להיות נאור ולשתוק !?

לחשוב שיש הגדרה זהותית אחת שתתפוס את כולם זה אבסורד כמו לחשוב שיש אמת תרבותית אחת שכולם צריכים לשאוף אליה. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס של זהויות והזדהויות, של בחירות ושל הגדרות, ששמנו לעצמנו וששמנו בשבילנו.

אני לא מתיימר לייצג אף אחד. אני רוצה לדבר על עצמי לרגע.

אני מיעוט מדוכא בשיח הזהויות בהיותי מודע לפריבילגיות שלי.

אם המשפט הזה כלשעצמו מעצבן אותך, אין סיבה להמשיך לקרוא.
אם החלטת להמשיך לקרוא, אני מבקש הקשבה לפני ביקורת. תודה.

בא לי לספר לכם איך זה להיות גבר אשכנזי חילוני, קיבוצניק עם עיניים כחולות, ושמאלני שמודע לפריבילגיות שלו, בתוך השיח הזהותי.

בא לי לספר לכם כי כל אחד וכל אחת מסביבי מרגיש/ה לאחרונה צורך לספר על איך הממסד והחברה והתרבות מדכאים אותו ואיך הנרטיב שלו / שלה הודרו מהשיח לאורך השנים. ובתוך ההתעוררות המבורכת הזאת, אני חש לפעמים שמדכאים אותי. כמעט בכל יום אני מוצא את עצמי במצב שבו אני חש צורך, ולפעמים דרישה, להתנצל על מי שאני ומה שאני.

אז בטוח שלפעמים זה שלי, וזו תחושת נחיתות שמוחדרת בכולנו כחלק מהשיח הפוסט-מודרני. אבל פעמים רבות זו דרישה חיצונית אליי, להכיר בכך שיש לי חלק בעוול ולכן לשתוק ולתת רק לצד השני לדבר. גם אם הצד ההוא בוחר להתנגח בי ולהכפיש אותי

נכון, התרבות שאני חלק ממנה, או אולי ההגמוניה שאני שייך אליה, הדירו חלקים שלמים מהציבור מהזכות לעצב את השיח. נכון, נרטיבים שלמים נמחקו וזכויות בסיס של בני אדם נלקחו באכזריות. ונכון, התרבות שלנו היא תרבות פטריאכלית ומדכאת.

אבל אם אני מודע לכל הדברים האלה, מדוע אסור לי להשתתף בשינוי שלהם?

 איפה עובר הגבול בין שמירה על החלש לבין הדרתו של החזק? זו שאלה של יחסי כוחות, וברמה האישית אני מתעסק איתה לא מעט. בניסיון לבנות דמוקרטיה שטוחה ככל הניתן, מצאתי את עצמי לא פעם לומד מחדש את הגבולות ומתאים אותם לסיטואציה. המקום שבו עליי לזוז אחורה הוא עדיין לא מקום שאני מצליח לאתר בקלות. איפה הויתור על הקול שלי יאפשר לאחר להשמע ואיפה זה יהיה פספוס של דברים שחשוב שיאמרו? איפה היכולות הוורבליות שלי מקדמות את השיח ואיפה הביטחון שלי בעצמי מעכב אחרים בבואם לדבר? אלו לא שאלות שאני מעלה כאן בציניות או בזלזול, למרות שאני בטוח שחלק מהקוראים יפרשו זאת ככה. אני באמת שואל את עצמי, באמת מנסה להבין.
איך אני נותן ביטוי לחוזקות שלי בתוך שיח שהבסיס שלו נגוע באלימות?

מצד אחד, באמת יש חשיבות לכך שכל אחד ואחת יבססו את זהותם האישית וידעו לתת ביטוי לקולם הייחודי. מצד שני, מתי החיפוש הזהותי מתחילך לשרת את ההפרד ומשול? לעיתים אני מרגיש כאילו עצם החיפוש אחר זהות הוא דיכוי בפני עצמו. חיפוש כזה מכריח אותי לבקר את עצמי, שזה טוב, לבטל את עצמי לפעמים, שזה מוטל בספק, ולהאשים את עצמי מדי פעם, שזה לא מרגיש לי חיובי. ואני יודע, שוב, שהרבה מהדברים האלה הם דפוסים שלי שמתנים את ההתנהגות שלי, אבל לא כל תחושת אשמה מבוססת רק על העובדה שכאדם שגדל בתרבות הצריכה אני לעולם לא מרגיש שלם.

מדוע כקיבוצניק עליי להכריז ויתור על כל האדמות שקיבלתי? (ומבחינתי, רפורמה אגררית כוללת וביטול הקניין על הקרקע). מדוע כאשכנזי עליי לחפש את מסורת האחר שנמחקה מהמיינסטרים ולא לחפש את זהותי המסורתית? שהרי הסבים שלי התנכרו למסורת שלהם, והנרטיב ההיסטורי שלי הוא בן 2 עד 3 דורות. אז אני צריך להמציא מחדש זהות. אין לי מקורות לחפש בהם. (ובטח שיהיו בה גם אלמנטים מזרחיים ודתיים. הרמב"ם והרבי נחמן ביחד עם לאו צה וחליל ג'ובראן, מאיר אריאל זהר ארגוב ובוב מארלי). מדוע כגבר עליי להתבייש על היותי, ולהמתין לנשים שמצפות ממני להתנהג "כמו גבר" אבל לא לכפות עליהן את גבריותי? (ובואו נדבר על כמה מדוכא הגבר בחברה הצרכנית, מדוכא פעמיים. פעם אחת מצד התרבות השלטת ופעם שנייה מצד המצפון שלו כמבקר התרבות הזו). ומדוע עליי להרגיש רע על זה שנולדתי בבית טוב שידע לספק לי חום, אהבה וביטחון אישי וכלכלי? (ולא, אני לא טוען שכל מי שגדל בהוויה שונה משלי סבל. אני מודה על מה שזכיתי לו).

ומדוע, אפילו בפוסט הזה, אני צריך להתנצל על כל מילה שנייה ולסייג את עצמי כדי לא יאשימו אותי בגזענות ובשוביניזם ושוב, הנקודה תתפספס?

אני מצטער, אולי זה בגלל שיש לי כל כך הרבה פריבילגיות, אבל אני באמת לא מוכן שימשיכו לסתום לי את הפה. אני גבר אז אסור לי לדבר על פמיניזם. אני אשכנזי אז אסור לי לדבר על עדות. אני קיבוצניק, רחמנא ליצלן, אז לדבר על פוליטיקה של זהויות ועל צדק חברתי, במיוחד בנושא הדיור, חלילה. אני גם חייל צה"ל לשעבר, אבל בואו לא נתחיל לדבר על זה אפילו.
אז מה נשאר לי? לטוס לברלין. שם אני אהיה הקורבן תמיד, לא משנה מה יקרה.
בארץ? בארץ אני צריך לשתוק, כדי שחלילה לא יבואו אליי בטענות שאני מדיר מישהו מהשיח, או יותר גרוע, תורם לדיכוי המתמשך.

(ואני כבר יכול לקרוא את הטוקבק שאומר משהו כמו "בטח שהוא מרשה לעצמו, הוא יכול לטוס לברלין כי יש לו דרכון אירופאי, כמה נח. מה עם האנשים בישראל שאין להם יכולת לבחור ללכת מכאן? אז טוקבקיסט יקר, אני לא חושב שעל הבחירה שלי להשאר בארץ אני צריך להתנצל.) נכון, יש לי את היכולת לבחור. רצה האל הטוב ונולדתי בר מזל, ואולי יש לומר "בעל פריבילגיות". האם הפריבילגיות האלה, בהנחה שאני מודע אליהן, צריכות למנוע ממני את הלגיטימציה להיות חלק מעיצוב החברה הישראלית? התשובה המתבקשת היא "ברור שמותר לך" אבל המשכה המגומגם הוא "רק תשתדל לא להשתלט על השיח ולא לשמר את מבני הכוח הקיימים ולא להיות מי שאתה ולהכיר באחרים ובקיצור, תהיה יפה ותשתוק." המזל שלי הוא שנולדתי עם עיניים כחולות, אז לפחות להיות יפה אני יכול בשקט. והנה עוד אמירה גזענית השתרבבה לנו לשיח, כי מי קבע שעיניים כחולות הן סממן ליופי? ההגמוניה.

אז אתם יודעים מה, עזבו אתכם מהגדרות של יופי ואידיאל חיצוני שמוכתב מלמעלה על ידי חברות שרוצות שתקנה את המוצרים שלהן כדי למצוא סיפוק אישי. בואו נעשה הפסקה מתודית קצרה, ננשום, נרגע, ואז נדבר לרגע על מוזיקה כביטוי להווי תרבותי.

אם אני אגיד משהו על ערסים אז ישר יאשימו אותי בגזענות, אשכנזי שכמוני. אני בטח גם שונא מוזיקה מזרחית. מצדי? שכל אחד ישמע מה שבא לו, אבל אני לא אשים את המוזיקה שלי ברמקול של הפלאפון באמצע הרכבת. ולא משנה אם אני אשמע את אייל גולן או את שלומי שבן. אפשר תמיד לברוח לדיון על האשמות בגזענות ועל דיכוי תרבותי, בין אם מדברים על מוזיקה, על התנהגות לזולת, על יחסים מגדריים או על מה שבא לנו. אבל אפשר במקום זה להתעסק באיכות של התוכן ולא בהגדרות שלו.

יש מוזיקה מדהימה במזרח. יש גם חרא של מוזיקה. בדיוק כמו בתרבות המערב.
זה בסדר שיש הרבה סגנונות והרבה גוונים. ובלי קשר לזה מוזיקה חרא היא מוזיקה חרא. מי קובע? כל אחד לעצמו, כל אחת לעצמה. ומי שבא להם להחליט ביחד. נכון, יש קודים תרבותיים, וההגמוניה החליטה. אבל אנחנו יכולים להאבק בהחלטות שלה או שאנחנו יכולים להחליט בשבילנו מהו הסטנדרט הראוי. בכל מקרה, הבקשה שלי היא: אל תכפו עלי את המוזיקה שלכם כמו שאני לא כופה עליכם את המוזיקה שלי. וזה נכון לגבי ההתנהגות באותה המידה.

הייתי שמח שנדבר יותר על אופי החברה שלנו ופחות על מי מאיתנו יותר גזען. השיח הזה נופל ישר למקומות המוכרים לנו, של מי לא בסדר ומי אשם ושל לכעוס ולבטל. אנחנו עושים בדיוק את מה שאנחנו מקטרים עליו, מגדירים, מקטלגים, מדכאים. אולי נבין שלכל אדם סיפור חיים משלו, ולכל כותב פרשנות משלו לטקסט וכוונה משלו במילותיו, וננסה לדבר על המשמעות ולא על הסמנטיקה? ננסה לדבר על התוכן של חיי החברה בישראל? נראה לי שיש לנו מספיק עבודה במישור הזה, ושווה להתחיל מעצמנו ומהדרך שבה אנחנו בוחרים להתבטא. המילים שאנחנו משתמשים בהן מעצבות את המציאות שלנו ואת התודעה שלנו. כתבתי על זה את הפוסט הקודם בבלוג. כשאני מתבטא באלימות אני מייצר עוד אלימות. ואת זה הרי רצינו לשנות מלכתחילה, לא?

אני חושב שהגיע הזמן לעבור משיח של קורבן ומקרבן לשיח של פתרונות ושיתופי פעולה. חשוב להכיר את ההיסטוריה כדי להבין את המציאות לעומק. חשוב להכיר בפריבילגיות שלי ולראות את כאבו של האחר. אבל חשוב לא פחות לבחון את המציאות ולהבין איך מתקדמים מכאן. להתחיל לבנות שיח מגדרי שמשוחח בין הנשי לגברי ולא מדכא אף אחד מהם. להתחיל לדבר על שלום במובן של בני אדם שחולקים שטח גיאוגרפי, ולא על ישויות מדיניות / תרבותיות / לאומיות שצריכות להגיע בינן לבין עצמן להסכמים. להרחיב את המגוון התרבותי, להפיץ את כל מה שאיכותי בעינינו בלי להתייחס למוצא שלו או להשתייכות האתנוצטרית שהוא מאפיין. להפסיק להזדהות עם איפה שדפקו אותנו ולהתחיל לבנות ביחד מקומות בהם אף אחד לא נדפק וכולם מרוויחים.

העולם החדש שאני רוצה לראות הוא עולם שמקדם טוב דרך הבנה שכולנו כאן יחד. לשם כך עלינו ללמוד להתבונן זה בזה כשותפים, ולא כאויבים.

מעבר לכל הפריבילגיות שלי, אני גם היפי עם ראסטות. לכן מבחינתי כולנו אהבה אחת

כמה הערות לסיום:

  • את מי שחושב שאני לא יודע מה זה להיות מקופח, ואין לי מושג איך זה מרגיש, ושמאיפה בכלל יש לי זכות להגיד שמדירים אותי מאיפה שהוא, אני מזמין להסתובב עם ראסטות במרחב הציבורי.
  • הייתי מאוד שמח לחלוק את תובנותיי לגבי החברה הישראלית עם חבריי האחוס"לים. אבל כדי שהם יהיו מסוגלים להקשיב, מבחינה רגשית, שלא יתגוננו ישר, השיח הזה צריך להיות פחות מאשים, פחות תוקפני, ופחות שולל את כל מי שהוא לא מיעוט מדוכא בעל הגדרות אקדמאיות. השיח הזה התעורר בבית המדרש של האקדמיה, המקום הכי נגוע באידיאולוגיה של כפייה הגמונית. אז עם כל הכבוד למוסד הזה ולהשכלה של המומחים לקיפוח, אני מעדיף לשוחח עם בני אדם באשר הם. פנים אל פנים, בגובה העיניים. לא כהגדרה זהותית אל מול הגדרה זהותית אלא כאנשים שמעוניינים להבין זה את זה.
    ובמרחב בין אני ללז נמצא גאולה.
  • (פוסט זה מנוסח בעיקר בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד כי אין לי יכולת להתנסח בפוליטיקלי קורקט בארבע לפנות בוקר. אין לראות בשימוש הבוטה בשפה הפטריאכלית שום כוונה להדרה מסוג כלשהיא)

מודעות פרסומת

ליצור תרבות של אור

  • culture                         תרבותיות, תרבית, תרבות
  • civilization                   יישוב העולם, ציביליזציה, תרבות
  • education                    תרבות, חינוך, השכלה
  • enlightenment            תרבות, השכלה, הארה

דברים טובים קורים כשמרשים להם. היצירה זורמת בשפע כשהערוצים שלה פתוחים. לא צריך לפחד מעצמנו. זה הכוח הראשוני שלנו, מה שזורם לנו בעורקים, וזה מה שמניע אותנו. אנחנו נוטים למתן את עצמנו כי למדנו מגיל מאוד צעיר שעלינו להיות בני תרבות ורק אחר כך בני אדם. איזה שטויות. תרבות היא בתם של בני אדם, ולא להפך. התרבות היא לא אם או אב. היא יצירה משותפת. ותרבות בה היצרים מדוכאים היא תרבות שהיצורים בה מדוכאים, ושהיצירתיות בה גוססת. אנחנו רואים את זה סביבנו. איך העולם מתכחש לעצמו, מסתבך בעצמו, נושם בקושי, ולאף אחד אין פתרונות. זה בגלל שמובילי התרבות שלנו שכחו משהו בסיסי. הם שכחו את היצירתיות שלהם. כי בשביל יצירתיות צריך רגש. וצריך לב. והתרבות שלנו מכבה את הלבבות והופכת את הרגש למנגנון הנעה לצריכה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות באמת זה להפסיק להתבייש ביצרים שלנו, לשחרר את הלב ולהרשות לעצמנו להתרגש. ברגע שנעשה את זה, היצירתיות תבוא אלינו. היא תזרום דרכנו. היא תשחרר אותנו ואת העולם.

אם נרצה, אם נאמין, אם רק ננסה, יש סיכוי די גדול שנצליח. האנושות הצליחה לעבור כל כך הרבה דברים במאתיים אלף השנה האחרונות שאין סיבה שעכשיו נגמור את הסיפור של עצמנו. כל מה שנדרש מאיתנו זה להכיר במציאות, ולמצוא לה פתרונות יצירתיים. לכו תעשו מה שעושה לכם טוב, תדאגו לנפש שלכם. בתוך כל הרעש שאנחנו מוצפים בו, אנחנו מאבדים את עצמנו. רק לראות את קירות הפייסבוק, רק לשמוע אנשים מדברים. אנחנו נשלטים על ידי דברים שאין לנו יכולת לשנות. אבל יש לנו יכולת, בכל רגע, בכל דקה, לבחור.

החיים הם רצף מתמשך של בחירות. בין אהבה לפחד. ביל היקס אומר את זה טוב ממני

אנחנו חברה חולה. במיוחד אנחנו, הישראלים. רובנו לא מודע לכך. אנחנו לא יודעים עד כמה אלים פה, עד כמה אנחנו כועסים ולחוצים וממורמרים. אני מניח שאפילו המשפט הזה יכול להוציא אנשים מהכלים כאן. כתבה שקראתי לא מזמן עזרה לי להבין עד כמה מצבנו חמור . פורטר (סוחב תיקים) נפאלי שטייל עם אלפי ישראלים בהרים הגבוהים בעולם, מציג את זווית הראייה שלו על הישראלים. ובגובה כזה, עם ניסיון והומור, הוא מציג מראה שלא תמיד נעים להסתכל בה, אבל היא בהחלט פותחת עיניים.

אנחנו חברה שגדלה על החרב. על מיתוס העם היושב בציון. אבל איזה ציון, איזה נעליים, ובעיקר איזה עם? אנחנו חברה מפולגת, מסוכסכת, מלאת פחדים וניכור. במשך שלושים שנה עשו נציגי ההון את כל שביכולתם על מנת לשבור את הסולידריות הישראלית. והם כמעט הצליחו. אבל רק כמעט.

וזה מה שמחזיק אותנו. זה מה שנותן לנו כוח. הידיעה הזו שאנחנו עדיין כאן, ושאנחנו לא לבד, ושאנחנו בצד של הטובים. לא צריך לפחד מלומר את זה. אנחנו בצד של הטובים.

התרבות שאנחנו חלק ממנה, תרבות המערב, התרבות המודרנית, תרבות האדם הלבן, בבילון, זה לא משנה איך נקרא לה. מה שחשוב זה שהיא גורמת למין האנושי להשמיד את כדור הארץ. והרבה לפני שנצליח להשמיד את הכדור, הוא ישמיד אותנו. ברגע של ענווה קולקטיבית נהיה חייבים להבין שאנחנו עדיין חלק מהטבע. תוצרים שלו. ואנחנו כפופים לחוקיו. וחוק הטבע אומר דבר אחד פשוט: קח כמה שאתה צריך. לא פחות, לא יותר. אנחנו מצפצפים על החוק הזה ולוקחים כמה שאנחנו יכולים.

בצד של הרעים רוצים להמשיך לקחת. הם מאמינים שיצוץ פתרון קסם מתישהו, או שהם פשוט עיוורים למציאות. לכן הם שואבים נפט ויוצאים למלחמות בשמו, כורתים עצים ומייצרים עוד ועוד מוצרים חסרי תועלת. הכל כדי להניע את גלגלי השיניים של המכונה הכלכלית הגדולה, שעליה להמשיך לפעול לנצח. בשם עיקרון הצמיחה והרווח, נאבדים כל שאר מרכיבי החיים, והכל הופך לחישוב קר של מספרים ומשוואות. אין שם רגש, בצד הזה.

בצד של הטובים, לעומת זאת, מבינים שצריך להתחשב בכלל מרכיבי המערכת הביולוגית שמאפשרת את קיומנו כאן. מבינים שאנחנו עדיין צעירים חסרי מושג וניסיון, אבל שיש לנו יכולת התבוננות נהדרת ולכן אנחנו יכולים להסתכל על הטבע וללמוד ממנו המון. ברגע שאנחנו מסירים את היוהרה שלנו, ומכירים במקומנו הטבעי כחלק מגאיה (אמא אדמה, הביוספרה של כדור הארץ), אנחנו מאפשרים לעצמנו לחשב את המסלול שלנו מחדש. אין לנו תשובות להכל. למעשה, אין לנו תשובות כמעט לכלום. אבל אנחנו מוכנים לשאול את השאלות ולהודות שאנחנו עדיין לא יודעים. בזכות שני הדברים האלה, יש לנו סיכוי לגלות ביחד.

כל הסימנים מראים שהתקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי מהותי. תרבויות עתיקות מדברות על זה ותרבויות חדשות מתעמתות עם זה. הכלכלה נופלת בכל העולם, אזרחים יוצאים לרחובות וכופרים במשטרים הקיימים. האמת בנוגע לאיך מנהלים את התרבות האנושית יוצאת לאור.

 And people aren’t happy to hear about it

כל מה שלימדו אותנו היה חלק מההונאה. והיא מתפוצצת לנו בפרצוף ברגעים אלה ממש. זה לא קל, וזה לא הולך להיות קל יותר. אבל זה לא הזמן להשבר, זה הזמן להחזיק ידיים.

אנחנו בשיא תנועתה של המטוטלת, וכל אחד מאיתנו משפיע על המסה הקריטית. בסופו של תהליך הדברים יזוזו לכיוון שבו יהיה יותר משקל.
האור מרוכז הרבה יותר מהחושך, הטוב משפיע הרבה יותר מאשר הרע.

אני יודע שלימדו אותנו הפוך, אבל אם נביט לרגע פנימה. נגלה שחיבוק, מילה טובה, מפגש קסום עם נפש אוהבת, הדברים האלו ממלאים אותנו, ונותנים לנו משמעות.
תהיו טובים עם עצמכם, תהיו טובים עם שכניכם לדרך. תעשו אהבה.

זכרו, החיים מתנהגים כפי שאנחנו מעצבים אותם. נבחר בטוב יהיה טוב. זו לא סתם קלישאה, זוהי עובדה פשוטה. מי שעושה טוב מביא טוב לעולם. ותחשבו על זה

"ונתתי בידיכם את הבחירה חיים ומוות טוב ורע. ובחרתם בחיים"

נ.ב.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה על מדיות חברתיות ועל התפקוד שלנו בתקופות קשות. רציתי לכתוב איך כתבה על מלחמה בעיתון ראשי גורמת לכולנו להכנס להיסטריה, גם אם אנחנו מלגלגים על המלחמה וגם אם היא מפחידה אותנו. רציתי לכתוב איך חוסר תשומת לב גורמת לנו להתנסח בצורה שונה ממה שהיינו רוצים, ואיך המדיום החברתי משמר את השליליות הזו ומחזק אותה. רציתי לכתוב על איך פייסבוק מרדד את השיח, ועל זה שזה רק הגיוני, בהתחשב בכך שתפקידו של פייסבוק הוא לנתח אותנו לנתונים שאפשר למכור לחברות פרסום ושיווק. רציתי לכתוב שהתחלתי להקפיד לשים שירים יפים וקטעים מוזיקליים על הוול שלי, כדי לאזן את הרעש הסטטי שבבילון מפיצה. רציתי לכתוב שאני מנסה לצרוך פחות חדשות, ויותר להבין מה באמת קורה. שאני משתדל להישאר חיובי בדיונים שלי ברחבי האינטרנט, שאני משתדל לדבר על פתרונות, ושאני מקפיד שגם התגובות של אחרים על הקיר שלי יהיו באותה הרוח. וזה עובד. מתפתחות אצלי על הקיר שיחות מרגשות בין אנשים שלא מכירים. אני מקבל פידבקים חיוביים על הדברים שאני מעלה. ורציתי לכתוב שזה עושה לי להרגיש טוב יותר. פיזית, נפשית, מנטלית. לא יודע איך לקרוא לזה.

אני מבלה חלק גדול מהיום שלי באינטרנט. אני נמצא בפייסבוק ובטוויטר לא מעט. חלק מהדרך בה אני חווה את העולם ואת האנשים סביבי היא וירטואלית. וכשהוירטואליות מרגישה שלילית זה משפיע על התודעה. כשאתה רב עם מישהו זה לא משנה אם זה קורה בפייסבוק או בחיים, עדיין יהיה לך באסה מזה שרבתם.

אז עצרתי לחשוב על זה, וגיליתי שאני יכול לשלוט בדרך שבה אני צורך מדיה חברתית. וגיליתי שכשאני משתדל להשאר על הגל החיובי גם מרגיש לי טוב יותר וגם אני מרגיש שהמסרים שלי עוברים יותר בקלות. ורציתי לכתוב על כל זה, אבל יצא לי פוסט היפי חמוד כזה. זרמתי. אבל הכנסתי את האפילוג, כדי שמה שרציתי לכתוב עליו לא ילך לאיבוד.

כרוניקה של צדק יחסי

שלושה סיפורים כביכול מקבילים. שלושה קוי עלילה.

בסיפור הראשון נוסעת המשפחה שלי לעשות לילה על חוף הים. כל הצפוי קורה. מתחים, ריבים, קצת מכות, הרבה צעקות, כעס וצחוק, ובסוף מתחבקים ונהנים מאוד.

בסיפור השני, דפני ליף מחליטה לפתוח שוב אוהל ברוטשילד. גם פה, כל הצפוי קורה. התנגשות אלימה עם הרשויות, מעצרים ומפגינים מאושפזים, סיקור מינורי בתקשורת. האלימות הקשה, התמונות והצילומים, ואולי זו הפגיעה בסמל המאבק, מצליחים לעורר משהו, ונדמה לרבים ב"קהילת המחאה" שסוף סוף מגיע הקיץ וחוזרים לרחובות.

כאילו לא היינו ברחוב גם כל החורף. כאילו לא היו עשרות הפגנות, ומאות יוזמות, ואין ספור התארגנויות, דיונים, ואני לא יודע מה עוד. עבור רבים, המחאה מתה, ועכשיו קמה לתחייה.

הסיפור השלישי מתרחש הרחק מהעין, ברצועת עזה. מטוסי חיל האוויר מפציצים, טילים נורים על שדרות ואשקלון. לא ברור מי התחיל את הסיבוב הנוכחי. לא ברור האם זה משנה.

האישי, החברתי, והמדיני. כרוניקה של אגו והזדהות רגשית, בכל אחד מהתחומים. אני יושב כבר כמה שעות על המחשב ומנסה לכתוב את הקשר. המילים לא יוצאות. לא יודע איך להגיד את מה שהולך ונהיה ברור לי. לא מצליח להביא את עצמי להגיד את הדברים מבלי להשמע תוקף, או מאשים, או כועס. ואני לא רוצה להשמע כאילו אני בא בטענות למישהו. אני לא מחפש אשמים.
אני רוצה להסתכל פנימה, ולהבין מה מפריע לי. למה אני בסערת רגשות. ומה יש לי להגיד על כל זה.

אקהרט טולה (שווה להקשיב לו, יש לו כמה דברים חשובים להגיד) אמר פעם, שאם אדם חושב שהגיע להארה, שייסע לבלות סוף שבוע בבית הוריו. אני, כאמור, נסעתי עם כל המשפחה לים. האחים שלי הם חברים טובים שלי, אבל הם מרגיזים אותי מהר יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. וברכב, אחרי עיכובים ביציאה וכשלים בארגון, אני עוד פחות רגוע מבדרך כלל. ואז אני קורא בטוויטר על מעצרים אלימים בהפגנה בתל אביב. "למה, דפני, למה?" אני שואל את עצמי בשקט. הרי היה ברור לאן זה יוביל. אנחנו כבר יודעים שהמשטרה והעירייה מטפלים ביד קשה במיוחד בפעילי המחאה. כל כך יודעים את זה, עד שקצת מתחשק לחשוב שהייתה כאן כוונה מסויימת. להדליק את הרחובות, להחזיר את האנשים למרחבים הציבוריים. לעורר פרובוקציה.

לא שיש לי בעיה עפ פרובוקציות. אני בעצמי פרובוקטור לא קטן. אבל יש לי בעיה עם אלימות. כמובן, מחוץ לגבולות המשפחה שלי. למען הוידוי הנאות, אציין כי ביני לבין אחיי הצעירים מתקיים קשר אוהב ומלא מגע בצורת אגרופים, צביטות, וכל דרך אחרת של תקשורת גופנית שיש אשר יכנוה אלימה, אצלנו בבית קוראים לזה אהבה גסה. אבל מלבד זאת, אני לא מאמין באלימות. אני לא תומך באלימות, ומנסה להמנע ממנה בכל דרך אפשרית. בודאי כאשר מדובר בניסיון לשנות את החברה.

החברה שבה אנו חיים היא חברה אלימה. חברה שבה הדיכוי הוא חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. בבית הספר אנחנו לומדים להתחרות זה בזה במקום לתקשר זה עם זה. בטלוויזיה מוכרים לנו שהסוד לאושר הוא להיות מוצלח וטוב יותר מאחרים. בגיל ההתבגרות מעודדים אותנו להיות לוחמים ולשרת בצבא כי אנחנו מדינה מוקפת אויבים. בדת שלנו (וזה נכון עבור כולם, יהודים, מוסלמים, נוצרים ומי לא) הסיפור הוא שאנחנו צודקים ושכל השאר טועים. אבל כל זה לא מצדיק את ההתנהגות שלנו. הכעס כלפי המשטר, הכעס כלפי האחר, הכעס כלפי האבסורד שבמציאות, כולם מוצדקים. זה לגיטימי לחלוטין שאנחנו כועסים. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם יעזור לנו שנפעל מתוך הכעס הזה. האם יקדם אותנו להגיב בזעם. האם תגובה רגשית, אמוציונלית, אימפולסיבית וצדקנית, כמו שאנחנו נוהגים לעשות בכל פעם שמשהו מרגיש לנו כ"לא הוגן" או "לא צודק", משרתת אותנו. אני חושב שלא.

חברה מאשדוד כותבת לי:

אפשר לחשוב שאני נהנת לחטוף טילים. שלא נופל לי הלב מכל אזעקת אמבולנס שמזכירה לי סירנה. ועדיין אני לא מבינה איך אנשים לא קולטים את כל התמונה… איך אנשים עסוקים רק בזוית שלהם… יורים עלי, אז אני צריך להגיב. נתנו לי כאפה, אז לא בכבוד שלי, אני צריך להחזיר…

כאילו לא ברור שההנהגה הישראלית והפלסטינת מבסוטית כשיש הרוגים כי זה רק מתדלק את הלגיטימציה שלהם.
אשקלון מהבוקר כבר מופגזת… לפי הדיווחים. כנראה גם אשדוד תשאר ערה הלילה. ואז כל מיני מתחכמים יציקו לי עם שאלות כמו "נו, מה את חושבת עכשיו? עדיין מרחמת עליהם?" כאילו תפיסת מציאות היא גחמה שמושפעת ממב הרוח שלי, ולא מהגיון המגובה במחשבה מעמיקה בנושא.

מצטערת, אני לא תומכת במבצע צבאי בעזה לפי שעה.. לא תמכתי בזה גם בסבב הקודם ובכל אחד מהם. בעופרת יצוקה בכיתי בלילה שראו בטלויזיה את כוחות צה"ל נכנסים רגלית לרצועה…. זה לא הפתרון…. זה לא עושה כלום חוץ מלחזק את מי שנגדנו… זה מחזק את החמאס כשאנחנו נכנסים בהם. פשוט ככה… אין לי בעיה עם פעילות ממוקדת לחסול מחסני נשק, יש לי בעיה עם טיהור רחובות ושכונות. יש לי בעיה שזו הפעילות היחידה שיראל מוכנה להתעסק בה. שבמישור הדיפלומטי אנחנו רק מושכים בכתפיים ואומרים "הם לא רוצים שלום" אבל לא עושים כלום חוץ מלזרוק את האחריות על הצד הפלסטיני. כאילו רק הם הבעיה. כאילו הם לא הצד המוחלש והדחוק לקיר בכל הסיטואציה הזאת..

ואני לא יודע מה להגיד לה. כי היא צודקת. ואני מרגיש אותו הדבר. כלפי המחאה החברתית הזו, שלפעמים שוכחת שתפקידה לתקן את החברה. החברה שכוללת גם את השוטר ואת הפקח שמרוויחים כלום בחודש וצריכים למלא הוראות. ואני לא מצדיק את האלימות המשטרתית, אבל לו אני שוטר שנשלח לבצע מעצר באמצע הפגנה, וסביבי עומדים וצועקים עשרות או מאות פעילים זועמים, אני לא יודע איך הייתי נוהג. נכון, זה מצב שצריך להמנע ממנו, אבל האחריות נופלת על שני הצדדים. כי כשחוסמים כביש, או פועלים כנגד הוראות המשטרה, בלי קשר למידת החוקיות שבדבר, כדאי לצפות לתגובה. ולכעוס כאשר עוצרים אותך בהפגנה זה מובן, אבל זו גם קצת תמימות. ואז לצאת ולצעוק שגוזלים מאיתנו את הזכות להפגין, ולהתפלא שנוהגים כלפינו באלימות.

אתמול, בזמן הבלגן ברוטשילד, התקשר אליי חבר שחזר מהפגנה בסוסיא, בחברון, שם רוצים להרוס בתים של פלסטינאים ולתת את השטח למתנחלים. שם זה לא דחיפות ויריקות. שם זורקים רימוני הלם וגז מדמיע על המפגינים. אבל זה לא מטלטל אף אחד, כי שם זה רגיל. בהפגנות מעבר לקו הירוק, אלימות היא דבר שבשגרה. זה השמאלנים שבתוך הקו הירוק שלא רגילים לחטוף מכות. והשיחה הזאת מעוררת בי פרספקטיבה מסויימת. כי היא מחזקת אצלי את התחושה שתפישת המציאות שלנו סובייקטיבית מאוד. כשזה קרוב אלינו, אנחנו מתרגשים, לטובה ולרעה. כשזה רחוק מאיתנו, קל לנו להיות אדישים. כשזה נוגע במשהו שאנחנו מכירים, משהו שאנחנו מזדהים איתו, משהו שעלול לערער את התפישה האישית שלנו, אנחנו נבהלים. וכשאנחנו נבהלים, אנחנו מגיבים ברגש.

אם יש משהו שלמדתי בפעילות של המחאה החברתית בשנה האחרונה, זה לפעול מתוך שקט ומחשבה ולא מתוך רגש ואימפולסיביות. ולו רק כדי שהפעולות שלי יהיו אפקטיביות. אנחנו כל הזמן מדברים, בחבר'ה שלי לפחות, על למצוא את הסנטר ולפעול ממנו. על לזכור לנשום. על מודעות.

היה רגע אחד, בים, כשהאחים שלי וההורים שלי ניסו לפרוק את הרכב ולהרים רשת צל, ואני ישבתי בצד מתוסכל וכועס, שגרם לי להבין כמה זה בולשיט, כל הכעס הזה. כמה אני אוהב את המשפחה שלי, וזה לא משנה מי אמר מה ומי התחיל או למה. מה שחשוב זה שאם לא נתחיל להכין ארוחת ערב בקרוב, כנראה שנהיה רעבים. אני יודע שזה נשמע כמו רגע מטופש במקצת, אבל זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי שפעם, בני אדם היו באמת תלויים אחד בשני כדי לשרוד. ומתוך הצורך הזה נוצרה החברה האנושית. היסוד שאפשר לה לצמוח היה שיתוף פעולה. ופתאום הבנתי.

פתאום הבנתי שזה לא משנה מי התחיל. זה משנה מה עושים עם זה. וזה לא משנה שאנחנו צודקים. זה משנה לאן אנחנו לוקחים את הצדק שלנו.

דפני ליף יכולה להיות הכי צודקת בעולם. זה לא ישנה דבר. מה שישנה זה אם נצליח להסתכל על בני האדם שמולנו, גם אם הם במדים של שוטרים, כעל בני אדם. ונצליח לא לכעוס עליהם. צה"ל יכול להיות הכי צודק בעולם, וגם זה לא ישנה שום דבר. מה שמשנה זה שנבין שבעזה יש אוכלוסייה שסובלת כבר שנים, ועד שלא נמצא פתרון לסבל שלהם, הם ימשיכו להאשים אותנו. אני יכול להיות הכי צודק בעולם, אבל החברים שלי שחטפו אתמול מכות ברוטשילד או בסוסיא, ואנשים שאני לא מכיר שיורים להם טילים על הבית, בעזה או בשדרות, והאחים שלי שכועסים עליי כי לא עזרתי להם כרגע, גם הם יכולים להיות צודקים. כל אחד ואחת מהם. זה פשוט לא יעזור לאף אחד מאיתנו, כל הצדק הזה. זה לא יקדם אותנו לשום פתרון ולשום הסכמה. אז מה כן?

לדבר. להסתכל בעיניים. להקשיב. לקחת נשימה ולנסות להתעלות מעל הסיטואציה. להבין את המורכבות של המציאות. לראות שאין שחור ולבן בעולם הזה, ושלכל אחד יש את זוית הראייה שלו. ולפעול מתוך ההבנה הזו. לא מתוך עלבון או כעס. לנסות להתחשב.

הייתי יכול להוסיף ולכתוב על זה שצדק חברתי מתחיל בשטחים, ועל זה שהשינוי מתחיל מבפנים. הייתי יכול להוסיף עוד ועוד מילים שאומרות שאני צודק וכולם טועים. אבל אין בזה טעם. כי כל אחד מאיתנו צודק, בנקודת ההשקפה שלו. וכל אחד מאיתנו צריך לנסות להבין, קצת, את נקודת ההשקפה של האחר שעומד מולו, כדי שנסתדר פה טוב יותר.

יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, חילוניים ודתיים, כולנו בני אדם. אני לא בטוח מה הפואנטה של כל המלל הזה. אני כבר לא יודע אם אני צודק במה אני אומר. אבל בחייאת דינק, אנשים, תחשבו לפני שאתם כועסים. תבדקו לפני שאתם מאשימים. תסתכלו לצד השני בעיניים ותנסו להבין מה האדם שמולכם רוצה להגיד.

אני די בטוח שאם כולנו נעשה את זה, או לפחות נשתדל לזכור לעשות את זה ככל שנצליח, העולם יהיה מקום קצת יותר טוב, ולנו יהיה קצת יותר נעים. השינוי מתחיל מבפנים, כמו שאומרים. ואם לא נצליח להתנהג טוב יותר עם עצמנו, ואחד עם השני, איך נצליח לבנות חברה טובה יותר, הא?

יכול להיות שהפואנטה לא ברורה. אבל אולי דווקא זאת הפואנטה. אין לי תשובה. המציאות מורכבת.

לסיום, קצת מוזיקה. ושיהיה לכולנו שבוע שקט ונעים.

 

להיות אדם – פוסט אורח

פוסט מאת אלון רותם. פורסם לראשונה בבלוג שלו http://cafe.themarker.com/user/290450/

 

"תספור כמה חורים יש בסכר, עכשיו תספור כמה אצבעות יש לך…"

כבר היה לי רעיון דיי מגובש מה אני הולך לכתוב, אבל בדרך לפתיחת פוסט חדש ראיתי שנוספה אתמול בלילה תגובה לאחרון: "פעם היית יותר נושך ופחות מתחנף".

אני חייב להודות לגזורי על ההרמה להנחתה. אני לא הולך לטעון חס וחלילה שכתיבה אקטואלית אמורה להתחנף, אבל אני חושד שהרעיון הנפוץ שהיא אמורה לנשוך הוא שורש מרכזי לרוב הבעיות שיש לנו, הרקב שמפורר את הסכר.

לכבוד סדר פסח מחקתי את כל הפוסטים האקטואלים שכתבתי עד היום, כמה עשרות של טקסטים שנכתבו במשך שנה של כתיבה אקטואלית בחברה הישראלית המטלטלת. היום אני מצטער רק על שניים שלא טרחתי לשמור לעצמי ("בושה" ו-"בשבח הפנאי") – אבל גם אלו שהציעו זווית חשיבה אחרת היו נגועים. מחקתי את כל הפוסטים האקטואלים שלי, ומאז התחלתי לעשות "פג תוקף" גם לחדשים. אני עושה זאת כי כתיבה אקטואלית עושה לי הרגשה מחורבנת, כי ההתנצחות וההתלהמות והווכחנות הם סתם תרגומים מודרניים (ואולי פחדניים) של אלימות.

כי אחרי פוסט, אחרי שאני מנהל את הוויכוחים בתגובות וחושב ומבין איפה צדקתי ואיפה טעיתי – אני מרגיש כמו אחרי מכות בשכונה. אותה חומצה בבטן, אותו יאוש.

חבר טוב סיפר לי פעם שהוא אוהב להתווכח כי מבחינתו זה "להרביץ מכות" של חכמים. הוא אוהב את האנדרנלין, את העימות, את מכת המחץ שהוא מנחית ליריבו כשהוא תופס אותו בסתירה או בטעות. הוא צודק כמובן, הוויכוח הוא סוג אלימות שהותאם לסלון – אבל מנסיוני האישי שכולל גם אלימות "ברברית" וגם אלימות "תרבותית" אין הבדל בין השניים. אלימות מולידה אלימות, אי-אפשר להלחם עם אש באש.

דוגמה נוספת לתמרון האלימות לשדה השיח היה אפשר לראות השבוע בטור של יוסי גורביץ'. גורביץ' מצא את עצמו מותקף בהפגנה נגד הפליטים, חברתו הותקפה והוא לא היה יכול להגן עליה במישור הפיזי (רק לדמיין איך הוא מרסק את המצלמה שלו בפניו של התוקף). גורביץ' מייד לקח את האלימות למישור בו הוא שולט, בו הוא יכול להגן על חברתו ולהשמיד את תוקפיו – הכתיבה. הוא כיסח והשפיל ואפילו קרא במרומז לאלימות פיזית נגד אלו שפגעו בו – הכל בשם נקמת הדם. אני מקווה שאחרי כמה נשימות עמוקות גורביץ' יבין שחצה קו מסויים שהוא בדרך-כלל מתריע כשאחרים חוצים אותו.

הפוסט האחרון שלי, זה שלפי גזורי היה חנפני ולא נושך, הכיל כמה רעיונות טובים כנספח בסופו. בכוונה לא הכנסתי את הרעיונות לגוף הרשימה כדי להפוך אותה לכמה שיותר צפופה ואגרסיבית – לאגרוף. רציתי להכות באגרוף שלי נגד הצביעות של הממסד, של פוליטקאים שאונסים וגונבים ולוקחים שוחד במרמה וסוחרים בעובדים מהמזרח – ואח"כ הולכים ומסיתים נגד המהגרים מאפריקה.

הפוסט הזה ימחק בקרוב, מאותה סיבה שמחקתי את כל השאר – אני לא מאמין באגרופים, אמיתיים או טקסטואלים. אני מייחל ליום שבו לא אמחק יותר ואדע פשוט איך לכתוב נכון.

דבר אחד בטוח – מלחפש אשמים לא יצמח שום דבר טוב. להגיד שזו אשמת הממשלה לא תורם יותר מאשר אותם מסיתים בכנסת שמאשימים את ארגוני זכויות האדם באוזלת היד שלהם. עדיף להצביע על פתרונות מאשר על אשמים.

כל אלימות מולידה אלימות. כותרות העיתונים הסנסציונים והזולים צועקות "אנסים" מובילות לאספסוף שתוקף ושובר ושורף. בלוג שצועק "הפוליטקאים צבועים" או "העיתונאים חסרי אחריות" רק דוחק אותם יותר לפינה שלהם, הופך אותם לתקופניים יותר – ואז אתה הופך תוקפני יותר חזרה. שמאל, ימין, שמאל קיצוני, ימין קיצוני, פשיסטים, בוגדים. קללה, דחיפה, אגרוף, דקירה.

קשה לי להאמין שצריך לחנך מישהו בישראל לגבי מעגלי אלימות – הם מקיפים אותנו, ברחוב, בפוליטיקה, בגאורגרפיה, בעיתון. אנחנו חיים אותם, חיים את החרא שהם יוצרים. אנחנו אמורים לדעת כבר שמעגלי אלימות מסתיימים רק באחת משתי דרכים – או שצד אחת מפסיד תבוסה סופית, או ששני הצדדים מפסיקים לשחק. אין דרך שלישית.

אין לי מספיק אצבעות לכל החורים בסכר, ועל כל חור שנסתום יצוצו שניים נוספים. הדרך היחידה לנצח היא לא לנשוך חזרה, לא לתקוף, לא להתגונן. לא לסתום חורים אלא לנתב את המים לאפיק אחר.

את הטנקים בכיכר טיאננמן ניצח איש אחד, גנדי ניצח את האימפריה הבריטית דרך יצור מלח, פארקס, לותר קינג, ת'ורו… כמעט כל מאבק מוצלח עומד על אותו עקרון – לסרב לשתף פעולה עם השיטה. לא להתנגד לה בכלים שלה, אלא להתעלם ממנה, לרוקן אותה מתוכן. (רשימה בנושא).

פעם שוטר ניסה להתחיל איתי משהו, להשפיל אותי – הוא ציפה ממני לשנוא אותו, הניח שאני אצדיק את היחס שלו כלפי בדיעבד. דיברתי אליו בנימוס, הזמנתי אותו לאיזה חיפוש באיזה חור שרק יתחשק לו. הוא התבלבל והסתלק.

פעם בירושלים ראיתי איך חבורת בליעלים ישראלים מחריבה מסעדה ומצאתי את עצמי מחבק טבח ערבי עם סכין מטבח ביד, מזכיר לו שלא שווה לו, שאם הוא יתפתה להיות אלים מהם הוא ישב בכלא והם ינצחו בכל מקרה. איכשהו לא אני ולא אף-אחד אחר נדקר באותו ערב.

אני לא גיבור גדול – אין לי עוד המון דוגמאות למקרים שהצלחתי להתעלות מעל הטבע האלים או הפחדני, הנובך או הנושך, להיות אדם ולא כלב. אבל אני גאה גם בדוגמאות המעטות האלו.

אני לא במלחמה עם איש. אין לי דבר נגד האנשים שהפוליטקאים והעיתונאים אומרים לי לשנוא ואין לי דבר נגד הפוליטקאים והעיתונאים שאומרים לי לשנוא (או לפחות משתדל).

במקום להתעצבן צריך לזכור לרחם עליהם, על העצלנות שלהם, השנאה האומללה שלהם, על כך שהם מתעקשים להיות כלבים במקום להפך לבני-אדם.

לזכור לא לכעוס עליהם על-כך שהם מנסים לגרור את כולנו מטה איתם, להפוך את כולנו לחיות שקל לשלוט בהן. במקום עדיף להתעלם מהם, להציב להם אלטרנטיבות חיוביות, להוכיח להם יום אחר יום שעל האנושיות שלנו אנחנו לא מוותרים.

לכתוב שהפוליטקאים שלנו מחרחרי מלחמות לא ישנה כלום, רק יקצין עוד יותר את השיח של כולנו – ישרת אותם. להגיד שתוכניות ריאטלי משחיתות ונצלניות רק מעלה את אחוזי הצפייה. להגיד שהעיתונאים מבזים את מקצוע העיתונאות לא הופך אותם לעיתונאים טובים יותר. כל פעם שאתה יוצא נגד מישהו אתה רק משרת אותו ואת עמדתו, משרת את השיטה שמנציחה אלימות.

לא לדבר עליהם, לא להצביע להם, לא לקחת את העיתון שלהם אפילו בחינם, להתעלם מהם. אם הם לא עושים שום דבר בשבילנו אין סיבה להתייחס אליהם. לא לפתוח חדשות בשמונה, לא לקרוא אף אחד מהעיתונים הראשיים – יש מספיק ערוצי חדשות עצמאיים ברשת. לא לראות האח הגדול ולא לדבר עליו – לעסוק במקום ב"סמויה" וב"שלושים שקל לשעה".

לא לצרוך זבל, לא לייצר זבל. לא להתחיל אלימות ולא להגיב באלימות. לא לנשוך, לא לנבוך. לעניין, להעמיק, לחשוב, לעורר. להשתדל כל הזמן. זה אפשרי.

פאי כפול רדיוס בריבוע- השטח שבתוך המעגל

על הקשר שבין קו ישר, קבוע קוסמי, והמרחב שאנחנו מנסים ליצור.

 

"מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם." הרב קוק, אורות התשובה

למה הדבר דומה? לתהליך ולמטרה.

"למטרה יש טעם, אבל התהליך לא נעים – וככה אני רואה את זה מהצד שלי. לכולנו היתה מטרה גדולה – לא משנה מה היא – ובשיטה בהן הדברים קרו בקיץ, הדברים לא חפפו. ניסיתי שהתהליך יהיה כמו המטרה – כשערכי השיוויון והסולידריות יהיו לא רק המטרה, אלא יבואו לידי ביטוי גם בתהליך." אהרן פורת, שיחת מסקנות והפקת לקחים מאירועי ה12 במאי.

בשבוע וחצי האחרונים, אני מוצא את עצמי בשיחות אינסופיות, בעקבות הפקת האירוע של ה12 במאי בכיכר רבין. האירוע היה מורכב מכיוון שלקחו בו חלק עשרות אנשים שבאים מעולמות שונים, קבוצות שונות, ורקעים אידיאולוגיים שונים.

באופן אירוני משהו, הדבר שפוצץ את בלון האחדות הייתה השאלה הנצחית "האם זה פוליטי?". לשמחתי, הויכוח שהתעורר בעקבות זה הביא להסכמה ניצחת- זה אחושרמוטה פוליטי. עכשיו רק נשאר להבין האם זה גם מפלגתי. אבל שאלת הביטוי הפוליטי הפרקטי היא שאלה שאני מעדיף להשאיר בידי הזמן לקבוע. אותי באופן אישי מעניין יותר להתעסק בשאלה אחרת.

פוליטיקה היא משחק יחסי הכוחות בחברה האנושית. כאשר אנחנו עוסקים בהעצמה של הפרט, (ובפרט אני מתכוון לכל אחד ואחת מאיתנו), כאשר אנחנו עוסקים בייצוג הולם של מגזרים שונים באוכלוסייה, כאשר אנחנו מנסים להעביר מסר ציבורי ובוודאי שכאשר אנחנו קוראים לשנות את השיטה שבאמצעותה מנוהל הסדר החברתי, אנחנו עוסקים בפוליטיקה.
כי פוליטיקה אינה רק מפלגות ועסקנים. זהו ביטוי חשוב שלה במציאות שלנו, אולם לא הביטוי היחיד.

אני יודע שרבים כבר כתבו את זה בימים האחרונים, אבל אני בכל זאת רוצה להתעכב על זה רגע. כאשר משרד האוצר מחליט על העברת תקציבים לכאן או לכאן, זה פוליטי. כאשר מידע מוצג בתקשורת בצורה מגמתית ולעיתים גם שקרית, זה פוליטי. כאשר עיר הבירה נחסמת בגלל מצעד של פעילים שמחלקים את הרחובות לגברים ונשים, זה פוליטי. כאשר באופן עקבי ממשיכים להשמיד את המעט שנשאר מהדמוקרטיה בישראל, זה פוליטי. כאשר עשרות אלפי אנשים מתכנסים בכיכר העיר כדי למחות על השיטה שמנצלת אותם וכדי לקרוא לשינוי חברתי, זה פוליטי.

וכאשר עשרות אנשים מתכנסים לשבת במעגל ולנסות לקיים שיח אחר מהרגיל, כשאותם אנשים מנסים לשנות את המציאות ולהרים עצרות או להוביל יוזמות חברתיות או לקדם פתרונות חלופיים לאתגרי האנושות, ואת כל זה עושים תוך הקפדה על זכותם של כולם לקחת חלק, תוך ניסיון לשתף כמה שיותר אנשים, תוך התכווננות לדמוקרטיזציה של העשייה ופתיחות של התהליך, גם זה, תתפלאו או לא, מעשה פוליטי. כי בחברה שאנו חיים בה היום, לקחת אחריות זה מעשה פוליטי. בחברה שאנחנו חיים בה היום, להביט בעיניים זה מעשה פוליטי. בחברה שאנחנו חיים בה היום, רחמנא ליצלן, אפילו הקשבה לאחר היא מעשה פוליטי. ועל זה אני רוצה להרחיב.

התרגלנו לחשוב על הקשבה כעל אקט פאסיבי. בחברה בה אנו חיים, להקשיב משמע להיות בשקט בזמן שהאחר מדבר.

אין לי ספק שרובם המוחלט של הקוראים מודעים לאבסורד שבמשפט הקודם. הרי הקשבה היא לא להיות בשקט, היא להיות בקשב. להיות פתוח ונכון לקבל את הדברים, להיות מסוגל להתבונן עליהם מנקודת המבט של הדובר. אבל ברור ככל שזה יהיה ברמת ההיגיון, ברמת המעשה זה תמיד אחרת. על אחת כמה וכמה, כאשר הדיון הופך לויכוח. אידיאולוגיה מתדלקת רגשות, וכאשר אנחנו מזדהים עם תפישת העולם שלנו, כל הבעת ספק לגביה מערערת את הדימוי העצמי שלנו.

בעולם שבו האינדיבידואל עומד מעל הכל, והיכולת שלנו לחוש שייכות לקהילה הולכת ונמוגה, אנחנו אוחזים חזק ככל הניתן במערכת האמונות שלנו, כדי שנוכל להגדיר לעצמנו את מקומנו בחברה. בכך, מבלי שנשים לב, אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת להסתכל על הדברים מפרספקטיבה שונה. והרי זאת מהותה של ההקשבה, לקבל לרגע זווית השקפה אחרת. לכן, על מנת להקשיב באמת, עלינו להיות בשקט. כדי שנוכל להבחין מתי עולות בנו התנגדויות. וכאשר אנחנו בשקט, עלינו להיות פתוחים לרעיונות חדשים. ורק כאשר אנחנו מצליחים לעשות את שני אלה, אנחנו יכולים באמת להקשיב, ולא רק לשמוע.

הרעש החיצוני הוא אלמנט אחד, אבל הרעש הפנימי שלנו, המחשבות, הטיעונים, ההסכמות ואי ההסכמות, הרגשות שעולים וההקשרים שנעשים ומקפיצים לנו פיוזים בתודעה, כל אלה משחקים חלק חשוב לא פחות. ועל כן, כדי ללמוד להקשיב, עלינו קודם כל ללמוד להקשיב לעצמנו. בדיוק לשם כך אנחנו משתמשים במתודת המעגל. ועכשיו זהירות, קצת פילוסופיה.

מעגל על שום מה?
משום שבחברה שלנו, התרגלנו לקווים ישרים. אנחנו חיים בתרבות ליניארית. כאשר אנחנו רוצים לעצב מחדש את דרכי התקשורת בינינו, עלינו להתחיל מלהבין את המבנה הקיים. שיחה בחברה שלנו מתנהלת בדרך כלל על ידי טיעון ותגובה וחוזר חלילה. אבל המתמטיקה של קווים ישרים מלמדת אותנו שמקבילים לעולם אינם נפגשים. לכן, אם אני מחזיק בדעה מסוימת ואחר בדעה שונה משלי, לא יתכן שנמצא נקודות הסכמה, אלא אחד מאיתנו יצטרך לקבל את עמדת השני, "להשתכנע", אחרת נמשיך לא להסכים. כדי לשבור את זה, עלינו לשנות את המבנה. נקודת המוצא של המעגל היא שיש שטח משותף, בדעות ובערכים של השותפים למעגל, וההתכנסות היא סביב השטח הזה. בתוך המרחב שנוצר מתקיים הדיון, והמתודה המעגלית מאפשרת לתמונה להיות מורכבת יותר, מכיוון שהיא לא מחייבת טיעון ותגובה אינסופיים, אלא להפך, היא מאפשרת לשיחה להתפתח בכמה כיוונים בו זמנית. וזה היופי החבוי במתודה הזאת.

מכיוון שבחברה שלנו הורגלנו לחשוב בצורה של טיעון ותגובה, ומכיוון שעל מנת להגדיר את עצמנו אנו מזדהים עם הדעות שלנו, קשה לנו בשיחה רגילה להיות פתוחים להקשבה. אם עוצרים לשים לב, הרבה פעמים בזמן שהאחר מדבר אנחנו כבר מכינים את התגובה שלנו לדברים. המתודה המעגלית שוברת את הרוטינה הזו, ומאפשרת למוח שלנו להיות פנוי יותר לספוג דעות חדשות. מכיוון שהמעגל הוא "שטח סטרילי" שבו מתנהל דיון, הדברים שנאמרים בתוכו מערערים פחות את תפישת העצמי שלנו. כאן יש מרחב לשכל לקבל רעיונות חדשים, וכאן יש מקום שבו מחשבות מתעצבות במשותף.

כתבתי כאן בעבר על חשיבותה של המחשבה ההוליסטית. כשאנחנו מנסים לשנות את הדרך שבה החברה שלנו מאורגנת, עלינו להתעלות מעל הדפוסים שהדרך הישנה טבעה בנו. זה לא תמיד קל.

אין ספק שלא נוכל לשחרר את כל האטצ'מנטס שלנו ברגע, אבל מודעות לכך בהחלט תעזור. מודעות מאפשרת מרחב לשינוי אותו אנחנו מקדמים. נכון ששינוי כזה דורש לא מעט אומץ, אבל אומץ זה לא מה שחסר לנו. העובדה שאנחנו מעזים בכלל למרוד במצב הקיים, להרים ראש אל מול המוסכמות, ולהתנגד לכל הזבל שדחפו לנו אל מאחורי התודעה מגיל אפס, היא עובדה מדהימה בעיניי. ברור שיש לנו עוד המון פחדים להתגבר עליהם, אבל אנחנו בהחלט בכיוון הנכון. העניין הוא, ששינוי דורש יותר מאומץ. הוא דורש גם כנות. עלינו להתבונן אל תוך עצמנו בכנות ולזהות את הדפוסים שמונעים מאיתנו להתקדם. עלינו להיות כנים עם עצמנו ועם הסביבה שלנו בנוגע למטרותינו, בשיחה ובפעולה, ובנוגע לעקבות שיש לנו. רק ככה נוכל לפרק את ההתנגדויות שעולות בכולנו, באופן טבעי לגמרי, אגב, כי זו החברה בה גדלנו.

חברה שדוגלת בדיס אינפורמציה, חברה שמעלה דימויים ומפחיתה מחשיבות המציאות. חברה שמייחסת כוחות פלאיים למונחים כמו "שוק חופשי" ו"יד נעלמה" ובכך הופכת את האדם לצרכן של מספרים וסחורות. בחברה כזו אין פלא שיכולות התקשורת שלנו סובלות מקשיי נשימה. בחברה כזו אין ספק שגדלים אנשים שקשה להם לדבר בכנות. בחברה כזו, אין מעגל ואין שטח ביניים. יש רק קווים ישרים שאינם מובילים לשום מקום.

בבואנו ליצור את העולם החדש, או את החברה המתוקנת, עלינו לעבור בתור עצמנו. המעגל הוא מתודה, כלי, ורק אחת מני רבות, שתפקידה לעזור לנו בתהליך הזה. ההצמדות למבנה, כל מבנה, היא מסוכנת. כי החיים הם דינאמיים תמיד. משתנים כל הזמן. עלינו לזכור זאת ולעצב את החברה בצורה שתאפשר שינוי מתמיד. זו עוד אחת מתכונותיו המופלאות של המעגל. היכולת להשאיר תמיד מרחב נקי שבו דברים יכולים להתרחש. ובכך היכולת לאפשר לשינוי לקרות, כל הזמן.

ה12 במאי הוכרז על ידי תנועת המחאה העולמית כיום פעולה בין לאומי, שבו קוראים לאזרחים לקחת חזרה את האחריות על החיים שלהם. את העצרת המרכזית בישראל, שהתקיימה בכיכר רבין, הפיק מעגל של עשרות אנשים.  (לקריאת הנאומים שנכתבו ביחד על ידי עשרות אנשים ברשת)

זה לא היה תהליך פשוט, אבל הוא היה תהליך מרתק. ויותר מזה, הוא איפשר לנו לגדול, כפרטים וכתנועה, ועזר לנו לגשר על אי הסכמות ועל חילוקי דעות. נכון, יש לנו לאן להתקדם גם בנושא הזה, אבל העצרת הזו הופקה בצורה הרבה יותר דמוקרטית מה שרובנו האמנו שאפשר. אחד הדברים שאיפשרו את זה היה המעגל שבנינו יחד, כל מי שהאמין במתודה ובתהליך. שזה במילים אחרות, כל מי שהאמין במעגל ובאנשים. מעגל תמיד מורכב מהאנשים שיושבים בו. השטח שביניהם הוא השטח שבו מתרחש הקסם. המשוואה לחישוב שטח של מעגל אומרת שהרדיוס בריבוע, זאת אומרת המרחק מכל אדם למרכז המעגל וחזרה, כפול פאי, שהוא קבוע קוסמי שפשוט צריך לתת בו אמון, נותנת את התשובה. תחשבו על המטאפורה הזו.

לסיכום, סרטון שמראה מה הצלחנו לעשות בעצרת. מבחינתי זו הייתה הצלחה גדולה. מהרבה בחינות.

 

אנחנו ה- (מהפכות עושים באהבה)

אני רוצה לבקש סליחה ממי שנבהל, אבל
מהפכות עושים באהבה, או לא עושים בכלל

—–

וידוי – אנחנו ה

אנחנו אנארכיסטים רדיקלים קיצונים / אנחנו סמולנים פחדנים ומושתנים /

אנחנו סכנה לשלטון החוק והסדר / אנחנו לא נורמלים /

אתם בסדר

אנחנו אלימים מסוכנים לציבור / אנחנו איום על שלוות המירמור /

אנחנו מפגינים למרות שזה אסור / אנחנו לא נזוז אז אל תכריזו על פיזור /

אנחנו נדבר ונמחה ונצעק / אנחנו לא נרים ידיים, לא נשחק את המשחק /

אנחנו לא נגרר לפרובוקציות זולות / אנחנו הציבור לא נכנע לממשלות /

אנחנו נעשה נשנה נתקן / אנחנו נתאמץ אבל לא נתחנן /

אנחנו נהיה בכל מקום שנצטרך / אנחנו נקדש ואנחנו נברך /

אנחנו מפריעים לשלוות השכנים / אנחנו לא שותקים ואומרים בפנים /

אנחנו זועקים את זעקות המסכנים / אנחנו הקומץ של תמצית ההמונים /

אנחנו לא שברנו אף חלון של ראווה / אנחנו לא שיחקנו את משחק הגאווה /

אנחנו עמדנו מתוחים בתקווה / אנחנו מגש הכסף שהמערכת איכזבה /

לא פרצנו לבסיסים, לא סחבנו תרסיסים, לא השחתנו רכוש, לא ביקשנו אף לא גרוש, לא הסתנו למדון, לא דחפנו במדרון, לא היינו אלימים- וחטפנו.

אבל לא הורדנו ראש. וחטפנו.

אבל לא הפסקנו לדרוש. וחטפנו.

אבל ספרנו עד שלוש. וחטפנו.

אבל לא נשבר. לא נכנע. לא נוותר.

עד שננצח

אנחנו נושאי הדגל של תיקון החברה ושינוי העולם / אנחנו יוצרי העגל של סגידה לשמחה ואהבת החינם / אנחנו נוער הנרות שהתבגר נשכח ונעלם /

אנחנו סוחבים על גבינו את צלבי העץ ומדממים /

אנחנו מכתתים רגלינו במורדה של דרך החולמים /

אנחנו לא נשתוק יותר ולא נכנע / אנחנו האש שבוערת בגלגלי המכונה /

אנחנו סוכני השינוי של תרבות הקריצה ושל כל מה שטוב /

אנחנו ננצח כי אנחנו הרוב

אנחנו המעיזים להאמין שיש עתיד ושאפשר /

אנחנו ננצח כי אנחנו המחר

לעשות לייק לעצמנו

שלוש מקלות. צילום שלי

בכל אחד מאיתנו, כך אני מאמין, מפעמת איזו תחושה של גדולה. רובנו הגדול מדחיקים את התחושה הזו, משקיעים אותה תחת שכבות של "צריך" וערימות של "ככה העולם פועל", אבל כשנסתכל פנימה בכנות, נודה בפני עצמנו, שהתשובות האלה לא מספקות אותנו.

זה לא מספיק לנו להיות חלק מהמערכת. מי לא רוצה להיום מפורסם, או עשיר, או חשוב, או בעל השפעה? ובעצם, כל הסיפור, הוא להיות אהוב, להרגיש מקובל, בדרך זו או אחרת.

אנחנו חיים בחברה שמקדשת את החומר וסוגדת לכסף. הדימוי החיצוני וה"שווי החברתי" שלנו מכתיבים את הדימוי העצמי שלנו. כולנו שמענו, בשלב זה או אחר בחיינו, ובדרך כלל יותר מפעם אחת, שאנחנו לא מספיק טובים. לא מספיק משתדלים. לא ממצים את הפוטנציאל שלנו.

ובלי לשים לב, התחלנו להאמין. והיום, בגיל עשרים, או שלושים, או חמישים, אנשים מסתכלים פנימה, ולא מבינים למה הם לא במקום שבו הם רוצים להיות. לא מבינים למה תמיד נראה להם שמשהו חסר. לא מבינים איך להשתלב במערכת ועדיין להיות מאושר. ולא מבינים שכל זה קורה כי בגיל מאוד צעיר הפסקנו להאמין בעצמנו ולאהוב את עצמנו. ומאז, ועדיין בלי לשים לב, אנחנו עסוקים בשיפוט עצמי יותר מבהגשמה עצמית.

לכל מי שמוצא את הפסקה האחרונה מייאשת, אני רוצה להזכיר, שטוב ורע זה הרבה פעמים עניין של נקודת מבט. ואם רק נצליח לראות, שהשיפוט העצמי המתמשך הזה לא מקדם אותנו יותר, ועם זאת, לא נשפוט את עצמנו לאור השיפוט הזה, נצליח לקפוץ לרמה חדשה של מודעות וקבלה. או במילים שלא ישמעו כמו היפית מדוברת- אם נצליח להבין את התהליכים השכליים שבהם אנחנו מורגלים לפעול, ולקבל אותם כדי ללמוד לשנות אותם, נוכל להיות מרוצים יותר, מאושרים יותר, ובהכרח, לחוש מוצלחים יותר. הדרך לשם נראית לעיתים כמסובכת וקשה, אבל למעשה, זה אחד הדברים הפשוטים, אם כי המפחידים, שניתן לעשות כדי להתפתח מבחינה נפשית / רוחנית / פסיכולוגית- להיות כנים עם עצמנו.

תשאלו את עצמכם, באמת, ממה אתם מפחדים? מה גורם לכם לא לעשות דברים שאתם רוצים? להציע את עצמכם לעבודה? להתחיל עם בחור/ה? לעלות על הבמה ולשיר? לרקוד במסיבה?
ותנסו לראות מאיפה נובעות התשובות שאתם מספקים לעצמכם. האם הן באות ממקום אמיתי וכנה? או שהן פחד מעצמנו, שמנסה לחפות על קיומו בתירוצים? ואם זה הפחד שמגביל אותנו, מה אנחנו עושים לגביו? איך מתמודדים עם ההבנה שאנחנו לא מקבלים את עצמנו? זה רק גורם לי לשנוא את עצמי יותר.

אז תרשו לי להזכיר לכם, שמתוך שבעה מיליארד איש שחיים על הכוכב הזה, כנראה שאתם ממש לא היחידים. אם אתם רוצים סיבות, אפשר להסתכל על תרבות הצריכה והשפעותיה על הדימוי העצמי, אפשר לדבר על מבנה החברה והשלכותיו על תפיסת האישיות, ועל התחרות היושבת בבסיס המבנה החברתי שלנו, ולא בטבע האנושי כפי שלפעמים נוטים לחשוב, שגורמת לנו לחוש שכל מי שלא איתנו מהווה סכנה. כי משם הכל מתחיל. מאשליית הנפרדות. מהנחת המוצא שאנחנו לבד בעולם. מחוסר תחושת השייכות. אם אני שייך לקבוצה שבה אני מוכר, מוערך, ואהוב, הערך העצמי שלי יתחזק בהתאם. אם אני צריך לשחק מישהו אחר כדי שיאהבו אותי, אני לעולם לא ארגיש באמת טוב עם עצמי.

ולכן, אנחנו חוזרים לכנות, כנות בין אישית הפעם, בין האנשים שסביבנו לבינינו. כשנרשה לעצמנו להיות אמיתיים בחברה, ונדע לקבל זה את זו בהבנה ובהערכה, ואפילו, רחמנה ליצלן, באהבה, נוכל לפתח אנשים שממצים את הפוטנציאל שלהם, מעריכים את עצמם, מקבלים את הכבוד ואת התמיכה שהם זקוקים לה, ולהתגאות במי שאנחנו, במקום להתבייש בעצמנו. ולא לפחד כלל.

אני יכול לפרט כאן כלים להערכה עצמית, עצות לשחרור מהתניות, תובנות על חשיבה חיובית, ולתת דוגמאות הסברים ופירושים. אני יכול להשתפך על חשיבותה של קהילה או קבוצת שייכות אחרת, והכוח הגדול שיש בחברים טובים שתומכים. אני מאמין בכל הדברים האלה, אבל אני רוצה הפעם רק להציע לכולנו להסתכל פנימה, לתת לעצמנו חיבוק גדול, ולהרגיש את הדברים. כי רק מבפנים, רק מתוך עצמנו, נוכל להתגבר על הפחד, ולקבל את עצמנו באמת. כמו שאמר אחד מגדולי הדור, בוב מארלי: "שחררו עצמכם מעבדות מנטלית. איש מלבד עצמנו לא יוכל לשחרר אותנו." וזאת הגאולה.

אנחנו רגילים לעשות לייק על כל שטות בפייסבוק. הגיע הזמן להתחיל לעשות לייק לעצמנו.

"תמיד תתנצלי על דבר רע שעשית,
אבל לעולם! אל תתנצלי על כך שעינייך לא מפסיקות לזרוח"

שרה קיי. מתוך סרטון טד "לו הייתה לי בת". כנות, ואומץ, מוגש הכי יפה שאפשר.

מבוא לפילוסופיה הוליסטית

את הטקסט הזה פרסמתי בעבר, בבלוג הישן שלי, באתר אקטיביזם. אני מביא אותו כאן שוב, כי הוא מביא את הבסיס לתפיסת העולם שמובילה את הבלוג הזה. קראתי לטקסט "מבוא לפילוסופיה הוליסטית", כי אני חושב שלפני שאנחנו באים לשנות את המציאות, אנחנו צריכים להבין אותה. והמציאות היא דבר מורכב.

כל הדברים קשורים זה בזה ושלובים זה בזה. טוב ורע, אור וחושך, פחד ואהבה, עולם חדש ועולם ישן. שינוי העולם וקבלת הקיים. אקטיביזם וזן. זה אולי ידוע לנו, אבל לעיתים ראוי להתעכב על המובן מאליו.

אני רוצה להציג מודל חדש להסתכלות על דברים. אני קורא לו "המודל ההוליסטי". למען האמת, הוא לא כל כך חדש. דרך הסתכלות זו נמצאת בשימוש בתרבויות המזרח ובתרבויות אחרות כבר אלפי שנים. אבל בתרבות המערב התרגלנו כל כך לחשוב בצורה ליניארית, קוית, שכמעט שכחנו מעצם קיומן של דרכי מחשבה אחרות. דרך המחשבה הקוית רואה את העולם בצורה שטוחה. "בין כל שתי נקודות עובר קו ישר אחד." אם נעשה ככה, זה מה שיקרה. צריך לבחור, זה או זה. לפעמים, כמו לדוגמה בתהליכים פרקטיים, הדרך הזו עובדת. אם תרצי להכין קפה, למשל, כדאי שתרתיחי קודם מים. אם תרצה לאכול ביצה, אז תניח מחבת על הכיריים. אבל, אם לוקחים צעד אחורה, ומסתכלים על הדברים מפרספקטיבה רחבה יותר, ניתן לראות שקיימות מגוון אפשרויות. במטאפורה של ארוחת הבוקר, למשל, אפשר לבחור במקום חביתה בלחם עם אבוקדו. או בכלל לצאת לאכול בחוץ. אם תניח מחבת על הכיריים, זה לא יעזור לך להכין סנדביץ'. התוצאה בכל מקרה תהיה שובע. הדרך, היא שונה לחלוטין. עכשיו, כשמבינים את הרעיון של שינוי הפרספקטיבה, של הרחבת נקודת המבט, אפשר להסתכל על כל דבר בחיים שלנו בדרך חדשה.

ריבים עם אנשים קרובים, למשל, יכולים להיות מאוד מתסכלים. כשאדם קרוב אומר לנו משהו שיכול להתפרש כמעליב, בחשיבת קו ישר, הרגש מוביל לתגובה. כשהרגש הוא עלבון, התגובה היא בדרך כלל כעס, ומכאן הדרך לריב קצרה. לעומת זאת, בחשיבה מורכבת, אנחנו יכולים להסתכל מזווית שונה על כל העניין. אולי זה נאמר מתוך פחד, אולי מתוך תסכול, ואולי באמת ניסו להעליב אותי. אבל בכל מקרה, ש לנו את היכולת לבחור את הפרשנות שלנו, או לפחות להיות מודעים אליה ולעובדה שיתכנו פרשנויות אחרות.

בכך שאנחנו קוטעים את הרצף האוטומטי של הקו הישר, ומאפשרים לעצמנו רגע של מחשבה, התגובה שלנו הופכת להיות אמוציונלית פחות והגיונית יותר. חריפה פחות, ותואמת יותר למציאות. כך גדל הסיכוי שבמקום להמשיך לריב ושני הצדדים יפגעו, נוכל להתקרב לשורש העניין. ואולי לפתור אותו ולחסוך לעצמנו ריבים נוספים בעתיד. אני מניח, שבשתי הדוגמאות שהבאתי כאן, לא חידשתי הרבה לאף אחד. אבל גם אם לא תמיד קל לעשות את זה בפועל, כולנו יודעים להסתכל על הסיטואציות האלה בראייה מורכבת ומפרספקטיבה רחבה. מה שאנחנו, לא תמיד זוכרים, זה שאת עקרון הפרספקטיבה הרחבה ניתן ורצוי להכיל על נושאים נוספים ורבים שהם מאוד משמעותיים בחיינו, האישיים והציבוריים כאחד.

ברור לכולם, אני מניח, שאת כלכלת ישראל, או כל מדינה אחרת לצורך העניין, צריך לנהל מזווית ראייה רחבה ככל הניתן. כמות המשתנים הנתונה בתוך המערכת הכלכלית היא עצומה, ואי אפשר להתעסק במרכיבים צרים וספציפיים בה, מבלי להתחשב בשאר המערכת. אותו הדבר נכון גם לגבי איכות הסביבה. הסתכלות צרה לטווח הקצר יכולה להראות אפקטיבית, אבל בטווח הארוך היא עלולה להתגלות כבעייתית ביותר. דוגמה? כשבוחנים מזווית צרה את נושא הייעור בארץ, נדמה כי האורנים הם עצים המתאימים מאוד לנטיעה באזורנו. בדיעבד, מסתבר כי הם משתלטים על הצמחייה המקומית, ויוצרים סביבה עמידה הרבה פחות, מה שהיה אחד הגורמים המרכזים בתוצאות של שרפת הענק בכרמל. דוגמה נוספת להסתכלות ארוכת טווח, הפעם דווקא בצורת חשיבה חיובית, יכולה להיות העובדה שכ-40 אחוזים מצריכת החשמל בישראל הולכת למיזוג אוויר בבתים ובמשרדים. הפתרון בהסתכלות הצרה הוא לבנות תחנת כוח נוספת, שתייצר יותר חשמל, על מנת לענות על הביקוש שגדל עם הגידול באוכלוסייה. התסכלות מזווית רחבה יותר תאפשר לנו לראות, שבהרבה פחות זיהום וכסף אפשר לשפר את צריכת החשמל, על ידי בניית מבנים שבהם טכנולוגיה מתקדמת של בידוד מורידה משמעותית את הצורך במיזוג מלכתחילה.

ברגע שמאמצים את צורת המבט הבוחנת סיטואציות ואתגרים מזווית ראייה רחבה, נפתח צוהר ליצירתיות וחדשנות, שיכולים לחולל שינוי משמעותי בכל אספקט של חיינו. כמו הכלכלה ואיכות הסביבה, גם הסכסוך עם שכנינו ומגוון סוגיות נוספות, כולן דוגמאות למערכות מורכבות שדורשות התמודדות יצירתית ויכולת להביט בדברים מזווית רחבה. כדי לוודא שהכל ברור, אני אסכם עד לכאן: אנחנו רגילים לחשוב במונחים של סיבה ותוצאה, שזוהי דרך מחשבה של קו ישר. אבל גילינו שהרבה פעמים דווקא הסתכלות מורכבת, מפרספקטיבה רחבה, מפשטת את הדברים, ועוזרת לנו למצוא פתרונות יצירתיים ויעילים יותר. אם כך, אני שואל, למה לעצור כאן? אם על כל אתגר ספציפי ניתן להסתכל מזווית ראייה רחבה, למה לא לקחת צעד נוסף? כשמרחיבים עוד את הפרספקטיבה, קל לראות שהאתגרים השונים קשורים זה בזה.

הרי אנחנו והפלסטינאים והירדנים שותפים למציאות של מחסור במים. שילוב הידע המסורתי שלהם והטכנולוגיה המתקדמת שלנו יכול להוביל לשיטות חדשות ויעילות של שימור וניצול של מים בחקלאות, כדוגמה. ושיתוף פעולה כזה יזרז את תהליך השלום יותר מכל הכרזה של מנהיג כזה או אחר. אני אתן דוגמה נוספת, שאולי לא תחדש הרבה, אבל היא מצביעה באופן מהותי על היתרונות של החשיבה ההוליסטית. מדינת ישראל מנסה להתברג בצמרת הכלכלית העולמית, ולשפר את רווחת תושבי המדינה על ידי עידוד הצמיחה במשק. כשמחפשים פתרון יצירתי, אפשר בקלות לראות שבכל העולם מחפשים היום דרכים לניצול מקסימלי של אנרגיית השמש ושאר מקורות אנרגייה מתחדשת. מבחינת טכנולוגיה ופיתוח בתחום הזה, אנחנו בצמרת העולמית כבר שנים, ואין שום סיבה שלא נמשיך להיות שם. יש לנו טכנולוגיה ויש לנו המון שמש ויש לנו את מיטב המוחות בעולם. אבל המערכת שלנו מפגרת מאחור, וישראל לא קרובה, וזה בלשון המעטה, להוביל את העולם בתחום ניצול אנרגיית השמש לצרכיה. במקום זה, אנחנו מקדמים בנייה של תחנת כוח מזהמת באשקלון, ומקווים להסתמך על גז שהפקתו מסובכת מאוד ויקרה אף יותר. נראה לי שהמסר כאן די ברור. הגיע הזמן להסתכל על הדברים מזווית ראייה רחבה, ולפתח מחשבה יצירתית. כשמצליחים לעשות את זה, מגלים שכל האתגרים שאנחנו ניצבים בפניהם כחברה, שלובים זה בזה וקשורים אחד לשני. אם כך, לא יעזור להציע פתרונות נקודתיים. חייבים להסתכל על המציאות בצורה הוליסטית ולראות את הקשרים.

כרגיל, התהליך הזה קורה מלמטה למעלה. אנשים פרטיים וארגונים אזרחיים, בארץ ובעולם, כבר מבינים את זה ופועלים בכיוון. פול הוקן חקר את התנועות לשינוי סביבתי חברתי בכל העולם, וגילה שבכל מקום קיימות המון תנועות קטנות של אנשים שמתעוררים ויוצרים את השינוי. כשמסתכלים על המגמה מגבוה, ניתן לזהות תופעה שעוד לא נראתה בעולם. תנועה ענקית, עצומה, של אינדיבידואלים שמשתפים פעולה על מנת ליצור את המציאות שהם רוצים לראות בעולם. לתנועה זו אין אידיאולוגיה אחידה ואין מנהיג, וזה מה שעושה אותה חזקה כל כך. אפשר להשוות את זה למערכת החיסונית של החברה האנושית, שמתעוררת ופועלת בכל המישורים כדי לרפא את עצמנו ואת כדור הארץ.

המגמה הזו קיימת גם פה בישראל. אלפי ארגונים, עמותות ותנועות פועלים על מנת ליצור מציאות שפויה יותר, בריאה יותר, שמחה יותר. לאט אבל בטוח, ארגוני סביבה וארגוני זכויות אדם מתחילים לעבוד ביחד. כל אחד בתחומו, כל אחד במאבקו, אבל בשיתוף פעולה ובתודעה של יחד. הרשת שנוצרת מורכבת מאינדיבידואלים חזקים ומשמעותיים, והקשרים ביניהם, החיבורים הרבים, מאפשרים למידע לזרום ולפעילות להתקדם כל הזמן. אם כל האתגרים קשורים זה לזה, כל המאבקים שזורים זה בזה. ועלינו לשלב כוחות כדי לשנות את המציאות. אמרתי, זה קורה מלמטה למעלה. הפעילים והארגונים מתחילים להבין את זה. לאט לאט גם אנשי המגזר העסקי מעכלים את הצורך בשינוי דרך המחשבה. כל מי שהצליח בגדול בשנים האחרונות, הם אלו שהצליחו להקדים את המערכת בחשיבה יצירתית ופורצת דרך, ולשלב אלמנטים שכביכול נראו לא קשורים. כדי שהפוליטיקאים ובכירי המערכת יבינו ויתחילו לפעול בכיוון, הציבור צריך להתעורר ולהפעיל לחץ כלפי מעלה. אי אפשר להמשיך להפריד בין סיבה, חברה ואנשים.

זוהי אחריות של כולנו, לקדם את השינוי בדרך המחשבה האנושית, וליצור את המציאות שאנחנו רוצים לחיות בה.

הסרטון הבא קפץ לי בגוגל כשחיפשתי משהו שמדבר על חשיבה חיובית. כי בהכרח, אם כל הדברים קשורים זה בזה, ואנחנו רוצים לעשות את העולם למקום טוב יותר, כדאי שנחשוב איך אנחנו עושים את זה בצורה חיובית ככל הניתן.

כאמור, הטקסט הזה נכתב מזמן. הרבה לפני שהייתה מחאה חברתית בישראל. והתודעה שלנו, כציבור, כפעילים, התבגרה מאוד בשנה שחלפה. אבל אני חושב שנכון לפעמים לעצור ולהתבונן מחדש בדברים. אולי נגלה משהו שפספסנו. אולי נקבל תובנות חדשות. התהליך שעברנו במחאה, חידד אצלי מאוד את ההבנה שכל הדברים קשורים זה בזה. ולכן אני לא רואה את עצמי כפעיל של מאבק ספציפי. אני פועל כדי לשנות את הדרך שבה אני וכולנו מסתכלים על העולם ופועלים בתוכו. המחשבה ההוליסטית היא הבסיס להבנת העולם החדש. גם כי היא דורשת מאתנו להבין שצריך לשנות מהבסיס, וגם כי היא מאפשרת לנו לדמיין אפשרויות נוספות, שלא בהכרח מתגבשות עדיין לתמונת עולם שלמה. וגם פה, האפשרות לראות הרבה דברים שאני רוצה, ולמצוא הקשרים ביניהם, ההבנה שלא הכול מתקדם בקווים ישרים, ובמיוחד שזה לא חייב להיות "או או", היכולת לחשוב מחוץ לקופסה, עוזרת לי לראות את השינוי שמתרחש ואת השינוי שאני מעוניין לקדם.

התפיסה ההוליסטית מוצאת ביטוי במקומות רבים, ומקבלת חיזוקים מאינספור מקורות. גם במדע המודרני,  ובמיוחד בזרמים שמרניים פחות, ניתן למצוא ביטוי לתפיסות האלו. למי שרוצה להעמיק, אני ממליץ בחום על אחת ההרצאות המרתקות (כתוביות בעברית) שפתחה לי את העיניים בהקשר הזה. ההרצאה הזו אמנם לא קצרה, ועלולה לאתגר הרבה ממה שחשבתם, אבל בהחלט שווה כל דקה.

נ.ב.- בהקשר הזה, של ריבוי האפשרויות, של השינוי התהליכי והמורכב, יש לי הרבה מה להגיד שמתקשר מאוד למה שאני חווה כרגע, בתוך התנועה הרחבה הזו של המחאה והמעבר לעולם החדש. אבל כל זאת ועוד, כמו שאומרים, בפרק הבא.

דור שלם דורש תשובות

אין לי נקודה מרכזית בפוסט הזה. יותר שיתוף של מחשבות והרהורים.
התקופה האחרונה לא קלה לי. אני שואל את עצמי שאלות לגבי העולם. לגבי הפעילות שלי כדי לשנות אותו. לגביי סיכויי ההצלחה. אני שואל את עצמי למה ככה, ומה אפשר לעשות. אני שואל את עצמי מה חלקי בדור הזה, דור המדבר קראתי לנו בפוסט אחר. דור האיקס והווי. ילדי הקריסטל והאינדיגו. בכל העולם, התעוררו אזרחים, יצאו לרחוב, ושינו את המציאות שלהם. מקהיר ועד סוריה, מניו יורק ועד רוסיה, מספרד ועד סין, פעילי העולם התאחדו. ובבועה הקטנה שלי עולות מחשבות לגבי ההקשרים. בעיקר, קצת נמאס לי לכתוב מניפסטים. אני רוצה לחזור לכתוב שירה. הפוסט הזה הוא משהו באמצע.
והוא מוקדש לעצמי, ולבני ובנות הדור שלי. באהבה.

מכיכר מלכי ישראל, שלימים הפכה לכיכר רבין, עברנו לכיכר הבימה, ומשם לכיכר המדינה, (שאולי מן הראוי יהיה לשנות גם את שמה, לכיכר הציבור), וניתן למצוא בשמות הכיכרות הללו רמיזות מעניינות לגבי התהליך שעברנו כאזרחים.

פעם קראו לנו נוער הנרות. התבגרנו. היום נוער זה בגבעות. שם הם מנסים לכפות את האמונה שלהם על המדיניות באמצעים של אלימות וטרור. אנחנו הפכנו לאנשי האוהלים, פעילי המחאה, לוחמי האור. אל מול כוחות שמסיתים למלחמה ומפיצים שנאה, ניכור ופחד, אנחנו בחרנו בשיתוף פעולה, ונעמדנו יחד.

העולם כולו עובר תהפוכות, הכלכלה קורסת, משאבים נגמרים, וגבולות נהיים מטושטשים. האינטרנט אפשר לנו לראות את השקרים שסיפרו לנו בטלוויזיה, ולנו נמאס לרדוף אחרי חלום שלא מגיע, התפכחנו. הפסקנו להיות אדישים.

בין "דור שלם דורש שלום", ל"העם דורש צדק חברתי", ההקשר ברור בשני החלקים של שני המשפטים.

זה אותו הדור, זה כל העם, והפסקנו לחכות שמישהו שם למעלה יואיל בטובו להתחשב בנו. ועדת טרכטנברג הייתה עלבון לאינטלגנציה של הציבור. טרכטנברג בעצמו מתחיל להבין שגם בו השתמשו רק כדי לטייח. מכל הועדה הזו שגם ככה לא הציעה יותר מדי, כל ההמלצות החשובות התמסמסו.

חוק חינוך חובה חינם הפך לתעמולת בחירות צינית שמסווה קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה. בזמן שבית המשפט ממשיך למנוע את זכות השביתה, החליטו בכנסת לא להגדיל את מספר הפקחים שאמורים לדאוג שמישהו יקיים פה חוקי עבודה.

נדמה שהאטימות של הממשלה הנוכחית לא יודעת גבול. שר הפנים שאישר יותר אשרות למהגרי עבודה מאשר כל אחד לפניו, מגרש את הילדים שלהם מכאן, ובכנסת מעבירים חוק שמתייחס לפליטים כאל פושעי מלחמה. ועוד חוק שאוסר להזכיר את השואה. כנראה שהדימיון בולט מדי לעין. קצת קשה לבחור דוגמאות ספציפיות, כי הכל כל כך אבסורדי. אולי צריך רק להגיד שבמסגרת מדיניות של הקטנת ההוצאה הציבורית, לא היית מצפה למצוא את הממשלה הכי גדולה בתולדות המדינה.

ואולי דווקא על הנקודה הזו שווה לשים את האצבע. על העובדה שהאבסורד גדול כל כך, עד שכמעט אי אפשר להבחין בו. דאגלס אדמאס קרא לזה פעם "שדה הבעיה של מישהו אחר". כדי להסוות משהו צריך רק לעשות אותו אבסורדי מספיק, ולגרום למוח האנושי לחשוב שזאת לא הבעיה שלו. כך מספרים לנו כל יומיים על מישהו אחר שאפשר להאשים,
ואנחנו מפספסים את העובדה שמשקרים לנו בפנים.

מכיכר רבין לשדרות רוטשילד עברנו תהליך התגברות ארוך. אבל את המסר הבסיסי, של שלום, רעות ואחווה, לא איבדנו בדרך. נשארנו עם הגיטרות, עם האמונה שאפשר וצריך לחיות טוב כאן. ואת זה הם לא הצליחו להבין. אולי בגלל זה הם קראו לנו הזויים. כי בשביל מי שמסתכל על העולם כעל מערכת משוואות מורכבת, בשביל מי שמבחינתו בני אדם הם מספרים שמייצגים תל"ג וצמיחה, הגורם האנושי לא משחק תפקיד משמעותי מספיק, אנשים הם רק תפקיד בתרבות הצריכה. וזה מה שמבדיל אותנו מהם. האנושיות הזאת. ההבנה שאנחנו קודם כל בני אדם, ורק אחר כך לאום ומגזר וכוח קנייה.

דור שלם מסתכל על האנשים שהוא נתן בהם אמון, ומבין שמשהו לא עובד. בכל העולם נשמעים אותם הקולות, נשאלות אותן שאלות: איך התרבות האנושית בשיאה הטכנולוגי, מתנהגת כמו אדם שרוצה להתאבד? איך עם כל הפיתוח והקדמה מיליארדים גוועים ברעב, ויש כל כך הרבה כסף בעולם, אבל כולם בחובות? איך הכלכלה הגלובלית במיתון הגרוע בתולדותיה, ולאף אחד אין תשובות? כל מיני חכמים עם תארים ממלמלים לעצמם, מגמגמים, ולנו לא נותר אלא לצאת לרחובות.

את מה שהם לא מסוגלים להבין, אנחנו חשים על בשרנו. את מה שהם לא יודעים איך לקרוא, אנחנו פותרים בעצמנו. החוכמה האנושית נעצרת על ידי זכויות יוצרים ומנגנוני שוק לעשיית רווח, אבל היא פורחת אוף דה גריד. בכל העולם התחברויות ספונטניות של יצירתיות ומוטיבציה אנושית לעשות טוב מובילות לפיתוחים ולפתרונות מפתיעים בתחכומם ובפשטותם. והמערכת הישנה לא מסוגלת או לא מעוניינת לאמץ אותם בחום. אז קואופרטיב לאנרגיות מתחדשות תקוע כבר שנים במנגנוני הבירוקרטיה, קהילות אקולוגיות חסומות על ידי נהלים לא מוסדרים, וחקיקה מיושנת מגבילה את כוחנו להתאגד כלכלית.

לנו, שהתבגרנו במציאות של מספר טאבים פתוחים במקביל, ולימדנו את עצמנו הכל דרך קישורים ברשתות חברתיות, ברור שהכל קשור בהכל. ככל שהטכנולוגייה מתפתחת צריך פחות ידיים עובדות. ככל שנדרשת פחות עבודה אנושית משלמים לנו פחות משכורות. ואז מספרים לנו שאין כסף במערכת כי אנחנו לא קונים מספיק, אבל אין לנו כסף לקנות כי לא משלמים לנו מספיק. מישהו באמת מאמין שגדולי המוחות הכלכליים לא רואים את האבסורד שבטענה הזאת? תפסיקו להלוות לעצמכם כסף על חשבוננו, ותתחילו לתכנן מערכות שעובדות לטובתנו. ואם אתם לא יודעים איך, תנו לנו. יש לנו המון רעיונות.

דיור בר השגה מתחיל בפריפריה מפותחת ותחבורה ציבורית יעילה. אצלנו האוטובוסים נוסעים כמו תחת והרכבת סתם מגעילה. ובינתיים לא מזרימים תקציבים ואז נדהמים לגלות שיש תקלה. אבל מאשימים את העובדים, ולא את ההנהלה. ואנחנו תקועים בעוד פקק כי חסמו את הכביש עבור שיירת ראש הממשלה.

דור שלם מסתכל על מי שהיה אמור להוביל אותנו קדימה, ומנסה להבין למה הלכנו אחורה. אנחנו מחפשים מישהו שידע להגיד מה קורה, או לפחות להתנצל על הטעויות, ובמקום זה מוצאים חיוך זחוח שמנופח על ידי יועצי תקשורת שמוכרים לנו ספין אחרי ספין אחרי ספין. זה לא נקרא לשים עלינו זין, זה ממש להשתין.

כל חברה שמכבדת את עצמה משקיעה המון במחקר ופיתוח. למה לעזעזל הממשלות השונות לא שוכרות את מיטב המוחות שיפתחו בשבילן מודלים חדשים להתנהלות כלכלית? בשבילן, כאילו זה לא בשבילנו. הרי תפקיד הממשלות הוא לדאוג לאזרחים שלהן. אם ממשלת ישראל רוצה להתנהל כמו חברה כלכלית, אז שתתן בבקשה לבעלי המניות שלה להחליט. ובעלי המניות הם האזרחים. אז בבקשה, שיושיבו אותנו בדירקטוריון. אנחנו נכריח אותם להקצות משאבים לכלל החברה. נאלץ אותם להתייעל באמת, בצורה שאנחנו נרוויח ממנה. נגרום להם לפתח מוצרים שיעשו לנו טוב.

חבר טוב אמר לי פעם, שהרבה אנשים שואלים אותו למה הוא אקטיביסט, מה בוער לו לשנות את העולם. התשובה שלו הייתה פשוטה. "אתם שואלים אותי למה אני נאבק למען אויר נקי יותר ומזון בריא יותר? למה אני לא מוכן שימשיכו להרעיל לי את המים? למה אני מתקומם כנגד שיטה שעושקת אותי ומשעבדת אותי? זה לא ברור לכם?

נ.ב. – כשהתכנסה וועדת טרכטנברג, פנו המכובדים אל הציבור הרחב בשאלה, מהם הנושאים החשובים ביותר שלדעת האזרחים צריכה הוועדה להתעסק בהם. ההמלצה שדורגה במקום הגבוה ביותר הייתה ליגליזציה של מריחואנה. אפשר להתווכח על החשיבות של הנושא, אבל אי אפשר להתעלם מההתעלמות של חברי הוועדה ממנו.

יש המון סרטונים ברשת שמראים חלקים מחצי השנה האחרונה.  בחרתי את הסרטון שערך איליאן מרשק, בחור שמתעד ומשדר כל מה שקורה במסגרת המחאה החברתית, לכבוד חצי שנה למחאה. זה לא בהכרח משקף את כל מה שהתרחש כאן, אבל זו נקודת מבט אישית מאוד, הכי מבפנים.

לסיום, משהו שרציתי לעשות כבר זמן מה. תרגום מחודש, או אולי נוסח מחודש, שמתאים יותר לי, בימים אלו, של האינטרנציונל. אולי יום אחד עוד נקליט את זה בגרסת רגאיי. בינתיים, המילים:

 

התעוררו אחים לסבל / התעוררו להלחם
לשווא, רדפנו אחרי הבל / השמיעו את זעקתכם
עולם ישן, על חורבותיו נקימה / עולם חדש וטוב יותר
את חלומנו אז נגשימה / אך קודם כל להתעורר

 פזמון:
אז חברות וחברים קדימה
לשנות את העולם
עם האינטרנציונל
לטובת החיים כולם 

את הדיכוי ואת הגזל / את העבדות של כלכלת החוב
נזרוק הישר אל פח הזבל / נשיב שלטון לידי הרוב
נשים סוף לכל מלחמותינו / להפסיק את קורבנות האדם
במקום ההון, תשלוט אנושיותנו / ושיריבו שונאים עם עצמם 

אז חברות וחברים קדימה
לשנות את העולם
עם האינטרנציונל
לטובת החיים כולם 

לא עוד, נרכין הראש בפחד / אל מול עריצות וטרור
לא עוד לבד כולנו יחד / נקרא לחופש ולדרור
תרבות בת קיימא נכונן כאן / במקום תרבות הצריכה
עולה השחר על עולם חדש / ואנו לפני הזריחה 

אז חברות וחברים קדימה
לשנות את העולם
עם האינטרנציונל
לטובת החיים כולם

ניאו מרקסיזם להמונים – (או ) – הפוסט ציונות היא ניאו ליברליזם

בקיץ האחרון יצאנו לרחובות כי רצינו לשנות את מבנה החברה בישראל, לא פחות. הטריגרים היו מגוונים, ממחירי המזון ועד לגובה השכירות, מהמדיניות הקפיטליסטית ועד לתסכול חברתי, אבל השורה התחתונה הייתה זהה: אנחנו עובדים יותר ויותר קשה, ועדיין לא מצליחים לגמור את החודש. אחרי שנים שבהם האשמנו את עצמנו, את ההחלטות הכלכליות שלנו ואת הבזבזנות הציבורית, אחרי שהידקנו את החגורה עוד ועוד, אחרי שהאשמנו כמעט כל מגזר אפשרי, התחילה להתבסס ההבנה שמשהו כאן לא עובד לטובתנו.

כשהעזנו להסתכל לעומק הדברים ולשאול שאלות קשות, גילינו שכאזרחים במדינה הזו אין לנו יכולת להיות מעורבים בתהליך קבלת החלטות שמעצב את החיים של כולנו כאן. זאת מפני שהודרנו מהמערכת הפוליטית שבה ההחלטות הללו מתקבלות בתהליך ארוך ומורכב, שלא שמנו אליו לב.

המערכת הפוליטית הישראלית של היום, היא שדה קרב של אינטרסים ולוביזם, ולציבור הרחב אין יכולת אמיתית להשפיע בתוך הבלגן הזה. מי שאמורים להיות נציגיו מועלים בתפקידיהם יום-יום. חשוב להבין מה התרחש לאורך השנים, וכיצד הוביל התהליך הזה למציאות שבה חצי מיליון איש יוצאים לרחוב במחאה על המדיניות הכלכלית ואף אחד בממשלה לא טורח לעשות משהו בנידון.
כי זה עיקרה של המדיניות הכלכלית שלאורה מתנהלת מדינת ישראל זה שנים רבות: "דאג להון. אם אינך מצליח לגייס תמיכה ציבורית, ספר שאתה דואג לכלכלה. המתן לשעת כושר, כגון משבר, מיתון, מלחמה, אסון טבע או כל דבר אחר שמערער את השיח הציבורי, ונצל את ההזדמנות להעביר עוד חלק מהכוח הציבורי לידי ההון".

נשמע מזעזע, לא? אבל ככה הדברים עובדים. מי שרוצה ללמוד יותר על ההונאה חובקת העולם הזאת, שיקרא את ספרה של נעמי קליין "דוקטורינת ההלם", שבו היא מתארת לפרטי פרטים כיצד משברים משמשים לקביעת מדיניות כלכלית כאסטרטגיה גלובלית. על מהלכי ההפרטה בישראל ניתן לקרוא בספרה של פרופסור אסתר אלכסנדר ז"ל "כוח השוויון בכלכלה".

שתי דוגמאות קצרות, מקומית ומעבר לים:

לפני שפגע הוריקן "קתרינה" בניו אורלינס הייתה שם מערכת חינוך ציבורית חזקה. במשך שנים ניסו גורמים שונים להפריט אותה, ולהפוך את החינוך מזכות שהמדינה מספקת לאזרחיה, לסחורה שעליהם לקנות מגורמים פרטיים. עם פגיעתו של ההוריקן בעיר נגרם לה נזק עצום. אחד הדברים הראשונים שנעשו היה להרוס את כל מה שנשאר מבתי הספר בעיר, ולבנות בתי ספר בבעלות חברות פרטיות.

בישראל, בשנת 1985, המשק נפל למיתון קשה. כחלק מהתוכנית ל"הבראתו" של המשק ולשיקום הכלכלה הוכנס לשימוש חוק ההסדרים, המאפשר לפקידי האוצר לקבוע את חלוקת התקציב הציבורי בלי להתחשב בהחלטות חברי הכנסת או בדעת העם. היום משמש חוק ההסדרים כלי מעשי לביטולם של חוקים שלא מוצאים חן בעיני פקידי האוצר, על ידי אי העברתם של תקציבים.

בשלושים השנה האחרונות החברה הישראלית והכלכלה העולמית כולה עברו תהליך של העברת השליטה ממוסדות ציבוריים לידי תאגידים מסחריים ואנשי הון. כלפי חוץ, הדמוקרטיה מתגברת, והפוליטיקה העולמית עדיין משחקת את המשחק של נבחרי הציבור. אבל מאחורי הקלעים מי שמנהל את העניינים אלה לא אנחנו. מקבלי ההחלטות האמיתיים הם בעלי ההון, ולאנשים האלה אין אינטרס לדאוג לרווחת הציבור. אין להם אחריות ציבורית. בניגוד למוסדות ציבוריים, תאגידים וראשיהם מחויבים לדבר אחד בלבד – רווח כספי. כדי להסוות את העברת השליטה מידי הציבור לידי ההון, מתנהלת מערכה ארוכה ומתוקצבת של תעמולה. תחת התחפושת של אידיאולוגיה כלכלית רעיונית, בוסס שלטון ההון עמוק לתוך כל מוקדי הכוח.

צריך להבין דבר אחד חשוב. עד לפני ארבעים או חמישים שנה, השיח הכלכלי בעולם כולו היה שיח אידיאולוגי, רעיוני. כל הצדדים טענו שהדרך שלהם היא הדרך "הנכונה". הגישה הניאו ליברלית היא גישה אידיאולוגית רוחבית. זו הייתה מתקפה על כל תחומי החיים: מהשתלטות על מערכי החשיבה ועל האקדמיה, דרך שבירת העבודה המאורגנת, עבור בשינוי המערך הפיננסי וכלה בהחלשת אוכלוסיות שלוותה בסקטוריאליזציה של הציבור. אפילו השיח הפילוסופי, שלפיו התרבות מעצבת את תפיסת עולמה, נפל קורבן למתקפה. הפוסט מודרניזם אשר מסמל את היותה של האמת בלתי נתפסת, מעקר את השיח האידיאולוגי-הכלכלי בכך, שהוא שולל מראש את יכולתו של מישהו להיות צודק בהחלט. מכאן, השיח הכלכלי הנוכחי מתעסק ביעילותה של השיטה, ומונע מאיתנו לראות שבשם אותה "יעילות" מישהו גונב לנו את הכסף ואת היכולת להשפיע.

הוויכוח האמיתי בין הסוציאליזם על זרמיו השונים לבין הקפיטליזם מתנהל סביב השאלה הבאה: האם כלכלה שייכת לתחום מדעי החברה או לתחום המדעים המדויקים?
ככל שנסתכל יותר על תנועתם של מספרים במערכת של משוואות, ייראה יותר כאילו חוקים מתמטיים טהורים הם אלה שקובעים. מכאן השאיפה להפחית עד לבטל את ההתערבות הממשלתית, ולהניח לכוחות השוק לעשות את שלהם. מאידך, ככל שנסתכל על המספרים כדרך להתבונן בהתנהלות האנושית ובהתנהגותה של החברה, נראה כי "כוחות השוק" לא עוזרים לנו, כי כאמור – להון אין אחריות חברתית.

כסף דואג לכסף, אנשים דואגים לאנשים, ולכן עלינו לייצר מערכות אשר דואגות לאנשים. לכן עלינו לבנות את הכלכלה סביב מערכות חברתיות, שמטרתן היא לעשות סדר בדרך שבה משאבים, סחורות ושירותים מתחלקים. אין זה אומר שצריך שלטון ריכוזי אשר מנהל את הכל בו זמנית. פשוט צריך לראות מה מטרת המערכת ולמי היא דואגת. לבני האדם, או לעסקים.

ועוד דבר אחד נוסף, שהוא אולי זה שמרתיח אותי יותר מהכל. אחד ההבדלים המרכזיים בין השקפות העולם הללו, כי הן הרבה יותר מרק תיאוריות כלכליות, הוא זה:
אליבא דמרקס, ההיסטוריה של העולם היא היסטוריה של מלחמת מעמדות. לטענתו, ההוויה (המצב החומרי) מעצבת את התודעה שלנו, וזו בתורה משפיעה חזרה על המבנה. מכך נובע שלכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות אישית להיות מעורבים בדרך שבה מתנהלת החברה. זאת, שוב על פי מרקס, קודם כל דרך השיטה הכלכלית, שהיא מבנה העל של החברה.

הקפיטליזם, לעומת זאת, מחלק לבני האדם תפקידים שונים, ומפריד בין בעל הון לבין עובדים, ובין צרכן למוכר. בכך מייצר הקפיטליזם פאסיביות ברמת ההשפעה על מבנה החברה, ומעודד את ההנחה שיש מי שמבין בניהול, ויש מי שתפקידו להסתנכרן. התחושה המוכרת כל כך והלא נעימה, שאנחנו רק בורג קטן במערכת, שאין לנו ייחוד ואין לנו יכולת להשפיע, מקורה בתפיסה זו. האידיאולוגיה ששמה בראשה את חופש הפרט ואת ייחודו של האינדיבידואל היא זו שמאחורי הגב גורמת לכך שנהיה תלויים במערכת יותר ויותר.

יותר מכך, השקפת העולם הקפיטליסטית, אשר כופרת בטענה שהכלכלה היא מבנה העל של החברה, כופה עלינו בפרקטיקה את העבדות לכוחות כלכליים חזקים מאיתנו, שכן לאף אזרח פשוט לא יהיה לעולם את הכוח הנמצא בבעלותו של ההון. רק על ידי התאגדות של אזרחים ושילוב הכוח, נוכל לקחת בחזרה את המגיע לנו בזכות –
מה שמרקס קרא לו "הבעלות על אמצעי הייצור" ואני קורא לו חופש הלכה למעשה.

אני רוצה לטעון כאן שתפקידה של הממשלה במדינה דמוקרטית הוא לנהל את ענייניה הכלכליים והחברתיים של המדינה לטובת כלל אזרחיה, על פי התפלגות האינטרסים בציבור. זאת בשונה מהון פרטי והון תאגידי, שתפקידו ועניינו היחיד הוא לייצר רווח. חשוב להדגיש: אין כאן ויכוח על צמיחה כן או לא. אני לא מטיף לעוני מרצון ולא לחזרה למערות. השאלה היא מה משרת את מה. הכלכלה את האזרחים או האזרחים את הכלכלה.

הפסקה מתודית קצרה להתרעננות מנטאלית מכל המילים הגדולות האלה, אותו המסר במדיום אחר:

במדיניות הניאו ליברלית, הצמיחה היא מעל הכל. ראש הממשלה שלנו אומר בפירוש, שמטרתו היא להגדיל את העוגה. גם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, טוען בתוקף שתפקידו הוא לשמור על האיזון התקציבי ולא להתעסק במדיניות. אבל כשהצמיחה היא הדבר העיקרי, כשהכלכלה נתפסת כמערכת משוואות שכל עניינה כסף, מי מתעסק בחלוקת הכסף לטובת האזרחים? מי שומר על האינטרס הציבורי? במילים אחרות, אם הם דואגים לכלכלה, אז מי דואג לנו? ובשאלה זו אנו חוזרים לשורה התחתונה. אנחנו עובדים קשה יותר, ומרוויחים פחות. את המציאות הזו מכירים רובם הגדול של אזרחי ישראל. ומה שמדהים הוא, שמבלי לשים לב, הטמענו את הנחות היסוד הקפיטליסטיות עמוק כל כך, עד שגם שמאלנים אדוקים מסתכלים על העולם דרכיהן. שיח סוציאליסטי אמיתי, כזה שדואג למבנה החברה ולא לקבוצות אינטרסים ולמגזרים קטנים, בקושי מתנהל כאן.

להפך, גם בימין וגם בשמאל אפשר למצוא חברי כנסת בעלי השקפת עולם ימנית מבחינה כלכלית, וזו אולי אחת הנקודות בהן הפסדנו בבירור. כשאני אומר "הפסדנו" אני מדבר על הציבור הרחב, שהמערכת הפוליטית אמורה לשרת את האינטרסים שלו, ולדאוג לחלוקת משאבים הוגנת תוך התחשבות ביחסי הכוחות בחברה. הויכוח הפוליטי בישראל מתנהל במישור המדיני בטחוני, וחלק נוסף, קטן משמעותית, סובב סביב מדיניות הטיפול בעוני. כאילו אפשר להפריד את המדיניות הכלכלית מהמדיניות הבטחונית. כאילו בין התנהלות הכלכלה לבין כמות העניים אין ולו כלום.

כשחברי כנסת מהמחנה הנחשב לשמאל מדברים על רווחה כעל משהו שצריך לדאוג לו במסגרתם של כוחות השוק, אני שואל מה זה החרא הזה?

האמונה בשוק החופשי, ובכוחותיו, היא עבודת אלילים, לא פחות ולא יותר. הטענה שיש "כוח עליון" שאנחנו לא יכולים לראות, אשר מכוון את הדברים על הצד הטוב ביותר, לקוחה הישר מתוך עיקרי האמונה הנוצרית פרוטסטנטית. וזה לא אני המצאתי. אריך פרום אמר את זה הרבה קודם.

צריך לומר את זה בבירור. "היד הנעלמה" נסתרת מפנינו מכיוון שדואגים להסתיר אותה היטב. כלכלה בשום מקום בעולם לא מתנהלת מעצמה, תמיד יש אינטרסים וכוחות כאלו ואחרים אשר מתערבים ומשפיעים על מחזור הכסף ועל תנועת הרווחים. מי שטוען שהדברים קורים מעצמם משקר, ומן הראוי לבדוק מה האינטרס שלו לעשות כדבר הזה.

אני חוזר לטענה הבסיסית. בתהליך מורכב ומוסווה של הפרטת החברה הישראלית, הופקעה היכולת הציבורית להיות מעורב בתהליכי קבלת החלטות. השמאל והימין בישראל, שניהם יחד, משרתים את ההון ולא את האזרחים. וכדי להסית את העין מנקודה זו, מתנהל פה כבר שנים ויכוח חסר תועלת על עתיד השטחים הכבושים. ברור לי שצריך לפתור את הסכסוך הזה. אבל גם ברור לי שאם האזרחים בשני הצדדים היו יכולים להשפיע, כבר מזמן היינו מגיעים להסכם. כי לאף אחד מאיתנו, הציבור הרחב, אין אינטרס להיות במלחמה. אבל מרוב דיבורים על שלום שכחנו את עצמנו, מרוב הסתכלות על קוי הגבול שכחנו מה קורה ביניהם. כן, ברור שצריך להפסיק את הכיבוש, ושאי אפשר לקיים חברה מוסרית ששולטת על עם אחר. אבל זה לא מצדיק את ההתעלמות הבלתי נסלחת מענייני החברה הפנימיים של ישראל. ועל כך יש לשים את האצבע, כי הפניית המבט החוצה, הפקרת האזרח הישראלי, היא פשע לא פחות חמור ממעשיו של צה"ל בגדה המערבית.

כל אותם אלה שעסוקים כל היום בלדבר רק על עוולות הכיבוש, ובשקט בשקט תומכים בתהליכי הפרטה של התודעה הציבורית, של ההתארגנות האזרחית, ושל החברה הישראלית. כל אותם אזרחים שמסרבים להכיר במוסד המדינה כי היא " מושחתת ורעה מיסודה", כל אותם חברי כנסת אשר מקדמים אג'נדה פוסט ציונית ומרחיקים את השמאל ממצביעיו. כל אלה תומכים, במודע או שלא במודע, בציר הניאו ליברלי ובמדיניות אותה הוא מוביל, קרי משטר ההפרטה.

ואני אחזור ואדגיש, שלא יהיו טעויות. הכיבוש המתמשך ומצב המלחמה האינסופי הם מהעמוקים בבעיותנו כחברה. חוסר הנכונות בשני הצדדים להגיע להסכם ולסיים את הבלגן הזה, הוא בעוכרינו. חייבים להגיע להסכמה בין הצדדים ובהקדם. אבל מה שאני מנסה לומר פה, הוא שהמדיניות הבטחונית היא תוצר של המדיניות הכלכלית, ולא להפך. מדינת הרווחה שהוקמה בשטחים הכבושים, והעברת התקציבים להתנחלויות, אלו פירות של מדיניות הפרטה וסקטוריאליזציה של החברה הישראלית, ולא להפך. המטרה הייתה להשתלט על נכסי הציבור, לשבור את העבודה המאורגנת, ולפלג את העם כך שלא תעלה התנגדות משמעותית לתהליך הזה. וזה הצליח. העובדה שימין ושמאל מוגדרים על ידי עמדתם בנוגע לשטחים, והשמאלנים הגדולים ביותר מאמצים עמדות ימניות מבחינה כלכלית היא הוכחה להצלחה הזאת. העובדה שהמחאה שעלתה פה בקיץ האחרון, מחאה שמאלנית מובהקת, מפחדת עד היום להגדיר את עצמה מבחינה פוליטית, היא הוכחה לניצחון הזה. והעובדה שמרביתו של קהל הבוחרים מהשמאל נמנע מלהגיע לקלפי, כי אין לו תחושת שייכות באף מפלגה, ואין לו במי לתמוך, היא הוכחה לניצחון הזה.

הפוסט ציונות היא ניאו ליברליזם, ומי שלא מכיר בזה, עושה בנפשו שקר. זה לא אומר שצריך לזרוק את הכל, ולהתנכר לשיטה ולמערכת. העובדה שאני מבקר את השיטה וכופר בערכים שלה אין משמעה שעליי לשבת בשקט ולקבל את זה יפה. להפך. אני לא מקבל את הדרך שבה המדינה מתנהלת, ולכן חובתי לצאת כנגד זה. להיכנס לתוך המערכת ולשנותה מבפנים. לא להיכנע לדפוס המחשבה הקפיטליסטי, לא להתבטל אל מול הכוחות הדורסניים, אלא לקום ולזעוק כנגד העוול, ואם מנסים להשתיק אותי, אז להתמרד. את האידיאולוגיה הלאומנית ואת הפאשיזם המיליטנטי לא ננצח על ידי כך שנתעלם מהם, וגם לא על ידי זה שנפרסם ברשתות החברתיות את סלידתנו ודעותינו בנושא. צריך לצאת לרחוב וללכלך את הידיים. וצריך להיכנס למוקדי הכוח ולשנות את יחסי הכוחות. לקחת את האחריות בחזרה, על כל מה שזה אומר.

הציבור הישראלי יצא לרחובות בקיץ האחרון תחת הסיסמא "העם דורש צדק חברתי". כאילו העם הוא הצרכן המעלה את הביקוש, והממשלה היא הפיאודל שתחליט אם לספק. צדק חברתי יוצרים, לא מבקשים מאף אחד. זה מתחיל בדרך שבה אנו מתנהגים בינינו לבין עצמנו, ונגמר בצורה שבה אנו תופסים את מקומנו בחברה. האמצע נמצא במעורבות מעשית בתהליכי קבלת ההחלטות, השתתפות פוליטית שמשמעותה השפעה על עיצוב מבנה החברה, אחריות אישית וקבוצתית בנוגע לדרך שבה מתנהל הכסף שלנו, ובעיקר מודעות לא מתפשרת וחתירה להבנת האמת.

הציבור בתרבות המודרנית הוא בורג קטן וחלש מחד, וקולקטיב שותק מול טלוויזיה מאידך.
מילותיו של האינטרנציונל תקפות עד היום, כאילו לא חלפו מאז מאה שנות קידמה אנושית.
"קום התנערה, עם עבדים מזי רעב."

קומו מהספה, אחיי ואחיותיי העבדים, והתנערו היטב.
רדו מהפאקינג מרפסת. השתחררו מהכבלים וצאו מאזור הנוחות שלכם.
רק מעשה של לקיחת אחריות משותפת על החיים שלנו ועל הדרך שבה הם מתנהלים,
יכולים להביא אותנו אל החופש שבארץ המובטחת.
מתוקף חובתנו ההיסטורית, ובכורח זכותנו המוסרית – מהפכה!
כי רק יחד נוכל לכונן כאן מדינה יהודית דמוקרטית.
חברת מופת, כמו שרצינו פעם, כשסיכנו את הכל כדי להגיע לכאן,
מאירופה או ממצרים, ממרוקו ומבבל.
להיות עם חופשי בארצנו, אור לגויים. והפעם באמת.