הכל זה אנרגיה אבל די להיות היפים

על הקשר בין אינטימיות, אותנטיות, ניו אייג' והעתיד של האנושות.
או במילים אחרות – למה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות כרגע הוא אהבה.

יש לי הרגשה שהקטע הבא יהיה פחות פופולרי בקרב הרבה אנשים.
נו מילא. אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן. מה גם שזה טקסט ארוך למדי.
אז למי שאין סבלנות, תקראו רק את החצי הראשון של הפסקה הראשונה. זה מספיק.
למי שיש טיפה סבלנות ומעט קשב יציב, אני באמת ממליץ לפנות כמה דקות ולקרוא.
מרגיש שהטקסט הזה הוא אחד הדברים היותר חכמים שיצא לי לכתוב מזה הרבה זמן.

בגדול, מה שאני הולך להגיד פה, זה שאינטימיות היא עניין חשמלי, שבני האדם הם יצורים חשמליים, ושהקורונה וכל ההיסטריה שסביבה היא הזדמנות נהדרת לאזן את השדות החשמליים שלנו, ברמה האישית, הקהילתית ובכלל. כי מעבר לעובדה שהזיהום ירד בצורה משמעותית בשבועות האחרונים, ובעלי חיים החלו לפקוד איזורים עירוניים ברגע שהפסיקה תנועת המכוניות, קרה דבר לא פחות משמעותי אבל הרבה פחות דרמטי, לפחות לבינתיים –

הזמן הפרטי עצר מלכת. 

לבערך רבע מהעולם אסור כרגע לצאת מהבית. זה אומר שאין לאן ללכת, וזה אומר שאין לאן למהר כרגע. מה שמאפשר לנו לעצור ולהיות רגע עם עצמנו, עם המשפחות שלנו, עם הפחדים והחששות והתקוות והחלומות שלנו. עם הרגשות והמחשבות שלא נתנו להם מקום כי לא היה לנו זמן במשך כל כך הרבה שנים. וזה חתיכת אוצר. אבל אנחנו קוראים לזה עוצר, ומתבאסים.

עכשיו, התרגלנו כל כך לחשוב בדרמטיות, ודמיינו את סוף העולם בהתאם. כאירוע דרמטי מאוד. הסדרות והסרטים שכולנו ראינו דיברו על מגפה שהורגת מאות מיליוני אנשים, או על אסטרואידים שמשמידים חצי מהחיים על פני כדור הארץ. וכולנו חיכינו למלחמת גוג ומגוג, או לפחות לחייזרים שיבואו וישמידו את הפנטגון. וכשהם לא באו, חשבנו שהכל בסדר והמשכנו בשלנו.

הטבע עובד אחרת מאיך שהמוח האנושי חושב. (זאת אולי הנקודה הכי חשובה בכל הפוסט הזה. אבל כדי להבין אותה לעומק, צריך לקרוא הכל. זה טריקי, אבל זאת המציאות. היא טריקית.) בכל אופן, מה שאני בא להגיד פה, זה שבזמן שחיכינו לאפוקליפסה, קרה משהו אחר לגמרי. באה מגיפה שגרמה לכולנו לעצור, אבל לא הרגה מיליונים כמו שחשבנו שיקרה. כי הטבע לא עובד באפוקליפסות. הוא מתמשך. ועכשיו יש לנו הזדמנות, לפגוש את הרגשות המנודים שלנו, לעשות שלום עם ההורים שלנו, להתחבר מחדש בקהילות מקומיות, וללמוד ולתרגל אינטימיות. מעטים מאיתנו שמים לב להזדמנות הזאת, כי כאמור, התרגלנו לחפש את הדרמה. לא רק מחשבתית. גם פיזית, אנחנו מחווטים ברמה הביולוגית להגיב לדרמה. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר.

אם הייתי צריך לבחור כותרת אחרת לטקסט הזה, הייתי קורא לו:
אינטימיות היא הבסיס לחיים אנושיים מאוזנים.
אבל קראתי לו הכל זה אנרגיה ודי להיות היפים. כי אני חושב שבאמת הכל זה אנרגיה, ושאם ההיפים של היום היו קצת פחות שאנטי באנטי וקצת יוצר דוגרי ותכלס, היינו יכולים לשנות את העולם מחר בבוקר, בזכות הבלגן שהקורונה יוצאת. אבל אנחנו היפים. בואו רגע נדבר על זה.

הניו אייג' (אולי יש לומר נו אייג', כי זה לא באמת חדש), הוא תוצר של הקפיטליזם. זה לא אומר שרוחניות היא בהכרח אביזר של תרבות הצריכה, כמו שגדי טאוב כתב פעם כדי למחות על זה שהוא לא הצליח מעולם להיות טוב כמו גבי ניצן, אבל זה כן אומר שמשהו גדול מתפספס כאן.

ולא כי השיטות או הדרכים לא נכונות או לא רלוונטיות. פשוט כי כל דרך רוחנית שלא מותאמת למצב הרגשי והנפשי של ההולך בה, לא עונה על הצרכים הספציפיים שלו. וכנראה שזה מה שקורה לנו, המחפשים הרוחניים של המערב. אנחנו מדברים על נשמה במונחים של פרטים אינדיבידואליים, ומחפשים את הניצוץ האלוהי שבנו כדי לדעת מה הייחוד השיווקי שאיתו נוכל להתקדם במעלה סולם הערך של השוק. אז אנחנו מפספסים את הפואנטה של הרוחניות, בעצם.

אני מבין למה טענות כמו "כולנו באנו הנה לעבור מסע משמעותי ולהתפתח" זוכות לאהדה רבה. כי זה רומנטי, וזה מלטף לנו את האגו. גם אמירות מסוג "השאיפה היא להיות במקום שרואה את העצבים ואת הכעס כלא רלוונטיים" נפוצות ככל שהן מסוכנות. הרבה פעמים אנחנו לא נצליח להגשים את השאיפה הזאת, וכתוצאה מכך נהיה ממורמרים ומלאי כעס עוד יותר מקודם, אבל איזה אושר זה להאמין לרגע שאני מסוגל/ת לזה, נכון? כמה נעים זה להרגיש מעל הרגשות שלי.

ואז, מה שקורה בפועל, זה שדרכים רוחניות נתפסות על ידי הציבור הרחב כטריקים לוויתור עצמי, ובמקום להוביל את האנושות לכיוון חדש ומרגש, אנחנו נשארים חבורה של הזויים ומוזרים שמדברים בעיקר עם עצמם. כי אנחנו, ואני מדבר בהכללה עצומה פה, כמובן, אז מי שנעלב/ת שיבדוק עם עצמו איפה זה פוגש אותו/ה, אנחנו לא באמת מתמודדים עם הרגשות שלנו, אנחנו מתאמצים להסביר במילים גבוהות את חוסר האחריות שאנחנו מפגינים באופן ברוטלי, ואנחנו מתכחשים לכל זה על ידי טענות לקונספירציות, והאשמת "הציבור הרחב" בהיותו בור / טיפש / חסר ערכים, כאילו אנחנו האדם הנאור.

האדם הוא יצור קהילתי, והנו אייג' מספר לנו שעלינו לקחת אחריות על עצמנו, להכיר בכך שהכל זה רק שיקוף, לנשום ולשאוף להיות בודהה על מקל סלפי, ולעשות לימונדה ממה שהחיים מביאים לנו. הבעיה העיקרית עם הגישה הזאת, היא שלפעמים העולם מביא לנו תפוזים, או קלמנטינות, או אבוקדו. ואנחנו מנסים לעשות מזה לימונדה, כי זה מה שלימדנו את עצמנו לעשות.

הבעיה השנייה היא שאנחנו כל כך מרוכזים בלעשות משהו עם מה שיש, עד שאנחנו לא זוכרים להיות בו רגע.  סתם ככה, בלי לעשות שום דבר. רק להיות עם הרגע הזה.

בלי לזוז לשום מקום. בלי לנסות להימנע מכל מה שלא נעים לנו. בלי לנסות לקבל את זה ולחבק את הכל בשתי ידיים. רק להיות. עם הטוב. עם הרע. עם העונג. עם הרגע הנוכחי. להתבונן בו בחיוך, להתקרב אליו ברוך, לא להיאחז בשום דבר. ולא להדוף כלום.

מתי בפעם האחרונה היית עד למה שבא אליך ולא ניסית לעשות לגביו שום דבר לשום כיוון?

שווה לנסות את זה פעם או פעמיים. זה מרענן. בעיקר אחרי כל כך הרבה סדנאות שמלמדות אותנו לנשום מעבר לכעס, לנוע אל מעבר לכיווץ, לצאת מחוץ למחשבות ולמיינד שלנו, לצחוק על העצבות. בסדר, אני מגזים, ברור. אבל אני לא סתם מגזים, אוקיי? אני עושה את זה בכוונה, כדי לעורר פרובוקציה. אני רוצה לעצבן אתכם. תוהים למה? תתעצבנו ותמשיכו לקרוא. זה יתבהר.

אני רוצה שתתעצבנו רגע, כדי שנוכל לדבר על העצבים שבגוף שלנו. מרגיש/ה את זה, כרגע? ממש עכשיו? חשמל בשרירים, מתח בגוף, כעס עליי, רצון להאשים אותי ולתקוף אותי ולהוכיח לי שאני טועה? מעולה. איך זה מרגיש? מפחיד? מלחיץ? נוח? אם נוח לך אם התחושה הזו, מזל טוב. יש לך סיכוי גבוה הרבה יותר להצליח לחוות עונג. כי זו אותה מערכת, בסופו של יום. מערכת הולכת החשמל במרחבי הגוף. אם לא נוח לך עם העצבים שלך, איך יהיה לך נוח עם העונג?

וזאת, רבותיי, וגבירותיי, הסיבה שרבים כל כך מאיתנו ממהרים לגמור.

כולל אותי. כי אנחנו לא יודעים להכיל חשמל במערכת העצבים שלנו.

אנחנו לא יודעים להנות כי אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לכעוס.

גם התרגשות, זה פחות או יותר אותו הסיפור. חשמל במערכת העצבים. כשיש לי יותר מדי חשמל במערכת העצבים, אני בורח למוח. מפעיל את המיינד שינתח ויסביר ויתגונן. זה מה שיוצר ציניות, אגב. ציניות היא שיריון שנועד להתמיר את האנרגיה החשמלית במערכת העצבים מהתרגשות להתגוננות, פשוט כי את זה המערכת שלנו כן יודעת לעשות. כשאני בהתגוננות אני מעדיף לחשוב שגם שאר העולם מתנהג ככה, ושהוא עושה לי את זה בכוונה. זה עוזר לי לשמור על עצמי בטוח, ולשכנע אותי שאני פועל נכון. וזה גם מרחיק ממני אחרים, מה שבהחלט עוזר לי להתגונן.

הבנתם? זה בסך הכל לופ של המערכת. אבל מה, בגלל שכולנו מתוכנתים להגיב מהרגש, ורק חושבים שאנחנו יודעים מה זה אומר להיות אדם נאור, אז כשאתה ציני במרחבים רוחניים תוקפים אותך. במקום להבין שנבהלת כי ננגעו לך הרגשות. סליחה, גלשתי לפסים אישיים. אבל גם בי עוד יש כעס על האנשים האלה, שהבטיחו לי גדולות ונצורות, או לפחות אהבה ללא תנאי.

למרות שאני יודע היום שאף אחד לא הבטיח לי כלום. זה הייתי אני שנאחז באשליות. את זה אני יודע לפחות. ואני כועס ומאשים הרבה פחות. אני רק מנסה להגיד, תכלס, שהתפיסה הזאת שאומרת שהכל אחד, ושהכל אור ואהבה ויופי, היא עוד דרך של בריחה מהמציאות. זאת אומרת, יש גם הרבה אמת בתפיסה הזאת, אבל, בין להגיד את זה לבין לחיות את זה יש עולם ומלואו. כי רוחניות, כמו שאמרתי קודם, היא מוצר צריכה בימינו. ולצרוך רוחניות זה לא נאור יותר מלקנות בגדים בקסטרו. זה בסך הכל שאלה של עם איזה ערכי מותג אנחנו בוחרים להזדהות.

אז כל עוד אנחנו ניגשים אל עולם הרוח כצרכנים, מחפשים את המוצר הנכון שיפתור לנו את כל הבעיות, רודפים אחרי הקסם ונמנעים מלעשות את העבודה הפנימית, במודע או שלא במודע, אנחנו נשארים פאסיביים, מדוכאים וחסרי ביטחון עצמי, שמנסים להיות מיוחדים ולעמוד בכל הכללים ולהיות כמו כולם כדי שלא יראו אותנו וישימו לב שאין לנו מושג מי אנחנו אמורים להיות.

אנחנו אמורים להיות עצמנו, אבל אף אחד לא לימד אותנו איך עושים את זה. ואנחנו כל כך רגילים שתמיד יש מישהו שאומר לנו מה לעשות, ומלמד אותנו איך לעשות ואיך להיות. ככה גידלו אותנו, זו התרבות שאנחנו חיים בה, היא מבוססת על פחד ולכן מגדלת ילדים משותקים רגשית ומנטלית, מנותקים מהגוף ומהחוויה החופשית שלהם אותו. חסרי יכולת להכיל חשמל במערכת העצבים, זוכרים? דיברנו על זה קצת קודם.

להיות עצמנו זה קודם כל לאפשר זרימה חופשית של החשמל במערכת העצבים שלנו.

כשזה מתאפשר, קורים שני דברים שאנחנו אולי לא רגילים אליהם, אבל הם חשובים מאוד. הראשון הוא שאנחנו מרגישים את הרגשות שלנו, והם עוברים דרכנו ומשתחררים. בניגוד למה שבדרך כלל קורה לבני התרבות המודרנית, שמרגישים את המחשבות שלהם, כי האנרגיה בגוף נתקעת אז היא עוברת למוח שמייצר מחשבות אוטומטיות מתוך דפוסים של התגוננות ושולח את האנרגיה באמצעותם בחזרה לגוף. זה השיריון שגם אותו כבר הזכרתי, כמה פסקאות למעלה.

הדבר השני שקורה הוא שבמקום להגיב מהמיינד, אנחנו מגיבים ישירות מהלב. וככה אנחנו פחות בניסיון להיות בשליטה ופחות במתח ממה שהולך לבוא ובניסיון עקר להתגונן מפניו, ויש לנו הרבה יותר אנרגיה פנויה להתבוננות, להקשבה, לנוכחות. והתגובות שלנו הרבה יותר זורמות, ופשוטות. ולרוב גם הרבה יותר נעימות לסובבים אותנו. וככה בעצם ככל שאנחנו יותר עצמנו, אנחנו מקבלים פידבק חיובי יותר מהעולם.

אז למה זה כל כך קשה לנו? למה אנחנו לא ככה כל הזמן?

ובכן, כי התרגלנו לא להיות. וכולם מסביבנו התרגלו גם כן, להיות פחות הם עצמם ויותר דמויות. ואם מישהו חלילה מתחיל להשתחרר מהמשחק המלאכותי והמעייף הזה, השאר ישר מתחילים לתקוף אותו. לא במודע, לא ברצון, פשוט כי מערכת העצבים שלנו היא מעגלים חשמליים שמחווטים להגיב בצורות מסוימות, ואם המערכת לא מקבלת את המשוב שהיא רגילה אליו, היא מזהה סכנה ומתייחסת למצב כאל איום, מה שגורם לנו לתקוף. זה המנגנון שגורם לנו לצעוק על אנשים שצועקים עלינו, למשל. או להשתתק ולקפוא במקום. איך נגיב ספציפית זה דבר שתלוי בהקשר של הסיטואציה, בחיווט שלנו, ובעוצמה של הצעקות.

אז אוקיי, התרגלנו לשחק דמויות. ומה הבעיה עם זה? שאנחנו לא יודעים להיות באינטימיות. וכדי להירפא מהטראומות, כדי לגדול רוחנית, אינטימיות זה מאסט. למה? כי השינוי אולי מתחיל בתוכנו, אבל הוא בא לידי ביטוי במערכות היחסים שלנו. וכי האדם, כמו שאמרנו, הוא יצור חשמלי, והמטענים החשמלים שלנו נפגשים ללא הרף.

לכן גדילה רוחנית היא בפועל יכולת להכיל יותר חשמל במערכת.

אינטימיות היא שהייה של שני מטענים במרחק לא גדול זה מזה, מה שיוצר השראה הדדית. השראה זה מונח חשמלי לגמרי, אגב. הוא אומר שמטען אחד משפיע על המטען האחר. אינטימיות היא קירבה, וקירבה כזו מגבירה את החשמל במערכת העצבים שלנו. ואנחנו לא יודעים להכיל את זה. מה עושה מעגל חשמלי שיש בו עודף? מחפש את הדרך הכי קצרה לפרוק את העודף הזה. בגלל זה, כאמור, גברים ממהרים לגמור. בגלל זה מיניות בחברה שלנו לרוב מכוונת פואנטה. ובגלל זה אנחנו נוטים לבלבל בין הרצון לאינטימיות לבין חרמנות. כי זה אותם חוטים חשמליים, והתרגלנו למסלול הקצר, או שהמעגלים החשמליים שלנו התחווטו ככה, מה שנרצה.

מקווה שזה היה ברור. בכל אופן, כשאנחנו מחפשים אינטימיות, אנחנו שואפים לקרבה אל יצור אנוש נוסף, מה שהכרחי עבורנו בשביל לשרוד, וגם, כמו שהבנו כבר, בשביל להירפא ולגדול. אבל התרבות שלנו חיווטה אותנו להימנע מאינטימיות אותנטית, ולכן אנחנו שוב משחקים בכאילו. כמה קל זה לא באמת לגעת בפצעים של עצמנו, ולצפות מאחרים שיכילו אותי ויקבלו אותי ויאהבו אותי כמו שאני.

וזה לגיטימי ממש להרגיש ככה. כל הרגשות הם לגיטימיים. אבל אנחנו רוצים לגדול, נכון? ומה שתיארתי פה זה מנגנון הגנה של הילד, שמחפש מפלט אצל ההורה שלו. סביר להניח, בהתחשב בתנאי החיים של ילדים בתרבות המודרנית, שלא קיבלנו מענה על הצרכים האלה בילדות. ולכן עכשיו אנחנו משליכים אותם בלא מודע על מערכות היחסים הבוגרות שלנו, והרומנטיות בעיקר.

אני חוזר לנו אייג'. מה הוא מלמד אותנו? שכל מערכת יחסים היא רק שיקוף לעולם הפנימי שלנו. וזה  נכון. אבל זה גם לא נכון. כי כל מערכת יחסים מורכבת משני צדדים. שני מטענים חשמליים שנפגשים. לרוב, הם מזינים אחד את השני. גם כשרבים. בעיקר כשרבים. ריבים הם תענוג למערכת העצבים, כי מלא מתח חשמלי נפרק ועובר מאחד לשני ככה. אולי בגלל זה אנחנו מכורים ללריב.

תנסו לחשוב מה היה קורה אם לא היינו רבים. כמה מתח היה נשאר לנו תקוע בגוף? אם היינו יודעם להמיר את המתח הזה חזרה לאנרגיה יצירתית במקום לפרוק אותו בכעס, מה היינו עושים איתו? היינו יכולים להיות יצירתיים, זורמים יותר, גמישים, לעשות אהבה, ספורט, אומנות, כאלה דברים. אבל אז, למי הייתה סבלנות לשבת ולראות סדרות מלאות דרמה בנטפליקס? כשלמעשה, אנחנו רואים סרטים כדי לענג את בלוטות הרגש שלנו. אנחנו מאוננים לעצמנו רגשית באמצעים גרפים וויזואליים, כי אנחנו לא יודעים איך להניע באופן אותנטי את החשמל בגוף. זה כל הסיפור.

למה זה משהו שחשוב להבין? כי אנחנו חיים בעולם שמתוכנת לחשוב בצורה דרמטית.

ולכן, כשהגיעה מגיפה כלל עולמית, כולנו רצנו לדרמה. לפאניקה, לתרחישי האימה, לניסיונות להגיב בצורה חריפה ומיידית. לתרבות שלנו יש נטייה לעודד אותנו לפאסיביות כי זה מה שהיא מכירה. היא יודעת לייצר סדרות דרמה, והיא לא יודעת לייצר אינטימיות. וגם הפוליטיקאים שלנו, אין להם יכולת להכיל את המתח בגוף, וכתוצאה מכך הם מגיבים בהיסטריה על גבול הטירוף.

אני לא טוען שאין צורך בהסגר הנוכחי, או שאני יודע מה הפיתרון הנכון לקורונה. קודם כל, כי אין לי שמץ של מושג מה נכון. אני לא מבין כלום בנושא הזה, וזה לא מעניין אותי. אני מקשיב להנחיות של הרשויות ונשאר בבית. אבל יותר מזה שאני לא יודע מה הדבר הנכון לעשות, אני לא חושב שיש לכל הסיפור הזה "פיתרון". כי אין מה לפתור פה. וזאת הנקודה שהעולם מפספס.

אז מה אני כן מציע? להתחיל מלחבק את עצמנו, ולהבין שהכל בסדר. מותר לנו הכל. לבכות לכעוס לצחוק לשמוח לפחד להתבלבל להתרגש לא לדעת מה לעשות. לא לדעת. בעיקר לא לדעת. מותר לנו. רצוי אפילו שנרשה לעצמנו לא לדעת. או לפחות לדעת פחות. ולהקשיב קצת יותר. ולהרגיש. אחת הדרכים שגיליתי שעוזרות לי מאוד כשאני מוצף, היא להתמקד בתחושות הגופניות. למשש עלה. להחזיק ביד אבן. ללטף לעצמי את הלחי.

התחושה הגופנית היא דרך החוצה מהדרמה, כי היא מעבירה אותנו מהמיינד לנוכחות.

ככל שנלמד להרגיש ונוכל להכיל יותר רגש, ככה נוכל להיפתח ולהתקרב לאחרים באמת, ואז נוכל לרפא את עצמנו. לא באמצעותם אבל בעזרתם. בהסכמתם לראות אותנו כפי שאנחנו נוכל להרשות לעצמנו להיות מי שאנחנו, וזאת הדרך היחידה באמת לגדול. להסכים לעצמנו להיות מי שאנחנו באותו הרגע כדי להסיר את ההתנגדויות בתוכנו ולתת לחשמל שבנו לזרום.

כשאנחנו מסכימים לעצמנו להיות במערכת יחסים כזאת שמאפשרת לשני הצדדים להביא את עצמם בלי שיפוטיות וביקורת וגם בלי ציפיות, אנחנו לומדים שלחבק את עצמנו זה רק תרגול בכאילו, כי כדי באמת לחבק צריך גם לאפשר לעצמנו להרפות. ואת זה אי אפשר לעשות כשמחזיקים את עצמנו. ולכן בני האדם הם יצורים חברתיים. חיה שגדלה בלהקות. כי אנחנו זקוקים אחד לשני ואחת לשניה ואחד לשניה ואחת לשני כדי לשרוד, וכדי לגדול, וכדי לאהוב.

ואם כבר יש משהו שבאנו לעשות כאן, זה לאהוב.

הכל חסר משמעות מלבד מה שאנחנו בוחרים להעניק לו משמעות. ולכן, הקורונה היא מתנה שהאנושות קיבלה מכדור הארץ. כי היא זמן לעצור את הכל לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה – למה אנחנו רוצים לתת משמעות?

אצל האנשים שמסכימים להיכנע לכאוס כרגע, ולא מחפשים פיתרון, מתפנה זמן, ומתפנה אנרגיה. הפנאי הזה מאפשר לנו לפגוש את הרגשות המנודים שלנו, כמו שכתבתי בתחילת הפוסט, ולעשות שלום עם עצמנו ועם הקרובים אלינו. בהמשך, ככל שנאפשר לזה, נראה איך המציאות שלנו משתנה, איך יש לנו פחות מתח בגוף, ואיך נעים לנו יותר גם בפיזי וגם ברגש.

העולם המודרני מורכב מגופים כמו תאגידים וממשלות, שמתבססים על ההפרדה בין הצד האנושי של החיים לבין הצד הכלכלי שלהם. התמוססות המערכות שאנחנו חווים כרגע מערבבת את הכל. בנוסף לזמן הפנוי שיש לאנשים, גם החשיבות של הקרובים אלינו פיזית הולכת וגדלה, כאשר אין עבודה לצאת אליה, ואין פקק בכביש לעמוד בו שעות. אנחנו נאלצים, או זוכים, תלוי בזווית ההסתכלות שלנו, לבלות זמן עם המשפחה, לדבר עם השכנים, ולהיות נוכחים יותר בכאן ובעכשיו שלנו. אנחנו תמיד יכולים ללכת למסך, לפייסבוק ולחדשות, והרבה מאיתנו עושים את זה, אבל זה לא מספק אותנו לאורך זמן.

זה אמנם ממכר מאוד, גם בגלל התהליכים הפסיכולוגיים שלא זה המקום להיכנס אליהם, וגם בגלל העובדה שמסך הוא שדה אלקטרו מגנטי ואנחנו יצורים חשמליים, מה שאומר שאנחנו נמשכים למסך ברמה הפיזיקלית. אבל כמה שזה ממכר זה לא ממלא אותנו. כי אנחנו פורקים חשמל למסך, ואנחנו מתמלאים ממפגש של גופים, משדות של אחרים שאיתם אנחנו באים במגע. וגם כמו שאמרתי ממש לפני רגע, מגע עוזר לנו לצאת מהדרמה ולחזור לנוכחות.

אין מגע בין אנשים ברשתות החברתיות. זאת אחת הסיבות שלאורך זמן, הן יוצרות ריקנות. ומכאן המסקנה האופטימית שלי, לסיכום הפוסט הזה. אני יודע שהוא היה ארוך. מקווה שהוא היה שווה את זה. בכל אופן, הסיבה שאני חושב שהעולם בדרך למקום טוב יותר, היא שהזמן החופשי שמתפנה לנו יאפשר לנו להתמלא מאינטימיות, והרשתות החברתיות שמציפות פאניקה ומבוססות על תחושת נפרדות פשוט לא יצליחו לתחזק לאורך זמן את התלות שיש לנו בהן.

נכון, בסופו של דבר הכלכלה תחזור לסובב את כדור הארץ בקצב מהיר מדי ולא טבעי עבורו. אבל בינתיים, המון אנשים מקבלים את ההזדמנות להיזכר כמה פשוט וקל הכל יכול להיות. וזה מרגש אותי. למרות שזה לא דרמטי כמו שקיוויתי שסוף העולם יראה. זה מרגיש לי הרבה יותר טבעי מהסרטים שראיתי. ככה עובדות מערכות טבעיות. הן משתנות לאט, ולאורך זמן. והאנושות, אחרי הכל, היא מערכת טבעית. והיא משתנה, נרצה או לא נרצה. אז מה שנשאר לנו לעשות זה לשאול את עצמנו למה אנחנו רוצים לתת יותר משמעות, ולהקדיש תשומת לב לתשובות שלנו.

כל עוד אין לאן למהר, בואו נעשה אהבה, בכמה שיותר דרכים וצורות. 

אוקיי, זה היה ארוך, אני יודע. תודה למי ששרד עד הלום וכל הכבוד. אני מניח שיש לך קצת סלט במוח כרגע מכל המילים האלה על רגשות, ולכן אנסה לסכם: הקורונה היא הזדמנות עבורנו, כאנושות, להתבגר. משום שהיא מאפשרת לנו לעצור את המירוץ ההישרדותי של היום יום, ולגלות דרך אחרת להתנהל בעולם הזה. עבור מי שיבחר בכך, התקופה הזאת יכולה להיות תקופה של גדילה משמעותית, צמיחה רגשית, ושינוי מהותי באופן ההסתכלות על החיים האלה.

אנשים נמצאים בבתים, תקועים יחד עם המשפחות, משוללי יכולת לברוח. זה יכול לחרפן, זה עלול להוביל לפיצוצים, אבל זו גם הזדמנות עצומה לפגוש את הקושי, לשהות באי הנוחות, לחבק את הכאוס בשתי ידיים, וללמוד לעשות אהבה עם עצמנו. ועם האנשים שקרובים אלינו. למרות, ובגלל, שזה קשה. כי ככל שאנחנו קרובים כך הפוטנציאל החשמלי גדול יותר. מה שאומר שיש סיכוי גגדול לפיצוץ, וסיכוי יותר גדול לגדילה משותפת. מה יקרה? זה תלוי בנו. באיך שנבחר להתמודד עם המציאות. בכמה שנהיה מוכנים להיפתח ולפגוש את עצמנו באמת.

ועוד מחשבה אחת לסיום. אומרים שהתמונה שהולידה את התנועה הסביבתית ברחבי העולם, הייתה התמונה הראשונה של כדור הארץ מהחלל. זו הייתה הפעם הראשונה שאנשים יכלו לראות במו עיניהם את העובדה שכולנו חולקים את אותה הפלנטה. זה גרם לתודעה הקולקטיבית, במובן מסויים, להתעורר ולהכיר בעצמה כקיימת. הקורונה היא המגפה הראשונה בעידן הרשתות החברתיות. אמנם כולנו בהסגר, אבל כולנו ביחד בזה. אז תחשבו רגע על התודעה הקולקטיבית, יושבת בבית מול המסך, רואה חלקים מעצמה מתים במאסות, חווה פחד ופאניקה, מתרגלת מדיטציה ויוגה, ומי יודע מה עוד. אנחנו לא יכולים לדעת לאן זה יוביל אותנו. אנחנו בהחלט יכולים לעשות את חלקנו, לנשום עמוק לכאבים שלנו, להסכים לפגוש את הפחדים שלנו, ולהתפלל.

ETjcBr_XkAgIEqe

סוף העולם בדרך? פנטזיה אוטופית פוסט אפוקליפטית

בסוף השבוע האחרוון הייתי אמור ללכת לרקוד במסיבת טבע. אבל אז, הנחיות משרד הבריאות בעקבות פאניקת הקורונה, גרמו לזה שהכרטיס שלי התבטל, וגם ככה נשמע שהמסיבה כולה הייתה בבעיה. חלק מהאמנים לא הורשו להיכנס לישראל, ולמסיבה עצמה היה אסור להכניס אפילו בקבוקי מים. בקיצור, נשארתי בבית מול המחשב, במקום לצאת לרקוד בחיק הטבע. מה אני אגיד? לא כייף. מלא אנרגיה בגוף שמחכה להתפרק ברחבה, ומשתחררת לפיד הפייסבוק שמלא בהשערות, ספקולציות, תיאוריות קונספירציה ובדיחות על המצב ועל הפאניקה העולמית.

אז מה שקרה זה שהתחלתי לדמיין מה עוד הולך לקרות ואיך זה ייראה, ואז חשבתי איך זה יכול להיראות אחרת, אם המציאות הייתה מתנהגת כמו שאני רוצה, ולא כמו שהיא רוצה. בקיצור, יצא ממני הסיפור הזה, ואני מקווה שהוא יהיה ויראלי לפחות כמו הוירוס הנוכחי. אז אם אהבתם, שתפו את הלינק לטקסט הזה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, וגם בזו של העבודה. ככה אולי נפיץ קצת גוד וייבז, במקום כל הפאניקה וסיפורי האימה שהמערכת מפזרת בתודעה שלנו. חג שמח :)

***

2.3.2021

יומני היקר שלום.

אני זוכר שבהתחלה, אף אחד מאיתנו לא התרגש מהקורונה.

היינו רגילים לזלזל במה שאמרו בחדשות, ולא החזקנו מהסיפור הזה יותר מעוד קוריוז. כשהדיווחים לא עצרו אלא רק התגברו, התחילו שמועות קונספירציה. היו מי שאמרו שהוירוס הזה הונדס במעבדה, אחרים אמרו שאין בכלל וירוס וזה רק ניסיון עולמי לזרות פאניקה בציבור הרחב. אבל השמועות המשיכו להגיע, והמחלה המשיכה להתפשט. לפחות זה מה שסיפרו בעיתונים. אישית, לא פגשתי אף אחד שנדבק בקורונה. ומצד שני, בעולם של כמעט עשרה מיליארד בני אדם, יש הרבה דברים שאי אפשר לדעת. במיוחד בעידן שלפני המהפכה, על כל הדיס אינפורמציה והפייק ניוז שמילאו את הרשתות החברתיות, עד שהאינטרנט נפל.

בחודש הראשון, החיים המשיכו פחות או יותר כרגיל. אנשים הלכו לעבודה, טסו לחו"ל, ופשוט קנו יותר מסכות וחומר ג'ל לחיטוי ידיים. כבר אז היה אפשר להרגיש את הפאניקה מתעוררת, אבל לא ייחסנו לזה חשיבות. היינו רגילים לזה שכל פעם יש משהו אחר שצריך לפחד ממנו. פעם זה היה סארס ופעם זה היה דאע"ש. אז גם הקורונה הרגיש כמו עוד ניסיון של הממשלות להפחיד את הציבור וכולנו המשכנו בשלנו. בחודש השני כבר התחילו לקרות דברים משונים, שבדיעבד היו אמורים לגרום לנו להרים גבה, אם לא יותר מזה. התחילו להגביל טיסות למקומות מסוימים, והכריחו אנשים שחזרו מחו"ל להיכנס לבידוד ביתי. אבל המשכנו בשלנו, המציאות הייתה הזויה מספיק באותם ימים, עם כל הבלאגן הפוליטי שהיה כאן, ולמי היה כוח להיבהל ממגפה עולמית?

בהתחלה אלה היו רק הנחיות של הממשלה, וסיפורים על פקחים שאנשים מתעטשים עליהם, וכל מיני דיווחים לא מאומתים מסין שכללו סרטונים שנראו מפוברקים לחלוטין על משאיות מלאות גופות ועוצר של מאות מיליוני סינים. ועדיין, אנשים לא התרגשו. סין הייתה במשך שנים מקום שאף אחד לא באמת ידע מה קורה בו בגלל הצנזורה של הממשל, וגם הפעם חשבנו שזה בסך הכל שקרים שהסינים מפיצים לגבי עצמם כדי לבלל את שאר העולם. לא היה ברור למה להם לעשות את זה, אבל הדיבור היה שהסינים רוצים להשתלט על העולם, אז הנחנו שזה גם חלק מהסיפור הזה, ושהם פשוט קצת הגזימו הפעם. מצד שני, במשך שנים היו סיפורים על קציר איברים אצל מתרגלי הפאלון גונג בסין, שזו שיטה רוחנית כלשהי שכביכול מי שתרגל אותה נשלח למחנות מעצר ולבסוף נרצח באכזריות וגם מהסיפורים האלה אף אחד לא התרגש יותר מדי אז לא היה שום דבר שיגרום למישהו לחשוב שהפעם זה אחרת ושצריך להתייחס לזה ברצינות.

אני מדבר על האזרחים, כמובן. הממשלות בהחלט לקחו את הסיפוןר של הקורונה ברצינות. הרבה מאיתנו חשבו שהן לוקחות את הסיפור הזה ברצינות רבה הרבה יותר מדי, וקונספירציות ברשת התחילו לקבל תאוצה. היו דיבורים על ניסוי עולמי בנשק ביולוגי לדילול אוכלוסין, ועל תכנית של ממשלות העולם להשתמש בוירוס ובפאניקה שסביבו כדי להחיל את הסדר העולמי החדש, שזה משהו שקונספירטורים דיברו עליו במשך שנים. אבל זה היה נשמע כל כך מופרך, שרוב הציבור לא האמין לזה. גם כשהוקם צוות מיוחד שמטרתו הייתה לפקח ולאכוף את הבידוד ואת הנחיות הממשלה, עדיין לא רצינו להאמין שמדובר במשהו שהוא בקנה מידה בין לאומי. חשבנו שזו רק הממשלה שלנו, שגם ככה הייתה במצב בעייתי מבחינה ציבורית, ובישראל אהבו מאז ומעולם מצבי חירום שבהם הרשויות יכולות לקחת את החופש מהאזרחים. אז המשכנו להיות אדישים למשך עוד שבוע או שבועיים, ואז השיט התחיל להיות מוזר באמת.

התחילו לצוץ ברשת סרטונים של פקחים מפוצצים במכות אנשים שעושים אפצ'י ברחוב, היו שמועות על היעלמויות של מאות אלפי אנשים בסין, שממנה כביכול הנגיף התחיל להתפשט, טיסות התחילו להתבטל והיה דיבור שיש איסור על יציאה מהארץ לעובדי מדינה וכאלה דברים. השמועות דיברו על זה שעוד מעט סוגרים את הגבולות, ואנשים לא ידעו מה לעשות. ואז משרד הבריאות הוציא הנחיות חדשות, שאוסרות על התקהלויות של אנשים, וזה התחיל להרגיש כאילו המדינה כולה נכנסת לעוצר. זה היה בשבוע של חג הפורים, ומסיבות התחילו להתבטל. הקהל של החוגגים, שהיה כבר שפוף משנים של מאבק ברשויות, לא הסכים לזה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתנו, אנשים שרק רצו לרקוד בטבע. במקום לציית ולשתף פעולה ההפקות הכריזו על מסיבות מחתרת, וכל האירועים שהמשטרה רצתה לסגור עברו ללוקיישנים סודיים, כשהודעות רצו בטלגרם ובסמסים כמו שהיינו עושים פעם.

היו כמה מסיבות ממש מגניבות באותו חג. מערכות הגברה הועמסו על משאיות, הבמות לדיג'יים נבנו על ארגזים של טנדרים, וכל פעם ששמעו שהמשטרה מתקרבת, הניעו את המכוניות ונסעו לרקוד במקום אחר. הממשלה לא אהבה את זה. הם רצו להיות בשליטה, ולהחליט בעצמם מה עושים. בדיעבד, אנחנו יודעים להגיד שהיה להם חשוב להכניס את המדינה כולה לעוצר. באותו הזמן פשוט חשבנו שהם מתנהגים כהרגלם, בטיפשות ובפאניקה מוגזמת. אבל כשהכוח המיוחד שהוקם למאבק בקורונה קיבל חיזוק מפתיע, וכוחות צבא נקראו להתערב בסיטואציה, הכל התפוצץ. בתכלס, זאת הייתה נקודת המפנה של כל הסיטואציה, והרגע בו התחילה המהפכה באמת. מה שקרה היה שבצבא היו לא מעט חיילים שאהבו לרקוד טראנס בעצמם, ובין החוגגים היו לא מעט חברים ומשפחה של אנשי צבא. ככה שבמקום לשתף פעולה עם הממשלה, החיילים סירבו פקודה, וגם בשרשרת הפיקוד אנשים התחילו להתהפך ולהתפכח.  ככה התחיל המרד, בעצם, ובדיעבד, יכול להיות שזה מה שהציל אותנו מלגמור כמו הרבה מדינות אחרות.

אבל אני מקדים את המאוחר.

אולי כדאי רגע לתת רקע על המצב הפוליטי בישראל באותה התקופה. היינו אחרי בחירות שלישיות בתוך שנה, ואף אחד לא הצליח להקים ממשלה שיש לה רוב. בזמן הזה שלטה פה ממשלת מעבר שרוב הציבור לא קיבל את הלגיטימציה שלה, בין היתר כי ראש הממשלה היה מועמד למשפט בשלושה כתבי אישום שונים, וכמה מהשרים הבכירים עמדו בפני כתבי אישום גם הם. אז הממשלה הייתה עסוקה בעיקר בלנסות לתקוף את מערכת המשפט ולערער את מעמד המשטרה בקרב הציבור, מה שלא תרם ללגיטימציה הציבורית של אף אחת מהמערכות האלה. ולכן כשהתחיל הבלגן של הקורונה היו רבים מאיתנו חסרי אמון גם ככה, ולא ששנו לשתף פעולה עם הנחיות בנוגע למצב חירום. כשהממשלה שלא נבחרה הכריזה על מצב חירום כתוצאה מההתפרצות של הנגיף שבכלל לא ברור אם הייתה אמיתית, האזרחים התחילו לזוז באי נוחות.

אז כשהצבא נשלח לעצור צעירים מלרקוד, זה היה כבר יותר מדי. גם ככה היה ציבור גדול שלא קיבל את המרות של הפוליטיקאים יותר. וספציפית בקרב הצעירים, שתססו במשך שנים בגלל דברים כמו ביטולים של מסיבות, מעצרים של מעשני קנאביס, ושאר נושאים שנראו פחות חשובים למבוגרים בינינו. מה שהם לא הבינו, היה שעבורנו זה חלק בסיסי בהסכם החברתי. אנחנו הבנו שהחוזה בין המדינה לאזרחים אומר שאנחנו משלמים מיסים וממלאים את החובות שלנו, ובתמורה המדינה דואגת לביטחון שלנו ומאפשרת לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים ומאמינים שנכון. והיה אסור לנו לעשות את הדברים האלה, כמו לרקוד בטבע או לצרוך סמים מסוגים שונים, מה גם שהמיסים ששילמנו לא הגיעו לאן שהם היו אמורים להגיע. מערכת הבריאות והחינוך הציבורי היו על סף קריסה, ולא היה לנו עתיד שפוי לשאוף אליו. היה כמעט בלתי אפשרי לקנות בית ולגדל ילדים בלי להיכנס למינוס באותם שנים, ועדיין המשכנו לשתף פעולה עם המערכת כי לא ידענו מה עוד אפשר לעשות. נתנו לבנקים לעשוק אותנו ולפוליטיקאים להיות מושחתים, וניסינו להסתדר ולהיות מבסוטים. זה לא היה פשוט, אבל עשינו כמיטב יכולתנו. אז במשך שנים, כאמור, תססנו מבפנים.

וברגע אחד הכל התפוצץ. כשהצבא הצטרף לחוגגים במקום לעצור אותם, התחיל בלאגן שלם.  המסיבות השונות שהיו על גלגלים כבר ככה, ואיתם החיילים והשוטרים שסירבו לפקודה לעצור את החוגגים, כולם עשו פרסה ועלו ביחד לירושליים. הרחבות של הכנסת ובית המשפט העליון התמלאו באלפי אנשים. טראנס התנגן בכל עיר הבירה, וקריית הממשלה הייתה נתונה במצור. בכל רחבי המדינה פרצו מהומות מחאה, ובזכות האווירה של המסיבות ושל החג, הן לא היו אלימות אלא צבעוניות ומלאות שימחה וריקודים. אנשים יצאו לרחובות לפרוק תסכול ומתח.

אלה היו פני הדברים באותו סוף שבוע של חג בישראל.

זה מה שקרה פה בארץ. במקומות אחרים בעולם היו סיפורים אחרים לגמרי.

מדינות שלמות נכנסו לעוצר, אלפי בני אדם נעלמו ודווח שהם מתו מהמחלה. בכל העולם היו צוותים מיוחדים שהסתובבו מכוסים במסכות מכף רגל ועד ראש ועצרו אנשים שנחשבו חשודים בנשאים של הנגיף. הטיסות הבינלאומיות נעצרו לגמרי, עוצר צבאי הוטל על מרבית הערים הגדולות בעולם, וטנקים הסתובבו בכל מקום ושמרו על זה שאף אחד לא יצא מהבית. אלו היו הדיווחים ששמענו, והסרטונים שהסתובבו באינטרנט. די מהר פייסבוק וגוגל התחילו להתנהג מוזר, ובזמן שבישראל רקדנו ברחובות וכבשנו את הכנסת עם מוזיקה, האינטרנט איבד את מעט האמינות שעוד הייתה לו עבורנו, כשרק ממשלות וגופים רשמיים המשיכו לפרסם דיווחים על מה שקורה. היו כמובן דיווחים אחרים, לא רשמיים, שהמשיכו להגיע בכל מיני דרכים, וככה שמענו מה באמת מתרחש בעולם. תאי מורדים שברחו למחתרת הצליחו להעביר פה ושם חתיכות אינפורמציה, ולנו היה ברור שאמנם הממשלה לא הצליחה להוציא את התוכניות שלה לפועל, אבל שאנחנו צריכים להתחיל להתארגן כי בקרוב זה יתפשט גם אלינו, כל הבלאגן הזה.

הסיפורים היו על התארגנות של עשירי העולם לקמת סדר עולמי חדש. זה היה אמור לקרות רק בעוד כמה שנים, כנראה, אבל המצב יצא משליטתם כשהם עשו ניסוי מבוקר באחת מערי סין. הסיפור התפוצץ והכריח אותם להוציא לפועל את התוכניות כבר עכשיו. אבל לא כולם היו מוכנים, וככה בחלק מהמקומות, כמו אצלנו, קמו כיסי התנגדות שנשארו נאמנים לאנושות ולא לבעלי ההון ולצבאות שלהם. ועדיין, פחדנו. למרות שלא האמנו לסיפורים על הקורונה, לא העזנו להסתובב ברחובות באופן חופשי, כי היו טענות שמטוסים יפזרו נשק ביולוגי מעל מדינות שלא שיתפו פעולה עם הסדר העולמי החדש. סע"ח, ככה קראנו להם. ולאידיאולוגיה שלהם קראנו סעחיזם. זה הצחיק אותנו, במיוחד כי זה אמר שהאנשים שהובילו את כל זה נקראו בפינו סעחים. בהמשך הכינוי הזה התפשט גם לכל מי ששיתפו פעולה או האמינו לסיפורים שלהם.

המצב היה מוזר. ואף אחד לא ידע מה קורה. עברו כבר כמה חודשים מאז שהכל התחיל, והקיץ היה בעיצומו. הארץ נחלקה לשניים. היו לא מעט כאלה שהאמינו למה שהם קראו ושמעו במה שנשאר מהאינטרנט, ואלו חיו בפאניקה והסתגרו בבתים שלהם, וכשהם יצאו כדי להצטייד במזון הם היו מכוסים במסכות ומרוחים בג'ל חיטוי אלכוהולי על כל פיסת עור חשופה. לעומתם, היו רבים שצחקו מהסיטואציה ונהנו מהחופש האינסופי הזה שזכינו בו לפתע. המעיינות, הנחלים והחופים היו מלאים אנשים שניצלו את הקיץ הישראלי ואת החוקים החדשים כדי להתמסטל, להתפסכדל, ולעשות חיים משוגעים.

חוץ משני המחנות האלה, שהיוו אמנם את רוב הציבור, אבל היו מורכבים מאנשים שבאופן כללי היו מורגלים ללכת עם העדר, היו גם קבוצות שהתעסקו בדברים הרבה יותר ברצינות. מערכות דיגיטליות לקבלת החלטות שפיתחנו במשך שנים כדי לנסות לשנות את שיטת הממשל הפכו לרלוונטיות, ומידע הופץ, עובד, נבחן והופרך או אומת ברחבי המדינה, על מנת לקבל תמונת מצב אמיתית ככל שניתן ולבנות תוכניות פעולה לקראת העתיד לבוא. עדיין היה מה לאכול במדינה, וההפיכה המוקדמת שהתרחשה פה הצליחה למנוע כאוס שהתרחש במקומות אחרים. רוב הארץ הייתה בשלום, ואילו בארצות אחרות היו מקרי ביזה והפרות סדר לדבר שבשגרה. אבל אנחנו הבנו שהכלכלה העולמית לא תחזור לעצמה, לעולם. ושבקרוב ייגמרו מאגרי הנפט שברשותנו, ונאלץ למצוא מקורות אנרגיה חלופיים. לשמחתנו, הצלחנו בשלב מוקדם של המהפכה להשתלט על אסדת הגז שנבנתה לחופי ישראל, וידענו שיש בידינו מספיק משאבים כדי לעבור בצורה נכונה יחסית למשק המבוסס על אנרגיה מתחדשת.

אבל, ידענו גם שאנחנו חייבים לבזר את המערכת כולה. משתי סיבות.

הסיבה הראשונה והברורה מאליה הייתה ההבנה שבמציאות החדשה אין מקום לממשלה מרכזית, אלא יש הכרח בלתת לאנשים את השליטה המלאה על האספקטים השונים של חייהם ברמה הקהילתית והמקומית. הסיבה השנייה הייתה הידיעה שבשלב זה או אחר הכוחות העולמיים של הסעחיזם ינסו להשתלט גם עלינו, וידענו שככל שנהיה מבוזרים יותר כך יהיה לנו קל יותר להחזיק מעמד. אז התחלנו לתכנן ולבנות מערכות מקומיות לייצור אנרגיה, לגידול מזון ולאגירה של משאבים. אמנם האינטנט העולמי נפל בשלב מסויים, אבל לשמחתנו היו כמה גאוני טכנולוגיה בקרבנו, והצלחנו לבסס רשת תקשורת פנים ארצית, ולהפיץ באמצעותה מידע ומסרים בנושאי מנהל ובנושאים אחרים.

אחד האוצרות הגדולים שהיו לנו כמדינה מתחדשת היה אוסף עצום של סרטונים ותוכניות להקמה של מערכות תומכות חיים ברמה המקומית, שנשמר על כוננים קשיחים בידי כמה גיקים שהאמינו כבר לפני שנים שיום כזה יגיע. בזמנו הם ספגו לא מעט לעג וביקורת, ואילו היום הם הוכרזו כגאונים שחזו את הנולד והיו יקירי העם והמערכת. תכנית מקיפה להכשרת מדריכי פרמקלצ'ר נכנסה לתוקף, ובכל מקום יכולת לראות אנשים שהסבו את הרחובות שלהם ליערות מאכל, ואת גגות הבתים לגינות תבלין. לשמחתנו, ישראל הייתה מלאה באנשים שעדיין ידעו לעשות חקלאות, והזקנים שעלו מארצות אפריקה נהיו פתאום האנשים החשובים בכל מקום, כי להם היה את הידע ואת המסורת של איך לגדל מזון ברמה מקומית, ומה לעשות עם התוצרים שלו.

בזמן שזה מה שקרה בישראל, במדינות אחרות, כאמור, המצב היה אחר לגמרי. פליטים מורדים שהצליחו להגיע לגבולותינו בדרכים לא דרכים סיפרו לנו סיפורי זוועה על משטרי טרור שמדכאים את האנושות, על מיליוני הרוגים שנשרפים על ידי הממשלות בטענה שזו הדרך היחידה להילחם בוירוס, ועל צבא בינלאומי שנאמר שמוקם בימים אלה על ידי ממשלת החירות העולמית שהוקמה עם פרוץ המגיפה. בשלב הזה כבר היה ברור לנו שוירוס או לא וירוס, מיליוני המתים הם מתנגדים של המשטר ולא חולי שפעת, ושהממשלות ניצלו את הסיפור הזה לטובתן כדי להרוג את כל מי שהפריע להן בדרך לסדר העולמי החדש. סעחים, כבר אמרתי?

קבוצות שונות החליטו לצאת לפעולות גרילה היכן שאפשר כדי לתמוך בתאי מחתרת מקומיים בארצות השונות, וכדי לחלץ פליטים מכל העולם שרוצים להתנגד למשטר. הרגשנו כמו בימי מלחמת העולם השנייה. היינו קבוצות של פרטיזנים שיצאו להביא מעפילים לארץ הקודש, רק שעכשיו יהדות לא הייתה העניין בכלל, אלא זה שבירושלים ובישראל בכלל התגבשה הנהגת המחתרת העולמית, שבנתה מודל שאיפשר למחתרת להישאר מבוזרת ומצד שני לתקשר ולשתף פעולה ברמה כלל עולמית. לא זה המקום להסביר את הטכנולוגיות ואת השיטות שבהן עשינו את זה, למרות שאולי יתאפשר לפרט עליהן בהמשך. בינתיים רק נאמר שחזון אחרית הימים התגשם במידה מסוימת, כי מציון יצאה הגאולה.

ירושלים הפכה לבירת ההתנגדות העולמית, ועזה הפכה לעיר הנמל של המחתרת.

בנמל עזה עגנו ספינות שיצאו לכל רחבי הים התיכון, והעבירו מידע, אספקה ואנשים בין תאים שונים של המחתרת העולמית. למזלנו, לסעחים היו אמנם מטוסים וכלי נשק, אבל הם לא הצליחו להתארגן כמו שהם רצו, ומאגרי אנרגיה בכל העולם נשמרו בשליטת המחתרת. בנוסף, רבים מאוד ממאגרי הנשק העולמיים הושמדו בדרכים משונות בתחילת המהפכה, בין אם בידי אנשים בעלי קומה מוסרית שהבינו לאן כל זה הולך, ובין אם כתוצאה מהניסיונות של פלגים שונים בצבאות מקומיים לתפוס עמדת כוח, לפני שהסדר העולמי החדש הצליח להשתלט על הדברים.

כך או כך היה ברור שהתכנית של הסעחים לא התנהלה כמו שהם ציפו, ולצד זה שהאנושות הוכיחה את עצמה ברגעי המשבר, הממשלות השונות פשוט לא הצליחו לעשות את מה שהם תכננו, שזה להקים משטר אחד שמתפקד ביחד בכל העולם בו זמנית. כנראה שזה פשוט היה רעיון מופרך מדי מלכתחילה, ושאי אפשר לשלוט על כל כך הרבה בני אדם באמצעים של אלימות ופחד. זאת הייתה אחת המסקנות. המסקנה השנייה הייתה שלמרות הכל, יש מלא בני אדם אדירים, שמוכנים להילחם על החופש שלהם. העולם החדש נולד, והתחיל לקבל צורה ממשית, אחרי שנים שבהן הוא היה חלום רחוק של היפים וחנונים שקוראים ספרי פנטזיה במחשב.

***

רוב הדברים הכתובים מעלה הינם בדיונים לחלוטין, כמובן. ואין לראות בהם קריאה לפעולה או הצעה למעשה מכל סוג שהוא. זוהי פנטזיה, לא ריאליסטית בעליל, לצערי, אבל אולי היא תעורר רגשות בלב נכון, או תגרום למישהו לחשוב על המציאות קצת אחרת. בברכת חג פורים שמח.

(מה שלא בדיוני הם הרעיונות על ביזור המערכת, פרמקלצ'ר להמונים, אוצר הידע לגידול מזון ובניית מערכות תומכות חיים ברמה המקומית, וכולי. הדברים האלה קיימים ויש מי שמקדם אותם ברמות שונות כבר היום, למרות שככל הידוע לי, עדיין אין ניסיון של ממשלות העולם להקים את הסדר העולמי החדש. בינתיים.)

אולי די להתווכח בפייסבוק?

מכירים את זה שאתןם מצטרפיםות לשיחה רנדומלית בבית קפה או פאב עם אנשים שאינכם מכירים רק בשביל להביע את דעתכם האישית בסוגיה שלא נשאלתם לגביה? אה זה לא משהו שאנשים עושים? פשוט חשבתי שכן כי ככה מתנהגים פה בפייסבוק. ורציתי לומר משהו בנושא: דעות הן כמו חור תחת. לכולם יש ולא מנומס לדחוף אותן בפניו של אחר. תודה.

ועכשיו ברצינות:
הרשתות החברתיות השפיעו באורח עמוק על הדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה, ואף יותר, על הדרך שבה היחסים הבין אנושיים מתהווים ומתעצבים. אנחנו רגילים לחלוטין להכיר אנשים דרך פייסבוק, לשוחח עם כמה אנשים במקביל בוואטצאפ, להביע עניין או אי הסכמה באמצעות אימוג'ים, וכיוצא באלה.

יש לזה צד חיובי. אנחנו נחשפים, תאורטית לפחות, למגוון של דעות ותפישות עולם. אנחנו מסוגלים להשתייך ליותר מעגלים חברתיים, ולמצוא דיוק בתחומי העניין אותם אנו חולקים עם אנשים ספציפיים. זה מאפשר לנו, אם נבחר, להרחיב את אופקינו האינטלקטואליים והחברתיים.

מנגד, המציאות הזו מעוותת עוד יותר את ההבדלים בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. קרה לי כבר לא פעם שאנשים הגיבו לפוסט בפרופיל האישי שלי בטענה שהפייסבוק הוא מרחב ציבורי ומותר לכולם להביע בו את דעתם. תהיתי אם זה תופס גם בכיוון ההפוך. ואיך הם יגיבו, אם אכנס לפרופיל שלהם ואגיב על תמונה מטיול למקום אקזוטי משהו בסגנון הבא:

"אבל לטוס במטוס לארצות אחרות זה מאוד לא אקולוגי, אם היה אכפת לך מכדור הארץ היית בוחר לצאת לחופשה בטבריה. וממחזר את המגבות במלון גם, במקום לזרוק אותן לכביסה אחרי מקלחת אחת."

נראה לי שזה לא היה מתקבל בהבנה, וגם שרוב האנשים שהיו נחשפים לתגובה כזאת, לא היו מבינים בשיט מה אני רוצה לומר. ובצדק. בשיחה יש חשיבות לקונטקסט. להקשר. וכמובן גם לנימה שבה דברים נאמרים או נכתבים. לכן הערות אגב מאנשים לא מוכרים, כנראה לא יובילו אותי, או כל אחד אחר, לשנות את הדעה שלי ולהתחיל לחיות אחרת.

מצד שני, אם אני מגיב בכבוד, ומתפתחת שיחה, בהחלט יש לי אפשרות להשפיע על בנאדם אחר. זאת רק סיבה נוספת לכך שארצה להגיב לאנשים שביקשו לשמוע את מה שיש לי לומר, וכשאכתוב אשתדל לכבד את האדם שמולי ואת דעותיו, גם אם איני מסכים איתן כלל וכלל.

זה נכון כמעט לכל נושא, אגב. זה לא משנה אם מדובר בפוליטיקה, במגדר, בצמחונות, באקולוגיה, בויכוח על חיסונים, בדיון על משבר האקלים או היעדרו. יש דרך לנהל שיחה, ויש כללי נימוס בסיסיים שנועדו לעזור לנו לתקשר טוב יותר זה עם זו. אני פשוט לא אקשיב לבנאדם שמלכתחילה לא מקשיב לי אלא רק בא להראות לי כמה הוא צודק.

ואגב, הרבה פעמים הצורך הרגשי להתבטא בעניין שיש לנו עמדה מוסרית לגביו הוא רק ביטוי חיצוני לחוסר ערך עצמי שאנחנו מנסים להדחיק באותו הרגע. אני יודע מעצמי שלפעמים כשאני מרגיש חסר ערך, אני מוצא את עצמי מתווכח ביצר קלות וביתר להט. אז תחשבו פעמיים לפני שאתם משליכים את הזבל הרגשי שלכם על בנאדם שאתם לא מכירים, גם אם הוא עושה משהו שבעיניכם נתפס כאיום ונורא, כמו לאכול עוף או לא למחזר פלסטיק, או אפילו, רחמנא ליצלן, לשמוע שירים של אייל גולן.

שבוע טוב שיהיה. ותחשבו על זה. ברכות

להאמין בקסם

לפעמים נדמה לי שכולנו משוגעים
ששכחנו את הקסם כשהפעלנו מנועים
שלחנו מישהו לירח והפסקנו להסתכל על האדמה
איבדנו את היכולת להזין את שורשי הנשמה

זה כאילו מישהו אחר נוהג, ואני במושב האחורי. החיים עוברים בחלון במהירות מסחררת, אז במקום להתבונן ולהסתחרר אני בוחר לעצום עיניים. מרשה לעצמי לשכוח שאנחנו על כביש, נשען אחורה ושוקע לתוך דימיונות. כשנגיע, יעירו אותי. בינתיים אפשר לנוח.

זאת אשליה, כמובן, אין מבוגר אחראי, אין נהג תורן, החיים לא חולפים מחוץ לחלון. התחושה הזאת, האמונה שככה זה, שתיהן שייכות למיינד. המיינד הוא לא רע, הוא פשוט מתבלבל. כמו ילד קטן שמאמין שהחוויה שלו היא מציאות אבסולוטית. אז כשהוא רוצה משהו זה עכשיו חייב לקרות, ולא משנה מה קורה מסביב. ככה המיינד, והבעיה היא שאנחנו מאמינים לו.

התרגלנו להזדהות עם המיינד שלנו, ולא להקשיב לשאר החלקים. אנחנו לא בהכרח יודעים, תרבותית וקולקטיבית, להקשיב לרגשות שלנו, לתחושות שלנו, ולהדביל ביניהן. אנחנו חשים דרך הראש, מרגישים דרך הראש, ומפרשים הכל דרך הראש. שוב, אני מדבר בהכללה על התרבות שלנו, לא בספציפיות עליך. אני מתכוון למודל שיש לנו על החיים.

החלפנו את הקדושה במכאניקה. את סיפור הבריאה תרגמנו לפיזיקה וכימיה, את נפש האדם פירקנו לגורמים ורכיבים, ואת משמעות החיים אנחנו מחפשים במשוואות מתמטיות. ובזמן שרוב האנושות עסוקה בלייצר עוד פלסטיק ולצרוך עוד פלסטיק ולהוסיף מילים על מילים ברשתות חברתיות שאין בהן חברה ואין בהן רשת, שכחנו כבר איך מקשיבים לשקט.

אז אנחנו מגדלים את הילדים ומלמדים אותם להיות הגיוניים, מתכנתים את המוח לחשוב בקווים ישרים, מסתירים מעצמנו כל ניצוץ של קסם, ומתעקשים להתבונן על האדם כעל מכונה שניתן לפרק לחלקים קטנים יותר ויותר, כאילו זה עזר למישהו להיות מאושר אי פעם.

אבל החיים תמיד מוצאים עוד הזדמנות, והקסם לא נעלם כי אנחנו מתעלמים ממנו. פעם היו פה אנשים שסגדו לעצים ולאבנים, שעשו אהבה מתחת לירח ולכוכבים, שהקשיבו לציפורים ולזרימת המים והסיקו מסקנות על החיים. היום מספרים לנו שצריך ללכת לאוניברסיטה כדי לדעת מה הבנאדם שמולנו באמת מרגיש, אבל זה רק כי אנחנו מפחדים מהלא נודע שיש לחיים להציע. ואפשר לבחור בדרך אחרת. יותר ויותר אנשים בוחרים בה לאחרונה.

דרך שבה למתמטיקה יש ערך, וגם לקדושה ולטקסים. דרך שבה כימיה ופיזיקה הן אמת רלוונטית, ולצידן יש דברים שהדעת לא יכולה להבין. דרך שבה אפשר לראות שדונים ופיות מסתובבים סביבנו, וגם להסתכל בטלסקופים על כוכבים רחוקים. אפשר להתעורר להיות המבוגר האחראי של החיים שלי, להכיר בזה שאין רכב שנוסע מהר, ואין מושב אחורי.

זה דורש קפיצה של אמונה, ואומץ. להכיר בכך שבמשך שנים התכחשנו לקסם, כי אמרו לנו לא להיות ילדים, וניסינו להתאים ולהשתייך על ידי זה שבחרנו לתחום את הקסם שקיים סביבנו אל תוך אזורים מוגדרים ובדוקים הניתנים לעיבוד ולשליטה. אמרו לנו שאין דבר כזה, ובחרנו להאמין. אותו הדבר אנחנו יכולים להגיד שיש דבר כזה, ולבחור מחדש להאמין אחרת.

זה דורש גם חמלה, כי יתקפו אותנו. ירכלו עלינו. יקראו לנו מוזרים ומשוגעים והזויים. אם נצליח לראות שזה בא מפחד, שזה נובע מכאב, שזה לא קשור אלינו, אם נזכור שמי שצועק עלינו שאנחנו טועים כנראה מפחד להסתכל אל עצמו פנימה, אם נבין שההתנגדות באה מחוסר היכולת להכיל את העוצמה שיש לחיים באמת להציע, נוכל לשהות באי הנחת שתתעורר גם בנו, ולהכיר בכך שהעוצמה האמיתית היא לא לקחת אישית, לא לדעת, ולהתענג על החיים.

מעשה האהבה של התנועה והחומר – רגשות אנושיים

רשומה נבחרת

התנועה והחומר הם שני הניגודים,
שבהזדווגותם הבלתי פוסקת,
נוצרים ומתכלים החיים והתודעות כולן.

קשה לי לכתוב, נדמה שאני תקוע בלופים של מחשבות חסרות תוכן, המוח שלי רץ במעגלים. ככה זה עם שאכטות, ועם מצבי רוח. שני דברים די מקבילים בסך הכל, אולי כי שאכטה זה כלי שעוזר לי לרדד את מצבי הרוח שלי לכדי משהו שאני מסוגל להתמודד איתו. מה כל העניין הזה עם להתמודד, בכלל. אני עדיין שואל את עצמי. למה רגשות זה משהו שאני צריך *להתמודד* איתו? ממתי זה אתגר וקושי? זה אמור להיות הרי דבר טבעי, שקיים בתוכי ושאני יודע לעבוד איתו ולהשתמש בו לטובתי.

פורנו זה כלי מעולה להדחקה של הרגש. הגירויים העצביים ממלאים את המוח בפעולה והתרחשות, ולגלים הרגשיים יש פחות ופחות השפעה על היווצרות המחשבות וכיווני החשיבה. זה נוח, להרגיש חרמן במקום להרגיש רעב לאינטימיות. זה גנרי, אולי, אבל זה יותר פשוט לעיכול. אם אפשר להחליף את המורכבות המאתגרת של תקשורת אנושית בצריכת תמונות וסרטים מעוררים, למה לא בעצם?

השאיפה האינסופית של החיים להתממשות, היא אותה התנועה של הרגש הנע בתוכינו, ושל החרמנות, הלו היא אנרגיית החיים האבודה. ואמנם אנחנו נתונים לשאיפה בלתי מפסקת של רגשות מתעוררים, המבקשים מימוש, הכרה ומוטיבציה. מימוש, משום שכל רגש הינו תנועה המבקשת ליצור הד בעולם. הכרה, משום שהתנועה באה לידי ביטוי מוחשי בעולם רק במפגשה עם האחר. ומוטיבציה, משום שבסופו של דבר הרגשות הן פרי יצירתנו שלנו, ואנו מבקשים להכיר בכך שפעולתן לטובה.

בעולמם של אבות אבותי אבותינו, היו הכוחות הללו שלובים במרקם היום יום, פעילים לצד כוחות הטבע וכוחות השוק, כאלמנטים נוספים של אותה האלוהות הנושבת בכל ומסדירה את חיינו, רגע אחר רגע. אותם כוחות מיסטיים שבחרו מתי להוריד גשם ולהשקות את השדות, הם גם אלה שהכתירו קיסרים ומלכים, ועיצבו את גורלן של האומות. נדמה ששכחנו את החיבור הראשוני שלנו אל הכוחות האלה, ואל העולם שבו אנו חיים.

רגשות הן תנועה בחומר. והחיבור שלנו אליהן הוא מה שמחבר אותנו אל החיים עצמם, המפכים בתוכנו. והחיבור שלהן אלינו הוא שנוסך את החיים בתודעתנו, האישית והקולקטיבית. מלחמה, שכוונתה תמיד מוות, היא ההתרחקות מן החיים, היא ההינתקות מן הרגש. שאיפה לחידלון התנועה.

תעשו אהבה, לא מלחמה. נדמה ששכחנו מדוע אנחנו כאן, על הכדור הזה, שמסתובב בלי להכיר בנו מסביב לשמש שאינה חושבת עלינו דבר. הכרה בכך משמעותה מוות לאגו, ויתור טוטאלי של חוויית העצמי הנצמדת ככל יכולתה ובכל כוחה אל חוויית החיים והתנועה הבוראת אותה. כמה מפחיד זה נשמע ומרגיש, לוותר ככה. אולי בגלל זה לדבר את הצרכים שלנו זה דבר קשה כל כך. אולי בגלל זה הנטייה הכאילו טבעית שלנו להאשים, לשפוט ולהעביר ביקורת. אולי בגלל זה ההיצמדות האנושית לסבל מרגישה לנו כמו הדבר הנכון, והיחיד, האפשרי לעשות.

המשותף לכל אלה היא ההימנעות מהחיים עצמם, ומההכרה שמתלווה אליהם, המכירה בכך שאין לנו ערך אובייקטיבי. אין זה אומר שאין בנו ערך כשלעצמנו כבני אדם, רק שהערך הזה הוא רלוונטי עבורנו, ועבורנו בלבד. עבור העולם, היקום, אלוהים, או איזה מילה שלא נבחר – אין לנו ערך, ואין לנו משמעות. לא פחות ולא יותר מכל גרגר אבק, עלה כותרת, או נמלה.

פורנו, שאכטות, מין, פוליטיקה, פעילות גופנית, פעילות רוחנית, סערת רגשות, התמכרות לסדרות, פוסטים בפייסבוק, ושאר מיני הנאות רגעיות, בכולם יש ערך. ובכולם יש גם אבל. כי בעולם הדואלי שאנחנו בכל זאת חיים בו, לכל דבר יש מחיר, או גורם, או משמעות, או השלכה, או סיבה. אז אם אני בוחר להשקות את השדה של ההדחקה וההימנעות מהרגש, אני מגדל בתוכי צמחים שחוסמים את התנועה, שמקבעים אותה. ואם לעומת זאת אני בוחר להשקה את השדה הפראי של החיבור לתודעה, ואני מאפשר לרגשות לזרום בי, ליערות לצמוח באדמת גופי, לחיים להיות ביטוי שלי ולי להיות ביטוי של החיים עצמם, אז, ורק אז, תינתן לי חדוות היצירה, אהבת הנתינה, ואפשרות לחיות בגן עדן, אבל ממש כאן ועכשיו.

את החוכמה הזו, אף ספר לא יכול ללמד אותנו. אנחנו יכולים רק למצוא במילים את ניצני ההתעוררות, את הכמיהה של התודעה, ואת ההשראה. הדרך היא שלנו ללכת בה, כתנועה של החומר הפרטי והאישי שלנו. רק האדם השואף אל עצמו באמת, ישמוט ידיו ושכלו מכל היאחזות שהיא, וידע את הטעם האמיתי של החיים, מתוך התחברות אל ההכל והאחד.

אפשר לכבות את הרגשות שלנו. אבל.
זה אומר גם לכבות את עצמנו. וזה חבל.

אין שלום. אין ביטחון. מישהו עושה מזה כסף.

אני לא רוצה לדבר על עזה.
אני רוצה לדבר על הממשלה שלי.
(זהירות וסליחה, פוסט פוליטי.
מבטיח לסיים לכתוב וללכת לנחל להרגע)
 
בשבועות האחרונים, כולם מדברים על חמאס, וכמעט אף אחד לא מדבר על ביבי. המהלך המבריק הזה, שעובד פעם אחר פעם לראש הממשלה, מאפשר לו לגרום לך, שקורא עכשיו את הפוסט, להתעצבן עלי עוד לפני שהתחלתי, כי "מה אני מצדיק את הערבים המחבלים החמאסניקים שם שאשמים בעצמם במצב שלהם ימח שמם."
 
אז זהו, שלא. אני לא מצדיק אותם. אני לא מתעניין במה הם עושים.
אני שואל את עצמי, כמו שלמדתי לאורך השנים שיעיל לעשות-
מה האחריות שלי?
מה ביכולתי ללמוד מהמצב?
ומה כדאי לי לעשות כדי לשנות אותו לטובתי?

למה? כי אני אחראי על המציאות שלי, תמיד.

מי שלא מסכימ/ה עם המשפט האחרון, יכול/ה לעבור הלאה.
לא באתי לשכנע באמיתות רוחניות, ואין לי כוונה להתווכח עליהן.
הן נכונות עבורי, לא עבור הקולקטיב, ואני לא מתיימר לדעת מה טוב ונכון עבור האחר.
 
מי שכן מסכימ/ה עם המשפט הזה, יכול/ה לשאול את עצמו/ה-
האם כשאני נגרר/ת לויכוחים על חמאס ועל עזה, אני לוקח/ת אחריות או משליכ/ה אותה? האם כמדינה יש לנו אחריות מלאה על מצבנו? האם כאזרח/ית אני עושה את המירב על מנת ליצור לעצמי מציאות שאני רוצה לחיות בה? האם הויכוח הפוליטי ברשתות החברתיות משרת אותי?
 
שאלות לא פשוטות. ויש מלא מה לכתוב עליהן,
אבל כאמור, אני רוצה לכתוב הפעם על הממשלה.
אז כמה מילים על המדיניות הפוליטית של נתניהו:
 
רוה"מ מאמין בכל ליבו שהמטרה העיקרית של הממשלה היא להפחית ככל הניתן את המעורבות הציבורית בהתנהלות הכלכלית, על ידי מתן יד חופשית לבעלי ההון ולשוק החופשי, והעברת הכוח מבעלות ציבורית לידיים פרטיות. זאת גישה אידיאולוגית ופוליטית, הרבה יותר משהיא תפישה כלכלית. ולכן, כשמדברים על המצב בעזה, על קיפאון התהליך המדיני, על המלחמה המתמשכת עם חמאס, ועל כל הדברים האלה, חשוב לזכור שזה לא שישראל לא עושה כלום או נמנעת. המדיניות היא אקטיבית, והיא משמעותית, רק שהיא מתמקדת בדברים אחרים מאלה שהדיון הציבורי מתעסק בהם.
 
כולם יודעים על החקירות של ביבי, ושל שר הביטחון, אביגדור ליברמן. אבל משום מה, בשבוע האחרון כל הפיד שלי מלא בדיבורים על עזה ועל החמאס, על איך שם המנהיגים לוקחים את כספי התרומות לכיסיהם הפרטיים, ואף אחד לא מדבר על הבת של ליברמן ועל הבנדוד של ביבי. למה? כי שיח פוליטי הוא תמיד רגשי לפני שהוא לוגי, ואנחנו כולנו מופעלים רגשית בקלות רבה, במיוחד על ידי מי שיש לו גישה לאמצעי התקשורת, ואפשרות הכוונה של השיח הציבורי הכללי.
 
מה אני אומר פה בעצם?
  1.  ממשלת ישראל פועלת בצורה אקטיבית להמשך הסכסוך.
  2. זה משרת אינטרסים פוליטיים וכלכליים שאנחנו לא בהכרח מודעים אליהם,
    ולא בהכרח מותר לנו לדבר עליהם. אני אחזור לזה תכף.
  3. בכוונה אסטרטגית פוליטית,
    הדיון הציבורי בנושאים קשים מוסט ככל הניתן לפסים רגשיים ואישיים,
    במקום לדבר על פרקטיקות.
  4. אנחנו (השמאל הישראלי) מודעים לזה, ובכל זאת נגררים לשם.
  5. השאלה האם ישראל אשמה או לא, היא לא שאלה רלוונטית.
  6. בכלל, שיח האשמה הוא תחליף הדחקתי לשיח של לקיחת אחריות.
  7. מי שמבינ/ה ומסכימ/ה עם שני הסעיפים הקודמים,
    חובתו/ה המוסרית היא להפסיק לשתף פעולה עם המהלכים האלה,
    ולהזכיר באופן אקטיבי למי שיכול/ה לשמוע ולהבין –
    השיח צריך להשתנות לשיח של לקיחת אחריות,
    הצעת פתרונות ויישומם, והתפתחות אישית ותודעתית.
 
אוקיי. אז בואו נדבר רגע על האינטרסים הנסתרים שבסיפור.
בטוח שיש כאלה שאני לא מכיר, ויש דברים שאטעה בהם.
השאלה כאן מבחינתי היא על מה אנחנו לא מדברים ולמה,
ופחות מה העובדות המדויקות שעליהן אפשר להתווכח,
כי אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מה היא האמת,
רק מה היא דעתו/ה. על סמך מה שקראנו ולמדנו באינטרנט.
 
(נכון, ישנם כאלה שהיו בעזה וראו דברים מקרוב, זה לא אומר שהם ישבו עם בעלי חברות ביטוח, יצרני נשק, ופוליטיקאים מקומיים בישיבות. לא שאני אומר שחברות ביטוח הן האויב האמיתי, רק נותן דוגמה להמחשה.)
 
כשאני מסתכל על המצב הפוליטי מדיני בין ישראל לעזה ספציפית, ובאופן כללי על המצב במזרח התיכון, אני מנסה לשאול את עצמי איזה אינטרסים נפגשים פה.

למי יש אינטרס בסיום הסכסוך, ולמי יש אינטרס בהמשכתו?
 
ובכן, ברור שלציבור הישראלי ולציבור הפלסטיני יש אינטרס מובהק לסיים את הסיכסוך הזה.
הוא לא משרת אף אחד מאיתנו. אז למי יש אינטרס להמשיך אותו? על פוליטיקאים בשני הצדדים שמושכים לעצמם כספים מהקופה הציבורית דיברנו כבר. גם על היתרונות הטמונים למבקשים להסיט את תשומת הלב מדיונים פרקטיים על חלוקת תקציבים לויכוחים רגשים ואידיאולוגיים על שנאת הזר והאחר דיברנו. על מי פחות מדברים? אצן שתי דוגמאות, ואשמח לשמוע עוד.
 
על חברות האנרגיה, ענקית הנפט והגז, אפשר לדבר הרבה בהקשר של המזרח התיכון. אפשר לשאול מה חלקם של חיל האוויר וחיל הים הישראליים בהגנה על חיפושי גז ימיים בבעלות נובל אנרג'י ויצחק תשובה? ומה הקשר בין זה לבין המתיחות המתמשכת בין טורקיה לישראל? קפריסין מחולקת לשניים. בחלק של הים ששייך לחצי הלא טורקי, יש ויכוחים על למי שייכים אוצרות הטבע. שם ספינות של חיל הים ומטוסי חיל האוויר הישראלי מאבטחים כבר שנים חיפושי גז פרטיים, למורת רוחם של הטורקים, ובשתיקה מוחלטת של הממשלה הישראלית.
 
על חברות הנשק גם כדאי לדבר. התעשייה החזקה ביותר בישראל היא תעשייה ביטחונית, בהפרש ניכר מכל שאר התעשיות. לכל מפעל חברה שמייצרת דברים יש כמה מחלקות, בדרך כלל, המחלקה שמוציאה הכי הרבה ומכניסה (כביכול) הכי פחות, היא מחלקת המחקר והפיתוח. עכשיו, כדאי לנשום עמוק, כי מה שאני הולך לכתוב כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל בהחלט יקפיץ ויאתגר- רצועת עזה היא מעבדת המחקר והפיתוח בתנאים אמיתיים הגדולה ביותר בעולם ככל הנראה. תחשבו על זה. המקום שהוא גיהנום לאנשים שחיים בו, ולחיילים שנלחמים בו, הוא גן עדן עבור יצרני נשק ושאר תעשיות לוחמה. איפה אפשר לבדוק ולבחון איזה כלי נשק שרוצים בלי שלמישהו יהיה יכולת להגיד משהו על זה?
 
כן. אני אעצור כאן, כי אני מרגיש שנתתי מספיק כיוונים למחשבה,
ושהגעתי לסף יכולת הריכוז גם של מי שקוראים טקסטים ארוכים.
 
אני רוצה לסכם, ולומר ככה:
 
– השאלה היא לא אם עזה / חמאס אשמים.
השאלה היא מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המציאות שלנו.
 
– לראש ממשלת ישראל ולשריו יש אינטרס מובהק שנדבר על עזה.
האינטרס שלנו הוא לדבר על מי ששולט בנו ומוביל את המדינה שלנו, ועל למה לעזעזל אנחנו עדיין מתמחים במלחמה ובכלי נשק, כשיש לנו אפשרות כמדינה להיות בראש המירוץ העולמי לפיתוח בר קיימא?
 
– לחברות הנשק והאנרגיה יש אינטרס ברור שלא נדבר עליהן. לאזרחי עזה, לעומת זאת, יש אינטרס ברור בפיתוח של אמצעים להשגת משאבים ברמה המקומית והביתית, כמו פאנלים סולאריים, מתקני התפלת מים מהלחות שבאוויר, מערכות שהופכות פסולת אורגנית לגז בישול, ועוד.
 
– השמאל הישראלי ממשיך להיות מובל ולהפסיד בויכוחים ובדעת הקהל, כי במקום להציע את הפתרונות הרבים שאנחנו מכירים (ראו סעיף קודם) אנחנו נכנעים פעם אחר פעם למניפולציות הרגשיות שעושים עלינו.
 
– בכל סיטואציה מאתגרת שמתרחשת בחיים שלי, כשאני מצליח לראות את הפרספקטיבה הגבוהה במקום להיות מופעל רגשית, אני מצליח יותר לפתור את הדברים לטובה, ולגדול תוך כדי. גם כאן, כשמדובר על פוליטיקה ועל עמים שלמים, אני מאמין שהשורה התחתונה זהה.
 
להתעסק במי אשם ומי לא בסדר ולמה חרא זה מספק את הצורך הרגשי שלי בהצדקה, ומהווה פורקן רגשי לכאב, לכעסים ולפחד. כשאני מצליח להתעסק במה אפשר לעשות ואיך יוצאים מזה, אני לוקח אחריות על הרגשות שלי, על הטריגרים שלי, ועל האפשרויות העומדות לרשותי, אני ומי שנמצא איתי בסיטואציה מרוויחים, כי הדברים משתנים לטובה.
 
אז אני לא אומר שכשעם וכמדינה אנחנו צריכים להתעורר על עצמנו ולהתחיל לקחת אחריות גם ברמה הרוחנית וגם ברמה הפרקטית, אבל זה רק בגלל שאני לא רוצה להגיד לאחרים מה לעשות. אני חושב שיש לנו את האפשרות, ואת האחריות, להתעורר על עצמנו ולגדול מכאן.
 
איך אמר פעם הרצל, ההוא שחזה את המדינה?
אם תרצו, אין זו אגדה.
 
וזהו. אהבה בכל, ותחי המהפכה. ברכות.

ימין ושמאל הפרד ומשול

הלוואי שהיה מחנה פוליטי לאנשים שחושבים בצורה הגיונית.
אני לא חלק מהרשימה הלאומית, ולא חלק מהרשימה הציונית.
לא מוצא את עצמי לא בשמאל, לא בימין, ולא במרכז.
אולי זה בגלל שכשמתחילים לדבר על פוליטיקה אני לא ממש מרוכז.

ימין ושמאל רק חול וחול
חבל שדעות אי אפשר לאכול
אחרת היה פחות רעב בעולם, ויותר נעים

אבל אנחנו – טובים. הם – רעים.

לכולם יש עובדות מגובות בסימני קריאה נוקבים ושמות תואר וגנאי למי שחושב אחרת. מכלילים ציבורים, מאשימים, מספרים, נגטיבים דמיוניים מעטרים, מציאות מפוררת. בני אדם נאבדו כבר מזמן לטובת הויכוח על מי פה יהיה לתפארת. ובשם האמת והצדק ההיסטורי כולם כאן חיים בסרט.

ויבואו אלה שיגידו שהיינו כאן קודם ושהם משקרים. ויבואו אחרים. ויספרו סיפורים וידברו דיבורים על זכותנו ההיסטורית או על גירוש המהגרים. ויגידו כיבוש ויגידו אונס וינופפו בדגלים וישלהבו נערים. ותהיה אלימות וקריאות לחמלה ונסער כולנו ויכתבו שירים. אבל אחרי כל זה, עם מה אנחנו נשארים?

ואני, אדם הגיוני.
בבואי לבחור מחנה רעיוני,
מחפש אנשים שחושבים על דבר,
מחפשים את העיקר, ומוצאים לו פתרון.
אני לא רואה שום יתרון,
בלהיות מסכן ואומלל,
מול כוחו של הכלל,
בציבור מבולבל וקרוע.

ידוע,
שכולנו דפוקים.
אז למה אנחנו לא מתעסקים,
באיך לעשות פה סבבה? יא באבא, מה אכפת לי אם זה ערבי או מתנחל, או מישהו שלא אוכל, סוגי מזון מסויימים מטעמים אידיאולוגיים? לכולם יש הסברים מאוד לוגיים. אבל בחייאת, יש פה חתיכת אדמה, ואנחנו הורסים לה את הצורה. וחבל, כי מה שאתה נותן זה מה שתקבל בחזרה. בסופו של דבר, מהאדמה הזו אנחנו צריכים לאכול, ואמרו כבר לפניי, שאי אפשר לשבוע מחול. שזה מה שהולך ומצטבר פה מסביבנו, בזמן שאנחנו מתווכחים על לאומים. המזרח התיכון הולך ומתמדבר, ואנחנו עסוקים בלהטיח אישומים. לא חלילה על למה יש פחות גשמים. על מי הרים יד קודם, ומי יותר אשם. איך אנשים לא רואים שבזמן שהם רבים העולם מתחמם?

בקיצור, כולנו כאן באותה הקלחת. ואו שנמצא נחת, או שנמשיך לסבול. זה כל הסיפור בגדול.
ואת זה אף אחד לא אומר.
כולם מאשימים את הצד האחר. 

מחפשים מי לא בסדר, במקום לעשות פה סדר, לכוננן מחדש את התדר, להפוך את החיים לברכה, ולתת חשיבות וכוח לשמחה. ולאהבה. הלוואי שהיו מפריחים פה תקווה, אבל בינתיים, מפריחים רק פעולות מעיים. פוליטיקאים מכל הצדדים, עסקנים עצובים, על מנת לגייס מפחידים.
ערימת סמרטוטים מגוהצת, נואמת בלהט על כלום.
מי שמאמין להם, שיקום.  

וכולנו יושבים. אבל כולנו חושבים, שצריך, באופן חד משמעי וברור, להוכיח לצד השני, שנגמר הסיפור, שאין מקום לדיבור, שיש פה קו ושלחצות אותו אסור. כאילו לא נולדנו על אותו הכדור. כאילו יש הבדל בין ההרים של הגליל לאלה של לבנון. כאילו יש הבדל בין הפסגות של החרמון. וזה לא רק כאן אצלנו, בכל העולם, מקימים חומות כדי להפריד בינינו לבינם.

ואני שואל, לעזאזל, למה להתפצל, במקום לעשות פה נעים?
מי בכלל ההם האלה שאנחנו על כך מפחדים או שונאים?
האם הם באמת אנשים אחרים?
ילדים וזקנים, נשים וגברים,
שרוצים רק לחיות בשלום ולהיות מאושרים.
אל מי אנחנו מתנכרים?

אבל היינו כאן קודם. אלה ואלה אומרים.
והסלעים, והעצים, והחיות – לא מדברים.
לשמש ולרוח ולעננים אין גבולות ברורים.
גם לא ליונה ולנשר.
גם לא לחתולים ועכברים.
ובכל זאת, בדרך פלא, הם מסתדרים.

רק האדם חושב שהוא מחליט.
ושכל האחרים מפגרים.

אותה מהפכה

רשומה נבחרת

פול הוקן אמר פעם
שאנחנו, כל מי שמשתתף בשיקום 
של האנושות, של הפלנטה, איך שתרצו
הוא / היא חלק מהתנועה הגדולה ביותר בעולם
"מערכת החיסון הפלנטרית" הוא קרא לזה

אם עוד לא ראיתם את ההרצאה הזו
אני חושב שכדאי להתחיל מכאן:

ובכן.

היה משפט אחד בתקופת המחאה
שמלא אנשים אמרו, וכל הזמן זה הפריע לי
"מה שהמחאה צריכה לעשות"

"מה שאתם צריכים לעשות זה להצטרף אלינו"
הייתי חושב לעצמי, ולפעמים גם עונה להם.
אבל תכלס- מה שצריך לעשות זה לנשום.

כי הכל קורה מעצמו. ולעשות תוך כדי.
כי אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו.

ודברים גדולים משתנים לאט. לוקח להם זמן.
ודברים קטנים שעוברים מהר, לפעמים אנחנו לא שמים אליהם לב.

אבל השינוי קורה. העולם מתעורר.
היפים כותבים על פוליטיקה.
פוליטיקאים כותבים על פיות.
רוחניקים מדברים על אקולוגיה,
אקטיביסטים מדברים אהבה.
מודעות היא מיינסטרים בימינו.

נכון שלא הכל ורוד, שיש הרבה אי צדק וסבל בעולם.
אבל נדמה שככל שהשנים עוברות, כך יש יותר מודעות,
יותר דברים על השולחן. גדל פה דור חדש, עם גישה לרשת.
דור שהמידע זמין עבורו, תמיד, ומהר. דור שיהיה קשה לשקר לו.

ויש עובדות אלטרנטיביות היום, וחדשות מזוייפות, והמון המון שקר.
אבל מצד שני גם יש היום יותר יוזמות וארגונים מאי פעם,
שפועלים על מנת לקדם את העולם לשלב חדש.

יוזמות חברתיות אקולוגיות עתידניות רוחניות פרקטיות,
שמתעסקות בלשנות הלכה למעשה את מציאות החיים של אנשים ברחבי העולם.
קהילות שמקימות כפרים מחומרים ממוחזרים ומשתמשות באנרגיות ממשאבים מתחדשים.
התארגנויות חברתיות פוליטיות שמאפשרות ומלמדות אנשים לקחת אחריות על החיים שלהם.
שכונות שבונות מרכזים לגידול עצמי של אוכל. טכנולוגיות שמופצות בחינם כדי לעזור לסביבה.
המון דברים קורים. 
השינוי קורה.

כולם מדברים על גלובליזציה.
אני רואה משהו אחר. מישהו קרא לזה קהילליזציה.
קהילות נרקמות, מתחברות זו לזו, מתקשרות ביניהן.
אנחנו עושים פארמקלצ'ר חברתי.
מתבוננים, מתנסים, מסיקים מסקנות ומגיבים בהתאם.

היכולת לראות את התמונה הגדולה,
ואת תנועת ההקשרים, מצריכה מאיתנו צורת חשיבה חדשה.
פעם קראתי לה החשיבה ההוליסטית, או הפרקטלית.
מאז מצאתי מונח בעברית.
החשיבה המגוונית.
זו שרואה מגוון של תהליכים במקביל.

אנחנו מגוונים. וכולנו אחד.
מאבקי חופים וזכויות בעלי חיים. פוליטיקה חדשה וגינות קהילתיות.
ארגוני עובדים ושבטים אינדיאנים. בלוגרים, מעצבים גרפיים, מספרי סיפורים.
לוחמי ליגליזציה וצדק, משוררי מאבקים, מתרגלי זן, פעילים אקטיביסטים, תלמידי צדיקים.
פיות ופיראטים, אנתרופוסופים ויאפים, נביאי התקווה ושוחרי איכות הסביבה.

אם נסתכל מעבר לאשליית הצורה, נראה-
כולנו אותה המהפכה.

קומפוסט

למה קומפוסט?
קודם כל כי זה הדבר ההגיוני לעשות.
במקום לייצר זבל שמזהם את כדור הארץ אפשר להעשיר בחזרה את האדמה.

חוץ מזה, לחסוך בסיבובים לפח,
להקטין לכלוך וריח (בעבודה נכונה),
להתחבר למזון שצורכים,
לפתח מודעות להרגלי הקנייה.

כל עץ שמפיל את הפירות ואת העלים מייצר קומפוסט.
כל בעל חיים שמחרבן על האדמה, כל פרח שנובל וכל צמח שגדל.
קומפוסט זה בסך הכל מילה גדולה לתהליך פשוט-
התפרקותו של חומר אורגני בחזרה למרכיבים הבסיסיים שלו.

הפרקטיקה של זה די פשוטה. בגדול, תחשבו על זה שמדובר על לחקות את התהליך של העץ.
לייצר מערכת של אדמה, חומר יבש, פירות ירקות (או חומר רטוב אחר) ועוד שכבה של חומר יבש (עלים / נסורת) ככיסוי. שמירה על האיזון בין המרכיבים השונים של הערימה, ועל כך שכל הזמן תהיה זרימה של אוויר, זאת אומרת, לדאוג לכסות ולערבב את הערימה כמו שצריך, ולחכות בסבלנות.

מקום, ובמיוחד בחיים עירוניים, מהווה לפעמים בעיה. אבל יש פתרונות. למשל, אפשר לבנות ערימה על הגג, בתוך קופסה מעץ. לוקחים משטחים שזרוקים ברחוב, בונים תיבה כדי שתהיה הגבהה מהגג ויהיה מקום לאוויר להכנס, מביאים נסורת מאחת הנגריות בסביבה (רק חשוב לוודא שזו נסורת של עץ מלא ולא של סיבית או עץ מעובד עם כימיקלים) ודואגים שיהיה מעל זה צל.

אם הצד הטכני פחות חזק, או מפאת מחסור בזמן או רצון למשהו שיהיה אסטתי ולא יפחיד את השכנים, העיריות מסבסדות היום קומפוסטרים במחירים מצחיקים.

אדם רגיל בתרבות שלנו לראות את האוכל שלו כחלק משרשרת ליניארית שאין לה התחלה ואין לה סוף. בסיפור של התרבות המודרנית, האוכל מופיע על מדפי הסופר, או מקסימום על משאיות מאי שם, והולך בסוף לפח הזבל, או על משאיות חזרה לאי שם. פשוט נעלם כמו שהוא הופיע. הקומפוסט מחייב את האדם להבין שהפסולת שלו לא נעלמת, ולהתבונן בתמונה הגדולה יותר.

קומפוסט מחבר אותך לאוכל, גורם לך לשים לב מה אתה צורך,
ולתהות מאיפה זה מגיע ולאן זה הולך.

קומפוסט מחבר את האדם בחזרה למעגל החיים,
ובכך מערער את ההזדהות הרגשית שלו עם המערכת.

קומפוסט הופך לדשן שמעשיר את האדמה,
ובכך מקל עלינו לגדל את המזון שלנו בעצמנו.
בנוסף, קומפוסט מוריד את התלות שלנו במועצה או בעירייה.
כי אנחנו צריכים הרבה פחות להתעסק עם הזבל.

בקיצור, אחד הדברים הטובים שכל אחד ואחת יכולים לעשות
למען עצמם/ן, למען האנושות, ולמען המהפכה, זה קומפוסט.

אז תקמפסטו.

פוסט יום הכיפורים שלי

"זה קצת מצחיק שאנחנו מבקשים מאלוהים לשנות את המצב שלנו,
במקום להבין שאלוהים שם אותנו במצב הזה כדי שאנחנו נשתנה…"

מחשבות על יום הכיפורים, על כפרות, על חשבון נפש,
מחשבות על מילים, ועל דרך השימוש בהן, ועל התקשורת בינינו, באמצעותן.
הפוסט הזה הוא סיכום של יום הכיפורים שלי.
יום של חשבון נפש אישי, שמתערבב עם תובנות קולקטיביות.
יום שבו עצרתי להתבונן פנימה והחוצה, ביחד ולחוד עם שאר אזרחי המדינה.
יום שבו הבנתי לעומק, עד כמה לקחת אחריות מלאה על החיים שלי,
זה דבר הרבה יותר מועיל לעשות מאשר להמשיך לזיין לעצמי, ולאחרים, את השכל.

10396301_10153198892613696_8635093317131168686_n

אני מאמין שזכותו של כל בן אנוש לחיות כאדם חופשי באמת.
שמותר לו לבחור מה לעשות עם עצמו, עם הגוף שלו, ועם חייו.
אני מאמין שיש לנו את היכולת לחיות בשפע ובשגשוג על פני הכדור הזה,
בעשייה שהיא מתחשבת ומשתפת פעולה עם המשאבים הטבעיים של אמא אדמה.
אני מאמין שאם תינתן האפשרות לאנשים לקחת אחריות מלאה על חייהם, רובם יבחרו לעשות זאת.
ואני מאמין שכבר ישנם לא מעט אנשים ערים, אשר חיים את חייהם מתוך מודעות, מתוך נוכחות, ומתוך לקיחת אחריות אישית מלאה, אבל רובם הגדול עסוק יום יום בלהתמודד עם הקשיים והאתגרים שמציבה המערכת הנוכחית בה אנחנו חיים. ואולי זו אמירה נדושה מעט, אבל הולך ונדמה שבישראל יותר קשה מבהרבה מקומות אחרים. והכי מתסכל זה, שלא לגמרי ברור למה.

כבר כמה שנים שאני מנסה להבין את מקומי במדינה הזאת, אם בכלל. אני לא מרגיש שייך באמת, בהרבה מאוד מובנים. בחודשים האחרונים הסתובבתי בארץ, בין חברים ומקומות יפים, וראיתי את כל הטוב שיש לישראל לתת. אבל. לא מצאתי אף מקום שאני מרגיש שאני יכול יום אחד לבנות בו בית.
וגם, אני לא מרגיש שייך לעם היהודי. יש הרבה דברים יפים במסורת ובתרבות של העם הזה, אבל יש כמה דברים בבסיס שאני פשוט לא מתחבר אליהם. למשל, תענית הנפש.
לא מזמן היה יום כיפור, וכמו בכל שנה, לא צמתי. לא עובד לי להתענות בחשבון הנפש שלי.
אני מאוד בעד הרעיון שלפחות פעם אחת בשנה, כולם עוצרים, לחשוב, להתבונן במעשים, לעשות חשבון נפש ולכפר על חטאים. אבל מי אמר שצריך להתענות בשביל כל אלה?

הכיפור שלי היה מלא שמחה ויצירה וחברים, שמחנו ודיברנו וטיילנו וניגנו ושיחקנו.
היה מלא אהבה באוויר. והמון אמת.
ומתוך הטוב הזה, יכולתי להסתכל על עצמי ועל חיי,
להבין מה טוב לי, מה פחות.
מה משרת אותי ומה אני רוצה לשחרר. איפה טעיתי ועל מה יש לי לכפר
בהרגשה שלי, הרבה יותר נעים, והרבה יותר אפקטיבי, לעשות חשבון נפש כשהגוף רגוע והבטן מלאה.
ככה אפשר למקד את כל המחשבות והאנרגיות בהתבוננות כנה על עצמנו, ולקבל את החולשות שלנו כמו את החוזקות שלנו ממקום רגוע ונינוח, שפנוי לעשות עבודה.

כי בדוגרי, מה הרעיון בלענות את עצמך? מאיפה האמונה הזו, שצריך לסבול בשביל לקבל את אהבת אלוהים בחזרה? לי נראה הגיוני יותר, שאלוהים רוצה נהיה אנשים טובים ונתייחס יפה אחד אל השני, ואל עצמנו. אלוהים בטוח לא צריך שנסבול כדי לסלוח לנו. ואם פגענו במישהו אחר, עלינו לפתור את זה. להתנצל, לתקן אם אפשר. אבל הסבל שלנו לא יעזור לשום דבר להיפתר בכל מקרה.

בצאת יום הכיפורים, עדיין בעיצומו של חשבון הנפש, נכנסנו לאוטו והדלקנו רדיו, לשמוע חדשות.
ילדים נפצעו בתאונות אופניים, מאות נזקקו לטיפול רפואי בגלל צום, ואני חשבתי לעצמי, "good, we lost another moron". הרדיו ממשיך, אסונות ופצועים ונפגעים ובתי חולים, ואני מחכה לאיזה מילה אופטימית, משהו על היום הזה, על המשמעות שלו, וכלום. נגמר היום הכי קדוש לנו בשנה, וכל מה שיודעים להגיד לנו בחדשות זה שילדים נפצעו בזמן שהם רכבו על האופניים.
אז הרדיו מסיים ב"והרי תחזית, מחר יהיה נעים ונוח". ואני מרגיש איך מדורת השבט הרגע שרפה אותי סופית מבפנים. איך יהיה נעים, עם כל התעניות שאנחנו מטילים על עצמנו? איך אפשר שיהיה נוח כשכל הזמן דואגים להזכיר לנו כמה החיים קשים ומרים? איך אפשר להיות מבסוט כשהתורה שלך דוגלת בעינוי הגוף לשם זיכוך הנפש? זו לא התורה שלי. 

אני מאמין שזכותו הטבעית של כל אדם היא להיות מבסוט. באמת אני מאמין בזה. וככה אני רוצה לחיות את חיי. ברור שתמיד יש דברים שצריך לעשות. אבל אפשר לעשות דברים בכייף, ביצירה ובהנאה. לתרגל את הגוף שיהיה חזק וגמיש, במשחקי גדור או משחקי קרקס. ללמד את הידיים לעבוד, בעבודת אדמה. ללמד את המוח להתרכז, באמצעות מיומנויות שדורשות את זה, כמו אריגה או קליעת סלים. כל אחד ומה שעושה לו נעים וטוב. הרעיון הבסיסי הוא להתעסק בדברים שעושים לנו טוב, ושמקדמים אותנו, ממש כמו שהייתי מעדיף לשמוע בחדשות דברים טובים שקרו, ולא רק התעסקות אובססיבית באסונות, בסכנות, ובאיומים.

כשאני חושב על זה שוב, אני רואה קשר בין הרעיון של תענית הגוף והנפש, לבין ההתעסקות החדשותית בדברים השליליים, לבין זה שקשה פה בארץ.
יש איזה נראטיב של סבל, של קורבנות, שמוחזק בתודעה הקולקטיבית של העם שלנו.
משהו כמו "אנחנו בסכנה, אנחנו מסכנים, ומזל שהקדוש ברוך הוא שומר עלינו ודואג לנו."
ובתום יום הכיפורים, אני שואל את עצמי, איפה בתוך כל זה אנחנו באמת לוקחים אחריות?
וזה לא משנה אם אנחנו באמת מסכנים ובאמת כולם רוצים להשמיד אותנו. מה שמשנה זה שהתעסקות אובססיבית ברע ובשלילי לא מאפשרת לשום דבר טוב לקרות או להתקדם.

וחבל, כי יש לא מעט דברים טובים שקורים פה. או לפחות מנסים לקרות.
במהלך השנים האחרונות, הסתובבתי בארץ לא מעט. ביקרתי קהילות אקולוגיות, הדרכתי סמינרים על  יהדות לנערי תיכון, הייתי שותף להפקות של פסטיבלים מעוררי תודעה, עבדתי בארגוני חברה אזרחית, התעסקתי בפוליטיקה וביליתי בזולות של היפים על חוף הים. הכל מהכל. אחד הדברים המעניינים שגיליתי, הוא שזה לא משנה אם מדובר בהפקה של פסטיבל, בארגון הפגנה, או בהכנת ארוחת צהריים. כשכל אחד עושה את מה שהוא טוב בו וטוב לו לעשות, הכל קורה הכי טוב שאפשר.

מכנה משותף להרבה מאוד מהיוזמות שפגשתי, או שהייתי מעורב בהן לאורך השנים, היה הרצון לעשות את הדבר הגדול שיאחד את כולם. זה לא עובד אף פעם. דווקא רעיונות שהיו ממוקדים בקהל היעד שלהם, וידעו להציב יעדים רלוונטיים, הצליחו מעבר למצופה. מי שניסה לירות לכל הכיוונים, פגע בעיקר בישבן של עצמו. אני חושב שהמסקנה המתבקשת היא, יוזמות קטנות ומקומיות, בקנה מידה קטן, שיהיו בקשרי גומלין זו עם זו, ויעבדו בשיתוף פעולה עם המערכת הכלכלית והחברתית. כבר היום יש לא מעט כאלה, ואני מאמין שככל שיהיו יותר, ככה יהיה לכולנו יותר נעים לחיות פה.

אני חושב ומאמין שכדאי לנו למקד את האנרגיה שלנו, גם מבחינת דיבורים וגם מבחינת עשייה, בדברים שהם אולי לא בומבסטיים, אבל כן אפשריים. שלהתחבר לקבוצות קטנות שיכולות לפעול בתוך המציאות  ולהניע בה מהלכים של שינוי, זאת הדרך האפקטיבית לקדם את המהפכה שכולנו חפצים כבר לראות.

ברור שיש פה אבל. כי זה לא פשוט לפעול ביחד, קבוצה של אנשים. גדלנו בחברה שלא הכשירה אותנו לזה. למזלנו, יש לנו את הכלים להכשיר את עצמנו. אנחנו יודעים כבר ללמוד איך לשתף פעולה. וזה מתחיל מזה שכל אחד לוקח אחריות מלאה על עצמו. מה שנקרא אחריות עצמית ראדיקלית. תביא איתך מים שיהיה לך מה לשתות, ותקח איתך את הזבל כדי לא להשאיר מלוכלך. זה הבסיס. וזה נכון לתקשורת אנושית, כמו שזה נכון לקמפינג על הנחל.

כדי שלכולם יהיה נעים וקל לתקשר,
כל אחד לוקח אחריות מלאה על התקשורת של עצמו.
על המילים שהוא בוחר להביא לשיחה.

בכיפור הזה למדתי קודם כל, את כוחן ומשמעותן ומורכבותן, של מילים.
ראיתי באיזו קלות דעת אנחנו משתמשים בהן, ומהי ערכה של שתיקה.
היינו קבוצה של אנשים, התפצלנו וחזרנו, טיילנו ודיברנו, ביחד ולחוד.
וכל הזמן, המילים,
אלה שנבחרות להיאמר, 
אלה שנבחרות לא להיאמר,
ואלה שנדמה כי אינן נבחרות, אלא עושות כרצונן,
המילים האלה נתנו את הקצב, והכתיבו את הכיוון.

למילים יש חשיבות, וכוח.
הרבה פעמים אנחנו משתמשים במילים, מבלי להקדיש להן את מידת תשומת הלב הראויה. וזה חבל כי
מילים הן הדבר שמאפשר לנו לשתף פעולה. אם אנחנו לא מתייחסים ברצינות למילים שלנו, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו את המרחב הטוב ביותר להתפתחות ולעשייה. בטח כשמדובר על ניסיון לעבוד ביחד.
ויש דברים שאפשר לשים אליהם לב בזמן מדברים, כדי להיות מדוייקים יותר ולעזור לאחרים להקשיב לנו לעומק. בהרצאה הקצרה הזו, ג'וליאן טראז'ור נותן כלים לדיבור אפקטיבי. שווה (וכייף) להקשיב.

אם אנחנו משקיעים אנרגיה במילים ושיחות שלא מקדמות שום דבר, אם אנחנו מתרגלים לשמוע חדשות שליליות, ועד שיש לנו זמן לחשבון נפש אנחנו עסוקים בלענות את עצמנו, הגיוני שאנחנו מסתובבים לפעמים בתחושה ששום דבר לא קורה. שהשינוי לא יגיע. שהכל תקוע ושככה זה יישאר. אני יודע שאני הרגשתי את התחושה הזו לא מעט פעמים. בדיעבד אני יכול לזהות את הסיבות לתחושה הזו במחשבות הביקורתיות, ובהשקעת אנרגיות בדיבורים שאינם מקדמים.

אני חושב שאם נלמד את עצמנו, קודם כל, לקחת אחריות על המילים שלנו, נוכל בקלות ללמוד את אותו הדבר בקבוצות ובקהילות, ובכך נאפשר לנו לקיים שיתופי פעולה במספרים גדלים והולכים, ולהוביל יוזמות גדולות יותר ויותר. וככה נוכל להתקדם ביחד, לעבר מציאות שאנחנו רוצים לחיות.

אבל כל זה מחייב שנקום מהכסא, נצא מהמחשב, נפגוש אנשים אמיתיים, ונתמודד עם הרגשות שלנו, ועם הדפוסים שלנו, ועם המחשבות וההרגלים וכל הדברים שמעצבים את אזור הנוחות שלנו.

אנחנו יודעים שכדאי לנו.
אני מאמין שאם נתחיל לשתף את החלומות שלנו, נגלה שיש לנו שותפים,
ואם נעז לצאת מאזור הנוחות ולפגוש את השותפים האלה, נוכל לשנות את העולם לטובה.

(אם כל זה לא הספיק כדי לשכנע אתכם לסגור את המחשב, אז נסיים בחיוך.
כוכבי הפסטיגל בשיר הסלפי, שקורא לנוער של היום לעזוב את הכפתור של המצלמה בטלפון,
ולשים לב לחיים האמיתיים שמסביב. משהו שכדאי לכולנו לעשות מדי פעם, אני חושב.