
אני מאמין שאם נתחיל לשתף את החלומות שלנו, נגלה שיש לנו שותפים,
ואם נעז לצאת מאזור הנוחות ולפגוש את השותפים האלה, נוכל לשנות את העולם לטובה.

(אם כל זה לא הספיק כדי לשכנע אתכם לסגור את המחשב, אז נסיים בחיוך.
כוכבי הפסטיגל בשיר הסלפי, שקורא לנוער של היום לעזוב את הכפתור של המצלמה בטלפון,
ולשים לב לחיים האמיתיים שמסביב. משהו שכדאי לכולנו לעשות מדי פעם, אני חושב.

זאת לא המלחמה שלי – שיר

ושוב פעם קיץ. ושוב האימה.
ושוב מקלטים, ושוב הסלמה.
ושוב גברים לבנים יושבים באולפן,
ומספרים לנו שהם התחילו,
ושלהם יש זין קטן.
ושהם מבינים רק כוח.
ושהם שוטפים לילדים שלהם את המוח.
ושהם מול אנחנו, בעיקר.
ושאין ברירה ושאי אפשר.
ואנחנו? מאמינים, או מתקפלים לשקט.
כי אסור עכשיו להגיד שהממשלה לא צודקת.
למרות שבכל זמן אחר יש קונצנזוס בעם,
שכולם למעלה מושחתים ופשוט הציבור מטומטם.
אבל ששש, לא עכשיו. עכשיו מהללים את עליונות הדם.

כן, אני יודע.
זה לא הזמן, זה לא העיתוי.
זה לא מתאים ולא לעניין.

אנחנו במלחמה וצריך להתאחד,
צריך לפחד,
צריך למצוא את המקלט של הבניין.
אני יודע, זה מעצבן לשמוע.
גם ככה אנחנו בלחץ ומחפשים על מי לכעוס.
ואם אי אפשר להכנס בערבים אז לפחות יש שמאלנים שאפשר לזרוק עליהם איזה כוס.
או נעל. או מאפרה. או כמה קללות ואז הסברים שאין ברירה.
העיקר להרגיש צודקים.
כי זה הכי קרוב שאפשר כרגע ללהיות מסופקים.
אנחנו ממירים את הפחד לכעס, וככה אנחנו פורקים.
בגלל זה יפי הנפש, ברגע שמתחילה מלחמה, שותקים.

עד שזה עובר. לשעה, ליום, עד הקיץ הבא.
עד שזה עובר עד ששוב פעם זה בא.
ובינתיים אפשר לחזור לשגרת המירוץ, לשוב להסתחרר.
כי גם בלי טילים וסירנות לא פשוט כאן להסתדר.
אז כדי שלא נשים לב שעושקים אותנו, וכדי שלא נעשה מהומה,
בממוצע של פעם בקיץ, שמים לנו ברקע, סאונד של מלחמה.
כי כששקט כולם מסכימים בלי ויכוח, שהשלטון פה רקוב.
אבל ברגע שמתחילים פיצוצים, כולם שוכחים, ונהיה פה עצוב.

מי זוכר בימים כאלה את הנושאים שבשגרה?
את השחיתויות ואת הסביבה ואת החברה?
מי זוכר שהשלטון נגדנו, כשאנחנו כבר נגד הצד האחר?
כשיש אזעקה שוכחים את הכל, ורצים להסתתר, אז מי זוכר?

עכשיו זה אולי לא הזמן להגיד, אבל ממש הזמן להבין, איך הרעים נשארים בשלטון.
פעם בשנה מאכילים אותנו בכפית, באבקת השלדים שיושבים בארון.
פחד קולקטיבי, וטראומה קולקטיבית, שנאה קולקטיבית ושכול.
אלה דברים שלימין יש מה לומר עליהם, הרבה יותר מלשמאל.
כי עכשיו זה לא הזמן לדבר בגנות המלחמה.
עכשיו זה הזמן להתמסר לפחד, להתמכר לאימה.
עכשיו זה הזמן של הצטופפות קולקטיבית בחדרי מדרגות ומרחבים מוגנים.
זה בטח לא זמן להיות יפי נפש, לא זמן להיות שמאלנים.
עכשיו יורים עלינו, ומוטל על כולנו, להתגייס לדגל, ולהתאחד מאחוריו.
פלשטינאים עלינו, השם בעדנו, וכולנו מתורגלים כבר. הלומי קרב.
בדיוק בגלל זה, דווקא עכשיו.

זה הזמן להגיד כוסומו, עכשיו כשכולם לחוצים.
לעמוד באמצע הרחוב עם שלט של תרגיעו, כשכולם רצים.
למצוא את השקט, לעלות מעל הדרמה, ללטף את הקולקטיב שחי פה בטראומה.
לבחור באהבה במקום בפחד.
לזכור שלא צריך אויבים בשביל להרגיש שיש יחד.
זה רק אלו שרוצים שנשאר כנועים, כדי שהם ישארו בשלטון.
אז הם מפציצים, בשני הצדדים, וכל אחד מהם כותב את גרסתו בעיתון.
בשני הצדדים, בכל השפות, אותן גרסאות לאותם השקרים.
בעלי הכוח שוטפים את המוח לאזרחים מפוחדים ושבורים.
הם הרעים והם אשמים. אנחנו טובים ונאורים.
או להפך. תלוי באיזה צד של הגבול מקשיבים.
העיקר שלא נזכור לשים לב שהם אונסים ורוצחים וגונבים.
לא במלחמה, ולא את הצד השני, כל הזמן.
מי שבשלטון רק לוקח, ומי משלם? האזרח הקטן.
אז משרת אותם שאנחנו מפחדים וכועסים ומחפשים פורקן.
ככה קל יותר לסובב אותנו אחד נגד השני.
זה כל העניין.

זאת עבודה לא פשוטה בכלל,
להתנתק מהתדר הקולקטיבי.
אבל למי שמעוניין לשנות את העולם,
אין ברירה אלא להיות אקטיבי.
וזה בדיוק הזמן להרים את הראש ולומר בקול רם:
זאת לא המלחמה שלי! וזאת לא המלחמה של כולם!
כי דווקא ברגעים קשים צריך אור וצריך אהבה.
וכשכולם מסביב מיואשים זה בדיוק הזמן למסרים של תקווה.
וככל שיותר אנשים שפויים, יבחרו להקשיב לעצמם,
ככה יירבה השקט, וככה יירבה השלום בעולם.

אם הייתי כבר, משורר מפורסם
הייתי עכשיו קורא לכולם
להפסיק לשתף פעולה
להפסיק לתת יד לאוזלת ידה של הממשלה
להפסיק לתמוך בשלטון הטרור והפחד
להפסיק להאמין שאין ברירה, ולמצוא דרך יחד
ערבים, יהודים, מי שלא נהיה, בני אדם
כולנו ביחד, נחליט שלא נשפוך עוד דם
אם הייתי משורר מפורסם
אולי גם היו מקשיבים
אבל אני סתם, עוד אדם
שכותב מחשבות של אנשים עצובים
ואולי, יש לי כישרון עם מילים, זה נכון
אבל זה שהטקסט יפה לא מכניס אותו לעיתון

נמאס לי לצעוק זה לא מזיז שום דבר
אז אני מעשן וצוחק וכשכבד לי אני שר
רוצה לחיות כאן בשקט ולהיות מאושר
לא מבין למה העולם הזה סחי ומר.

שיקימו כבר שתי מדינות לשני העמים.
באחת יחיו אוהבי השלום ובשנייה הלוחמים.
הראשונה תתבסס על דו קיום, קואופרציה וקיימות.
לשנייה ילכו כל אלו שרוצים לריב או למות.

כי באמת שהמלחמה הזאת, בסבב הנוכחי ובכלל,
היא עוד ניסיון מוצלח של העומדים בראש,
לבלבל ולהפחיד ולבדר את הקהל.
כי אולי לא נגמר עוד האח הגדול,
אבל התחילו חקירות על שחיתויות והונאה.
ומה יותר טוב כדי להסיח את הדעת,
מאשר כמה אזעקות שמזכירות את השואה?

כאמור אני לא מפורסם, לא מוכר, לא ידוע.
אני עוד אזרח שרואה את הטמטום הקבוע.
ובא לי להתכרבל מתחת לשמיכה,
ולא לצאת עד יעבור הזעם.
אבל יודע שגם זה אסקפיזם,
וגם בזה אין טעם.
לא שלכתוב את תסכולי על קיר הפייסבוק זה עוזר,
אבל גם אם אני לא מפורסם,
אני עדיין משורר.
אני כותב כדי להזכיר,
ובעיקר,
בשביל להזכר.

dove

אז יש או אין כפית?

חבר כתב סטטוס שבו הוא שאל:
מה זה אמיתי?
השיחה שהתעוררה, והתשובות שעלו אצלי,
הובילו לכתיבתו של הפוסט הבא:

file_0_b

כדי להבין מה אמיתי צריך להבין מה זה אמת.
האם אמיתי זה מה שנכון? מה שקיים?
מה שאי אפשר לערער עליו?
מבחינתי האמת היחידה שבלתי ניתנת לערעור,
היא שאין לנו מושג, כי זה גדול עלינו.
בתוך ההבנה הזו, אנחנו בונים לעצמנו תפיסה של קיום.
בתוך התפיסה הזו, יש מה שאנחנו מגדירים כאמת.
זה רלוונטי לגבינו ולגבי מי שחושב כמונו.

על פי המילון, אמיתי זה:
1. קיים במציאות, ממשי, נכון. "מה שאמרתי לך אמיתי לגמרי."
2. לא מזוייף; מקורי. "קיבלתי יהלום אמיתי."
3. ישר, כן. "ביקשתי ממנו שיהיה אמיתי איתי."
קיים, במציאות. לא מזוייף. וישר.
מה זו המציאות? זאת חתיכת שאלה בפני עצמה.
מה זה מזוייף? זאת שוב השאלה, מה זה אמיתי?
יושר, כנות, זה משהו שאנחנו מכירים.
כשמשהו נמצא בתוכנו, רגש או מחשבה, אנחנו יכולים להוציא את זה כמו שזה נמצא, או לנסות להגיד משהו אחר, שיישמע טוב יותר, לפי מה שאנחנו רוצים מהסיטואציה. גם כלפי עצמנו.
כנות היא הנכונות להודות במה שיש במקום לספר על זה סיפורים.

אז מה אמיתי באמת? כנראה ששום דבר.
אבל כל מה שנבחר להפוך אותו לבעל משמעות עבורנו,
יהיה אמיתי עבורנו. זה טריק יפה של הקיום
כל מה שנהיה כנים לגביו, יהיה אמיתי עבורנו.
.
יש יאמרו שהדבר היחיד שאמיתי זו אהבה.
מבחינתי, אמירה כזו היא התחמקות.
כי גם אהבה זה משהו שאי אפשר להגדיר.
אז מה זה עוזר להגיד שזה אמיתי?

הקיום מורכב מניגודים. הוא נמצא בתווך שביניהם.
אולי זה מה שאמיתי. שיש לפחות שני צדדים לכל דבר שקיים.
כולם רוצים לאהוב. רובנו לא מוכנים לזה.
כי אהבה אמיתית היא המוכנות להתבונן פנימה
כי קשר אמיתי הוא המקום שבו אתה יודע שהשיקוף הלא נעים שקיבלתי הרגע לא נאמר ממקום שבא להקטין אותי, אלא ממקום אמיתי של מישהי שרואה אותי באמת. וואלה אם מצליחים לכונן שיח כנה בתוך היחסים האלה, מוצאים משהו שמרגיש אמיתי יותר מכל השטויות שמסביב.
(אבל אני לא בטוח בכלל שגם זה לא חולף בסופו של דבר.)
מה שכן, אהבה וכנות הולכות יחד. וזה אולי מה שהופך את האהבה למשהו אמיתי.

כדי להפריד את האמיתי מהאשלייה,
נראה לי שקודם כל צריך לקבל את זה שהאשליה היא חלק מהאמיתי.
או להפך.
כי הקיום שלנו הוא כאן, וכדי שנהיה מסוגלים להתמצא בו, אנחנו זקוקים לאשליות האלה.
זה הכלי של המוח כדי ליצור עולם שבתוכו הוא יכול להתמצא. אז לא צריך לוותר על זה, רק לשחרר את ההזדהות עם העולם הזה שהמוח מייצר. להבין שאנחנו קיימים מעבר לזה, אבל מתקיימים בתוך זה.

 איך משחררים את ההזדהות? התשובה היחידה שהצלחתי למצוא היא מדיטציה. אבל אני לא יכול לשבת במדיטציה, כי זה לשבת ולהרגע. מה עושים? מוצאים דרכות אחרות למדוט. אם זה לשטוף כלים, לשבת מול הים, או כל דבר אחר שמאפשר לי רגע לשחרר את הניסיון להתמצא בעולם ולעשות תוכניות, ולייצר לעצמי רווחים בין המחשבות. כמוצאים את הרווחים האלה, מגלים בתוכם תחושה של משהו אמיתי. אני לא יודע אם אפשר להגדיר במילים את המשהו הזה, ולכן אני לא יכול לכתוב אותו פה.

למשל שבוע שעבר ישבתי רוב השבוע על המחשב, ושיחקתי משחק חצי אוטומטי שהמוח לא צריך להתקע עליו, ולכן הוא מתחיל לשוטט. אחרי כמה שעת של שיטוטים, הוא התחיל להרגע, והגיע למסקנות בנוגע לדברים ששכחתי בכלל שאני חושב עליהם. אז כשעושים מספיק זמן משהו שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, מאפשרים למוח להשחרר ולהגיע למקומות אחרים. זה שוב, בעצם, העניין של הרווחים בין המחשבות.

אבל איך משחררים את הרצון להיות בשליטה? איך מוותרים על הדחף להסביר ולהגדיר כל דבר? איך מתמצאים במציאות ההזויה הזו, בלי הכלי המנתח של המוח החושב? שאלה טובה.
לפני שנה הייתה לי שיחה שעד היום הולכת איתי, על זה שאין לנו מושג מה זה באמת טוב ורע. היהירות שלנו כבני אדם לחשוב שאנחנו יודעים מה זה טוב ומה זה רע, מה זה נכון ומה לא נכון, היא החטא הקדמון האמיתי. היהירות שלנו לחשוב שאנחנו מבינים יותר מאלוהים. אבל אני כן יודע לפעמים שמשהו מרגיש לי נכון או טוב, אז מה, לא להקשיב לזה?
מה שאנחנו הגענו אליו זה שאם נחליף את טוב / רע בנעים / לא נעים, נוכל להתקדם בקלות יחסית.

כי אני לא יודע מה טוב, אבל אני יודע מה עושה לי נעים, וזה מה שאני רוצה בחיים שלי. מה שעושה לי טוב. ככל שאני בוחר יותר להכניס לחיים שלי דברים שנעימים לי, ושמקדמים אותי, ושמשמחים אותי, ככה אני מקבל מהיקום בחזרה יותר פידבקים חיוביים. אז לסיכום אני לא יודע מה זה טוב ורע, מה זה נכון ולא נכון, מה זה אמיתי ומה זה שקר. אבל אני יודע מה נעים לי, ובזה אני בוחר ככל שאני מצליח להתנתק מהממיינד ולראות בבהירות את מה שמולי כאמת של העכשיו. היא יכולה להשתנות אחר כך, והיא תשתנה, אבל זה לא חשוב. חשוב שנהיה מבסוטים. כשטוב לנו, יש פחות פעילות מחשבתית. כשלא טוב לנו, המוח רץ. ככל שנלמד לקום ולשנות את המציאות סביבנו ככה שיהיה לנו נעים, ככה פחות נתעסק בריצה של המחשבות.

הכל אשליה. כל מה שאנחנו חווים או מסוגלים לנתח או להסביר עובר במוח שלנו. שם המציאות השלמה עוברת צמצום למשהו שנוכל להכיל. לכן האמת השלמה היא מחוץ לטווח השגתנו. לכן כל מה שכן בטווח השגתנו הוא עדיין סוג של אשליה. לכן הניסיון להפריד ביניהן, או לברור ביניהן, הוא המשך של הדרך הישנה. כי האשליה היא חלק מהאמת. היא מה שאנחנו מסוגלים להגיד על הקיום השלם. אין ביניהם סתירה.

לסיכום:
המחשבה על מה הוא אמיתי היא חקירה לוגית.
התשובה האמיתית היא מעבר ללוגיקה.
לכן החקירה יכולה להיות אינסופית.
ובדרך כלל היא כזאת. מתמכרים אליה.

דווקא מתוך ההבנה שאין אמת אחת,
לפחות לא כזו מוחלטת שאנחנו יכולים להבין,
אפשר להתפנות לבחון את החוויה הסובייקטיבית
של מה היא אמת עבורי, או
של מה מרגיש לי אמיתי יותר ומה פחות.

הפעולה הזו, שהיא התבוננות פנימה,
עזרה לי שבוע שעבר לענות לעצמי על השאלה הזאת.

הגעתי לזה מספר של אושו על טנטרה.
הוא מספר שם סיפור כדי להמחיש את ההבדל בין פילוסוף למחפש רוחני אמיתי.

"שמעתי שמולה נאסר א-דין היה מעוניין להכיר בחורות, אבל היה לו מזל מאד רע איתן; אף אחת לא רצתה אותו. הוא עמד לפגוש בחורה בפעם הראשונה, אז הוא שאל חבר, "מה הסוד שלך? אתה כל כך נפלא עם נשים, אתה פשוט מהפנט אותן, ואני תמיד נכשל. אז תן לי רמז. אני הולך לפגישה עם בחורה בפעם הראשונה, אז גלה לי קצת סודות".
החבר אמר, "זכור שלושה דברים: תמיד תדבר על אוכל, משפחה ופילוסופיה"
"למה לדבר על אוכל?" שאל מולה.
החבר אמר, "אני מדבר על אוכל משום שאז הבחורות מרגישות טוב – משום שכל אשה מתעניינת באוכל. היא האוכל עבור הילד, בשביל כל האנושות היא האוכל, לכן בבסיסה היא מתעניינת באוכל"
מולה אמר, "או קיי, ולמה על משפחה"?
והחבר ענה, "דבר על המשפחה שלה כך שהכוונות שלך ייראו רציניות."
אז מולה שאל, "ולמה על פילוסופיה"?
החבר אמר, "דבר על פילוסופיה. זה יתן לאשה להרגיש שהיא אינטליגנטית."
אז מולה הלך לדרכו ומיד כשראה בחורה, הוא אמר, "הי, האם את אוהבת אטריות?"
הבחורה נבהלה ואמרה, "לא"!
אז מולה שאל את השאלה השניה: "האם יש לך שני אחים?"
הבחורה נבהלה אפילו יותר ותהתה, "איזו מין פגישה זו?" והיא אמרה, "לא"!
אז לרגע מולה היה אבוד. הוא תהה, "איך להתחיל לדבר על פילוסופיה?" הוא היה אבוד רק לרגע ואז הוא שאל, "אז אם היה לך אח, היית אוהבת אטריות?""

אושו אומר שמי שבאמת מחפש, מסתכל איפה שיש משהו קיים, ולכן חוקר את אנרגיה של המין, שהיא אנרגיית החיים. מי שלא באמת מחפש, יסתפק בחקירה של דברים אחרים, וכנראה שיימנע מלחקור את מה שיוביל אותו לתשובות מספקות, ויישאר נאמן לחיפוש עצמו, ולא למטרות החיפוש הזה.

אז עזבו אתכם מלזיין את השכל. תלכו להזדיין. זה נעים ומשמח.
שיהיה שבוע טוב.

נ.ב- שני קישורים נוספים, למי שמעוניין להעמיק בנושא

אחד קצר שהכותרת שלו היא "מי אני"


ושני ארוך, הרצאה על המורכבות של הקיום
והקשר בין הצד הפיזיקלי לצד הרוחני של המורכבות הזו