בלי פאניקה. עם פרופורציה

"אחד מהדברים שמצא תמיד פורד פרפקט כקשים ביותר להבנה בנוגע לבני אדם היה הרגלם לחזור ולציין את המובן מאליו ביותר, כמו יום יפה היום, או אתה גבוה מאוד, או יקירי, נראה כי נפלת לבאר שעומקה עשרה מטרים, אתה בסדר? בתחילה עיבד פורד תיאוריה להסביר התנהגות מוזרה זו. אם בני אדם חדלים לאמן את שפתותיהם, אמר בלבו, פיותיהם ייתקעו כנראה. אחרי כמה חדשים של שיקול דעת ותצפיות שדה זנח תיאוריה זו לטובת חדשה ממנה. אם בני אדם חדלים לאמן את שפתותיהם, אמר בלבו, מוחם מתחיל לעבוד." (מתוך מדריך הטרמפיסט לגלקסיה)

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על תוצאות הבחירות. אני רוצה לדבר על הפיד שלי.

(ולפני הכל, כדי לאזן את כל הפוליטיקה הזו, קואלה. אנחנו עוד נחזור אליה בהמשך)

kuala
אם היה דבר אחר שקיוויתי באמת מהיום שאחרי הבחירות, זה שהשיח האינטרנטי יהיה יותר מקבל ומקשיב, ופחות מאשים ומתגונן.כי יש שני קולות עיקריים בפיד שלי היום. והם לא מתחלקים לפי מפלגות, אלא לפי בני אדם.
יש את אלה שאומרים סליחה, טעינו, כל הכבוד לכולם ויאללה לעבודה המשותפת. אין קיצורי דרך, הבחירות המוניציפליות מתקרבות וברור שיש שם מה לעשות. ויש את הקולות השניים. הם שייכים למצביעי כל המפלגות. הם אומרים שהם צדקו, ושכל השאר לא בסדר כי הם לא הקשיבו להם, ושאם רק היו עושים מה שהם אמרו אז הכל היה פה יותר טוב.
שני הקולות האלה מייצגים עבורי את התהליך שאנחנו עוברים, כחברה, כציבור, כאקטיביסטים, כתנועה, כבועת אינטרנטים.
מחד, המוכנות לחשוב, לבדוק ולשקול. היכולת להודות בטעות. בגרות, מבחינתי, היא ההבנה שהחיים הם לא שחור ולבן. ולכל אחד יש פרספקטיבה קצת אחרת. כשמבינים את זה, אפשר לשתף פעולה ולהתקדם ביחד. לעומת זאת, ההזדהות עם העצמי, עם מה שמגדיר אותי, ההצמדות לאזור הנוחות של המוכר והקיים, היא זו שמפריעה לנו להתקדם. היא זו שמשמרת את ההפרד ומשול ומעמיקה את הויכוחים. 
חברות וחברים שלי, תעזבו שנייה את האגו. תתעלו מעל הצורך להיות צודקים. תזכרו שכולנו בני אדם. נכון, היו מי ששיקרו, והטעו, והיו מי שהאמינו, והלכו שולל. לאורך כל הדרך היה אפשר לראות הבדל בין מי שמנהל דיון, למי שמתווכח/ת.
אני חושב שעל זה נקום וניפול. על היכולת שלנו לשוחח ולא להתווכח.
ויש לי עוד המון להוסיף בנושא, אבל אני מרגיש שאני גם מתחיל להיות יותר מדי צודק. אז אני רק אגיד ככה:
  • תמיד כשאני שם לב שהמחשבות שלי מעוצבות בסימני קריאה, אני מנסה להחליף אותן למחשבות שמסתיימות בסימני שאלה. גם אם אני מגיע לאותה המסקנה שידעתי מקודם, אני תמיד לומד בתוך התהליך.
  • ההזדהות הרגשית היא חשובה, כי המיינד שלנו צריך הגדרות כדי לנהל דיון או לפתח מחשבה. אבל היא גם מסוכנת, כי היא מפריעה לנו להתפתח. חשוב לזכור שאנחנו לא הדעה שלנו. אנחנו לא מה שאנחנו מאמינים בו. אנחנו גם לא מי שאנחנו חושבים. אם כבר, אנחנו הדרך שבה אנחנו פועלים, המעשים שאנחנו עושים, היחס שאנחנו נותנים לאנשים סביבנו. תהיו טובים.
  • שמתי תמונה של קואלה מחבקת עץ. כי זה חמוד. אבל לא רק. קואלות חיות על העצים. אם היא תעזוב את הענף, היא עלולה ליפול. לכן היא מחזיקה בו חזק כל כך. קואלה אוכלת עלי אקליפטוס. היא צריכה לאכול הרבה מאוד עלים ביום כדי לקבל מספיק חומרים מזינים. עלים, מילים, יש לזה צליל דומה. מעניין באיזה ענף אנחנו נאחזים כי אנחנו מפחדים ליפול לקרקע.(אגב, אומרים שהקואלה מתמסטלת מכמות העלים שהיא אוכלת. אולי בגלל זה היה ישנה מלא. בטוח שבגלל זה היא חמודה כל כך. מצב שזו אחת הסיבות שגורמות לה לפחד לרדת מהעץ, ולהיות בטוחה שלהחזיק בכל הכוח זה מה שצריך לעשות.)
  • הבחירות מאחורינו. זאת נקודת אור. כולנו טעינו בדרך. עכשיו נשאלת השאלה מי מסוגל להתגבר על זה, ולהמשיך קדימה, ומי מעוניין להתבוסס בריבים והאשמות. נכון שחשוב לקחת אחריות על המעשים שלנו. אבל חשוב לא פחות לקחת אחריות על הדרך שבה אנחנו מפעילים שיפוט, ועל הדרך שבה אנחנו מתנהגים. בכל מקרה, החל ממחר בבוקר, אני חושב שצריך להתחיל לעבוד בכל הכוח על המשך המהפכה.קואופרטיבים, גינות קהילתיות, חוות אורגניות, ארגוני עובדים, אומנות ותרבות, מחשבה ביקורתית, פילוסופיה פוליטית, התפתחות אישית. כל זאת ועוד. הרבה עוד.

אז מה הקשר בין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, קואלות, והזדהות רגשית?
קודם כל- בלי פאניקה. הבחירות האלה היו רק עוד שלב אחד במשחק. ואין קיצורי דרך. אז בואו ניקח דברים בפרופורציה. דבר שני, לפעמים אנחנו צריכים להפסיק להפעיל את השפתיים (או את המקלדת, בהקשר הנוכחי) כדי שנוכל להתחיל לחשוב. 

אז אני מציע לעזוב לרגע את האינטרנט. להקדיש את הערב הזה לבילוי עם חברים, או לקרוא איזה ספר, או ללכת לטיול על החוף. לקחת הפסקה לרגע מכל הצדק הזה. לנשום. "הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם. אף פעם לא אפסיק ללכת. אני עומד איתן עם ראש מורם." ובעיקר לזכור, שאנחנו חיים בבועה. זה לא דבר רע. רק משהו שצריך להכיר בו. רוב הציבור הישראלי לא קורא את מה שאנחנו כותבים. רוב הציבור הישראלי רואה מאסטר-שף ודה ווייס. לפעמים אנחנו מקבלים את התחושה שהמילים שלנו משנות את העולם. וזה באמת ככה. אבל העולם שמשתנה הוא העולם שסביבנו. וזו בועה.

זה נכון, היקום משתנה באדוות שמתפשטות כלפי חוץ. אבל קצת פחות חשיבות עצמית עוד לא הרגה אף אחד. וקצת הקשבה יכולה לעשות פלאים.
אז תחשבו על זה…

אהבה בכל, ותחי המהפכה

ההרצאה החשובה ביותר בעולם

תכלס, לא יודע אם זאת ההרצאה החשובה ביותר בעולם. לא בטוח שיש אחת כזאת. בכל אופן, יש כאן כמה וכמה הרצאות קצרות, ועוד סרטונים, ומילות קישור שלי בין לבין, שאני חושב שמייצרים את אחד מהפוסטים היותר חשובים שכתבתי.
אם הייתי צריך להעביר הרצאה על אקטיביזן, סביר להניח שהפוסט הזה היה שלד שלה.
אמנם עברו כמה שנים שאז שכתבתי את זה, ואני במקום אחר עכשיו, ועדיין..
אני חושב שמבחינת רצף מחשבתי, הפוסט הזה הוא כמו סמינר מזורז למהפכן המתחיל
או איך שלא תרצו לקרוא לזה. אני מוותר על לנסות להוסיף מילים. בהצלחה

בלי פאניקה. DON'T PANICK

הכל בסדר.
Everything is O.K.

אשכרה. עבדו עלינו, הא? איזה קטע.

אני לא צריך להגיד לך שמשהו לא בסדר. זה ידוע לך, גם אם עמוק בפנים. כולנו מכירים את ההרגשה שיש משהו שאנחנו מפספסים. שמשהו גדול יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין מתרחש בעולם הזה. שיש משמעות, או כוח גדול יותר, או משהו.

כל אחד, כל אחת, חווה את ההרגשה הזאת קצת אחרת. אבל כל מי שאי פעם תהה על המשמעות, עבר דרך הדלת הזאת. אז אני רוצה להזמין אותך למסע קצר, בתוך התודעה שלנו. מהתודעה האישית לקולקטיבית, מהאנושות לפלנטה כולה, ובחזרה אל עצמנו.

זהירות, המסע הזה עלול לשנות לך את החיים.

כל אחד מאיתנו עבר דברים כואבים שסגרו אותו. הקמנו חומות של ציניות, הגנות של סיפורים.
הדפוסים שלנו מגינים עלינו, אבל הם גם מגבילים אותנו.
חשוב לזכור שזה בסדר. שאנחנו בסדר. זה העולם שדפוק

THE WAYSEER MANIFESTO

אני זוכר שבגיל צעיר יחסית הבנתי את זה. לא יכלתי לשים את זה במילים, אבל ידעתי שיש חוויה עמוקה יותר מזאת שאני מכיר. ידעתי שאני אחשף אליה מתישהו. היום זה נשמע מאוד רוחני, אבל אז לא חשבתי על זה ככה. לא משנה דרך איזה משקפיים הסתכלתי על היקום, הרגשתי שאני לא מצליח לרדת לעומק. מה שכן הבנתי, שהבחירה היא תמיד שלי, לטוב ולרע.
"ונתתי בידכם את הבחירה חיים ומוות טוב ורע. ובחרתם בחיים".

אז בחרתי לעשות טוב בעולם, בדרכים שמצאתי לנכון. זו הייתה דרך בודדה לעיתים, אבל מרגשת. ולאט לאט מצאתי עוד אנשים שחושבים כמוני. גיליתי עולמות חדשים. נפגשתי בתנועות, ארגונים, יוזמות ובני אדם נפלאים שעושים ככל יכולתם כדי לשפר את העולם הזה. שמאמינים שעולם אחר הוא אפשרי. ושפועלים כדי לשנות את זה. הבנתי שאני לא לבד. שאני חלק ממשהו. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי באמת שייך.

התנועה הגדולה ביותר בעולם The Biggest Movement In The World

כולנו חלק מאותה התנועה. כולנו חולקים את אותו הסיפור.
בכלל, מה שמחזיק את החברה האנושית זה סיפור משותף. זה הבסיס שעליו נבנות תרבויות, זה הקרקע היחידה האפשרית לשיתופי פעולה. כסף, תאגידים, מדינות, דתות. זה הכל דברים שקיימים רק כי הרבה אנשים מאמינים בהם. תקחו את הסיפור מאחורי תרבות הצריכה, תפרקו אותו לגורמים, ותבינו לבד למה לא טוב לנו. כי זה סיפור עצוב. סיפור של תחרות, של מלחמה, של מחסור ופחד. הסיפור של התרבות המודרנית מתחיל מהנפרדות. נפרדות בין אדם לטבע, בין אדם לחברו.

בתנ"ך, מסופר על מגדל בבל. שם בני האדם התרחקו אחד מהשני. התחילו לדבר בשפות שונות. ואז התרבויות נפרדו זו מזו, ונוצרו זהויות תרבותיות שונות. דתות, לאומים, אידיאולוגיות כלכליות, הכל רק מבנים חברתיים שעוזרים לנו למצוא את מקומנו. והכל מתחיל מהעובדה שכל אחד מדבר בשפה אחרת. זאת בבילון. המטריקס. המערכת. זה לא מישהו אישי, אלו נורמות שהשתרשו והם לא משרתות אותנו יותר. אז הגיע הזמן שבבילון תיפול. ואומרים שהשינוי מתחיל מבפנים. אולי, ואולי לא. מה שבטוח זה שרובנו, כבני התרבות הנוכחית, מסתכלים הרבה יותר החוצה מאשר פנימה. וחבל, ממש מעניין בתוך הבני אדם שאנחנו.

מי אני?

ההבנה הזאת, שאנחנו לא באמת נפרדים, שכל מה שקורה מסביב הוא פשוט טעות היסטורית שאפשר לתקן, או תהליך שהיה חיובי ועכשיו עבר זמנו, היא מה שמובילה את הרצון שלנו לעשות שינוי. פול הוקן, הבחור שדיבר על התנועה הגדולה בעולם, מכנה את התחושה הזאת "אי-נחת מבורכת". זאת ההבנה שמשהו לא טוב קורה פה, שגורמת לנו להתפתל קצת.
קצת מפחד, כי זה דורש מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו. קצת מהתרגשות, כי אולי באמת אפשר לשנות פה משהו.

אבל איך משנים את זה? איך גורמים לכל כך הרבה אנשים להבין שהם לוקחים חלק בסיפור גרוע?

כדי לשנות את העולם צריך להצליח לדמיין אותו אחרת. אם לא טוב לנו כאן ואם הבנו שהמערכת לא בסדר, אז אנחנו רוצים שגם אחרים יראו. כדי שהם יצטרפו אלינו למהפכה, וכי אם לי לא טוב בתוך בבילון, אז אולי גם להם יכול להיות טוב יותר. אבל איך משכנעים אותם לפתוח לרגע את העיניים, איך בכלל אנחנו אמורים להסביר או לשכנע אחרים, כשאנחנו לא באמת מבינים את זה לעומק. אז כדי להבין את זה, כדאי להבין מה הסיפור האישי שלנו. למה אנחנו פועלים. במה אנחנו מאמינים.
ומעניין לגלות שדווקא הצעד הזה, של להתבונן רגע פנימה ולהבין למה, יכול לעזור לנו להשפיע החוצה על שאר העולם.

סימון סינק: איך מנהיגים גדולים מעוררים השראה ופעולה

אם נבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, יהיה לנו קל יותר לשכנע אחרים. אבל לשכנע אחרים במה? מה הדרך לשם? איך מגיעים? יש לנו אתגרים עצומים כאנושות, לבנות מחדש מבנים חברתיים, לתקן את כל האקולוגיה, להמציא מחדש את הכלכלה ועדיין צריך זמן בשביל לעשות לייק לתמונות של חתולים באינטרנט. וכל זה מבלי שהתחלנו לדבר על התהליך האישי שצריך לעבור, על פתירת הפרדוקסים הפנימיים, על למידה של כל המידע החדש, ועל קצת זמן לעצמנו, לחברים. ועל עבודה כי צריך להתפרנס בינתיים, אנחנו עדיין חיים בבבילון ויש שכר דירה לשלם. זה נראה מייאש. אין לנו זמן ואין לנו את הכלים לעשות את זה לפני שהכל מתפוצץ. אבל בואו ננשום לרגע. נרגע. שום דבר לא הולך להתפוצץ. בתקווה, ואם כן אין לנו מה לעשות בקשר לזה בין כה וכה. הסיכוי הסביר הוא שכדור הארץ יהיה בסדר. הוא יותר חזק ממה שאנחנו זוכרים לחשוב.

 כדור הארץ – ג'ורג קרלין

כדור הארץ יסתדר. למעשה, אנחנו בסך הכל חלק מכדור הארץ. חלק קטן ובלתי נפרד מהאורגניזם העצום הזה שאנחנו לא באמת מסוגלים אפילו להבין איך הוא פועל. אז מה זאת היהירות הזאת לחשוב שאנחנו נהרוס אותו?

אני מכיר את התשובות לשאלה הזו. גדלנו והתפתחנו להיות מין שמשפיע על הביוספירה. זה נכון. אבל זה לא אומר כלום. אם נזכור שהתרבות שלנו נבנתה על תפישת עולם של נפרדות, של הפרדות מהטבע, אם נזכור שהסיפור הבסיסי הוא היציאה מגן העדן, ואיבוד ההרמוניה, אולי נקבל מושג לאיפה כדאי להתחיל לחפש את התשובות.
ואם התשובות נעוצות בבסיסים התרבותיים שלנו, אם הכל פה מעוצב לא נכון, אולי זה אומר שכדאי שנשנה את הדרך שאנחנו הולכים בה, כתרבות, כגזע, כחלק מהביוספירה.

אבל איך עושים את זה? חזרנו שוב לשאלה של הדרך. מאיפה מתחילים? לאן הולכים? טוב. כאן צריך לעצור לרגע ולהבין משהו. זה שכולנו חלק מהטבע, אומר שאנחנו לא נפרדים באמת. זה שאנחנו לא נפרדים באמת, אומר שאנחנו למעשה מחוברים. תרשו לי לגבות את מה שאמרתי הרגע באמצעות הסברים מדעיים.

RSA Animate – The Empathic Civilisation

הרשו לי לסכם.
העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא אשלייה.

הדרך שבה אנחנו תופשים את מה שקורה מעוצבת על ידי סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הסיפורים האלה כשלעצמם מעוצבים על ידי סיפורים קולקטיביים. האמונה המשותפת שלנו בסיפורים הקולקטיביים, מאפשרת למערכת להתקיים. היום, רוב האנשים שאני מכיר, כולל אותי, קמים בבוקר ונכנסים לפייסבוק. האלגוריתם של פייסבוק מתכנן לי את היום באמצעות המידע אליו אני נחשף. יש לי אפשרות בחירה, אבל היא מוגבלת. אם אני זוכר להשתמש בכלי הזה כדי להפיץ מידע, אבל נזהר מלהתמכר אליו וממשיך לקיים מפגשים אנושיים אמיתיים, מצבי טוב.
היכולת לתקשר בלי קשר למיקום גאוגרפי מאפשרת לנו להחליף דעות ומחשבות, לחלוק אינפורמציה, וזו למעשה "חוכמת ההמונים". היא מאפשרת לאנושות להתפתח ולעצב מחדש את הסיפורים המשותפים.

אם נעבור למצב של שיתוף פעולה, ונצא מתחושת המחסור שעיצבה את עולמנו ואת החברה שאנחנו חיים בה, נוכל להתקדם באמת, ביחד. כחברה אנושית נאורה. כמובן שזה לא הולך להיות פשוט, הכוחות שמולם אנחנו מתמודדים מנוסים, חזקים, וממומנים היטב. אבל אנחנו לא לבד בסיפור.
יכול להיות שניכשל. ויכול להיות שזה יצליח. בכל מקרה זה לא באמת יהיה תלוי בנו.
מה שכן תלוי בנו זה איך נרגיש בדרך. כמה נהנה מהטיול.

Bill Hicks – It's Just A Ride

בסופו של דבר, זה רק טיול. הכל בסדר.
אנחנו פלוץ בהיסטוריה
אנחנו קקי של צבים
הבל הבלים, הכל הבל.

אבל מה, יש משהו בחיים האלה
זה לא משהו שאפשר להסביר במילים
זו משמעות שהבנתה מעבר לנו

אבל אנחנו חווים אותה באמצעות אהבה.

זה תלוי בנו. אנחנו האנשים להם חיכינו. עכשיו זה הזמן.
אם רק נאמין, וננסה להגיע לשם ביחד

עולם אחר הוא אפשרי

תסתכלו מסביב. אנחנו מתקשרים בטלפתיה  מוציאים חשמל מהאוויר, הופכים את הזבל לאנרגיה, מתניידים באמצעות מכונות, ומסוגלים לייצר גן עדן על פני כדור הארץ.
העולם החדש כבר כאן. הוא רק מחכה שנבין את זה, ושנאמין שאפשר.

Imagine | Playing For Change

אהבה בכל. ותחי המהפכה

זו לא אשמתך

741231_10151599896373696_723016947_o

אני רוצה להגיד לך משהו:
זאת לא אשמתך.

ויותר מזה.
זה לא קשור אליך. באמת. זה לא אישי.
ככה זה העולם. ככה התרבות שלנו עובדת.
זה לא קשור אליך. אין פה עניין של אשמה.

כן, יש המון מה לעשות. המון מה לשנות. המון עבודה.
ונכון, העולם קשה, וקשוח, ומסריח ממש. ויש סבל ועוני ורוע ובעיות וזה.
והחתולים / הנשים / הפליטים / הערבים / המזרחים / החוצנים ממש סובלים.
אבל זה לא אישי. זה לא קשור אליך. זו התרבות שלנו.

תרבות שמבוססת על כסף, על צריכה, על ניצול של משאבים.
תרבות שבבסיס שלה יש פחדים ותחרות ומחסור.
תרבות הצריכה, קוראים לה. והיא הדת הכי גרועה שאני מכיר.

כי כולנו מאמינים במשהו. זה חלק מהדרייב שלנו בעולם.
חלק מהדרך שבה אנחנו מסתדרים פה, במישור הזה.
ופעם המציאו דתות כדי שיוכלו לשלוט בהמונים.
היהדות, הנצרות, האיסלאם, הבודהיזם.
הכל צורות של משטרים חברתיים.
כולם מבוססים על אמיתות גדולות, על הרבה חוכמה.
כולם הלכו לאיבוד בדרך, בניסיון לעבור מהמהות אל הסדר החברתי.

ככה גם תרבות הצריכה.
היא נוצרה מתוך צורך של החברה, להתמודד עם השינוי.
המהפכה התעשייתית שינתה את הדרך שבה בני האדם היו מאורגנים.
והיה צריך לענות על השינוי הזה כדי לשמר את יחסי הכוחות.
בהתחלה הם דיברו על קפיטליזם.
והוא היה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים עכשיו.
ואז היו צריכים לשים את זה בתבנית שתקל על ההמונים.
(או תקל על בעלי השליטה להתמודד עם ההמונים.)
אז הם המציאו דת, ומיתוסים, וטקסים. ואביזרי קודש.

עברתי היום ליד חנות לתשמישי קדושה, וחשבתי לעצמי.
למה שאנשים ישלמו כל כך הרבה כסף על חפץ?
רק כי מישהו אמר שהוא קדוש?
ואז נזכרתי שגם על מוצר של אפל או ג'ינס עם תווית של ליוויס,
אנשים משלמים המון כסף.
ההבדל בין תרבות הצריכה לדתות אחרות הוא,
שמוצרי קדושה מיוצרים כדי להשאר בסביבה.
מוצרי צריכה מיוצרים כדי להתכלות ולהעלם.
ככה מתייחסים לעולם בתרבות הזאת.

ואם בתרבות שלנו מתייחסים לעולם כאל דבר שצריך לנצל,
אם החברה שלנו מבוססת על עקרונות של בזבוז ומחסור,
אם תחרות ופחד יושבים בבסיס של הכל,
אז כנראה שבאמת זה לא אישי. וזה לא קשור אליך.
ככה העולם עובד.

זה עצוב. זה לא נעים. צריך לשנות את זה.
וזה מה שאנחנו עושים. כל הזמן. וכל הכבוד לנו.

אבל אני רוצה לחזור ולהזכיר לך.
זה לא אישי. זה לא קשור אליך.

הרבה יותר קל לשנות את העולם בלי נטל אשמה על הגב.

מהפכה בכל. ותחי האהבה

סוף העולם, תחילת העולם

22.12.2012.

שקיעה על שדות עמק ישראל. מאחורי נצרת. מלפני הר מגידו.

שתי נקודות מבט שונות. אותה הזוית בדיוק.

זה רק ההקשר. הקונטקסט. ובחירת הצבעים705705_10151569984488696_377700563_o

יותר מדי שאלות. יותר מדי מאמץ. אנחנו עוד רגע ב2013. העולם צריך להיות פשוט יותר

שבוע עבודה קצר. לימודים בהאינטרנט. צרכים חומריים חינם לכולם. שיטה מוניטרית מוניטארית. כל הדברים האלה כבר אפשריים. זו השיטה שלא עובדת לטובתנו.

המערכת שמשמרת את עצמה. מי שנמצא במוקדי הכוח בסך הכל עושה את תפקידו.

כולנו רק ממלאים פקודות. כל אחד ואחת בתפקידו/ה. זאת לא הבנה נעימה אבל הכרחית

עד שלא נבין את זה, לא נוכל באמת להשתחרר מכבלי השיעבוד המחשבתי.

ונמאס לי, כוסומו. אני לא רוצה להתאים לחוקים ולדרישות שלהם.

לא רוצה להיות בסדר לפי הסטנדרט של הסיסטם. שבבילון תיפול.

אבל אין ברירה. בחרתי להיות כאן. וצריך לקבל עליי מספר חוקים.

כי זה הקטע של חיים בחברה. הסכמות מסוימות שכל אחד מתפשר במשהו.

אבל ההסכמות האלה יכולות להיות הרבה יותר דינאמיות והרבה יותר דמוקרטיות היום.

עם הטכנולוגיות החדשות והכל. 2013 לעזעזל.

הגיע הזמן, לא? לשנות פה משהו. להבין שמדובר בתהליך עומק.

ואין קיצורי דרך. יש הרבה עבודה. ובכעס לא נצליח.

ומצד שני, האור מתגבר. החושך העמוק ביותר מאחורינו.

20121222_163047

עצם זה שהיום הזה הגיע ונגמר, כבר מוזר לי קצת. אני יודע שעבור חלקכם זה נשמע מגוחך, אבל אני חיכיתי שמשהו יקרה בסוף השבוע. לא יודע למה ולא רוצה לנסות להסביר. יש דברים שהם ככה.

ויהי בוקר, ויהי ערב, יום שבת.

ואז ירדה השמש, והשמיים היו יפים מתמיד. יצאתי מהבית והלכתי לפינה של השדות, שנמצאת ממש מאחורינו. השדות הירוקים, אדמת העמק ספוגת הגשם, העננים רק בקצה. תמונה מושלמת.

משהו במחזה הזה, על כל הפסטורליות שלו, וציוצי הציפורים ברקע, עשה אותי שקט יותר, לרגע. ובשקט הזה ניסיתי להבין, מה המסר. מה הקטע? איך זה שהיום הזה עובר כאילו כלום? עזבו את המאיה. מדובר בי. אלו החיים שלי. זה העולם שלי. המציאות שלי. יש לי סט של אמונות ולפיהן יש לי קשר מסוים עם כל הדברים האלו. ופתאום הכל מתהפך. אז מה אני צריך להבין מכל זה?

עמדתי שם, מביט בשקיעה, נפעם מהיופי, מנסה להבין, מנסה לשחרר. אני לא בטוח שהצלחתי. אבל פתאום עלתה בי מחשבה. עדינה, שברירית, מנצנצת כמו קרן אחרונה של שמש שוקעת. היא ליטפה אותי, המחשבה הזו, חיממה אותי לרגע. וגרמה לנשימה עמוקה של הקלה לצאת.

אתמול היה אמור להגמר העולם על פי נבואות שונות, על פי אמונות שונות, ועל פי מזג האוויר. והיום, רגע לפני השקיעה, השמיים היו נקיים, הכל הבריק, והייתה תחושה של חדש באוויר. באנגלית אומרים התחלה טרייה.

אולי קיבלנו עוד הזדמנות. לתקן את מעשינו. להחזיר לעולם מתנה. אנחנו יצור נפלא, בני האדם. אנחנו מסוגלים להמון. הצלחנו להרים ציבילזציות ענקיות, לחצות את השמיים, לחקור את האוקיינוסים, אולי אפילו להגיע לירח. אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני ברמה גלובלית ובין רגע. ואולי הגיע הזמן שנבין שהכל פה אחד.

אנושות שלמה עסוקה בלהזדהות עם פחדים, עם רגשות, עם סיפורים של האגו. כולנו מחפשים משהו להיות שייכים אליו, מישהו להיות קרובים אליו, סיפור כלשהו שייתן לנו מסגרת. אבל לא צריך ללכת רחוק.

בנבואות בני המאיה ל21.12, לא מדובר על סוף העולם. מדובר על עידן חדש, עידן שבו השמש זורחת באור בהיר יותר. שבו בני האדם חיים בהרמוניה עם כדור הארץ. עם אמא אדמה. זה אפשרי.

אם נבחר להרים את הראש ולהתבונן סביבנו, נראה שאנחנו חיים בעולם מדהים. הכל קשור להכל. הכל מחובר עם הכל. הכל משתף פעולה. בתוך העולם הזה יש לנו סיפורים למכביר, ויש לנו לאן להשתייך ועם מה להזדהות. אנחנו רק צריכים לבחור.

במקום לראות את עצמנו על פי המוצא או הלאום, לראות את עצמנו כבנות ובנים למשפחת האדם. שהיא חלק ממשפחת החיים על פני כדור הארץ. במקום לראות את עצמנו נפרדים מהבריאה, להבין שאנחנו חלק ממנה. חלק חשוב, כי במודעות שלנו לקיום אנחנו נותנים לו חשיבות. כי בהכרה שלנו באלוהי אנחנו נותנים לו משמעות. אבל עדיין, חלק.

העולם הזה לא נברא בשבילנו יותר משהוא נברא עבור כל יצור אחר. העולם הזה קיים, וזכינו לקחת בו חלק. מן הראוי שנכבד את המתנה הזו. מן הראוי שנכבד את העולם הזה. מן הראוי שנראה את הכבוד הזה בדרך שבה אנחנו מתנהגים.

יש לנו יכולות מדהימות, לבני האדם. יש לנו המון כוח להשמיד והמון כוח לתקן. במשך 12 אלף שנה, מאז המהפכה החקלאית, אנחנו מתהלכים על פני כדור הארץ במחשבה שאנחנו מהות הבריאה. ככה אמרו לנו בגן העדן, או לפחות זה מה שמספרים הסיפורים. אבל מחזור חדש מתחיל עכשיו, ויש לנו הזדמנות לספר את הסיפור קצת אחרת. בצורה שאולי תעשה לכולנו מעט יותר נעים.

בראשית ברא אלוהים, או שנברא אלוהים, או שאין אלוהים. זה לא משנה. העיקר שבראשית קרה משהו שבעקבותיו קרו עוד דברים. ואיפה שהוא לאורך הדרך, הופענו אנחנו. בהיותנו מיוחדים, מחוננים ביכולת לראות את עצמנו, להבין את תפקידנו, קיבלנו אחריות. לקח לנו שנים להתבגר. היינו צריכים את הזמן, את האמונה הילדותית הזו, בכך שהכל כאן בשבילנו. שיחקנו בארגז החול של הקיום, והיה לנו נחמד. אבל התבגרנו.

האנושות היא כבר לא ילד. ולכן היא לא בגן. האנושות הגיעה לבגרות. והגיע הזמן שכולנו נראה את זה. יש לנו כוח. יש לנו אחריות. להשתמש במה שקיבלנו לטובה. לטובת המודעות שלנו, כדי שהיא תוכל להמשיך להתקיים. לטובת האנושות, כדי שהיא תוכל להמשיך להתקיים. ולטובת כדור הארץ, כדי שאנחנו נוכל להמשיך להתקיים.

אז אולי לא קרה כלום שהרגשתי ב21.12.2012. אבל היה לי אחלה יום. ומחר יהיה טיפה יותר אור, כי השמש תזרח רגע מוקדם יותר ותשקע רגע מאוחר יותר מאשר היום. וכל יום יגדל האור. ואני מתרגש.

כי אם הגענו עד הלום, אם עכשיו נגמר 22 לדצמבר, ואני יושב ליד המחשב וכותב את הפוסט הזה, מה זה אומר לגבי ההמשך?

באביב 2010 הייתי שותף להפקה של פסטיבל אקטיביזם. לפני, אחרי וגם במהלך הפסטיבל לא האמנתי שזה אפשרי. ובכל זאת. באביב 2011 עשינו פסטיבל שני. ואז בא קיץ 2011. והיה רוטשילד. ומחאה. וכל הארץ ברחובות. בקיץ 2012 הייתי שותף להקמה של הבר קיימא. ובאמצע העיר צמחה קהילה שיש לה מוסד תרבותי ועסק כלכלי בידיים.

עד היום לא הייתי מסוגל לחשוב על העתיד ברצינות. לא הצלחתי לדמיין שום דבר שיקרה אחרי 2012. והנה אני כאן. והעולם כמנהגו נוהג. מה שגורם לי לתהות.
איך ייראה אביב 2013? אביב 2014? מה יקרה בקיץ הבא?

אני לא יודע את התשובות לשאלות האלה. אין לי אפילו קצה מחשבה. אבל אני מתרגש. ואני מחכה בקוצר רוח לראות מה ג'ה מתכנן לי הפעם.

כי גם אם לא נגמר העולם, וגם אם הוא התחלף בלי ששמנו לב, הסיפור הוא פשוט.
אנחנו חלק ממרקם אקולוגי של אורגניזם, שנקרא כדור הארץ.
אנחנו יכולים לפעול בתוכו מפחד, ולנסות לספק את הצרכים המיידים שלנו. זה קורה כשאנחנו מאמינים שהחיים מבוססים על מחסור ועל תחרות. אבל זה לא חייב להיות ככה.
אנחנו יכולים לבחור לפעול מתוך אהבה. להבין שהחיים מבוססים על שיתוף פעולה, שהשפע קיים. שטוב כאן. ושאין סיבה שלא יהיה טוב עוד יותר.

כי בסופו של יום זו בחירה שלנו. זו החלטה שלנו. וזו האחריות שלנו. להוציא את החלומות אל הפועל. להפוך את הנבואות למציאות. עולם אחר הוא אפשרי, וזה בידיים שלנו. אני יודע שסוף השבוע האחרון גרם לי להרהר בחיים שלי. באיך שהם נראים, ובמה שבחרתי לעשות איתם. אני יודע שאני די מרוצה, אבל שאני מסוגל ליותר.

אני יודע שיש לי את הכוח לעשות את העולם הזה לטוב יותר. ואני יודע שאני רוצה אתכם איתי. אני צריך אתכם איתי. כי אין אפשרות לעשות את זה לא ביחד.

עולם ישן שוקע, עולם חדש זורח. כל בוקר מחדש. וכל בוקר נצטרך להתייצב שוב מול המציאות, ולבחור. אני יודע מה הבחירה שלי בנוגע לעולם הזה. וזאת בחירה מחודשת בברית ישנה נושנה.

אהבה בכל. ותחי המהפכה

יש לי סיכוי

שנת 2012 הייתה שנה שאין לי איך להגדיר אותה חוץ משנה משוגעת. בכל הרמות והמובנים.
האם אנחנו רגע לפני סוף העולם? ואולי זו תהיה נקודת המפנה, והאנושות תקח את עצמה בידיים?
ומה יקרה איתי בתוך כל הבלגן?
אז אין לי תשובות. אבל אני אופטימי. ואני רוצה לנסות להסביר למה.
הפוסט הבא הוא תשובה לשאלה הזאת, ואני מקדיש אותו לעצמי. ולכם. ולתרבות בבל. באהבה.

רגע לפני שאני מתחיל, הנה כל מה שיש לומר על 2012, מוגש בצורה מעולה

 

 

יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אשה

הרבה שנים פחדתי. העולם, כמו שחוויתי אותו, היה קשוח. הייתה דרך ברורה שצריך ללכת בה, ואני אף פעם לא התאמתי לה. או שהיא לא התאימה לי.
ידעתי שמשהו לא בסדר, שהעולם יכול להראות אחרת. אבל לא היה לי מושג איך. ויותר גרוע, לא ידעתי איך אמורים להגיע לשם.
תהליך ההתעוררות שלי לקח הרבה שנים, ואני רחוק מלהגיע. אבל אני מרגיש שמשהו בי נפתח.

כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן

אם לנסות להבין בערך מה עבר עליי בתוך התהליך, אני חושב שאפשר לחלק את זה לשני דברים עיקריים. הראשון הוא משהו פנימי, תהליך של ניקיון, של שחרור הדפוסים הישנים, של עבודה עצמית על הגנות וחומות. וכן, הרבה להרפות מכעסים. הרבה להרשות לרגש להיות שם.

החלק השני הוא סוג של אמון מחודש. ביקום, בג'ה, באמא אדמה. חבר דתל"ש סיפר לי פעם שקוראים לזה ביהדות "השגחה פרטית". זו ההבנה השקטה הזו שאמא שם. הנוכחות האלוהית מלווה אותי לאורך הדרך, ואני מרגיש אותה.

כשאני מדבר על ישות אלוהית, אני לא יודע להסביר אותה במדויק. זה לא אלוהים של היהדות האורתודוקסית. זה יותר, הקיום עצמו. אם הגעתי להיות כאן ועכשיו, ומתוך הבנה שאני יוצר את המציאות שלי, אז כנראה שיש לזה משמעות. או יותר נכון, אני יכול לבחור לתת לזה משמעות.

ההבנה הזו נוסכת בי אומץ. אני מרגיש שדברים קורים לטובה, וזה מקל עליי להיות נוכח יותר בהתרחשות, ופחות לעסוק במה יקרה אם. הראש שלי רגיל לכתוב מחזות על כל דבר שקורה לי. למדתי להרשות לזה להיות, אבל לא לתת לזה להוביל אותי.

אני מקווה שבדברים שאני כותב יש היגיון.

כשנכנס דצמבר 2012, לא ידעתי איך להגיב. מצד אחד, חיכיתי לחודש הזה. אני לא יודע בדיוק למה, אבל אני מאמין שהידע של המאיה לגבי ה21.12 הוא אמיתי.

חשוב להבהיר- המאיה לא אמרו שהעולם יגמר, ולא דיברו על אפוקליפסה. נבואות החורבן הן תוספות יחסית מודרניות (החל משנות השמונים), ורוב המידע שהופץ היה דיסאינפורמציה מכוונת. יש גורמים שמסיבותם הם, מנצלים את מהפכת המידע כדי להפיץ ידע שקרי. יש טוענים שאלו מעין "טוקבקיסטים בתשלום" רק בכמה רמות מעל למה שאנחנו מכירים. בהנחה שמי ששולט בעולם הוא לא באמת הפוליטיקאים, אפשר לצפות שהכוחות האלה יפעלו בכל דרך שהם יכולים. ואנחנו יודעים שבמלחמה, גם אם היא וירטואלית ונסובה על מידע ודעת קהל, הכל מותר.

אבל אני לא אכנס פה לקונספירציות הפעם. אם מעניין אתכם להעמיק בזה, אני ממליץ להתחיל באתרים "מציאות נסתרת" ו"אמת אחרת". המון מידע שאין לי שום אחריות לגביו.

נבואות המאיה לדצמבר 2012, מדברות על חילופי עידנים. תקופה אחת מסתיימת, תקופה חדשה מתחילה. ובסך הכל, אצלי זה די מרגיש ככה. השנתיים האחרונות, מרוטשילד ועד עכשיו, היו בלתי הגיוניות על פי כל קנה מידה קודם. השיח הציבורי השתנה, לעיתוני מיינסטרים נכנסו נושאים וכתבות שלא האמנתי שאזכה לראות שם, ובכל העולם המוני אנשים יצאו לרחובות בדרישה לשנות את השיטה.
משהו זז. נכון, עוד הרבה דברים רעים קורים מסביב. אבל גם המון דברים נפלאים.

אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי

אני לא חושב שב-21.12, נרגיש משהו פיזי. ואין למחשבות האלה שום סיבה הגיונית. אין לי שום מידע ושום יכולת הערכה, מלבד תחושת הבטן שלי. והתחושה שלי היא שהמאסה של האור הולכת ומתגברת. ומול זה, החושך עושה כל מה שהוא יכול. ואנחנו בדיוק בזמן הזה בשנה שהולך ונהיה חשוך יותר. אז בחנוכה מדליקים נרות. ואז בחג המולד, 24.12, האור מתחיל לעלות. חג המולד יושב על תאריך קדום, שמציין את ההיפוך של המחזור. מהיום הזה, כל יום יש קצת יותר שמש. קצת יותר אור.

זה מה שאני חושב שיקרה בסוף 2012. יהיה קצת יותר אור כל יום.

כבר עכשיו אני רואה את זה קורה. אנשים מדברים בכנות סביבי. השקרים של המערכת עוברים פחות בקלות. הבחירות השנה הרבה יותר אמיתיות מאשר בשנים עברו. ואנשים מעורבים יותר. נכון, זה נעשה בצורה אלימה. זה עדיין שיח ישן. אבל לפחות יש שיחה.

יש מסביבי פרוייקטים מדהימים. עצומים. והם בהתפתחות. אנחנו בשלב הגולם, ואנחנו לא יודעים לדמיין איך זה יהיה לעוף, עם כנפיים של פרפרים.

הטכנולוגיה מחברת את עולם הרוח עם עולם החומר. אנחנו יכולים להעביר מידע בלי שהזמן והמרחק יהוו בעיה עבורנו. אנחנו יודעים מה קורה בקצה השני של העולם. יש לנו את הכלים ליצור פה שפע. את הידע לתכנן מערכות שיחזירו לכדור הארץ את מה שלקחנו.

המערכת מתחווטת מחדש. אנחנו מעצבים את התודעה שלנו, ודרכה את התודעה הקולקטיבית. אני יודע שזה נשמע היפי, אבל אני כזה. וחוצמזה, זה פוסט על 2012.

תחשבו על זה רגע, שכבר עכשיו, האלגוריתם של פייסבוק שולט בעולם. הוא מחליט לאנשים על מה הם חושבים כשהם קמים בבוקר. זה יכול להיות מפחיד, אבל כשמודעים לזה, זה מגניב. אני יכול לשים למישהו על הקיר שיר שיעשה לו שמח. זה כמו לשתול לו חיוך בחלומות.

הרבה זמן ניסיתי לשים לעצמי את העולם בתבניות. ניסיתי להבין אותו במונחים שכליים. וזה לא באמת עבד לי. אני יודע שיש פה משהו גדול יותר, משהו שאני לא באמת יכול להבין. וזה אולי הדבר שהכי מפחיד אותי. הרי אנחנו רק חלק מהאורגניזם הזה, שנקרא כדור הארץ. וכדור הארץ הוא חלק מאורגניזם גדול יותר, שנקרא גלקסיית שביל החלב. וזה רק הולך ככה, לכל הכיוונים. גם פנימה. אנחנו מורכבים מחלקיקים שמורכבים מחלקיקים וחוזר חלילה.

אז אם אני חלק מהדבר הזה, והוא כל כך גדול, אני חסר משמעות. ומצד שני, אני יודע שאם הכל אחד, אז אין באמת משמעות. ואם ככה, מה אני עושה פה? אני כאן, הרי. ולכן יש לזה משמעות. אני בוחר שתהיה.

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב

וזאת האופטימיות שאני מביא איתי לתקופה הזו. סוף 2012, סופו של עידן, מהפכה בכל. הרוחות סוערות ואני מרפה מלנסות לעמוד בפרץ. אני יודע שהעולם לא ישתנה ברגע. ושעוד עבודה רבה לפנינו. אבל אני גם זוכר שהעבודה הזו, ההתדייקות הבלתי פוסקת הזו, הם המשמעות. באתי לכאן כדי לעבור את התהליכים האלה. בפנים ובחוץ. ולשמחתי הגדולה, אני לא לבד.

עודד רוזן, חבר טוב ושותף לדרך, פרסם בעמוד הפייסבוק שלו לפני כמה ימים, את התמונה הזו, כשאליה מלווה הטקסט הבא:

כשמנסים להפיל אמפריות, צריך המון סבלנות. אתם זוכרים את זה, נכון?
שאנחנו לא עושים את זה בשביל עצמנו, אלא בשביל הדורות הבאים, נכון?
שאנחנו לא יכולים לעצור לנשוך אחד את השני ברגע שקצת קשה.
כי תכלס הכל זה מים, הכל עובר. כי מתישהו יעברו הבחירות, ויעבור הרעש הבא שיגיע אחריהם, וגם זה שאחריו – ועדיין נהיה כאן יחד, מנסים להפיל אימפריה…
אימפריה שאין לה שם, או צבא, או אוצרות מזהב.
אימפריה שנמצאת בכל אחת ואחד מאיתנו, וצריך לנצח אותה בכל יום מחדש.
אימפריה שהיתה טבועה בנו מהרגע שבו נולדנו. אימפריה שמדברת שפה של שנאה, הפרדה, רוע, חוסר סבלנות, גזענות, ניצול, ויתור, עצלנות, שקר, אגו.
אימפריה שמוחקת את הטוב. את הנתינה, את היחד, את השקט, את השוויון, את ההזדמנות, את הקהילה, את הרוגע, את ההקשבה, את תחושת שותפות הגורל.
איפריה שכזו, שנופלת לאט. לאט מאוד. כמו כל האיפריות.

והדרך היחידה להפיל אותה היא בלתת לה קונטרה. קונטרה חיובית. היא בלהחזיר את כל הטוב שהיא מוחקת לנו. לא ליפול לאיך שהאמפריה 'רוצה' שנתנהג, ברוע ובחוסר סבלנות, אלא להתעלות מעליה. להיות בני אדם אחד לשני, למרות שהיא רוצה שנהיה חיות רעות. למרות שבתוכנו יש משהו שהופך אותנו לחיות רעות. נצטרך להתגבר על החיה הרעה שבכל אחד מאיתנו, שממהרת לחשוף שיניים.

וזה יהיה לאט, אתם יודעים. נצטרך המון סבלנות. כמו תמיד עם אימפריות.

 falling empires

הטקסט הזה תפס אותי. הוא הזכיר לי, שצריך סבלנות. שזה יקח זמן. שאנחנו עדים לנפילתה של אימפריה. Babylon is falling down.

ואימפריות נופלות לאט.

אולי 21.12.2012 באמת יסמן רק את השינוי העדין הזה. ולמשך שלושה ימים הכל יעמוד מלכת. כולם ימשיכו כרגיל, וזה יהיה המבחן שלנו. להאמין למרות הכל. ואז, ב24, האור יתחיל לזרוח טיפה יותר. ויעברו עוד ימים רבים, ולילות רבים לא פחות, עד שנרגיש את זה בפועל. אבל השינוי קורה. והאור הולך ומתחזק, ילך ויתחזק. ומלכות בבל תיפול.

אנחנו חיים עכשיו את סופה של תרבות בבל. תרבות של ניכור, ושל פחד. תרבות שבה תחרות היא עקרון מעצב, ואלימות היא חוקי המשחק. והתרבות הזו קורסת, מתפוררת חתיכה אחרי חתיכה.

האמון הציבורי בכסף, בממסד, בכך שזו הדרך היחידה, הולך ומתערער. ומנגד, עולם חדש הולך ונבנה. קואופרטיבים ויוזמות של אנרגיה מתחדשת, פתרונות קהילתיים, כלכליים וחברתיים, מחשבה תעשייתית חדשה, רוחניות פרקטית. מערכות טכנולוגיות שמאפשרות לחוכמת ההמונים לפרוח. הכל קורה.

בסופו של דבר, זו בחירה שלנו. "ונתתי בידכם את הבחירה. חיים ומוות, טוב ורע. ובחרתם בחיים." אני לא זוכר אם כבר כתבתי את זה, אבל לא יזיק לחזור על זה בכל מקרה. כבר עשינו את הבחירה. הרי אנחנו כאן. כבר בחרנו בחיים. אז כל מה שנשאר לנו זה להבין את הבחירה שעשינו. ולנסות להוציא ממנה את הכי טוב שאנחנו מסוגלים.

אני מרגיש ומקווה, שלאט לאט נראה עד כמה אנחנו מסוגלים. אני מאמין שאנחנו הולכים להפתיע את עצמנו. לטובה. אהבה בכל. ותחי המהפכה

(משאיר אתכם עם הביצוע המקסים הזה של אביתר בנאי, לשיר שהוא כתב ומלווה את כל הפוסט הזה, ואותי בכלל. האיכות לא מדהימה אבל זו הגרסה הכי טובה שמצאתי. שיהיה לנו בהצלחה)

היה השינוי שאתה רוצה לראות. גם ברשת.

את הסטטוס שכתבתי בפייסבוק אני רוצה להפוך לפוסט.

"אני חופר לכם בפייסבוק כי אני לומד מלא על העולם ומנסה לשתף את זה. מסיבה לא ידועה לי, קל לי יותר לכתוב בפייסבוק מאשר בוורד. וככה יוצאים סטטוסים ארוכים במקום פוסטים בבלוג כזה או אחר.

הדברים שאני כותב כאן מיועדים לשמש את טובת הכלל. אבל אני לא מאמין בלהכריח. ואין פה מקום ללא נעים. מי שהחפירות שלי מפריעות לו לא חייב לקרוא או להתייחס. אפשר גם לעשות לי הייד. במיוחד אם אתם חברים שלי, כנראה שאני חופר לכם בכל מקרה :)

חלק מהעניין של לנסות להנגיש את התובנות שלי בנוגע לעולם, הוא לחשוף את הדברים לדיון רחב. בגלל זה הפרופיל שלי פתוח לכולם. אבל לפעמים, אנשים מרגישים שבגלל שזה פייסבוק, מותר להתנהג איך שרוצים.

תגובות ציניות או לא קשורות לכתוב מתסכלות אותי. לא רק בגלל שהן סתם מפריעות לדיון להתפתח, אלא בגלל שאם מישהו בוחר להגיב, לפחות שיגיב לעניין.

בין אם זה מישהו שאני מכיר או לא, אני תמיד שמח לשמוע דעות חדשות, או להחשף לזויות אחרות של מחשבה. אבל תנו כבוד לאדם שאתם מגיבים לו, כפי שהייתם רוצים לקבל בעצמכם."

 

בתקופה האחרונה התחלתי להיות מודע לכמות הזמן שאני מבלה באינטרנט. חלק גדול מהזמן הזה מוקדש ללמידה וחקירה של נושאים שמעניינים אותי, לרוב במסגרת העבודה, אבל גם בזמני הפרטי. האינטרנט הוא מרחב עצום שמלא במידע איכותי, וככל שאני מתעמק אני מגלה כמה עוד יש לי ללמוד. מאידך, אני לומד איך לנתח טענות בצורה מושכלת יותר, לחפש תימוכין ולבדוק בעצמי את אמינות המידע שאני צורך.

חלק לא פחות מהזמן שאני מבלה במרחב הוירטואלי מוקדש לתקשורת אנושית. אמנם וירטואלית, אבל אינטרקציה בין בני אדם היא תמיד דבר מעניין עבורי. ואני משתדל, ככל שעולה בידי, להתנהג במרחב הוירטואלי כמו שאני מתנהג במרחב האישי. אם חשוב לי להיות כנה בחיים שלי, ואם חשוב לי לכבד את האדם איתו אני בא במגע, אז למה שבאינטרנט אני אתנהל אחרת?

כי חוקי המשחק אחרים. זה למה. כי יש הבדל בין שיחה פנים אל פנים לבין להגיב למישהו על סטטוס בפייסבוק.

כשאני מדבר עם מישהו אני צריך להתמודד עם התגובה שלו. אם אני אזרוק לו משפט ואלך, כנראה שהוא לא יתייחס בכלל למה שאמרתי. אם אני אתקוף מישהו הוא עלול לתקוף בחזרה. במחשב זה יותר פשוט, אני יכול להתווכח ברשת אבל זה לא בהכרח שלי. אלו רק מילים על מסך. אני יכול לכתוב מה שבא לי, ולהרגיש שאני לא צריך להתמודד עם ההשלכות.

רק שהתחושה הזו הרבה פעמים מנותקת מהמציאות. התקשורת שלנו עם אחרים ברשת משפיעה עלינו לא פחות מאשר תקשורת פנים אל פנים. וככל שאנחנו מבלים יותר מהזמן שלנו באינטרנט, ככל שיותר מהיחסים האנושיים שלנו מתנהלים במרחב הוירטואלי, ככה אנחנו לוקחים את הדברים באופן אישי יותר. ואם איך שאנחנו מרגישים משפיע על איך שאנחנו מתנהגים, אז השיח הוירטואלי למעשה הופך אותנו לאנשים שאנחנו לא בהכרח רוצים להיות.

אני משתדל לשים לב לעצמי בקטע הזה, וזה לא תמיד פשוט. המסך מספק לי ניכור מסויים, והקודים התרבותיים ברשתות החברתיות ברורים לנו פחות. אז אנחנו מרשים לעצמנו אלימות וזלזול שלא היינו מרשים לעצמנו בחיים האמיתיים. אני התחלתי למחוק תגובות ציניות מהוול שלי, במיוחד כשהן לא נוגעות לנושא השיחה אלא רק מטיחות רעל. כמו שלא הייתי נשאר חבר של מישהו שיש לו רק דברים שליליים לומר לי, כך גם אני מסנן את החברים שלי ברשתות החברתיות.

הפייסבוק, מבחינתי, הוא כלי לתקשורת עם העולם. שם אני צורך את רוב המידע שיש לי על המציאות, ושם אני חולק את התובנות שלי לגביה. הניסיון שלי הוא להיות בתקשורת כנה ואמיתית, מכבדת ואוהבת, עם העולם ועם הסובבים אותי. ברשת ומחוצה לה.

זה לא סתם, כל ההשתפכות הזו. יש לנו מהפכה לעשות. ואני לא מאמין שנצליח לשנות את העולם אם לא נשנה את עצמנו. גדלנו בתרבות שמקדשת תחרות, שמעלה את האינדיבידואל ומקטינה את כל מי שהוא לא אני. עוצבנו לחשוב על הכל כעל מוצר או שירות, כולל בעלי החיים, משאבי הטבע, וגם כולל בני אדם.

כדי להנגיש את המסר שלנו אנחנו צריכים ללמוד לבטא אותו במילים שאחרים יכולים להבין. זה נכון גם לגבי השפה שאנחנו משתמשים בה, וגם לגבי הדרך שבה דברים נאמרים. כדי להביא את מה שיש לי לומר לכמה שיותר אנשים, אני צריך ללמוד להתבטא בצורה שתאפשר לכמה שיותר אנשים לקבל אותו. כי בסך הכל, אני כותב כדי שאחרים יקראו, ואולי יקחו מזה משהו.

וכמה מילים על הציבור הרחב. הפייסבוק בנוי בצורה כזו שהוא מחולל בועות. יותר לייקים ואינטרקציות עם משתמש מסוים יביא לזה שאני אחשף ליותר מהתוכן שהוא מעלה. ככה נוצר מצב שבו הפייסבוק שלי, לדוגמא, מלא במסרי מהפכה ומחאה ושינוי עולם, ואני לא מודע בכלל למה שמתרחש במרחב הוירטואלי של מי שלא שייך למעגלים האלה. כך גם המידע שאני מעלה מגיע לאותם אנשים בכל פעם. וזה נחמד לנהל שיחות רק עם מי שמסכים איתי, אבל בצורה הזו אני מפספס את האנשים שאני רוצה להגיע אליהם. את מי שחושב אחרת ממני.

אני באמת מאמין שיש לנו את היכולת ליצור חברה טובה יותר, עולם טוב יותר. לבנות מערכות שמשרתות את בני האדם ולא אינטרסים כלכליים. בשביל להגשים את זה אנחנו צריכים שיותר אנשים יראו את האפשרות הזאת. יבינו שהיא בכלל קיימת.

הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לייצר שפע כבר כאן. מדפסות תלת מימדיות, גידול הידרופוני, מערכות מקומיות לייצור חשמל. כל הדברים האלה פועלים לטובה בשני מישורים. הם גם מזהמים פחות את הסביבה והרבה פעמים ממש מרפאים אותה, וגם מאפשרים לנו לשחרר את הכבלים שמשעבדים אותנו למערכת הישנה, ולבנות ביחד מערכות חדשות, יעילות יותר, מועילות יותר, בריאות יותר לכולנו. זה נכון לטכנולוגיה, אגב, בדיוק כמו שזה נכון לקשרים אנושיים. תקשורת כנה ואוהבת עושה אותי מאושר יותר, ונותנת לי כוח רגשי כדי להגשים את הדברים שאני רוצה לעשות.

כשאני מדבר על אלטרנטיבה, על פתרונות, כשאני מתייחס לקשיים כאל אתגרים ולא כאל בעיות, אני מאפשר לעצמי ולאחרים להתבונן על הדברים כאל משהו שניתן לשנות.

בואו נודה באמת, לא כל כך כייף לחיות בעולם הזה, של תרבות הצריכה. יש בו המון מסרים מקטינים, כדי שנקנה יותר. והמון אלימות ומלחמה. המחסור מעסיק אותנו ברמה היומיומית ומקשה עלינו להנות מהחיים. אין סיבה שזה יהיה ככה.

כשאני מצליח לנהל דיון מורכב עם מישהו, שנינו מרוויחים. גם מי שקורא את הדיון מבלי להשתתף בו. כשנסחפים לרגשות ולתגובות נעלבות, זה הופך לויכוח אישי וחסר משמעות. ואז, גם אם אני צודק, אני לא משכנע אף אחד. אני מרחיק אנשים במקום לקרב אותם.

תקשורת מקרבת היא כלי חשוב ליצירת חברה מתוקנת. והתקשורת שאנחנו מנהלים ברשת, צריכה להיות כזו גם היא. האינטרנט הוא כלי נפלא כדי להפיץ רעיונות, לחדד אותם ביחד, ולקרב אנשים אחד אל השני. אם נדע להשתמש בו לטובתנו, ולהכיר את המגבלויות שלו, הדרך שלנו לחברה אנושית סולידרית יותר, ומשם לבניית מערכות תרבותיות שפועלות לטובתנו, ושעושות לנו טוב, תהיה נעימה יותר ופשוטה יותר. אז שווה לנו לנסות.

ובכלל, מחשבה שעלתה בי מתוך התעסקות בפוליטיקה. כל מה שאני עושה מכוון בעצם כדי להביא את הערכים שלי לכדי מימוש במציאות. אז אם אני משקר כדי להרוויח כוח, אני מביא שקר לעולם. וזה לא משנה שבכוח שהרווחתי אני ארצה להשתמש לטובה. וזה אותו הדבר בכל מפגש אנושי. אם אני לא מיישם את מה שאני מאמין בו, אם אני לא שומר על הקודים שאני מחשיב לראויים, אני בעצם מחזק את מה שמפריע לי.

כדי לקדם סולידריות עליי להיות סולידרי. כדי לחזק את הטוב בעולם עליי לעשות טוב ולהיות טוב. כדי להביא אהבה עליי לאהוב. כדי לבנות חברה שמבוססת על יחסי כבוד ושיוויון בין בני אדם, עלי להתייחס בשיוויון ובכבוד אל בני האדם שאני בא איתם במגע. ואידך זיל גמור.

תרבות הקריצה

היום ישבתי על ספסל בתל אביב עם חבר טוב. הסתכלנו על הכוכבים והצלחנו לראות כמה מהם. ופתאום הבנתי.

החיים הם חוויה. החיים הם סיפור. אם אתה רץ כל הזמן אתה לא שם לב לשום דבר, לאף אחד. אם אתה כל הזמן ממהר למקום כלשהו אתה אף פעם לא מגיע לשום מקום. אף פעם לא נוכח באמת. ידעתי את זה, אבל שכחתי.

המערכת מתוכננת ככה, שנהיה עסוקים כל הזמן. אבל אנחנו לא באמת עסוקים. ללכת לים זה יותר חשוב מלשבת מול הפייסבוק. גם הפייסבוק חשוב, לשמור על קשר עם חברים. גם לראות טלוויזיה זה חשוב. לנוח מדי פעם, לתת למחשבות לנדוד. אבל מה שקרה בפרק האחרון פחות חשוב ממה קרה לחברה שלך, או לחבר שלך, או לאמא ואבא. וגם לעשות אהבה זה חשוב. ולתרגל יוגה. זה ממש חשוב. אבל גם לשבת עם חברים להנות. וגם ללכת לעבוד זה חשוב. אם אתה רוצה להתפרנס.

הכל חשוב. ואם ככה, למה אנחנו מזלזלים בכל מה שאנחנו עושים? אם אנחנו מכבדים את זה, אם זה חשוב בעינינו, מן הראוי שנתרכז במעשה. בואו נהיה נוכחים, ונפרגן לעצמנו לעשות את כל הדברים החשובים האלה כמו שצריך. בואו נשקיע את מירב תשומת הלב שמה שקורה עכשיו, במה שאנחנו עושים כרגע. ואם זה לא מרגיש לנו כמו הדבר שראוי להשקיע בו את האנרגיה שלנו, אז למה לעשות אותו מלכתחילה? בואו נפסיק לרוץ.

צאו רגע החוצה, תחייכו למכר או סתם למישהו שנראה נחמד. תסתכלו על השמיים, על האדמה, על משהו שעושה לכם לחייך, תזכירו לחברים שלכם לעשות את הדברים האלה. תזכירו גם לי.
יש משפט סיני עתיק שאומר:
כשאתה עומד תעמוד. כשאתה יושב תשב. והכי חשוב- אל תתנדנד.

העולם שאנו חיים בו מלא בהשראה. הרי אנחנו מלאים השראה, אנחנו עושים דברים גדולים ואנחנו חיים פה. וכל ההשראה הזו שבנו נמצאת גם בעולם. קשה לשים אליה לב כשרצים כל הזמן ומותקפים על ידי מסרים פרסומיים כל הזמן אבל…

כשעוצרים לרגע.
ונושמים עמוק.
ומביטים מסביב.

מתחילים לשים לב לאהבה שקיימת. לאנשים מחייכים ברחוב. למישהו שאכפת לו. לזוגות שמחזיקים ידיים כאוחזים סוד, למישהו שמסיע חבר על אופניים. לעצמנו. אנחנו קיימים. כאן ועכשיו. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה.

בואו נעצור לרגע וננשום. נזכר.

הגענו לכאן. עם או בלי מטרה. ויש עולם שאנו חיים בתוכו. אנחנו לא אוהבים את איך שהוא מתנהל. לא כייף לנו בבבל. אז אנחנו משנים את העולם. פנימה והחוצה.
ולפעמים קשה ועצוב. אבל זה רק הצד השני של מספק ושמח. זה גם בסדר. הרי אנחנו לא מצפים שהשינוי יתרחש ביום אחד. זה לוקח זמן. דברים לוקחים זמן. האנושות מתפתחת בקצב שלה ואנחנו בקצב שלנו.

מחזקים קשרים בקהילות. לומדים. מתאמנים על טכנולוגיה חברתית. ונהנים בדרך. יש לנו פאב בתל אביב, וחברים שרצים לכנסת, ואת המסיבות הכי יפות בעולם. יש לנו מעגלי שירה וקואפרטיבים, משפחות שמגדלות מזון בטבע, מיטב המומחים האקולוגיים, אנחנו חיים בעידן של שיא החדשנות והמידע זמין וחופשי מאי פעם. ואנחנו עושים מהפכה! אנחנו בונים את העולם החדש.
ההיסטוריה היא דיאלקטית. והיא נכתבת אז ווי ספיק. בכל העולם אזרחים שוטפים את הרחובות. המערכת הכלכלית קורסת אל תוך עצמה. האמון בסיסטם עצמו מתערער. התודעה הקולקטיבית מתפתחת.

אני יודע שאני קצת חוזר על עצמי לפעמים אבל זה כדי להטמיע לי ולכם בראש- הכל בסדר.

אנחנו כבר יודעים שעולם אחר הוא אפשרי. אנחנו בונים אותו במעשינו, ולומדים תוך כדי. אנחנו מרשים לעצמנו לשמוע ביקורת ולהטיל ספק. אנחנו המעשה המהפכני בהתרחשותו. אנחנו המעשה המהפכני עצמו.

כמות הידע שנצבר בשנתיים האחרונות, כמות השיעורים שעברנו, יחד ולחוד. אלו אינם דברים של מה בכך. ואנחנו רק בתחילת הדרך. יש לנו עוד הרבה עבודה בעולם הזה. וזה אחלה. זה אומר שיהיה מעניין. כבר עכשיו אנחנו זוכים ליותר הזדמנויות להיות יצירתיים. כבר עכשיו יש לנו יותר משאבים מקודם להוציא לפועל את החלומות שלנו. גם אנשים לחלום איתם הם משאב יקר ערך. ואנחנו אנשים עשירים במובן הזה.

מכירים את זה שאתם חוזרים ממסיבה או פסטיבל או מפגש שבטי ביער או משהו כזה, ובתחנת הדלק אתם עוצרים לקנות קפה ובתוך החנות נתקלים בפרצוף מוכר, או מזהים לפי האבק והציור על המצח שמוסתר מאחורי הפוני? ויש חיוך כזה שמבדיל אתכם משאר התיירים או הטיול המאורגן? ואתם יודעים, פתאום, שיש איזה הבנה משותפת. שהיינו בציון. שאנחנו רואים את בבל במלוא עוצמתה ואנחנו בזים לה. אנחנו בוראים עולם חדש.

אז נכון שהחיוך הזה של מביני עניין הוא אחלה קטע?
תמצאו את האנשים האלה גם ברחוב, ביום יום. תחייכו אליהם. תקרצו. זה יעשה גם להם לחייך. זה יזכיר לנו שאנחנו כבר בעולם החדש. גם בתוך בבילון אנחנו חיים את העולם הזה.

עולם שיש בו גם פיות ושדונים, מלאכיות וקוסמים, מכשפות טובות ופיראטים ואינדיאנים. והעולם הזה יפה וצבעוני וכייף בו. מה שהכי כייף, זה שהעולם הזה גם מלא בטכנולוגייה שמועילה לכולם. קוד פתוח. ומערכות וירטואליות לדמוקרטיה ישירה. ופתרונות אנרגטיים וגידול מזון וכל צה שצריך. מיטב הרוח והיצירתיות האנושית עומדים לצדנו. ולצד השני אולי יש כסף, אבל הוא צריך אותנו יותר משאנחנו צריכים אותו. כי אנשים יכולים לחיות בלי כסף אבל לא יכולים לחיות בלי יצירתיות. ובטח שלא כייף לחיות בלי אהבה. והרי אמרנו כבר שכל הקטע זה שיהיה פה כייף, אם כבר אנחנו עושים את כל הדברים האלו.

אז בסופו של יום שווה להגיד תודה. כל מה שיש לנו לעשות זה להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם. להעיז לחלום ולהעיז להגשים את זה. גם אם נכשל או נטעה בדרך, יש לנו חברים ושותפים שיתמכו בנו, שיהיו שם בשבילנו. אנחנו שבט, אנחנו משפחה. הקהילה לא נגמרת היכן שאני מפסיק להכיר. יש חברים של חברים שעוד לא נפגשנו אבל אנחנו עובדים ביחד, בוראים עולם חדש. והקטע המרכזי של העולם החדש הוא לפרגן ולתמוך. לשתף פעולה. לעשות טוב.

לתת את כל מה שאפשר, ולזכור לחייך בדרך. לקבל את זה שהכל אפשרי אבל לא בהכרח עכשיו וככה. ומתוך הקבלה הזאת אולי יתפנה מקום לדברים חדשים. מי יודע?

אהבה בכל ותחי המהפכה. הכל הבל. וכל השאר הבל הבלים


אחת השאלות שאני נתקל בה יותר ויותר לאחרונה היא השאלה כיצד מאחדים את השורות? איך גורמים לכולם לשתף פעולה? מה מונע מבעדנו לעבוד ביחד למען העולם החדש ולנצל את מלוא הפוטנציאל שלנו כקבוצה, כקהילה, כחברה אנושית? התשובה לזה, לפחות למיטב הבנתי, היא תמיד מורכבת.
אבל אני רוצה לנסות להציע משהו, שיכול אולי לעזור.

לא ניתוח של המציאות, לא תובנות מהתבוננות ארוכה מתהליכים אנושיים בעולם האקטיביזם. יש לי גם כאלה דברים לכתוב, אבל זה לא לפעם אחרת. הפעם אני רוצה להציע משהו יחסית פשוט.

לקרוץ אחד לשני. אחת לשניה. לחייך ברחוב.
כל תרבות אנושית מבוססת על מיתוסים משותפים. סיפור מסוים שכל אדם מספר לעצמו בגרסה קצת שונה אבל דומה מספיק כדי שהמכנה המשותף יאפשר לאנשים לחוש שהם יחד בסיפור הזה.

הגיע הזמן שנספר לעצמנו סיפור חדש. אמרתי את זה כבר לא פעם כאן. אבל אם הגעת עד לכאן, כנראה שזה מעניין אותך. ואז יש לי הרצאה שאני מאוד רוצה שתראו. קוראים לזה "איך מנהיגים גדולים באמת מעוררים השראה ומניעים לפעולה" בתרגום מאוד חופשי. ובמשפט, הוא מדבר על זה שבניגוד לרוב בני האדם שפועלים במישור ה"מה", המצליחים הגדולים, מסטיב ג'ובס ועד מרטין לותר קינג, פועלים בגלל ה"למה" שלהם.

ואני חושב שכמעט כל מי שאני מכיר שפועל למען העולם החדש יודע איזה למה. ואני חושב שהלמה שלנו די דומה. ואני חושב שאם נבין את זה ונזכור את זה, יהיה לנו קל יותר לעבוד ביחד, גם אם לא נעבוד ביחד פיזית. כי נזכור שכולנו ביחד למען אותה המטרה.

ואיך זוכרים את זה? פשוט מאוד. קורצים אחד לשני. מחייכים. אומרים שלום. מזהים את בני ובנות השבט ברחוב, ביום יום, בעבודה, ויוצרים חיבור, גם אם אם רק לרגע. אנשים שמרגישים שהם לא לבד, מרגישים טוב יותר. אנשים שמרגישים טוב יותר, עושים טוב לעולם. אנחנו האנשים האלה.

אני קורא לזה תרבות הקריצה. אני אשמח שיום אחד היא תהיה התרבות השלטת.

אני בכלל מסיפור אחר

"ההיסטוריה היא הוודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד"

 אנחנו לא באמת יודעים מה היה כאן קודם, לפני שהגענו. אנחנו לא יכולים לדעת אם הניחושים שלנו לגבי מה שיהיה פה אחרי שנלך נכונים. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות ודאים לגביו זה מה שמתרחש ממש עכשיו. וגם את זה אנחנו מטים לפי מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו מקווים אליו. הכל זה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כל הזמן, והתקשורת שלנו עם בני אדם אחרים היא בסך הכל אינטרקציה בין סיפורים.

הדבר שמבדיל את האדם משאר בעלי החיים זו היכולת לספר סיפור. כבשה יודעת שכשיש עשב היא אוכלת, וכשיש טורף היא רצה מהר. אנחנו יכולים לספר לאחרים איפה היה הטורף, לאן הוא התקדם, ולהסיק מכך היכן נמצאים המים. זו יכולת מדהימה.

היכולת הזו היא שאפשרה לנו, כגזע, לשרוד ולהתפתח עד למקום שבו אנחנו היום. היכולת לספר סיפור, לחלוק מידע מורכב באמצעות סמלים פשוטים (שפה, מילים), היא שאפשרה לנו לשתף פעולה בקבוצות גדולות, והיא שמאפשרת לנו לנהל מבנים חברתיים עצומים מבלי להזדקק לתקשורת ישירה בין הפרטים השונים, גם היום. לכל חברה אנושית יש הסכמות משותפות, שסביבן היא מאוגדת. הסכמות אלו (אפשר לקרוא להן מיתוסים, אמונות, אידיאולוגיות, השקפות עולם או תפישות עולם) מאפשרות לנו להתנהל ביחד. הסכמות אלה הן הבסיס לחוקי החברה, ועליהן אנחנו בונים את המבנים החברתיים שלנו. הן אומרות לנו מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע, מה אסור מה מותר ומה ראוי לעשות. ביחד, הן מרכיבות תרבות שמכתיבה התנהגות קבוצתית. זה הסיפור המשותף שלנו. המיתולוגיה התרבותית.

לכל קבוצת אנשים יש סיפור משותף. הסיפור יכול להיות קטן או גדול, מורכב או פשוט, נוגע בהכל או מתרכז בדבר אחד, הכל לפי מבנה הקבוצה ותפקידה עבור הפרטים השותפים בה, אבל בסופו של דבר, החיים הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וההתאגדות שלנו עם אחרים היא סביב סיפורים משותפים.

אחד האנשים שמספרים את הסיפור של האנושות ממש יפה הוא ד"ר יובל (נח) הררי, שכתב את הספר "קיצור תולדות האנושות". למי שמעדיף וידיאו על טקסט ניתן לצפות בקורס שלם שלו דרך היוטיוב. אחת התובנות המרכזיות שהגעתי אליהן בקריאת הספר הייתה שבעצם, כל מערכת אמונות היא רק סיפור. ואם זה ככה, ואם אנחנו בוחרים איזה סיפור לספר, אז מה אפשר להשליך מזה על הדרך שבה אנו חיים את חיינו?

הסיפור הנוכחי של האנושות הוא סיפור עצוב. הוא כואב. הוא מייאש. הסיפור הנוכחי דוחף אנשים אל סמים, אל הדחקה, אל דיכאון. הוא דוחף אנשים לחיים של ייאוש, ומשמר אותם חסרי אמונה ביכולתם. אין פלא שיש בחברה שלנו יותר דיכאון ופסיכוזות מאשר אי פעם. אנחנו חברה לא שפויה. אנחנו מזהמים את הבארות שאנחנו שותים מהם. משתינים כנגד כיוון הרוח. הורסים כל מה שקיים בטבע, "בשם הקדמה של האנושות". הסיפור הנוכחי לא מספר לנו פרט מרכזי וחשוב, שאנחנו חלק ממערכת גדולה יותר ואם נזניח אותה, לא נצליח לשרוד לאורך זמן.  הסיפור הנוכחי מספר שהאדם במרכז, אבל לא מספר במרכז של מה.

במיתוסים הגדולים, בתורות העתיקות, קיימות אלפי תזכורות מהידע העתיק הזה. כל ההוגים החשובים דיברו על זה שהכל אחד. האדם, הסביבה, היקום, האלוהים. הכל שייך לאותו הקיום.

במשך עשרת אלפים שנה אנחנו מלמדים את עצמנו שיש דרך אחת נכונה, והיא הדרך השלטת. מאז ועד היום הבאנו את עצמנו למצב שבו איננו מסוגלים, כחברה, לראות את הטעויות שלנו. לתרבות המודרנית אין אפשרות עדיין, כמכלול, להבין את השגיאות ולחפש אלטרנטיבות. אבל לפרטים יש, מכיוון שהם יכולים להתנתק רגשית מהמכלול הזה. המנגנון יכול תמיד רק להמשיך את האינרציה. הוא מכני, אין בו תודעה ורגשות. זה נכון לגבי מכונית, זה נכון לגבי מכונות תעשייה, וזה נכון לגבי מבנים חברתיים. מנגנונים חסרי רוח שמשרתים את ההמשכיות ואת השאיפה ליציבות.

בהיותנו פרטים בעלי מודעות עלינו להבין את האחריות שיש לנו כלפי העולם הסובב אותנו. בהיותנו יצורים חושבים עלינו לשאוף להכיר את הסיפור הגדול יותר. עלינו לכתוב אותו מחדש, מכיוון שהאנושות שכחה.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא סיפור של מלחמה, של תחרות, של מחסור. בסיפור הזה אנחנו צריכים לעבוד כדי להתקיים ולשרת את המכונה הכלכלית הגדולה. בסיפור הזה החברה היא ישות בעלת קיום עצמאי והמדינה היא ישות עליונה. בסיפור הזה הכסף הוא האל והצמיחה היא השכינה. בסיפור הזה אנחנו איננו בעלי משמעות. "האדם" כאידיאל הוא המשמעות היחידה. ובכך הן לפרט והן לקולקטיב אין משמעות כשלעצמם. תפקיד העולם הוא להעמיד את האדם בראש, ותפקיד האדם הוא לשרוד כדי שהעולם יצליח במשימתו. הערך הלך לאיבוד בדרך. אנחנו רצים אחרי המטרה מבלי להיות ברגע. אנחנו מקדשים את הרגע הבא ונאחזים ברגע הקודם. אנחנו לא נרגעים לעולם.

הסיפור הגדול של התקופה שלנו, הסיפור הקולקטיבי שלנו, הוא סיפור עצוב שסופו לא מבטיח. סיפור קולקטיבי הוא זה המקובל כאמת על ידי מרבית האנשים בחברה. יותר מזה, הסיפור הקולקטיבי הוא זה שאחראי על פירוש המציאות אצל הפרטים האוחזים בסיפור הזה. לספר סיפור חדש זה קודם כל להבין את המציאות מחדש. ככל שיותר אנשים יספרו סיפור חדש, וככל שיותר אנשים ישמעו את הסיפור החדש הזה, יתחזק העולם החדש גם בתודעה הקולקטיבית וגם במציאות האישית. ולהפך. וחוזר חלילה.
צריך גם לזכור כל הזמן שמנגנונים רבי כוח רוצים שלא נדע מה קורה באמת. לשמחתנו, בעידן האינטרנט, קשה יותר להסתיר מידע. וכל מספר סיפורים טוב יודע שצריך להתחיל בתחקיר מקיף. שני אתרים שיכולים לתת כיוון ראשוני לתחקיר כזה הם אתר הכלכלה האמיתית ואתר ומציאות נסתרת. יש עוד מלא מקומות לחפש בהם. עוד המון מידע לאסוף. יש אינספור מחילות שאפשר לרדת בהן לעומק. מישהו אחר יכול רק להראות את הדלת. כל אחד מאיתנו צריך לעבור בה בעצמו.

כדי להתחיל להבין את המציאות, עלינו להעז לחלום. במשך שנים סיפרו לנו שחלומות לא משנים את המציאות, אבל למעשה, מי שלא חולם על מציאות שונה, לא יודע שיכול להיות אחרת. מי שמקובע למתרחש לא ינסה אפילו לשנות אותו. רק מי שמאמין שהקיים הוא לא הכרח, רק מי שחזה באלטרנטיבה, רק הוא יכול להתחיל לנוע בכיוון חדש. ועל כן התפקיד שלנו הוא להמשיך לחלום. לא לפחד מהיותנו משוגעים או הוזים, שכן העולם בדרכו הנוכחית הוא זה שחולה. רק מי שהעולם כפי שהוא לא מציע לו דבר להאחז בו יכול להיות חופשי מספיק בכדי לדמיין עולם חדש. וכל אחד יכול למצוא במה להאחז, כל עוד הוא מחפש להמשיך בדרך המוכרת. רק כאשר נשחרר את התלות במוכר ובידוע, רק כאשר נשתחרר מן המחשבה כי הדרך הנוכחית היא בהכרח הדרך המוצלחת, רק אז נפתח בנו חלון אל היופי של האפשרויות הנוספות.

לחלום. להאמין שהעולם יכול להיות טוב יותר. להאמין שאני יכול להיות טוב יותר. לראות את זה קורה.

אני לא בטוח שיש אמת אחת, ואם יש כזו, אין לנו יכולת להכיל אותה במלואה. כל אחד ואחת מאיתנו חווה את המציאות מזווית הראייה הצרה והאישית. וזה בסדר גמור. אנחנו רק צריכים לזכור את זה. כשאני מתבונן בעולם, אני רואה את מה שהתודעה שלי מסוגלת לקלוט באותו הרגע. זה מושפע מכל כך הרבה דברים, ברמה הפיזית, ברמה הנפשית, ברמה האנרגטית, ברמות שאני לא מכיר. מה שחשוב להבין זה שאני מספר לעצמי סיפור מסוים על מה קורה כרגע, ובדרך כלל מוסיף לסיפור הקשרים לעבר והשלכות לעתיד. כל אחד סביבי עושה את אותו הדבר, ובמקומות בו נפגשים הסיפורים שלנו נרקם הסיפור הקולקטיבי. הסיפור של התרבות המודרנית מספר שיש אמת אחת, שיש דרך אחת, שיש נכון. הסיפור של התרבות המודרנית מתחיל באכילה מעץ הדעת, ובעקבות זה המחשבה שיש לנו יכולת לדעת מה נכון ומה לא. גרסה נפלאה לסיפור הזה מזווית קצת אחרת אפשר למצוא באתר המתחדש של עמותת פסטיבל אקטיביזם, שהיא חלק משמעותי מהסיפור האישי שלי. הסיפור שאני מנסה לספר בחיים שלי, לא מתחיל בעץ הדעת. הוא מתחיל הרבה קודם. המיתוס המכונן של התרבות שלנו, היציאה מגן העדן, המעבר לחברה חקלאית, התרחש רק לפני 12 אלף שנה (בערך). האנושות הייתה קיימת הרבה קודם. במשך מאות אלפי שנים בני אדם חיו על פני כדור הארץ במגוון עצום של שיטות ודרכים. אין סיבה לצמצם את הסיפור שלנו לדרך האחת שאנחנו מכירים. במיוחד לא כשאנחנו לומדים לגלות שהדרך הזו לא משרתת אותנו יותר. הסיפור שאני מנסה לספר בחיים שלי, או לגלם בחיים שלי, כמו שכתב יפה דניאל קווין, הוא הסיפור של איך אני הייתי רוצה לחיות, ולא איך סיפרו לי שצריך. איך אני מאמין שאפשר לחיות, ואיך אני מרגיש שטוב לי. החברים שלי, גם הם מספרים סיפורים על איך שהם חווים את העולם. בקונספירלהבתיקון עולם, באתר המחאההסיפור שלי משתלב עם הסיפורים של החברים שלי לדרך, וכל אלו ביחד מתחילים להרקם לכדי סיפור משותף. הוא מורכב מחלומות ותשוקות, מהזיות ומחשבות, מנוסטלגיה ומתקוות אוטופיות. הוא מורכב מהתמודדות אינסופית עם המציאות, ומהפרשנות שלנו אליה. הסיפור המשותף הזה רחוק מלהיות שלם, אבל הוא התחלה טובה.

העולם החדש הולך ונבנה. הוא מתפוצץ אל תוך הקיום האנושי. עדיין קשה לראות אותו במלואו. עדין צריך להתבונן היטב כדי להבחין בקווים המתחברים. אבל הוא כאן. הוא מסביבנו. הוא בבחירות שאנחנו עושים, הוא בדפוסי הצרכנות שאנחנו לומדים לשנות. הוא ביוזמות נפלאות ובפרויקטים מרגשים, בהתארגנויות חדשות ובהתעוררות אזרחית עולמית. העולם החדש מלא בטוב, והוא בא לידי ביטוי בכל מקום כמעט.

כאשר אנחנו חולקים עם אחרים את ההתרגשות שלנו, את הקשיים שלנו, את ההתלבטויות, את ההחלטות, ואת הבחירות שלנו, אנחנו חולקים אתם את הסיפור של העולם החדש. כאשר אנחנו מספרים על ההצלחות שלנו, ועל הניסיונות שכשלנו בהם, אנחנו מפתחים ביחד את הרעיונות ואת הפתרונות לאתגרים שעומדים בפני כולנו. בכל סיפור יש לקח שאדם יכול ללמוד, אם יבחר בכך.

כפרטים בעלי יכולת הבחנה יש לנו את הפריבילגיה להתבונן בתהליכים, לנתח אותם, לראות את האפשרויות הגלומות בסיטואציה ולבחור לאן ברצוננו להתקדם. כאשר נלמד לשתף פעולה ביכולת הזו נוכל להשפיע על המציאות של כולנו ביחד.

בעשותנו מעשים טובים אנחנו מאפשרים לאחרים לחלום. בהקימנו אלטרנטיבות לקיים אנחנו מרשים לאחרים להעז יותר, ומספקים לדמיונם חומר למחשבה. בהיותנו הכי טובים שאנחנו יכולים אנחנו מסמלים את הדרך.

להיות נאור ולשתוק !?

לחשוב שיש הגדרה זהותית אחת שתתפוס את כולם זה אבסורד כמו לחשוב שיש אמת תרבותית אחת שכולם צריכים לשאוף אליה. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס של זהויות והזדהויות, של בחירות ושל הגדרות, ששמנו לעצמנו וששמנו בשבילנו.

אני לא מתיימר לייצג אף אחד. אני רוצה לדבר על עצמי לרגע.

אני מיעוט מדוכא בשיח הזהויות בהיותי מודע לפריבילגיות שלי.

אם המשפט הזה כלשעצמו מעצבן אותך, אין סיבה להמשיך לקרוא.
אם החלטת להמשיך לקרוא, אני מבקש הקשבה לפני ביקורת. תודה.

בא לי לספר לכם איך זה להיות גבר אשכנזי חילוני, קיבוצניק עם עיניים כחולות, ושמאלני שמודע לפריבילגיות שלו, בתוך השיח הזהותי.

בא לי לספר לכם כי כל אחד וכל אחת מסביבי מרגיש/ה לאחרונה צורך לספר על איך הממסד והחברה והתרבות מדכאים אותו ואיך הנרטיב שלו / שלה הודרו מהשיח לאורך השנים. ובתוך ההתעוררות המבורכת הזאת, אני חש לפעמים שמדכאים אותי. כמעט בכל יום אני מוצא את עצמי במצב שבו אני חש צורך, ולפעמים דרישה, להתנצל על מי שאני ומה שאני.

אז בטוח שלפעמים זה שלי, וזו תחושת נחיתות שמוחדרת בכולנו כחלק מהשיח הפוסט-מודרני. אבל פעמים רבות זו דרישה חיצונית אליי, להכיר בכך שיש לי חלק בעוול ולכן לשתוק ולתת רק לצד השני לדבר. גם אם הצד ההוא בוחר להתנגח בי ולהכפיש אותי

נכון, התרבות שאני חלק ממנה, או אולי ההגמוניה שאני שייך אליה, הדירו חלקים שלמים מהציבור מהזכות לעצב את השיח. נכון, נרטיבים שלמים נמחקו וזכויות בסיס של בני אדם נלקחו באכזריות. ונכון, התרבות שלנו היא תרבות פטריאכלית ומדכאת.

אבל אם אני מודע לכל הדברים האלה, מדוע אסור לי להשתתף בשינוי שלהם?

 איפה עובר הגבול בין שמירה על החלש לבין הדרתו של החזק? זו שאלה של יחסי כוחות, וברמה האישית אני מתעסק איתה לא מעט. בניסיון לבנות דמוקרטיה שטוחה ככל הניתן, מצאתי את עצמי לא פעם לומד מחדש את הגבולות ומתאים אותם לסיטואציה. המקום שבו עליי לזוז אחורה הוא עדיין לא מקום שאני מצליח לאתר בקלות. איפה הויתור על הקול שלי יאפשר לאחר להשמע ואיפה זה יהיה פספוס של דברים שחשוב שיאמרו? איפה היכולות הוורבליות שלי מקדמות את השיח ואיפה הביטחון שלי בעצמי מעכב אחרים בבואם לדבר? אלו לא שאלות שאני מעלה כאן בציניות או בזלזול, למרות שאני בטוח שחלק מהקוראים יפרשו זאת ככה. אני באמת שואל את עצמי, באמת מנסה להבין.
איך אני נותן ביטוי לחוזקות שלי בתוך שיח שהבסיס שלו נגוע באלימות?

מצד אחד, באמת יש חשיבות לכך שכל אחד ואחת יבססו את זהותם האישית וידעו לתת ביטוי לקולם הייחודי. מצד שני, מתי החיפוש הזהותי מתחילך לשרת את ההפרד ומשול? לעיתים אני מרגיש כאילו עצם החיפוש אחר זהות הוא דיכוי בפני עצמו. חיפוש כזה מכריח אותי לבקר את עצמי, שזה טוב, לבטל את עצמי לפעמים, שזה מוטל בספק, ולהאשים את עצמי מדי פעם, שזה לא מרגיש לי חיובי. ואני יודע, שוב, שהרבה מהדברים האלה הם דפוסים שלי שמתנים את ההתנהגות שלי, אבל לא כל תחושת אשמה מבוססת רק על העובדה שכאדם שגדל בתרבות הצריכה אני לעולם לא מרגיש שלם.

מדוע כקיבוצניק עליי להכריז ויתור על כל האדמות שקיבלתי? (ומבחינתי, רפורמה אגררית כוללת וביטול הקניין על הקרקע). מדוע כאשכנזי עליי לחפש את מסורת האחר שנמחקה מהמיינסטרים ולא לחפש את זהותי המסורתית? שהרי הסבים שלי התנכרו למסורת שלהם, והנרטיב ההיסטורי שלי הוא בן 2 עד 3 דורות. אז אני צריך להמציא מחדש זהות. אין לי מקורות לחפש בהם. (ובטח שיהיו בה גם אלמנטים מזרחיים ודתיים. הרמב"ם והרבי נחמן ביחד עם לאו צה וחליל ג'ובראן, מאיר אריאל זהר ארגוב ובוב מארלי). מדוע כגבר עליי להתבייש על היותי, ולהמתין לנשים שמצפות ממני להתנהג "כמו גבר" אבל לא לכפות עליהן את גבריותי? (ובואו נדבר על כמה מדוכא הגבר בחברה הצרכנית, מדוכא פעמיים. פעם אחת מצד התרבות השלטת ופעם שנייה מצד המצפון שלו כמבקר התרבות הזו). ומדוע עליי להרגיש רע על זה שנולדתי בבית טוב שידע לספק לי חום, אהבה וביטחון אישי וכלכלי? (ולא, אני לא טוען שכל מי שגדל בהוויה שונה משלי סבל. אני מודה על מה שזכיתי לו).

ומדוע, אפילו בפוסט הזה, אני צריך להתנצל על כל מילה שנייה ולסייג את עצמי כדי לא יאשימו אותי בגזענות ובשוביניזם ושוב, הנקודה תתפספס?

אני מצטער, אולי זה בגלל שיש לי כל כך הרבה פריבילגיות, אבל אני באמת לא מוכן שימשיכו לסתום לי את הפה. אני גבר אז אסור לי לדבר על פמיניזם. אני אשכנזי אז אסור לי לדבר על עדות. אני קיבוצניק, רחמנא ליצלן, אז לדבר על פוליטיקה של זהויות ועל צדק חברתי, במיוחד בנושא הדיור, חלילה. אני גם חייל צה"ל לשעבר, אבל בואו לא נתחיל לדבר על זה אפילו.
אז מה נשאר לי? לטוס לברלין. שם אני אהיה הקורבן תמיד, לא משנה מה יקרה.
בארץ? בארץ אני צריך לשתוק, כדי שחלילה לא יבואו אליי בטענות שאני מדיר מישהו מהשיח, או יותר גרוע, תורם לדיכוי המתמשך.

(ואני כבר יכול לקרוא את הטוקבק שאומר משהו כמו "בטח שהוא מרשה לעצמו, הוא יכול לטוס לברלין כי יש לו דרכון אירופאי, כמה נח. מה עם האנשים בישראל שאין להם יכולת לבחור ללכת מכאן? אז טוקבקיסט יקר, אני לא חושב שעל הבחירה שלי להשאר בארץ אני צריך להתנצל.) נכון, יש לי את היכולת לבחור. רצה האל הטוב ונולדתי בר מזל, ואולי יש לומר "בעל פריבילגיות". האם הפריבילגיות האלה, בהנחה שאני מודע אליהן, צריכות למנוע ממני את הלגיטימציה להיות חלק מעיצוב החברה הישראלית? התשובה המתבקשת היא "ברור שמותר לך" אבל המשכה המגומגם הוא "רק תשתדל לא להשתלט על השיח ולא לשמר את מבני הכוח הקיימים ולא להיות מי שאתה ולהכיר באחרים ובקיצור, תהיה יפה ותשתוק." המזל שלי הוא שנולדתי עם עיניים כחולות, אז לפחות להיות יפה אני יכול בשקט. והנה עוד אמירה גזענית השתרבבה לנו לשיח, כי מי קבע שעיניים כחולות הן סממן ליופי? ההגמוניה.

אז אתם יודעים מה, עזבו אתכם מהגדרות של יופי ואידיאל חיצוני שמוכתב מלמעלה על ידי חברות שרוצות שתקנה את המוצרים שלהן כדי למצוא סיפוק אישי. בואו נעשה הפסקה מתודית קצרה, ננשום, נרגע, ואז נדבר לרגע על מוזיקה כביטוי להווי תרבותי.

אם אני אגיד משהו על ערסים אז ישר יאשימו אותי בגזענות, אשכנזי שכמוני. אני בטח גם שונא מוזיקה מזרחית. מצדי? שכל אחד ישמע מה שבא לו, אבל אני לא אשים את המוזיקה שלי ברמקול של הפלאפון באמצע הרכבת. ולא משנה אם אני אשמע את אייל גולן או את שלומי שבן. אפשר תמיד לברוח לדיון על האשמות בגזענות ועל דיכוי תרבותי, בין אם מדברים על מוזיקה, על התנהגות לזולת, על יחסים מגדריים או על מה שבא לנו. אבל אפשר במקום זה להתעסק באיכות של התוכן ולא בהגדרות שלו.

יש מוזיקה מדהימה במזרח. יש גם חרא של מוזיקה. בדיוק כמו בתרבות המערב.
זה בסדר שיש הרבה סגנונות והרבה גוונים. ובלי קשר לזה מוזיקה חרא היא מוזיקה חרא. מי קובע? כל אחד לעצמו, כל אחת לעצמה. ומי שבא להם להחליט ביחד. נכון, יש קודים תרבותיים, וההגמוניה החליטה. אבל אנחנו יכולים להאבק בהחלטות שלה או שאנחנו יכולים להחליט בשבילנו מהו הסטנדרט הראוי. בכל מקרה, הבקשה שלי היא: אל תכפו עלי את המוזיקה שלכם כמו שאני לא כופה עליכם את המוזיקה שלי. וזה נכון לגבי ההתנהגות באותה המידה.

הייתי שמח שנדבר יותר על אופי החברה שלנו ופחות על מי מאיתנו יותר גזען. השיח הזה נופל ישר למקומות המוכרים לנו, של מי לא בסדר ומי אשם ושל לכעוס ולבטל. אנחנו עושים בדיוק את מה שאנחנו מקטרים עליו, מגדירים, מקטלגים, מדכאים. אולי נבין שלכל אדם סיפור חיים משלו, ולכל כותב פרשנות משלו לטקסט וכוונה משלו במילותיו, וננסה לדבר על המשמעות ולא על הסמנטיקה? ננסה לדבר על התוכן של חיי החברה בישראל? נראה לי שיש לנו מספיק עבודה במישור הזה, ושווה להתחיל מעצמנו ומהדרך שבה אנחנו בוחרים להתבטא. המילים שאנחנו משתמשים בהן מעצבות את המציאות שלנו ואת התודעה שלנו. כתבתי על זה את הפוסט הקודם בבלוג. כשאני מתבטא באלימות אני מייצר עוד אלימות. ואת זה הרי רצינו לשנות מלכתחילה, לא?

אני חושב שהגיע הזמן לעבור משיח של קורבן ומקרבן לשיח של פתרונות ושיתופי פעולה. חשוב להכיר את ההיסטוריה כדי להבין את המציאות לעומק. חשוב להכיר בפריבילגיות שלי ולראות את כאבו של האחר. אבל חשוב לא פחות לבחון את המציאות ולהבין איך מתקדמים מכאן. להתחיל לבנות שיח מגדרי שמשוחח בין הנשי לגברי ולא מדכא אף אחד מהם. להתחיל לדבר על שלום במובן של בני אדם שחולקים שטח גיאוגרפי, ולא על ישויות מדיניות / תרבותיות / לאומיות שצריכות להגיע בינן לבין עצמן להסכמים. להרחיב את המגוון התרבותי, להפיץ את כל מה שאיכותי בעינינו בלי להתייחס למוצא שלו או להשתייכות האתנוצטרית שהוא מאפיין. להפסיק להזדהות עם איפה שדפקו אותנו ולהתחיל לבנות ביחד מקומות בהם אף אחד לא נדפק וכולם מרוויחים.

העולם החדש שאני רוצה לראות הוא עולם שמקדם טוב דרך הבנה שכולנו כאן יחד. לשם כך עלינו ללמוד להתבונן זה בזה כשותפים, ולא כאויבים.

מעבר לכל הפריבילגיות שלי, אני גם היפי עם ראסטות. לכן מבחינתי כולנו אהבה אחת

כמה הערות לסיום:

  • את מי שחושב שאני לא יודע מה זה להיות מקופח, ואין לי מושג איך זה מרגיש, ושמאיפה בכלל יש לי זכות להגיד שמדירים אותי מאיפה שהוא, אני מזמין להסתובב עם ראסטות במרחב הציבורי.
  • הייתי מאוד שמח לחלוק את תובנותיי לגבי החברה הישראלית עם חבריי האחוס"לים. אבל כדי שהם יהיו מסוגלים להקשיב, מבחינה רגשית, שלא יתגוננו ישר, השיח הזה צריך להיות פחות מאשים, פחות תוקפני, ופחות שולל את כל מי שהוא לא מיעוט מדוכא בעל הגדרות אקדמאיות. השיח הזה התעורר בבית המדרש של האקדמיה, המקום הכי נגוע באידיאולוגיה של כפייה הגמונית. אז עם כל הכבוד למוסד הזה ולהשכלה של המומחים לקיפוח, אני מעדיף לשוחח עם בני אדם באשר הם. פנים אל פנים, בגובה העיניים. לא כהגדרה זהותית אל מול הגדרה זהותית אלא כאנשים שמעוניינים להבין זה את זה.
    ובמרחב בין אני ללז נמצא גאולה.
  • (פוסט זה מנוסח בעיקר בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד כי אין לי יכולת להתנסח בפוליטיקלי קורקט בארבע לפנות בוקר. אין לראות בשימוש הבוטה בשפה הפטריאכלית שום כוונה להדרה מסוג כלשהיא)

ליצור תרבות של אור

  • culture                         תרבותיות, תרבית, תרבות
  • civilization                   יישוב העולם, ציביליזציה, תרבות
  • education                    תרבות, חינוך, השכלה
  • enlightenment            תרבות, השכלה, הארה

דברים טובים קורים כשמרשים להם. היצירה זורמת בשפע כשהערוצים שלה פתוחים. לא צריך לפחד מעצמנו. זה הכוח הראשוני שלנו, מה שזורם לנו בעורקים, וזה מה שמניע אותנו. אנחנו נוטים למתן את עצמנו כי למדנו מגיל מאוד צעיר שעלינו להיות בני תרבות ורק אחר כך בני אדם. איזה שטויות. תרבות היא בתם של בני אדם, ולא להפך. התרבות היא לא אם או אב. היא יצירה משותפת. ותרבות בה היצרים מדוכאים היא תרבות שהיצורים בה מדוכאים, ושהיצירתיות בה גוססת. אנחנו רואים את זה סביבנו. איך העולם מתכחש לעצמו, מסתבך בעצמו, נושם בקושי, ולאף אחד אין פתרונות. זה בגלל שמובילי התרבות שלנו שכחו משהו בסיסי. הם שכחו את היצירתיות שלהם. כי בשביל יצירתיות צריך רגש. וצריך לב. והתרבות שלנו מכבה את הלבבות והופכת את הרגש למנגנון הנעה לצריכה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות באמת זה להפסיק להתבייש ביצרים שלנו, לשחרר את הלב ולהרשות לעצמנו להתרגש. ברגע שנעשה את זה, היצירתיות תבוא אלינו. היא תזרום דרכנו. היא תשחרר אותנו ואת העולם.

אם נרצה, אם נאמין, אם רק ננסה, יש סיכוי די גדול שנצליח. האנושות הצליחה לעבור כל כך הרבה דברים במאתיים אלף השנה האחרונות שאין סיבה שעכשיו נגמור את הסיפור של עצמנו. כל מה שנדרש מאיתנו זה להכיר במציאות, ולמצוא לה פתרונות יצירתיים. לכו תעשו מה שעושה לכם טוב, תדאגו לנפש שלכם. בתוך כל הרעש שאנחנו מוצפים בו, אנחנו מאבדים את עצמנו. רק לראות את קירות הפייסבוק, רק לשמוע אנשים מדברים. אנחנו נשלטים על ידי דברים שאין לנו יכולת לשנות. אבל יש לנו יכולת, בכל רגע, בכל דקה, לבחור.

החיים הם רצף מתמשך של בחירות. בין אהבה לפחד. ביל היקס אומר את זה טוב ממני

אנחנו חברה חולה. במיוחד אנחנו, הישראלים. רובנו לא מודע לכך. אנחנו לא יודעים עד כמה אלים פה, עד כמה אנחנו כועסים ולחוצים וממורמרים. אני מניח שאפילו המשפט הזה יכול להוציא אנשים מהכלים כאן. כתבה שקראתי לא מזמן עזרה לי להבין עד כמה מצבנו חמור . פורטר (סוחב תיקים) נפאלי שטייל עם אלפי ישראלים בהרים הגבוהים בעולם, מציג את זווית הראייה שלו על הישראלים. ובגובה כזה, עם ניסיון והומור, הוא מציג מראה שלא תמיד נעים להסתכל בה, אבל היא בהחלט פותחת עיניים.

אנחנו חברה שגדלה על החרב. על מיתוס העם היושב בציון. אבל איזה ציון, איזה נעליים, ובעיקר איזה עם? אנחנו חברה מפולגת, מסוכסכת, מלאת פחדים וניכור. במשך שלושים שנה עשו נציגי ההון את כל שביכולתם על מנת לשבור את הסולידריות הישראלית. והם כמעט הצליחו. אבל רק כמעט.

וזה מה שמחזיק אותנו. זה מה שנותן לנו כוח. הידיעה הזו שאנחנו עדיין כאן, ושאנחנו לא לבד, ושאנחנו בצד של הטובים. לא צריך לפחד מלומר את זה. אנחנו בצד של הטובים.

התרבות שאנחנו חלק ממנה, תרבות המערב, התרבות המודרנית, תרבות האדם הלבן, בבילון, זה לא משנה איך נקרא לה. מה שחשוב זה שהיא גורמת למין האנושי להשמיד את כדור הארץ. והרבה לפני שנצליח להשמיד את הכדור, הוא ישמיד אותנו. ברגע של ענווה קולקטיבית נהיה חייבים להבין שאנחנו עדיין חלק מהטבע. תוצרים שלו. ואנחנו כפופים לחוקיו. וחוק הטבע אומר דבר אחד פשוט: קח כמה שאתה צריך. לא פחות, לא יותר. אנחנו מצפצפים על החוק הזה ולוקחים כמה שאנחנו יכולים.

בצד של הרעים רוצים להמשיך לקחת. הם מאמינים שיצוץ פתרון קסם מתישהו, או שהם פשוט עיוורים למציאות. לכן הם שואבים נפט ויוצאים למלחמות בשמו, כורתים עצים ומייצרים עוד ועוד מוצרים חסרי תועלת. הכל כדי להניע את גלגלי השיניים של המכונה הכלכלית הגדולה, שעליה להמשיך לפעול לנצח. בשם עיקרון הצמיחה והרווח, נאבדים כל שאר מרכיבי החיים, והכל הופך לחישוב קר של מספרים ומשוואות. אין שם רגש, בצד הזה.

בצד של הטובים, לעומת זאת, מבינים שצריך להתחשב בכלל מרכיבי המערכת הביולוגית שמאפשרת את קיומנו כאן. מבינים שאנחנו עדיין צעירים חסרי מושג וניסיון, אבל שיש לנו יכולת התבוננות נהדרת ולכן אנחנו יכולים להסתכל על הטבע וללמוד ממנו המון. ברגע שאנחנו מסירים את היוהרה שלנו, ומכירים במקומנו הטבעי כחלק מגאיה (אמא אדמה, הביוספרה של כדור הארץ), אנחנו מאפשרים לעצמנו לחשב את המסלול שלנו מחדש. אין לנו תשובות להכל. למעשה, אין לנו תשובות כמעט לכלום. אבל אנחנו מוכנים לשאול את השאלות ולהודות שאנחנו עדיין לא יודעים. בזכות שני הדברים האלה, יש לנו סיכוי לגלות ביחד.

כל הסימנים מראים שהתקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי מהותי. תרבויות עתיקות מדברות על זה ותרבויות חדשות מתעמתות עם זה. הכלכלה נופלת בכל העולם, אזרחים יוצאים לרחובות וכופרים במשטרים הקיימים. האמת בנוגע לאיך מנהלים את התרבות האנושית יוצאת לאור.

 And people aren’t happy to hear about it

כל מה שלימדו אותנו היה חלק מההונאה. והיא מתפוצצת לנו בפרצוף ברגעים אלה ממש. זה לא קל, וזה לא הולך להיות קל יותר. אבל זה לא הזמן להשבר, זה הזמן להחזיק ידיים.

אנחנו בשיא תנועתה של המטוטלת, וכל אחד מאיתנו משפיע על המסה הקריטית. בסופו של תהליך הדברים יזוזו לכיוון שבו יהיה יותר משקל.
האור מרוכז הרבה יותר מהחושך, הטוב משפיע הרבה יותר מאשר הרע.

אני יודע שלימדו אותנו הפוך, אבל אם נביט לרגע פנימה. נגלה שחיבוק, מילה טובה, מפגש קסום עם נפש אוהבת, הדברים האלו ממלאים אותנו, ונותנים לנו משמעות.
תהיו טובים עם עצמכם, תהיו טובים עם שכניכם לדרך. תעשו אהבה.

זכרו, החיים מתנהגים כפי שאנחנו מעצבים אותם. נבחר בטוב יהיה טוב. זו לא סתם קלישאה, זוהי עובדה פשוטה. מי שעושה טוב מביא טוב לעולם. ותחשבו על זה

"ונתתי בידיכם את הבחירה חיים ומוות טוב ורע. ובחרתם בחיים"

נ.ב.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה על מדיות חברתיות ועל התפקוד שלנו בתקופות קשות. רציתי לכתוב איך כתבה על מלחמה בעיתון ראשי גורמת לכולנו להכנס להיסטריה, גם אם אנחנו מלגלגים על המלחמה וגם אם היא מפחידה אותנו. רציתי לכתוב איך חוסר תשומת לב גורמת לנו להתנסח בצורה שונה ממה שהיינו רוצים, ואיך המדיום החברתי משמר את השליליות הזו ומחזק אותה. רציתי לכתוב על איך פייסבוק מרדד את השיח, ועל זה שזה רק הגיוני, בהתחשב בכך שתפקידו של פייסבוק הוא לנתח אותנו לנתונים שאפשר למכור לחברות פרסום ושיווק. רציתי לכתוב שהתחלתי להקפיד לשים שירים יפים וקטעים מוזיקליים על הוול שלי, כדי לאזן את הרעש הסטטי שבבילון מפיצה. רציתי לכתוב שאני מנסה לצרוך פחות חדשות, ויותר להבין מה באמת קורה. שאני משתדל להישאר חיובי בדיונים שלי ברחבי האינטרנט, שאני משתדל לדבר על פתרונות, ושאני מקפיד שגם התגובות של אחרים על הקיר שלי יהיו באותה הרוח. וזה עובד. מתפתחות אצלי על הקיר שיחות מרגשות בין אנשים שלא מכירים. אני מקבל פידבקים חיוביים על הדברים שאני מעלה. ורציתי לכתוב שזה עושה לי להרגיש טוב יותר. פיזית, נפשית, מנטלית. לא יודע איך לקרוא לזה.

אני מבלה חלק גדול מהיום שלי באינטרנט. אני נמצא בפייסבוק ובטוויטר לא מעט. חלק מהדרך בה אני חווה את העולם ואת האנשים סביבי היא וירטואלית. וכשהוירטואליות מרגישה שלילית זה משפיע על התודעה. כשאתה רב עם מישהו זה לא משנה אם זה קורה בפייסבוק או בחיים, עדיין יהיה לך באסה מזה שרבתם.

אז עצרתי לחשוב על זה, וגיליתי שאני יכול לשלוט בדרך שבה אני צורך מדיה חברתית. וגיליתי שכשאני משתדל להשאר על הגל החיובי גם מרגיש לי טוב יותר וגם אני מרגיש שהמסרים שלי עוברים יותר בקלות. ורציתי לכתוב על כל זה, אבל יצא לי פוסט היפי חמוד כזה. זרמתי. אבל הכנסתי את האפילוג, כדי שמה שרציתי לכתוב עליו לא ילך לאיבוד.