אז יש או אין כפית?

חבר כתב סטטוס שבו הוא שאל:
מה זה אמיתי?
השיחה שהתעוררה, והתשובות שעלו אצלי,
הובילו לכתיבתו של הפוסט הבא:

file_0_b

כדי להבין מה אמיתי צריך להבין מה זה אמת.
האם אמיתי זה מה שנכון? מה שקיים?
מה שאי אפשר לערער עליו?
מבחינתי האמת היחידה שבלתי ניתנת לערעור,
היא שאין לנו מושג, כי זה גדול עלינו.
בתוך ההבנה הזו, אנחנו בונים לעצמנו תפיסה של קיום.
בתוך התפיסה הזו, יש מה שאנחנו מגדירים כאמת.
זה רלוונטי לגבינו ולגבי מי שחושב כמונו.

על פי המילון, אמיתי זה:
1. קיים במציאות, ממשי, נכון. "מה שאמרתי לך אמיתי לגמרי."
2. לא מזוייף; מקורי. "קיבלתי יהלום אמיתי."
3. ישר, כן. "ביקשתי ממנו שיהיה אמיתי איתי."
קיים, במציאות. לא מזוייף. וישר.
מה זו המציאות? זאת חתיכת שאלה בפני עצמה.
מה זה מזוייף? זאת שוב השאלה, מה זה אמיתי?
יושר, כנות, זה משהו שאנחנו מכירים.
כשמשהו נמצא בתוכנו, רגש או מחשבה, אנחנו יכולים להוציא את זה כמו שזה נמצא, או לנסות להגיד משהו אחר, שיישמע טוב יותר, לפי מה שאנחנו רוצים מהסיטואציה. גם כלפי עצמנו.
כנות היא הנכונות להודות במה שיש במקום לספר על זה סיפורים.

אז מה אמיתי באמת? כנראה ששום דבר.
אבל כל מה שנבחר להפוך אותו לבעל משמעות עבורנו,
יהיה אמיתי עבורנו. זה טריק יפה של הקיום
כל מה שנהיה כנים לגביו, יהיה אמיתי עבורנו.
.
יש יאמרו שהדבר היחיד שאמיתי זו אהבה.
מבחינתי, אמירה כזו היא התחמקות.
כי גם אהבה זה משהו שאי אפשר להגדיר.
אז מה זה עוזר להגיד שזה אמיתי?

הקיום מורכב מניגודים. הוא נמצא בתווך שביניהם.
אולי זה מה שאמיתי. שיש לפחות שני צדדים לכל דבר שקיים.
כולם רוצים לאהוב. רובנו לא מוכנים לזה.
כי אהבה אמיתית היא המוכנות להתבונן פנימה
כי קשר אמיתי הוא המקום שבו אתה יודע שהשיקוף הלא נעים שקיבלתי הרגע לא נאמר ממקום שבא להקטין אותי, אלא ממקום אמיתי של מישהי שרואה אותי באמת. וואלה אם מצליחים לכונן שיח כנה בתוך היחסים האלה, מוצאים משהו שמרגיש אמיתי יותר מכל השטויות שמסביב.
(אבל אני לא בטוח בכלל שגם זה לא חולף בסופו של דבר.)
מה שכן, אהבה וכנות הולכות יחד. וזה אולי מה שהופך את האהבה למשהו אמיתי.

כדי להפריד את האמיתי מהאשלייה,
נראה לי שקודם כל צריך לקבל את זה שהאשליה היא חלק מהאמיתי.
או להפך.
כי הקיום שלנו הוא כאן, וכדי שנהיה מסוגלים להתמצא בו, אנחנו זקוקים לאשליות האלה.
זה הכלי של המוח כדי ליצור עולם שבתוכו הוא יכול להתמצא. אז לא צריך לוותר על זה, רק לשחרר את ההזדהות עם העולם הזה שהמוח מייצר. להבין שאנחנו קיימים מעבר לזה, אבל מתקיימים בתוך זה.

 איך משחררים את ההזדהות? התשובה היחידה שהצלחתי למצוא היא מדיטציה. אבל אני לא יכול לשבת במדיטציה, כי זה לשבת ולהרגע. מה עושים? מוצאים דרכות אחרות למדוט. אם זה לשטוף כלים, לשבת מול הים, או כל דבר אחר שמאפשר לי רגע לשחרר את הניסיון להתמצא בעולם ולעשות תוכניות, ולייצר לעצמי רווחים בין המחשבות. כמוצאים את הרווחים האלה, מגלים בתוכם תחושה של משהו אמיתי. אני לא יודע אם אפשר להגדיר במילים את המשהו הזה, ולכן אני לא יכול לכתוב אותו פה.

למשל שבוע שעבר ישבתי רוב השבוע על המחשב, ושיחקתי משחק חצי אוטומטי שהמוח לא צריך להתקע עליו, ולכן הוא מתחיל לשוטט. אחרי כמה שעת של שיטוטים, הוא התחיל להרגע, והגיע למסקנות בנוגע לדברים ששכחתי בכלל שאני חושב עליהם. אז כשעושים מספיק זמן משהו שלא צריך לחשוב עליו יותר מדי, מאפשרים למוח להשחרר ולהגיע למקומות אחרים. זה שוב, בעצם, העניין של הרווחים בין המחשבות.

אבל איך משחררים את הרצון להיות בשליטה? איך מוותרים על הדחף להסביר ולהגדיר כל דבר? איך מתמצאים במציאות ההזויה הזו, בלי הכלי המנתח של המוח החושב? שאלה טובה.
לפני שנה הייתה לי שיחה שעד היום הולכת איתי, על זה שאין לנו מושג מה זה באמת טוב ורע. היהירות שלנו כבני אדם לחשוב שאנחנו יודעים מה זה טוב ומה זה רע, מה זה נכון ומה לא נכון, היא החטא הקדמון האמיתי. היהירות שלנו לחשוב שאנחנו מבינים יותר מאלוהים. אבל אני כן יודע לפעמים שמשהו מרגיש לי נכון או טוב, אז מה, לא להקשיב לזה?
מה שאנחנו הגענו אליו זה שאם נחליף את טוב / רע בנעים / לא נעים, נוכל להתקדם בקלות יחסית.

כי אני לא יודע מה טוב, אבל אני יודע מה עושה לי נעים, וזה מה שאני רוצה בחיים שלי. מה שעושה לי טוב. ככל שאני בוחר יותר להכניס לחיים שלי דברים שנעימים לי, ושמקדמים אותי, ושמשמחים אותי, ככה אני מקבל מהיקום בחזרה יותר פידבקים חיוביים. אז לסיכום אני לא יודע מה זה טוב ורע, מה זה נכון ולא נכון, מה זה אמיתי ומה זה שקר. אבל אני יודע מה נעים לי, ובזה אני בוחר ככל שאני מצליח להתנתק מהממיינד ולראות בבהירות את מה שמולי כאמת של העכשיו. היא יכולה להשתנות אחר כך, והיא תשתנה, אבל זה לא חשוב. חשוב שנהיה מבסוטים. כשטוב לנו, יש פחות פעילות מחשבתית. כשלא טוב לנו, המוח רץ. ככל שנלמד לקום ולשנות את המציאות סביבנו ככה שיהיה לנו נעים, ככה פחות נתעסק בריצה של המחשבות.

הכל אשליה. כל מה שאנחנו חווים או מסוגלים לנתח או להסביר עובר במוח שלנו. שם המציאות השלמה עוברת צמצום למשהו שנוכל להכיל. לכן האמת השלמה היא מחוץ לטווח השגתנו. לכן כל מה שכן בטווח השגתנו הוא עדיין סוג של אשליה. לכן הניסיון להפריד ביניהן, או לברור ביניהן, הוא המשך של הדרך הישנה. כי האשליה היא חלק מהאמת. היא מה שאנחנו מסוגלים להגיד על הקיום השלם. אין ביניהם סתירה.

לסיכום:
המחשבה על מה הוא אמיתי היא חקירה לוגית.
התשובה האמיתית היא מעבר ללוגיקה.
לכן החקירה יכולה להיות אינסופית.
ובדרך כלל היא כזאת. מתמכרים אליה.

דווקא מתוך ההבנה שאין אמת אחת,
לפחות לא כזו מוחלטת שאנחנו יכולים להבין,
אפשר להתפנות לבחון את החוויה הסובייקטיבית
של מה היא אמת עבורי, או
של מה מרגיש לי אמיתי יותר ומה פחות.

הפעולה הזו, שהיא התבוננות פנימה,
עזרה לי שבוע שעבר לענות לעצמי על השאלה הזאת.

הגעתי לזה מספר של אושו על טנטרה.
הוא מספר שם סיפור כדי להמחיש את ההבדל בין פילוסוף למחפש רוחני אמיתי.

"שמעתי שמולה נאסר א-דין היה מעוניין להכיר בחורות, אבל היה לו מזל מאד רע איתן; אף אחת לא רצתה אותו. הוא עמד לפגוש בחורה בפעם הראשונה, אז הוא שאל חבר, "מה הסוד שלך? אתה כל כך נפלא עם נשים, אתה פשוט מהפנט אותן, ואני תמיד נכשל. אז תן לי רמז. אני הולך לפגישה עם בחורה בפעם הראשונה, אז גלה לי קצת סודות".
החבר אמר, "זכור שלושה דברים: תמיד תדבר על אוכל, משפחה ופילוסופיה"
"למה לדבר על אוכל?" שאל מולה.
החבר אמר, "אני מדבר על אוכל משום שאז הבחורות מרגישות טוב – משום שכל אשה מתעניינת באוכל. היא האוכל עבור הילד, בשביל כל האנושות היא האוכל, לכן בבסיסה היא מתעניינת באוכל"
מולה אמר, "או קיי, ולמה על משפחה"?
והחבר ענה, "דבר על המשפחה שלה כך שהכוונות שלך ייראו רציניות."
אז מולה שאל, "ולמה על פילוסופיה"?
החבר אמר, "דבר על פילוסופיה. זה יתן לאשה להרגיש שהיא אינטליגנטית."
אז מולה הלך לדרכו ומיד כשראה בחורה, הוא אמר, "הי, האם את אוהבת אטריות?"
הבחורה נבהלה ואמרה, "לא"!
אז מולה שאל את השאלה השניה: "האם יש לך שני אחים?"
הבחורה נבהלה אפילו יותר ותהתה, "איזו מין פגישה זו?" והיא אמרה, "לא"!
אז לרגע מולה היה אבוד. הוא תהה, "איך להתחיל לדבר על פילוסופיה?" הוא היה אבוד רק לרגע ואז הוא שאל, "אז אם היה לך אח, היית אוהבת אטריות?""

אושו אומר שמי שבאמת מחפש, מסתכל איפה שיש משהו קיים, ולכן חוקר את אנרגיה של המין, שהיא אנרגיית החיים. מי שלא באמת מחפש, יסתפק בחקירה של דברים אחרים, וכנראה שיימנע מלחקור את מה שיוביל אותו לתשובות מספקות, ויישאר נאמן לחיפוש עצמו, ולא למטרות החיפוש הזה.

אז עזבו אתכם מלזיין את השכל. תלכו להזדיין. זה נעים ומשמח.
שיהיה שבוע טוב.

נ.ב- שני קישורים נוספים, למי שמעוניין להעמיק בנושא

אחד קצר שהכותרת שלו היא "מי אני"


ושני ארוך, הרצאה על המורכבות של הקיום
והקשר בין הצד הפיזיקלי לצד הרוחני של המורכבות הזו

מודעות פרסומת

לייק הוא לפעמים, אמירה פוליטית

לא כל שכן, עישון ג'וינט.

בפוסט הבא אני הולך להסביר את האמירה שלמעלה, ולנסות לענות לאלה שטוענים שאני חופר על ליגליזציה בפייסבוק, ובכלל. (לא שאני מכחיש, רק שאני רוצה להסביר למה זה ככה). אבל קודם כל, חשוב לי להדגיש משהו בנוגע לשינויי חקיקה, ולדרך שבה אנחנו מנהלים את החברה שלנו.

שינויים פוליטיים נעשים באמצעים תודעתיים. קודם כל נכנס רעיון חדש לשיח הציבורי.
לאחר זמן מה, הוא הופך ללגיטימי (או שלא).
רק לאחר מכן, אפשר לשנות בהתאם את החקיקה ואיתה גם את המציאות.

העולם שלנו מנוהל עדיין על ידי אנשים שאוחזים ברעיונות ישנים. הם גדלו בתקופה שבה לא היה אינטרנט. תקופה שבה האזרח הקטן לא יכל להיות מעורב באמת בתהליכי קבלת ההחלטות, גם כי לא הייתה לו גישה למידע רלוונטי וגם כי לא הייתה שום דרך לנבחרי הציבור לשמוע את קולות כל האזרחים ואשכרה להבין משהו. בגלל זה, עד לפני כמה שנים, הפגנה הייתה אכן מדד להלך הרוח הציבורי, וככל שהיא הייתה גדולה יותר, כך יכלו הפוליטיקאים להבין שיש לרעיון שעליו יצאו להפגין יותר תמיכה בקרב הציבור.

היום, כמובן, המצב שונה לגמרי. אולם רובם הגדול של נבחרי הציבור עדיין אינם מבינים את זה. מבחינתם, הם יודעים את כל האמת, ולאזרח הקטן אין מושג ואין לו סיכוי להבין לעומק. אנחנו יודעים שהסיפור שונה לגמרי. היום כל אחד עם קצת זמן פנוי ורצון יכול לחפש מידע על כל נושא שבעולם, ולקבל את בערך כל מה שנכתב / הוסרט / נוגן / השלימו את צורת הגשת האינפורמציה האהובה עליכם על הנושא.
וסביר להניח שהמידע שהוא יקבל, אגב, יהיה אובייקטיבי יותר, לו רק מהסיבה הפשוטה שהאינטרנט לא נוקט עמדה. הוא מציג את כל הצדדים.

זה לא אומר שמי שיחפש באינטרנט יצא עם עמדה מגובשת ובהכרח גם נכונה, זה רק נותן לו את האפשרות לדעת על מה הוא מדבר.
ואם זה ככה, למה שלאזרחים המעוניינים בכך לא תהיה השפעה על קבלת ההחלטות?

יש לנו את היכולת ללמוד, לחקור, ולהבין בעצמנו. יש לנו גם את היכולת לנהל דיונים בקנה מידה רחב, ולגבש הסכמות בקרב הרבה אנשים בזמן קצר. בפוסט אחר אני אסביר יותר על איך אפשר לעשות את זה, אבל בואו נדבר על מריחואנה לרגע.

1237048_420412408067649_1761206761_n

לא מעט אנשים ציינו בפניי לאחרונה שהם מרגישים שאני מעט "פנאט" בנושא ליגליזציה של קנאביס. אישית, אני לא חושב שאני פנאט של בערך שום דבר, אבל אני מסכים עם הטענה שאני מפרסם בפייסבוק שלי לא מעט חומר בנושא, ביחס לא רציונלי לשאר הנושאים הפוליטיים, וגם האישיים, שאני כותב עליהם.

וכל זאת למה?

אז קודם כל, כי זה באמת מעצבן אותי שהנורמה פה היא לשתות אלכוהול כאילו אין מחר, בזמן שצריכת מריחואנה נמצאת מחוץ לחוק. אבל זו לא הסיבה העיקרית. הפייסבוק, מבחינתי, הוא קודם כל כלי (שעל האפקטיביות שלו אפשר להתווכח, אבל זה כאמור, לפוסט אחר) שיכול לעורר שינויים בתודעה הקולקטיבית. עכשיו, אני טוען שאם יש מעל למיליון ישראלים שצורכים קנאביס באופן קבוע, והם כולם למעשה עבריינים על פי החוק, הייתי מצפה שהם יקומו, יתאחדו, וישנו את החוק הזה, שברור כבר לכולם שהוא אינו מתאים למציאות.

רק מה, שזה לא קורה. ולמה? אני חושב שיש לכך שתי סיבות עיקריות.

הראשונה, כפי שציינתי בפוסט הקודם, היא שבדומה למה שקורה בכל מאבק אחר, לאנשים קשה לשתף פעולה בגלל שהתרגלנו לחפש את השלילי, ואי אפשר להתקדם כקבוצה כשעסוקים בלריב כל הזמן.

הסיבה השנייה, והמעניינת יותר מבחינתי, היא הפחד. הצליחו לגרום לנו להרגיש לא בסדר עם העובדה שאנחנו מעשנים, ואנחנו מצדיקים את זה לעצמנו בטיעונים שונים ומשונים. עמוס דב סילבר, מהפכן ליגליזציה, הגדיר את זה מעולה בפוסט שכתב לאתר "קנאביס": מסים קשים- כולנו משלמים מס פחד.

אז בעצם, הסיבה שאני מפרסם כל כך הרבה פוסטים בנוגע למריחואנה בפייסבוק, היא שאני רוצה להראות לכמה שיותר אנשים במעגלים שסביבי שאין ממה לפחד.

בניגוד למה שחושב ראש הרשות למלחמה בסמים, (שבאופן לא כזה מפתיע, הוא איש צבא לשעבר), הליגליזציה בדרך. למעשה, היא קרובה יותר מאי פעם. והקטע הכי טוב? זה תלוי רק בנו.

מכירים את המשפט "קיום המצוות זה קירוב הגאולה?"
אז ככה זה עם שינויים פוליטיים. אם נתעסק בנושא מסויים, נדבר עליו ונעורר סביבו שיח ציבורי, נגדיל את הלגיטימציה שלו בקרב הציבור הרחב.
במיוחד כשמדובר בנושא שנגוע בכל כך הרבה אינטרסיים כלכליים ופוליטיים, ושהציבור ניזון לגביו לרוב מחומרי תעמולה שקריים. או במילים אחרות, ככל שיותר אנשים יקבלו כמובן מאליו את הלגיטימיות של השימוש בקנאביס, ככה המציאות תאלץ להתאים את עצמה. הרי לא יתכן שמיליון איש ישבו בכלא, נכון? אז כל עוד אפשר להפחיד אותנו וככה לסתום לנו את הפה ולהמשיך להריץ תעשיות של מיליארדים (תרופות, פלסטיק, אלכוהול ועוד), הם ממשיכים.
אבל ברגע שאנחנו נפסיק לקבל את זה כמובן מאליו, דברים יאלצו להשתנות פה.
אם מאה אלף איש יצאו מהבית עם ג'וינט, אף אחד כבר לא ינסה לעצור אותם.

זה נכון לגבי כל מאבק, כמעט. כמו שכתבתי בתחילת הפוסט הזה, כל שינוי פוליטי מתחיל משינוי תודעתי. תסתכלו מסביבנו, בכל העולם החוקים משתנים. בקולורדו יש ליגליזציה, ואובמה אומר שזה ניסוי שמעניין לראות איך הוא יתפתח, כי משם תצא הבשורה לשאר ארצות הברית, ובעקבותיה, שאר העולם. אנחנו כבר יודעים בדיוק איך זה יתפתח. אין שום דבר נורא בעישון מריחואנה. ואם מישהו לא בטוח, אני ממליץ לראות מה לג'ון סטיוארט היה לומר על הנושא. (זה גם יגרום לכם קצת לחייךעל הדרך).

העובדה שצמח הקנאביס, שהוצא מחוץ לחוק בכל העולם לפני פחות ממאה שנה, מתחיל לקבל בחזרה את הלגיטימיות שלו, היא רק הגיונית. אפילו בארץ, אמצעי התקשורת מתחילים להתייחס לנושא יותר ויותר, מזוויות מפתיעות לטובה. ושוב, זה הגיוני, כי באמת שהקנאביס מסוכן לבריאות הרבה פחות מחומרים רבים אחרים, שאותם מחלקים לכל דורש בחברה שלנו.

dangorousdrug

אז זה רק עניין של זמן עד שכולם יבינו. מה גם שהצמח הזה מעורר את התודעה. מי שמעשן יודע את זה. המריחואנה משחררת את ההגנות שלנו, ומאפשרת לנו זווית הסתכלות שונה על העולם ועל המציאות. מהזווית הזו אנחנו יכולים לראות בקלות רבה יותר את השקרים שסיפרו לנו, לזהות אותם, ולשנות את הדפוסים אליהם התרגלנו.

נכון שזה לא משהו שקורה לכל מי שמעשן. צריך לרצות את זה. מריחואנה יכולה באותה המידה להוריד אותך למטה ולעזור לך לברוח מהעולם ומהרגשות שלך. אבל היא יכולה גם להקל על ההתמודדות עם הקושי והלחץ של חיי היום יום, וברגיעה הזו יש למוח את האפשרות להתעסק בדברים שהם לא שליליים ומלחיצים, ואולי אפילו להפתח לכיווני מחשבה חדשים, שיכולים להביא שינוי חיובי לחיים שלנו.

אז למה אני מפרסם כל כך הרבה פוסטים על ליגליזציה ועל קנאביס?
כי אני מאמין שאם מספיק מאיתנו ישתחררו מהפחד, השינוי יקרה מהר יותר. ומעבר לכל הדברים הטובים שתביא לנו ליגליזציה, זהו מאבק של דור שלם, שחי את החיים אחרת ממה שמצפים ממנו. וכשהדור הזה יבין שיש לו כוח פוליטי עצום, הוא יחולל פה מהפכות גדולות בהרבה.

אני רק חושב על זה שבעוד עשרים שנה ראש ממשלת ישראל יכול להיות מישהו שעשה פעם אסיד, וששרי ממשלה ילכו לבלות לילה ביער על אמדי פעם בכמה חודשים. איך העולם יכול להראות כשמי שמוביל אותו זה לא חבורה של סאחים מקובעים ושמרנים, אלא אנשים עם תודעה מפותחת? ימים יגידו.

(אין להתייחס לפסקה האחרונה כאילו אני טוען שרק מי שמשתמש בחומרים מעוררי תודעה הינו בעל תודעה מפותחת. כולם יכולים להגיע לשם, כל אחד בדרך אחרת. המטרה הייתה רק להדגיש שאופן השימוש והכוונה שמאחורי הצריכה יכולים להשפיע על התוצאות שנחווה ועל המקומות אליהם נגיע. זה נכון לגבי כהפחד מליגליזציה של מריחואנה, כמו גם של חומרים מעוררי תודעה אחרים. ככל שנוציא את הפחד מהמשוואה, נגלה שהחוויה התודעתית נוטה להיות חיובית יותר ויותר.)

אז תהיו פוליטיים. כי במילא, גם השתיקה שלכם היא כזו.
אי אמירת מה שאתם חושבים משרת את אלו שחושבים אחרת,
מכיוון שדעתם מקבלת משנה כוח.
ואם רק נחליט להפסיק לשתוק, העולם כולו יאלץ להקשיב.

וכדי לסגור את הטקסט הזה בחיוך ולא בכובד, הנה ביל היקס,
עם כמה הערות מוצלחות במיוחד על הנושא:

 

נורמלי זה בקושי ממוצע

מה אני, לא נורמלי להיות נורמלי?
אם לשקר זה נורמה, אני לא נורמלי.
אם להרביץ לאישה זה נורמה…
אני לא נורמלי.
(מאיר אריאל)

1544951_707614315945727_664354282_n

השבוע התפטרתי.
עבדתי בארגון לשינוי חברתי סביבתי, שזה מה שקוראים בעברית לאקטיביזם. את הסיבות להתפטרות שלי ממשרה מבטיחה, בארגון מלא באנשים טובים, אנסה לפרט בטקסט שלפניכם. אבל רגע לפני זה, אני רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה לי מאירועי הימים האחרונים.

באופן לא כזה מפתיע, רוב התגובות הראשונות של אנשים שסיפרתי להם שהתפטרתי, היו בסגנון: "אז ממה תתפרנס עכשיו" ו"מאיפה תביא כסף"? כשגם אמא שלי שאלה את אותו הדבר, קלטתי כמה דפוקים נהיינו. מה עם לשאול איך אני מרגיש, ומה הוביל להחלטה?
למה לא להתחיל את השיחה מלשאול האם עכשיו אני מאושר?

אנחנו משועבדים למערכת, ואנחנו לא מודעים לזה.
אנחנו מורגלים כל כך לספור שקלים, לבחור מתוך פחד ולהתנהל בחיים בתודעת מחסור. עד שברגע האמת, רובנו מעדיפים להשאר בעבודה שלא טובה לנו, במערכת יחסים שאנחנו לא שלמים איתה, או בכל סיטואציה אחרת, כל עוד היא מוכרת ונוחה לנו. רק שלא נצטרך לצאת אל שדה אי הודאות של האפשרויות. וחבל, כי רק משם יכול לבוא שינוי.
הרי איינשטיין אמר כבר ש"אי אפשר לפתור בעיות על ידי שימוש באותה צורה חשיבה שבה יצרנו אותן".

בהרצאה מאלפת על פסיכולוגיה חיובית והקשר בין יעילות לבין אושר, מציע הפסיכולוג שון אקור דרך חדשה להסתכל על העולם ולפעול בו.

בין היתר, הוא טוען שם שאם נתרגל את המוח שלנו לחשוב חיובי ונחזק את שרירי האושר, נהיה יעילים יותר, ונחייה חיים מספקים יותר, ובריאים יותר.

אז התפטרתי מהעבודה שלי בגלל שאני לא רוצה לקום בכל בוקר וללכת למשרד. אני רוצה לחיות חיים מלאי סיפוק, ולעשות את הדברים שעושים אותי מאושר. ויותר מזה, אני לא מאמין שאימליים, עצומות אינטרנטיות, ושאר מחאות וירטואליות (או לא וירטואליות) הן אלה שישנו את העולם. נכון, יש לדברים האלה חשיבות בכמה רמות. ראשית, יש מצוקות שצריך לפתור עכשיו, והדרך לפתור אותן היא להפעיל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות. שנית, ולא פחות חשוב, עצם ההשתפות במחאה שכזו, אפילו כשמדובר רק בלשלוח אימייל או בלעשות "שייר" בפייסבוק, מרגיל את הציבור להיות מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות.

אבל לי זה לא מספיק. אני הולך ומבין שהדרך שלי לשנות באמת את העולם, עוברת דרך האושר האישי שלי. וכל עוד אני משקיע את מרבית היום שלי בלהתעסק במה ששלילי בעולם, אני אסתכל על החיים דרך משקפיים שליליות, וזה יהיה מבאס, וזה יקשה עליי מאוד לראות את הפתרונות הזמינים לנו, ולפעול לקידומם. הבחנתי פתאום שהחיים שלי מלאים באנרגיה של כעס, מאבק ואלימות. אני לא יכול להיות מאושר ככה, ואיך אני יכול לשנות את העולם לטובה כשאני עסוק בלהרגיש חרא?

אז יצאתי משם, כי אני לא רוצה לשנות את העולם. אני לא רוצה להלחם באף אחד, לא משנה מה הסיפור מאחורי זה. אני כאן כדי ליצור עולם חדש, עולם טוב יותר, ובשביל זה, (וההרצאה מקודם גם נותנת אישוש מדעי לטענה הזו), אני צריך להיות מאושר בעצמי קודם.

המערכת שאנחנו חיים בה מתוכננת להיות לא יעילה. הדברים הטובים לא מקודמים, כי כדי שהגלגל ימשיך להסתובב, צריך שלאנשים תהיה עבודה, ושהכל יזרום כמה שיותר לאט. אחרת, הטכנולוגיה תתקדם מהר יותר מהכלכלה, והכל יקרוס. אולי לאנשים יהיה טוב יותר, אבל צריך לעבוד איזה שהיא קפיצה תודעתית כדי להיות מסוגלים להבין את זה. הרי מה יותר הגיוני מלתת לאנשים להחליט בעצמם בנוגע לדברים שנוגעים ישירות אליהם? בין אם מדובר בשיפוץ רחוב, או בהחלטה האם לבנות בית ספר במקום חניון או במקום גינה ציבורית, ובין אם מדובר בהחלטות גדולות יותר, הנוגעות לכסף ולחיים של כולנו. רוב נבחרי הציבור שייכים עדיין לדור הישן, שבאמת מאמין שאי אפשר לקבל החלטות בקבוצה גדולה של אנשים.
אני מאמין אחרת, כי ראיתי את זה קורה.

יצא לי להיות שותף להפקה דמוקרטית של פסטיבל לאלפי אנשים, להיות מעורב בהקמה של בר- מסעדה קואופרטיבי בבעלות מאות אנשים, ולקחת חלק מעוד ניסיונות והתנסויות רבות ומגוונות בדמוקרטיה ישירה כזו או אחרת. אין לי ספק שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה, ואני ארחיב בפוסט אחר קצת יותר על השינוי התודעתי שלדעתי העולם עובר ממש עכשיו בהקשר הזה, אבל השורה התחתונה היא המשמעותית:
ציבור גדול יכול לקבל החלטות ביחד ולהיות אפקטיבי.
המפתח הוא להתרכז בדברים החיוביים, ולראות כל הזמן איפה אפשר להתקדם ולהשתפר עוד, במקום להסתכל על הזמן על מה שלא בסדר. ככל שאנשים עושים יותר את מה שהם אשכרה נהנים לעשות, ככה הם מתקדמים מהר יותר, ומביאים תועלת רבה יותר למטרה הגדולה.
זה נכון לפרויקטים ספציפיים כמו שזה נכון לחברה האזרחית כולה.

יש המון דברים להאבק ולמחות עליהם, אבל העולם לא משתנה כשעומדים מנגד וצועקים, גם אם צועקים חזק. את הלקח הזה למדנו במחאה החברתית של קיץ 2011. מאות אלפי אנשים יצאו לכיכרות באמונה שהפוליטיקאים יבינו שהם טעו, ושאנחנו רוצים אחרת. מה שיצא לנו מזה זה יאיר לפיד, אותו שום הדבר בתלבושת יותר נוצצת. לפיד לא רוצה לעשות רע, הוא פשוט לא מבין אחרת. הוא גדל כל החיים במציאות שבה ברור מאוד מה אפשר ובעיקר מה אי אפשר. ובמקום בו הוא נמצא היום, אין לו את היכולת או את הפריבילגיה לחלום.

העולם לא צריך תוכניות חדשות. הוא צריך אנשים עם חזון חדש. (דניאל קווין)
אנשים שמסוגלים לדמיין אותו אחרת, ולפעול בכיוון. הרעיון הזה של לחשוב ולדבר על פתרונות, על מה אפשר לתקן, הוא הרעיון שלדעתי יכול להביא לכולנו באמת כיוון חדש להתפתח בו.

אני מסתכל על העולם שלנו ורואה כמה דברים כבר הצלחנו להשיג, ואני מסרב להיות פאסימי. אני בטוח שהמין האנושי מסוגל לצאת מהברוך שהוא נכנס אליו. אני יודע שאפשר ליצור עולם שבו יש משאבים שזמינים לכולם, שבו אנשים חיים בשפע, ושבו גם הטבע שאנחנו חלק ממנו נהנה מהקיום של בני האדם. אנחנו רק צריכים לשנות את מצב התודעה שלנו, וזה משהו שניתן לעשות באמצעות אימון פשוט. שון אקור מציע לתרגל חיוביות, ולגלות איך זה משפר לא רק את מצב הרוח שלנו, אלא גם מוביל אותנו לפרודוקטיביות ולהצלחה. יש דרכים נוספות לעשות את זה. מה שחשוב הוא שנבחר בצורה מודעת.

ברגע שכמות גדולה מספיק של אנשים תפסיק לקבל את העובדה ש"ככה זה" ותתחיל לחשוב איך זה יכול להיות, אנחנו נגלה שהשינוי קורה הרבה יותר מהר משחשבנו. המערכת מורכבת מאנשים, וכשהאנשים יתחילו לחיות אחרת, המערכת הזו תשתנה ביחד איתנו. אנחנו יכולים רק לעשות את הכל על מנת שהשינוי שאנחנו מקדמים או לוקחים בו חלק, יהיה שינוי לטובה.

על אריק אינשטיין, מורשת תרבותית, וקולקטיביות

הטקסט הזה התחיל בתור סטטוס בפייסבוק. אבל הוא נהיה ארוך מדי, ועמוק מדי, בשביל שירגיש לי להשאיר אותו לחסדי הפיד. בפייסבוק כולם רוצים להגיד משהו כל הזמן, ולהיות צודקים. בזמן האחרון קשה לי עם זה. ואז אריק אינשטיין נפטר ואני לא מצאתי מילים. ואז חשבתי על זה שאולי אני לא צריך להסתגר בבית, אבל אני בהחלט יכול ללמוד משהו מהאיש הזה.
אני רוצה לחזור לבלוג, כי כאן יותר נוח לי להיות אני באמת. עם אותה האהבה ועם אותם ההרגלים.

אריק

כולם מדברים על אריק.
אני כבר כמה שעות מנסה לחשוב מה בעצם יש לי לומר
השתיקה מושכת אותי. מה יש לי להוסיף בכלל?
כולם אמרו כבר הכל ושמו את כל הלינקים.
ובכל זאת, יש בי משהו שמבקש לצאת.
זה עלול להיות קצת ארוך, אבל הטקסט הבא הוא בשבילי,
להוציא את מה שיושב לי בבטן.
ומול עצמי באמת שלא אכפת לי להשתפך.

אני לא יודע למה אני בוכה,
אבל הדמעות באות, והפיד לא מפסיק לכאוב.
אולי אני כן יודע. זה הכאב של הקולקטיב.
אני מכיר את התחושה הזו אצלי. הרגשתי אותה ביום הזיכרון,
כשפתאום הכל עוצר. פתאום כולנו יחד. פתאום,
יש משהו גדול יותר מה"אני" שהפייסבוק אוהב להדגיש.
ומה שיוצא הוא מעין כאב מזוכך, לא שייך לאף אחד,
ולכן מורגש כל כך. לכן כואב באמת.

גדלתי עם אריק איינשטיין. בבית, בבית הספר, בצבא,
לכל אורך הדרך של התבגרותי במדינה הזו, קולו ליווה.
ויש משהו לא פשוט לי, באבל הקולקטיבי הזה,
כי אני מרגיש חלק מהעדר, בכל פעם שאני לוחץ על עוד לינק.

כמה סטטוסים כבר השוו את הערב הזה לרצח רבין.
אני לא יודע אם במקרה הזה מותר או אסור להשוות.
אבל כשרבין נרצח לא היה פייסבוק.
מדורת השבט הייתה הנרות בכירר.
עכשיו יש מדורה וירטואלית, וגם זה בסדר.
למרות שקצת פחות פשוט להתחמם דרך המסך.
אבל הצד החיובי של זה, הוא שכל אחד יכול לקחת גיטרה
ולשיר איזה שיר שהוא רוצה.
אני יכול לבחור,
למי להקשיב.

אריק, מותר לי לקרוא לך אריק? למרות שאנחנו בכלל לא מכירים? אני מניח שכן, אתה לא נראה לי כמו מישהו שיהיה לו אכפת מדברים כאלה. אולי זה סוד הקסם שלך. אולי בגלל זה כולם פה שבורים שהלכת. אני יכול רק לדמיין אותך, יושב למעלה, ולא מבין מה כולם רוצים. כולה עוד מישהו שמת, קורה כל יום יותר מפעמיים. אף פעם לא היית מישהו שחושב את עצמו למשהו מיוחד.
אבל אתה היית משהו מיוחד. הצניעות הזו, הענווה האמיתית. אף פעם לא צעקת בשירים שלך. הכל היה עדין. ונכון. ומדויק. ויפה ממש.

אולי אתה יושב עם מאיר אריאל, והוא משמיע לך את הדברים שהוא כתב בגן עדן. אולי אתם מתגעגעים לשלום חנוך. אבל תשאירו לנו אותו, בסדר? לא נשאר לנו הרבה אנשים שאפשר להעריץ כאן למטה. ואלוהים כמה שאנחנו צריכים מישהו להעריץ בימים האלה. רק תראה איך כולם פתאום מתאחדים לרגע, סביב דמותך. סביב קולך. סביב שיריך. סביב המורשת התרבותית, והמוזיקלית, והאנושית, שהשארת לנו.

מציצים, כבלים, שבלול. ושוב באות דמעות. אני רק מנסה להזכר במנגינות, ונהיה לי עצוב. למה זה ככה? למה אכפת לי בכלל שמישהו שאני לא מכיר מת? מישהו כתב שהיית המר"ן שלנו. אני מניח שיש בזה הרבה מן האמת. אתה תמצית ההוויה הארצישראלית. כמעט כתבתי ציונית, אבל זה לא נכון. אתה האידיאל אליו כולנו חונכנו לשאוף. אבל אתה לא שלהם. לא שייך להם. מעולם לא הסכמת להיות האיש ההוא, שכולם מעריצים. מעולם לא הבנת מה הם בכלל רוצים.
רצינו מישהו שנוכל להאמין בו. שנוכל לאהוב אותו. שנוכל לתלות עליו את כל החלומות והפחדים. מישהו שנוכל להתנחם בעובדה שהוא קיים. מישהו שנוכל להצטופף לאור נרו, ולשיר איתו ביחד. בעדינות, כמעט בלחש, למרות שכולם יודעים את המילים. כי אתה לא צועק, לא מקפיץ, לא עושה בלגן ורעש. רק מביא את המילים לקדמת הבמה, ונותן להן להיות.

כשלמדתי סאונד בשנה שעברה, המורה שלנו אמר שהדבר הכי חשוב הוא לדאוג לכמה שיותר שקיפות במערכת. שמה שנכנס יהיה מה שיוצא, רק חזק יותר. אתה הזמר הכי שקוף ששמעתי, וזו מחמאה ענקית. כל שיר שאתה שרת, שמר על עצמו נקי, בזכותך. אני חושב שיותר מהכל, זה מה שעושה אותך ענק בעיניי. היכולת שלך להביא כל יצירה מחדש, בלי להתערב בה, בלי לדחוף את עצמך לפרונט. היכולת הזו גרמה לנוכחות שלך להיות כל כך מורגשת, עד שחצי מהפלייליסט הישראלי מזכיר לי אותך. ולא רק לי, כמעט לכולנו.

אתה יודע אריק, יש גם צד שני לסיפור הזה. עד לפני רגע כולם פה עפו על אייל גולן. אני לא ראיתי אף אחד בפיד שלי שמשתף את "בדרך לגימנסיה". שיר פדופילי לחלוטין. לא קראתי בשום מקום שום דבר על היחס שלך לנשים, כמו שבחרת להציג אותו במציצים, למשל. אולי יקפצו עליי ויגידו שזה לא משנה, אבל זה כן. זה בדיוק מה שמשנה. כל אמן הוא בנאדם. השאלה היא אם הוא יודע להפריד בין הבנאדם שהוא לבין היצירה שלו. אתה ידעת. כנראה שזה בא לך טבעי. הבן אדם שעמד על הבמה היה כל כך נקי מאגו, עד שהשירים יצאו כל כך יפה. אולי משם באה השקיפות הזו שכתבתי עליה קודם. ממקום של חוסר אגו. ממקום שלא רואה את החשיבות של עצמו. גם בגיל שבעים פלוס.

מדהים איך מדינה שלמה חיכתה שתצא מהבית. ואותך זה לא עניין. ידעת שלא תוכל לשיר כמו שאנחנו מצפים, ולמרות שידעת שזה לא יהיה לנו אכפת בכלל, לא הסכמת להתפשר. את האמנות שלך לא הסכמת למכור גם במחיר תהילת עולם ומיליוני דולרים. את הדעות שלך שמרת לעצמך, למרות שכולם ביקשו לשמוע. מצחיק אותי שהטקסט האחרון שפרסמת בחייך היה על זה שגמרת במכנסיים מהניצחון של הפועל. מה היה לך להגיד על הפוליטיקה? על הכלכלה? על ליגליזציה של מריחואנה? על השלום? אח, יא אריק, כמה טוב היה אם עוד היית כאן. לא יודע למה אפילו, לא יודע מה זה היה משנה.
אז הסתגרת בבית, עכשיו אתה במקום אחר.

אתה יודע אריק, אני שואל את עצמי הרבה, האם הבחירה של מי שרגיש מספיק כדי לראות, היא לשתוק כדי לא לצרוח. האם בחרת להסתגר כי ידעת שכולם רק רוצים לסגוד לך, אבל אף אחד לא באמת יהיה מוכן להקשיב.

הפיד גועש. הכיכר בטח תתמלא אנשים הלילה. אני יודע שאם היית חי, היית בעיקר מובך מכל זה. הפשטות שלך, האנושיות שבך, הייתה מבקשת מאיתנו להניח לזה. לא להלל את שמך, ואת יצירתך, ואותך. אבל תסלח לנו שאנחנו לא מסוגלים.

אנחנו עדיין  עדר. ואנחנו מחפשים רועה. החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם. אצלך ראינו את זה, ולכן באנו שוב ושוב ולבקש. שתקח את המיקרופון, שתשיר לנו עוד פעם אחת. אני לא יודע איזה שיר לשתף. מה היית שר לנו, אריק, אם היית מסכים לשיר לנו שיר אחד אחרון?

תנוח שם למעלה. תהנה. אנחנו נמשיך להיות פה, ומחר בבוקר כבר נעבור הלאה. לאייטם הבא, לכוכב הבא. אבל אף אחד לא יצליח לתפוס את מקומך.
אולי זו התקופה שבה גדלת, אולי זו האומה שהתעצבה סביבך. משהו שונה היום, בעולם. וזה לא באמת קשור אליך, אבל זה סביבך לגמרי. המורשת תרבותית שנותרה בלכתך, היא אולי הדבר הכי קרוב לסיפור חיובי שאנחנו יכולים להתאחד סביבו עכשיו. אין פה באמת עם, במדינה הזו. אין פה באמת ביחד. יש רק רגעים שבהם אנחנו שמים את עצמנו בצד, כדי להרגיש חלק. הקול שלך לעד יזכיר לי, שלא משנה לאן אלך, עדיין יהיה לי משהו משותף עם הארץ הזו. לטובה ולרעה, אתה תמיד תזכיר לי את המולדת. על יחסי האהבה שנאה שלי אליה. על הכעס והגעגועים. והרצון לברוח מכאן לים של סן פרנסיסקו, או לג'מייקה או לברלין, לנצח ייעצר לרגע כשאביט על העמק, ואראה את הר תבור. וכל מקום שאהיה בו, ברגעים של געגוע, אפזם לעצמי סע הבייתה, קח רכבת או אווירון. ועוף גוזל, וסע לאט, ומה עושות האיילות בכלל, ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד. אתה מזכיר לי את כל מה שאני רוצה להתפכח ממנו, ואת כל מה שבזכותו אני מי שאני. אתה מסמל את הקולקטיב הזה שאני לא מוכן להיות חלק ממנו. את ארץ הישראל הישנה והטובה, האשכנזית, הזעיר בורגנית, התל אביבית, שעשתה צבא. את המחיקה התרבותית של כל מי שהוא לא אתה, או לפחות נשמע כמוך. ועם זאת, כל זה לא אתה. אתה רק שרת. זה הממסד שהשתמך בך, בדמותך, ובשכמותך, כדי לעצב פה נרטיב שמדיר את האחר.

לא קל לי עם זה. ברגע שאני מזהה קולקטיביות, במיוחד בעולם הוירטואלי, אני אוטומטית מתרחק. לא רוצה להיות חלק מהעדר, בשום מקרה. אבל אני חלק, ואני יכול להתכחש לזה כמה שאני רוצה. כמו שאתה רצית להתכחש לזה, ובחרת להסתגר בחדר, וכמעט נמנעת מלצאת אל העולם. אני לא מכיר אותך, ואני לא מתיימר לדעת או להבין למה בחרת להתנהג כמו שבחרת. אבל אני יכול להסיק מזה מסקנות לגבי עצמי. אני יכול להבין שלא משנה כמה רחוק אנסה ללכת, עדיין יהיו דברים שיחברו אותי לארץ שנולדתי בה, לחברה שגדלתי בתוכה, למציאות הזו שממנה אני כל כך רוצה להתעלם.

לא הכרתי אותך, אריק, וכל כך רציתי להכיר. אני לא חושב שבאמת הערצתי מוסיקאי אף פעם. אתה היית מאוד קרוב לזה. כשגרתי ליד פרישמן התפללתי כל פעם, שאני אפגוש אותך באיזה גינה, ואעשן איתך סיגריה. לא יודע בכלל מה היה יוצא לי מזה. אבל זה היה שם, ואף פעם לא חשבתי על זה. על כמה משמעות אנחנו יכולים ליחס לאדם שבכלל לא הכרנו. על כמה סיפורים אנחנו יכולים לספר בלי שלמציאות יהיה שום קשר עם זה. על כמה שאנחנו אוהבים לחלום, ועל כמה שאנחנו רוצים להרגיש בעלי ערך.

מכל זה, עולים לי המון דברים, אבל אפילו אני כבר התעייפתי מלכתוב. אני עוד ארצה מתי שהוא גם לקרוא את הטקסט הזה. לא היה לי מושג לאן זה אלך כשהתחלתי לכתוב. לא היה לי מושג איך לסיים תוך כדי. מחשבות על עצמי, על החברה שלנו, על ארץ ישראל, ועל מוזיקה. מחשבות על הפייסבוק ועל העדר, על רבין, אייל גולן, מאיר אריאל ועובדיה יוסף. איפה שהוא בתוך בליל הרסיסים הזה של אסוציאציות, אני יכול לראות סיפור נכתב, נרקם, ומתהווה. אני יכול לראות את השירה שלך, כחלק מיצירה גדולה יותר, שאפשר לקרוא לה ההוויה התרבותית של ישראל. החלק שלך בולט יותר משל הרבה אחרים, אבל כמו שאתה ודאי היית אומר לי אם היית קורא את הטקסט הזה, אתה לא יותר מאף אחד אחר. וככה גם אנחנו.

כולנו משחקים תפקיד בביחד הזה. לטובה ולרעה. לשמחתנו ולמורת רוחנו. כולנו רוצים להתבלט וכולנו נשמעים אותו הדבר בדיוק. אז אין סיבה להתאמץ. אני לומד פיתוח קול, כי גם אני רוצה להיות זמר, ופתאום היום אני מקשיב לשירים שלך, ומבין מה המורה שלי מנסה לומר לי כבר שלושה שיעורים ויותר. לא צריך להתאמץ. לשיר נקי, פשוט. זה הכל. בלי אגו, בלי פוזה, בלי לנסות להתבלט. בעוונה. כמוך.

רק מי שלא מנסה יכול להיות הטוב ביותר.

חשבתי וחשבתי איך לסיים את הטקסט הזה.
אני לא יכול לחשוב על אף שיר ספציפי שדווקא הוא ראוי להיות כאן,
ולכן אין בכלל לינקים בפוסט הזה. שכל אחד ישים את האריק שהוא אוהב.
כי הצד השני לכל מה שכתבתי, הוא שהיו לך כל כך הרבה פנים ודמויות.
בדיוק כמו לכולנו. אתה פשוט לא עשית מזה עניין. רק שרת. ממש ממש יפה.

אני הולך לשים קצת קפה בקוניאק, ולהרים לכבודך כוסית.
כי נהיה לי כבד, כל הרגש הקולקטיבי הזה.

אולי רק עוד דבר אחד קטן, בעצם.
תודה רבה לך.

על הפגנות מהפכות ושינוי העולם

mehalhel

אני אגיד את מה שיש לי
על הפגנות, ועל המחאה, ועל ה14 ביולי
ואולי אני אחטוף אש על זה
מכל מיני חברים שלי
שבטוחים שהם צודקים מאוד
אבל זאת האמת שלי, וזה מה יש לי לתת

1. הפגנה זה אמצעי, לא מטרה.
שום דבר לא ישתנה מזה שנעמוד ברחוב עם שלטים
גם אם נהיה מיליונים.
אף אחד במשרדי הממשלה לא עובד בשבילנו
ולא יעבוד בשבילנו
את זה היינו אמורים להבין כבר מזמן

2. הפייסבוק הוא כלי להפצה
הוא לא המדיום המנצח
בסופו של יום, יותר אנשים קוראים ישראל היום ורואים האח הגדול
ומשם הם מקבלים את תמונת המציאות שלהם

3. הדבר הזה שנקרא "המחאה החברתית" כבר עוכל על ידי המערכת
ומשמש אותה היום כאמצעי לשחרור לחצים
כל הפגנה כזו היא פורקן המוני של כאב וכעס
אם לא היו הפגנות, אולי משהו היה מתפוצץ פה
אבל שום דבר לא ישתנה כל עוד נמשיך לפעול בדרך הישנה
וציבור שדורש ממקבלי ההחלטות להחליט בשבילו
זו הדרך הישנה

אנחנו רגילים לשמוע הבטחות שהצמיחה מחלחלת למטה.
כשגילינו שזה לא מה שקורה, התחלנו לצעוק כלפי מעלה
אבל מעלינו יש רק את חורי התחת של אלה שמעלינו בסולם
ולשם אנחנו יכולים להכנס להם עם כל השלטים והדרישות שלנו

אז מה כן אפשר לעשות?
להתארגן- באיגודי עובדים, בקואופרטיבים, בקהילות
למצוא עוד ועוד אנשים שמוכנים להבין שכל מה שסיפרו להם
היה שקר אחד גדול
שמדינת הלאום היא שקר, כי אין כזה דבר לאום
שהמערכת הכלכלית היא שקר, כי היא דואגת לכלכלה
ולא לאנשים
שהדמוקרטיה היא שקר, כי אין רוב שקובע
יש רק המון אנשים מבולבלים
כדי שיהיה אפקטיביות לדעת הרוב
הרוב צריך ללמוד לשוחח, לדבר, לנהל דיאלוג עם עצמו
ואת היכולות האלה מחקו בשיטתיות בשלושים השנה האחרונות

השינוי יכול לבוא. עולם אחר הוא אפשרי
אבל הוא יקח זמן, וסבלנות. כי אין קיצורי דרך

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

השינוי הזה יבוא.
הוא יבוא מקהילות שמתארגנות סביב אינטרסים משותפים
אם זה מזון, זכויות עובדים, עניין תרבותי או צורך כלכלי
הוא יבוא ממבנים דמוקרטיים שיתפתחו מלמטה
הוא יבוא משיתופי פעולה בין אנשים, קבוצות וגופים
והוא לא יראה כמו שום דבר שאנחנו מכירים

השילוב של המסות האנושיות, הטכנולוגיות החדשות
וחוסר היכולת של החברה להמשיך להתקיים במצבה הנוכחי
מחחייב שינוי מהותי באופן שבו מתארגנים אנשים
וזה לא יקרה בהפגנות, וזה לא יקרה באיוונטים בפייסבוק

זה יקרה, וזה כבר קורה
כשאנשים לוקחים אחריות, ומתחילים לשנות את עצמם
את הדרך שבה הם מתקשרים עם אנשים אחרים
כשמכניסים כבוד ואמון לתוך האינטרקציה
והקשבה. הרבה הקשבה וסבלנות
כי כולנו צריכים לפרוק את כל מה שצברנו לאורך הדרך

מאנשים שמתקשרים אחרת, לקבוצות וקהילות
שהדמוקרטיה והשיתוף היא הבסיס לקיומן
למערכות מורכבות יותר שמבוססות על שיתופי פעולה וקשרים
בין הפרטים, הקבוצות, והקהילות האלה
מכל אלה ועוד יצמח פה משהו חדש
צורה חברתית חדשה, ואולי יותר מאחת כזו
שבה אין אמת אחת שנכונה לכולם
אלא יש מגוון, ושיתופי פעולה במקום תחרות

זה אולי נשמע לכם היפי, אבל ככה הטבע עובד.
תסתכלו פעם על יער גשם, איך הוא פועל
ומה מרכיב אותו
שם טמון ההבדל, ושם טמונה ההבנה
שאנחנו לא יכולים לעצב את הטבע
ואת החברה האנושית בתוכו
כמו שאנחנו מעצבים שדות חיטה
בקוים ישרים, בלי לסטות מהשורה

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אנחנו צריכים לתת זמן, ולקחת אוויר
ולהמשיך, לבנות את העתיד שלנו
כי האנושות בצורתה הנוכחית, בדרך למטה
ואף הפגנה לא תשנה את זה

אבל למרות כל זה- צאו לרחוב
כדי שנפגש, כדי שנשוחח
וכדי שיראו היושבים שם למעלה
שאנחנו לא מוכנים לקבל את השיט שלהם יותר

הייתי אומר גם שתצאו בשמחה, בריקודים
ומסביר למה
אבל זה גם ככה טקסט ארוך מדי
אז אולי בפעם אחרת

עד אז-
אהבה בכל, ותחי המהפכה!

בלי פאניקה. עם פרופורציה

"אחד מהדברים שמצא תמיד פורד פרפקט כקשים ביותר להבנה בנוגע לבני אדם היה הרגלם לחזור ולציין את המובן מאליו ביותר, כמו יום יפה היום, או אתה גבוה מאוד, או יקירי, נראה כי נפלת לבאר שעומקה עשרה מטרים, אתה בסדר? בתחילה עיבד פורד תיאוריה להסביר התנהגות מוזרה זו. אם בני אדם חדלים לאמן את שפתותיהם, אמר בלבו, פיותיהם ייתקעו כנראה. אחרי כמה חדשים של שיקול דעת ותצפיות שדה זנח תיאוריה זו לטובת חדשה ממנה. אם בני אדם חדלים לאמן את שפתותיהם, אמר בלבו, מוחם מתחיל לעבוד." (מתוך מדריך הטרמפיסט לגלקסיה)

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על תוצאות הבחירות. אני רוצה לדבר על הפיד שלי.

(ולפני הכל, כדי לאזן את כל הפוליטיקה הזו, קואלה. אנחנו עוד נחזור אליה בהמשך)

kuala
אם היה דבר אחר שקיוויתי באמת מהיום שאחרי הבחירות, זה שהשיח האינטרנטי יהיה יותר מקבל ומקשיב, ופחות מאשים ומתגונן.כי יש שני קולות עיקריים בפיד שלי היום. והם לא מתחלקים לפי מפלגות, אלא לפי בני אדם.
יש את אלה שאומרים סליחה, טעינו, כל הכבוד לכולם ויאללה לעבודה המשותפת. אין קיצורי דרך, הבחירות המוניציפליות מתקרבות וברור שיש שם מה לעשות. ויש את הקולות השניים. הם שייכים למצביעי כל המפלגות. הם אומרים שהם צדקו, ושכל השאר לא בסדר כי הם לא הקשיבו להם, ושאם רק היו עושים מה שהם אמרו אז הכל היה פה יותר טוב.
שני הקולות האלה מייצגים עבורי את התהליך שאנחנו עוברים, כחברה, כציבור, כאקטיביסטים, כתנועה, כבועת אינטרנטים.
מחד, המוכנות לחשוב, לבדוק ולשקול. היכולת להודות בטעות. בגרות, מבחינתי, היא ההבנה שהחיים הם לא שחור ולבן. ולכל אחד יש פרספקטיבה קצת אחרת. כשמבינים את זה, אפשר לשתף פעולה ולהתקדם ביחד. לעומת זאת, ההזדהות עם העצמי, עם מה שמגדיר אותי, ההצמדות לאזור הנוחות של המוכר והקיים, היא זו שמפריעה לנו להתקדם. היא זו שמשמרת את ההפרד ומשול ומעמיקה את הויכוחים. 
חברות וחברים שלי, תעזבו שנייה את האגו. תתעלו מעל הצורך להיות צודקים. תזכרו שכולנו בני אדם. נכון, היו מי ששיקרו, והטעו, והיו מי שהאמינו, והלכו שולל. לאורך כל הדרך היה אפשר לראות הבדל בין מי שמנהל דיון, למי שמתווכח/ת.
אני חושב שעל זה נקום וניפול. על היכולת שלנו לשוחח ולא להתווכח.
ויש לי עוד המון להוסיף בנושא, אבל אני מרגיש שאני גם מתחיל להיות יותר מדי צודק. אז אני רק אגיד ככה:
  • תמיד כשאני שם לב שהמחשבות שלי מעוצבות בסימני קריאה, אני מנסה להחליף אותן למחשבות שמסתיימות בסימני שאלה. גם אם אני מגיע לאותה המסקנה שידעתי מקודם, אני תמיד לומד בתוך התהליך.
  • ההזדהות הרגשית היא חשובה, כי המיינד שלנו צריך הגדרות כדי לנהל דיון או לפתח מחשבה. אבל היא גם מסוכנת, כי היא מפריעה לנו להתפתח. חשוב לזכור שאנחנו לא הדעה שלנו. אנחנו לא מה שאנחנו מאמינים בו. אנחנו גם לא מי שאנחנו חושבים. אם כבר, אנחנו הדרך שבה אנחנו פועלים, המעשים שאנחנו עושים, היחס שאנחנו נותנים לאנשים סביבנו. תהיו טובים.
  • שמתי תמונה של קואלה מחבקת עץ. כי זה חמוד. אבל לא רק. קואלות חיות על העצים. אם היא תעזוב את הענף, היא עלולה ליפול. לכן היא מחזיקה בו חזק כל כך. קואלה אוכלת עלי אקליפטוס. היא צריכה לאכול הרבה מאוד עלים ביום כדי לקבל מספיק חומרים מזינים. עלים, מילים, יש לזה צליל דומה. מעניין באיזה ענף אנחנו נאחזים כי אנחנו מפחדים ליפול לקרקע.(אגב, אומרים שהקואלה מתמסטלת מכמות העלים שהיא אוכלת. אולי בגלל זה היה ישנה מלא. בטוח שבגלל זה היא חמודה כל כך. מצב שזו אחת הסיבות שגורמות לה לפחד לרדת מהעץ, ולהיות בטוחה שלהחזיק בכל הכוח זה מה שצריך לעשות.)
  • הבחירות מאחורינו. זאת נקודת אור. כולנו טעינו בדרך. עכשיו נשאלת השאלה מי מסוגל להתגבר על זה, ולהמשיך קדימה, ומי מעוניין להתבוסס בריבים והאשמות. נכון שחשוב לקחת אחריות על המעשים שלנו. אבל חשוב לא פחות לקחת אחריות על הדרך שבה אנחנו מפעילים שיפוט, ועל הדרך שבה אנחנו מתנהגים. בכל מקרה, החל ממחר בבוקר, אני חושב שצריך להתחיל לעבוד בכל הכוח על המשך המהפכה.קואופרטיבים, גינות קהילתיות, חוות אורגניות, ארגוני עובדים, אומנות ותרבות, מחשבה ביקורתית, פילוסופיה פוליטית, התפתחות אישית. כל זאת ועוד. הרבה עוד.

אז מה הקשר בין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, קואלות, והזדהות רגשית?
קודם כל- בלי פאניקה. הבחירות האלה היו רק עוד שלב אחד במשחק. ואין קיצורי דרך. אז בואו ניקח דברים בפרופורציה. דבר שני, לפעמים אנחנו צריכים להפסיק להפעיל את השפתיים (או את המקלדת, בהקשר הנוכחי) כדי שנוכל להתחיל לחשוב. 

אז אני מציע לעזוב לרגע את האינטרנט. להקדיש את הערב הזה לבילוי עם חברים, או לקרוא איזה ספר, או ללכת לטיול על החוף. לקחת הפסקה לרגע מכל הצדק הזה. לנשום. "הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם נופל וקם נופל וקם. אף פעם לא אפסיק ללכת. אני עומד איתן עם ראש מורם." ובעיקר לזכור, שאנחנו חיים בבועה. זה לא דבר רע. רק משהו שצריך להכיר בו. רוב הציבור הישראלי לא קורא את מה שאנחנו כותבים. רוב הציבור הישראלי רואה מאסטר-שף ודה ווייס. לפעמים אנחנו מקבלים את התחושה שהמילים שלנו משנות את העולם. וזה באמת ככה. אבל העולם שמשתנה הוא העולם שסביבנו. וזו בועה.

זה נכון, היקום משתנה באדוות שמתפשטות כלפי חוץ. אבל קצת פחות חשיבות עצמית עוד לא הרגה אף אחד. וקצת הקשבה יכולה לעשות פלאים.
אז תחשבו על זה…

אהבה בכל, ותחי המהפכה

ההרצאה החשובה ביותר בעולם

תכלס, לא יודע אם זאת ההרצאה החשובה ביותר בעולם. לא בטוח שיש אחת כזאת. בכל אופן, יש כאן כמה וכמה הרצאות קצרות, ועוד סרטונים, ומילות קישור שלי בין לבין, שאני חושב שמייצרים את אחד מהפוסטים היותר חשובים שכתבתי.
אם הייתי צריך להעביר הרצאה על אקטיביזן, סביר להניח שהפוסט הזה היה שלד שלה.
אמנם עברו כמה שנים שאז שכתבתי את זה, ואני במקום אחר עכשיו, ועדיין..
אני חושב שמבחינת רצף מחשבתי, הפוסט הזה הוא כמו סמינר מזורז למהפכן המתחיל
או איך שלא תרצו לקרוא לזה. אני מוותר על לנסות להוסיף מילים. בהצלחה

בלי פאניקה. DON'T PANICK

הכל בסדר.
Everything is O.K.

אשכרה. עבדו עלינו, הא? איזה קטע.

אני לא צריך להגיד לך שמשהו לא בסדר. זה ידוע לך, גם אם עמוק בפנים. כולנו מכירים את ההרגשה שיש משהו שאנחנו מפספסים. שמשהו גדול יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין מתרחש בעולם הזה. שיש משמעות, או כוח גדול יותר, או משהו.

כל אחד, כל אחת, חווה את ההרגשה הזאת קצת אחרת. אבל כל מי שאי פעם תהה על המשמעות, עבר דרך הדלת הזאת. אז אני רוצה להזמין אותך למסע קצר, בתוך התודעה שלנו. מהתודעה האישית לקולקטיבית, מהאנושות לפלנטה כולה, ובחזרה אל עצמנו.

זהירות, המסע הזה עלול לשנות לך את החיים.

כל אחד מאיתנו עבר דברים כואבים שסגרו אותו. הקמנו חומות של ציניות, הגנות של סיפורים.
הדפוסים שלנו מגינים עלינו, אבל הם גם מגבילים אותנו.
חשוב לזכור שזה בסדר. שאנחנו בסדר. זה העולם שדפוק

THE WAYSEER MANIFESTO

אני זוכר שבגיל צעיר יחסית הבנתי את זה. לא יכלתי לשים את זה במילים, אבל ידעתי שיש חוויה עמוקה יותר מזאת שאני מכיר. ידעתי שאני אחשף אליה מתישהו. היום זה נשמע מאוד רוחני, אבל אז לא חשבתי על זה ככה. לא משנה דרך איזה משקפיים הסתכלתי על היקום, הרגשתי שאני לא מצליח לרדת לעומק. מה שכן הבנתי, שהבחירה היא תמיד שלי, לטוב ולרע.
"ונתתי בידכם את הבחירה חיים ומוות טוב ורע. ובחרתם בחיים".

אז בחרתי לעשות טוב בעולם, בדרכים שמצאתי לנכון. זו הייתה דרך בודדה לעיתים, אבל מרגשת. ולאט לאט מצאתי עוד אנשים שחושבים כמוני. גיליתי עולמות חדשים. נפגשתי בתנועות, ארגונים, יוזמות ובני אדם נפלאים שעושים ככל יכולתם כדי לשפר את העולם הזה. שמאמינים שעולם אחר הוא אפשרי. ושפועלים כדי לשנות את זה. הבנתי שאני לא לבד. שאני חלק ממשהו. וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי באמת שייך.

התנועה הגדולה ביותר בעולם The Biggest Movement In The World

כולנו חלק מאותה התנועה. כולנו חולקים את אותו הסיפור.
בכלל, מה שמחזיק את החברה האנושית זה סיפור משותף. זה הבסיס שעליו נבנות תרבויות, זה הקרקע היחידה האפשרית לשיתופי פעולה. כסף, תאגידים, מדינות, דתות. זה הכל דברים שקיימים רק כי הרבה אנשים מאמינים בהם. תקחו את הסיפור מאחורי תרבות הצריכה, תפרקו אותו לגורמים, ותבינו לבד למה לא טוב לנו. כי זה סיפור עצוב. סיפור של תחרות, של מלחמה, של מחסור ופחד. הסיפור של התרבות המודרנית מתחיל מהנפרדות. נפרדות בין אדם לטבע, בין אדם לחברו.

בתנ"ך, מסופר על מגדל בבל. שם בני האדם התרחקו אחד מהשני. התחילו לדבר בשפות שונות. ואז התרבויות נפרדו זו מזו, ונוצרו זהויות תרבותיות שונות. דתות, לאומים, אידיאולוגיות כלכליות, הכל רק מבנים חברתיים שעוזרים לנו למצוא את מקומנו. והכל מתחיל מהעובדה שכל אחד מדבר בשפה אחרת. זאת בבילון. המטריקס. המערכת. זה לא מישהו אישי, אלו נורמות שהשתרשו והם לא משרתות אותנו יותר. אז הגיע הזמן שבבילון תיפול. ואומרים שהשינוי מתחיל מבפנים. אולי, ואולי לא. מה שבטוח זה שרובנו, כבני התרבות הנוכחית, מסתכלים הרבה יותר החוצה מאשר פנימה. וחבל, ממש מעניין בתוך הבני אדם שאנחנו.

מי אני?

ההבנה הזאת, שאנחנו לא באמת נפרדים, שכל מה שקורה מסביב הוא פשוט טעות היסטורית שאפשר לתקן, או תהליך שהיה חיובי ועכשיו עבר זמנו, היא מה שמובילה את הרצון שלנו לעשות שינוי. פול הוקן, הבחור שדיבר על התנועה הגדולה בעולם, מכנה את התחושה הזאת "אי-נחת מבורכת". זאת ההבנה שמשהו לא טוב קורה פה, שגורמת לנו להתפתל קצת.
קצת מפחד, כי זה דורש מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו. קצת מהתרגשות, כי אולי באמת אפשר לשנות פה משהו.

אבל איך משנים את זה? איך גורמים לכל כך הרבה אנשים להבין שהם לוקחים חלק בסיפור גרוע?

כדי לשנות את העולם צריך להצליח לדמיין אותו אחרת. אם לא טוב לנו כאן ואם הבנו שהמערכת לא בסדר, אז אנחנו רוצים שגם אחרים יראו. כדי שהם יצטרפו אלינו למהפכה, וכי אם לי לא טוב בתוך בבילון, אז אולי גם להם יכול להיות טוב יותר. אבל איך משכנעים אותם לפתוח לרגע את העיניים, איך בכלל אנחנו אמורים להסביר או לשכנע אחרים, כשאנחנו לא באמת מבינים את זה לעומק. אז כדי להבין את זה, כדאי להבין מה הסיפור האישי שלנו. למה אנחנו פועלים. במה אנחנו מאמינים.
ומעניין לגלות שדווקא הצעד הזה, של להתבונן רגע פנימה ולהבין למה, יכול לעזור לנו להשפיע החוצה על שאר העולם.

סימון סינק: איך מנהיגים גדולים מעוררים השראה ופעולה

אם נבין למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, יהיה לנו קל יותר לשכנע אחרים. אבל לשכנע אחרים במה? מה הדרך לשם? איך מגיעים? יש לנו אתגרים עצומים כאנושות, לבנות מחדש מבנים חברתיים, לתקן את כל האקולוגיה, להמציא מחדש את הכלכלה ועדיין צריך זמן בשביל לעשות לייק לתמונות של חתולים באינטרנט. וכל זה מבלי שהתחלנו לדבר על התהליך האישי שצריך לעבור, על פתירת הפרדוקסים הפנימיים, על למידה של כל המידע החדש, ועל קצת זמן לעצמנו, לחברים. ועל עבודה כי צריך להתפרנס בינתיים, אנחנו עדיין חיים בבבילון ויש שכר דירה לשלם. זה נראה מייאש. אין לנו זמן ואין לנו את הכלים לעשות את זה לפני שהכל מתפוצץ. אבל בואו ננשום לרגע. נרגע. שום דבר לא הולך להתפוצץ. בתקווה, ואם כן אין לנו מה לעשות בקשר לזה בין כה וכה. הסיכוי הסביר הוא שכדור הארץ יהיה בסדר. הוא יותר חזק ממה שאנחנו זוכרים לחשוב.

 כדור הארץ – ג'ורג קרלין

כדור הארץ יסתדר. למעשה, אנחנו בסך הכל חלק מכדור הארץ. חלק קטן ובלתי נפרד מהאורגניזם העצום הזה שאנחנו לא באמת מסוגלים אפילו להבין איך הוא פועל. אז מה זאת היהירות הזאת לחשוב שאנחנו נהרוס אותו?

אני מכיר את התשובות לשאלה הזו. גדלנו והתפתחנו להיות מין שמשפיע על הביוספירה. זה נכון. אבל זה לא אומר כלום. אם נזכור שהתרבות שלנו נבנתה על תפישת עולם של נפרדות, של הפרדות מהטבע, אם נזכור שהסיפור הבסיסי הוא היציאה מגן העדן, ואיבוד ההרמוניה, אולי נקבל מושג לאיפה כדאי להתחיל לחפש את התשובות.
ואם התשובות נעוצות בבסיסים התרבותיים שלנו, אם הכל פה מעוצב לא נכון, אולי זה אומר שכדאי שנשנה את הדרך שאנחנו הולכים בה, כתרבות, כגזע, כחלק מהביוספירה.

אבל איך עושים את זה? חזרנו שוב לשאלה של הדרך. מאיפה מתחילים? לאן הולכים? טוב. כאן צריך לעצור לרגע ולהבין משהו. זה שכולנו חלק מהטבע, אומר שאנחנו לא נפרדים באמת. זה שאנחנו לא נפרדים באמת, אומר שאנחנו למעשה מחוברים. תרשו לי לגבות את מה שאמרתי הרגע באמצעות הסברים מדעיים.

RSA Animate – The Empathic Civilisation

הרשו לי לסכם.
העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא אשלייה.

הדרך שבה אנחנו תופשים את מה שקורה מעוצבת על ידי סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. הסיפורים האלה כשלעצמם מעוצבים על ידי סיפורים קולקטיביים. האמונה המשותפת שלנו בסיפורים הקולקטיביים, מאפשרת למערכת להתקיים. היום, רוב האנשים שאני מכיר, כולל אותי, קמים בבוקר ונכנסים לפייסבוק. האלגוריתם של פייסבוק מתכנן לי את היום באמצעות המידע אליו אני נחשף. יש לי אפשרות בחירה, אבל היא מוגבלת. אם אני זוכר להשתמש בכלי הזה כדי להפיץ מידע, אבל נזהר מלהתמכר אליו וממשיך לקיים מפגשים אנושיים אמיתיים, מצבי טוב.
היכולת לתקשר בלי קשר למיקום גאוגרפי מאפשרת לנו להחליף דעות ומחשבות, לחלוק אינפורמציה, וזו למעשה "חוכמת ההמונים". היא מאפשרת לאנושות להתפתח ולעצב מחדש את הסיפורים המשותפים.

אם נעבור למצב של שיתוף פעולה, ונצא מתחושת המחסור שעיצבה את עולמנו ואת החברה שאנחנו חיים בה, נוכל להתקדם באמת, ביחד. כחברה אנושית נאורה. כמובן שזה לא הולך להיות פשוט, הכוחות שמולם אנחנו מתמודדים מנוסים, חזקים, וממומנים היטב. אבל אנחנו לא לבד בסיפור.
יכול להיות שניכשל. ויכול להיות שזה יצליח. בכל מקרה זה לא באמת יהיה תלוי בנו.
מה שכן תלוי בנו זה איך נרגיש בדרך. כמה נהנה מהטיול.

Bill Hicks – It's Just A Ride

בסופו של דבר, זה רק טיול. הכל בסדר.
אנחנו פלוץ בהיסטוריה
אנחנו קקי של צבים
הבל הבלים, הכל הבל.

אבל מה, יש משהו בחיים האלה
זה לא משהו שאפשר להסביר במילים
זו משמעות שהבנתה מעבר לנו

אבל אנחנו חווים אותה באמצעות אהבה.

זה תלוי בנו. אנחנו האנשים להם חיכינו. עכשיו זה הזמן.
אם רק נאמין, וננסה להגיע לשם ביחד

עולם אחר הוא אפשרי

תסתכלו מסביב. אנחנו מתקשרים בטלפתיה  מוציאים חשמל מהאוויר, הופכים את הזבל לאנרגיה, מתניידים באמצעות מכונות, ומסוגלים לייצר גן עדן על פני כדור הארץ.
העולם החדש כבר כאן. הוא רק מחכה שנבין את זה, ושנאמין שאפשר.

Imagine | Playing For Change

אהבה בכל. ותחי המהפכה

זו לא אשמתך

741231_10151599896373696_723016947_o

אני רוצה להגיד לך משהו:
זאת לא אשמתך.

ויותר מזה.
זה לא קשור אליך. באמת. זה לא אישי.
ככה זה העולם. ככה התרבות שלנו עובדת.
זה לא קשור אליך. אין פה עניין של אשמה.

כן, יש המון מה לעשות. המון מה לשנות. המון עבודה.
ונכון, העולם קשה, וקשוח, ומסריח ממש. ויש סבל ועוני ורוע ובעיות וזה.
והחתולים / הנשים / הפליטים / הערבים / המזרחים / החוצנים ממש סובלים.
אבל זה לא אישי. זה לא קשור אליך. זו התרבות שלנו.

תרבות שמבוססת על כסף, על צריכה, על ניצול של משאבים.
תרבות שבבסיס שלה יש פחדים ותחרות ומחסור.
תרבות הצריכה, קוראים לה. והיא הדת הכי גרועה שאני מכיר.

כי כולנו מאמינים במשהו. זה חלק מהדרייב שלנו בעולם.
חלק מהדרך שבה אנחנו מסתדרים פה, במישור הזה.
ופעם המציאו דתות כדי שיוכלו לשלוט בהמונים.
היהדות, הנצרות, האיסלאם, הבודהיזם.
הכל צורות של משטרים חברתיים.
כולם מבוססים על אמיתות גדולות, על הרבה חוכמה.
כולם הלכו לאיבוד בדרך, בניסיון לעבור מהמהות אל הסדר החברתי.

ככה גם תרבות הצריכה.
היא נוצרה מתוך צורך של החברה, להתמודד עם השינוי.
המהפכה התעשייתית שינתה את הדרך שבה בני האדם היו מאורגנים.
והיה צריך לענות על השינוי הזה כדי לשמר את יחסי הכוחות.
בהתחלה הם דיברו על קפיטליזם.
והוא היה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירים עכשיו.
ואז היו צריכים לשים את זה בתבנית שתקל על ההמונים.
(או תקל על בעלי השליטה להתמודד עם ההמונים.)
אז הם המציאו דת, ומיתוסים, וטקסים. ואביזרי קודש.

עברתי היום ליד חנות לתשמישי קדושה, וחשבתי לעצמי.
למה שאנשים ישלמו כל כך הרבה כסף על חפץ?
רק כי מישהו אמר שהוא קדוש?
ואז נזכרתי שגם על מוצר של אפל או ג'ינס עם תווית של ליוויס,
אנשים משלמים המון כסף.
ההבדל בין תרבות הצריכה לדתות אחרות הוא,
שמוצרי קדושה מיוצרים כדי להשאר בסביבה.
מוצרי צריכה מיוצרים כדי להתכלות ולהעלם.
ככה מתייחסים לעולם בתרבות הזאת.

ואם בתרבות שלנו מתייחסים לעולם כאל דבר שצריך לנצל,
אם החברה שלנו מבוססת על עקרונות של בזבוז ומחסור,
אם תחרות ופחד יושבים בבסיס של הכל,
אז כנראה שבאמת זה לא אישי. וזה לא קשור אליך.
ככה העולם עובד.

זה עצוב. זה לא נעים. צריך לשנות את זה.
וזה מה שאנחנו עושים. כל הזמן. וכל הכבוד לנו.

אבל אני רוצה לחזור ולהזכיר לך.
זה לא אישי. זה לא קשור אליך.

הרבה יותר קל לשנות את העולם בלי נטל אשמה על הגב.

מהפכה בכל. ותחי האהבה

סוף העולם, תחילת העולם

22.12.2012.

שקיעה על שדות עמק ישראל. מאחורי נצרת. מלפני הר מגידו.

שתי נקודות מבט שונות. אותה הזוית בדיוק.

זה רק ההקשר. הקונטקסט. ובחירת הצבעים705705_10151569984488696_377700563_o

יותר מדי שאלות. יותר מדי מאמץ. אנחנו עוד רגע ב2013. העולם צריך להיות פשוט יותר

שבוע עבודה קצר. לימודים בהאינטרנט. צרכים חומריים חינם לכולם. שיטה מוניטרית מוניטארית. כל הדברים האלה כבר אפשריים. זו השיטה שלא עובדת לטובתנו.

המערכת שמשמרת את עצמה. מי שנמצא במוקדי הכוח בסך הכל עושה את תפקידו.

כולנו רק ממלאים פקודות. כל אחד ואחת בתפקידו/ה. זאת לא הבנה נעימה אבל הכרחית

עד שלא נבין את זה, לא נוכל באמת להשתחרר מכבלי השיעבוד המחשבתי.

ונמאס לי, כוסומו. אני לא רוצה להתאים לחוקים ולדרישות שלהם.

לא רוצה להיות בסדר לפי הסטנדרט של הסיסטם. שבבילון תיפול.

אבל אין ברירה. בחרתי להיות כאן. וצריך לקבל עליי מספר חוקים.

כי זה הקטע של חיים בחברה. הסכמות מסוימות שכל אחד מתפשר במשהו.

אבל ההסכמות האלה יכולות להיות הרבה יותר דינאמיות והרבה יותר דמוקרטיות היום.

עם הטכנולוגיות החדשות והכל. 2013 לעזעזל.

הגיע הזמן, לא? לשנות פה משהו. להבין שמדובר בתהליך עומק.

ואין קיצורי דרך. יש הרבה עבודה. ובכעס לא נצליח.

ומצד שני, האור מתגבר. החושך העמוק ביותר מאחורינו.

20121222_163047

עצם זה שהיום הזה הגיע ונגמר, כבר מוזר לי קצת. אני יודע שעבור חלקכם זה נשמע מגוחך, אבל אני חיכיתי שמשהו יקרה בסוף השבוע. לא יודע למה ולא רוצה לנסות להסביר. יש דברים שהם ככה.

ויהי בוקר, ויהי ערב, יום שבת.

ואז ירדה השמש, והשמיים היו יפים מתמיד. יצאתי מהבית והלכתי לפינה של השדות, שנמצאת ממש מאחורינו. השדות הירוקים, אדמת העמק ספוגת הגשם, העננים רק בקצה. תמונה מושלמת.

משהו במחזה הזה, על כל הפסטורליות שלו, וציוצי הציפורים ברקע, עשה אותי שקט יותר, לרגע. ובשקט הזה ניסיתי להבין, מה המסר. מה הקטע? איך זה שהיום הזה עובר כאילו כלום? עזבו את המאיה. מדובר בי. אלו החיים שלי. זה העולם שלי. המציאות שלי. יש לי סט של אמונות ולפיהן יש לי קשר מסוים עם כל הדברים האלו. ופתאום הכל מתהפך. אז מה אני צריך להבין מכל זה?

עמדתי שם, מביט בשקיעה, נפעם מהיופי, מנסה להבין, מנסה לשחרר. אני לא בטוח שהצלחתי. אבל פתאום עלתה בי מחשבה. עדינה, שברירית, מנצנצת כמו קרן אחרונה של שמש שוקעת. היא ליטפה אותי, המחשבה הזו, חיממה אותי לרגע. וגרמה לנשימה עמוקה של הקלה לצאת.

אתמול היה אמור להגמר העולם על פי נבואות שונות, על פי אמונות שונות, ועל פי מזג האוויר. והיום, רגע לפני השקיעה, השמיים היו נקיים, הכל הבריק, והייתה תחושה של חדש באוויר. באנגלית אומרים התחלה טרייה.

אולי קיבלנו עוד הזדמנות. לתקן את מעשינו. להחזיר לעולם מתנה. אנחנו יצור נפלא, בני האדם. אנחנו מסוגלים להמון. הצלחנו להרים ציבילזציות ענקיות, לחצות את השמיים, לחקור את האוקיינוסים, אולי אפילו להגיע לירח. אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני ברמה גלובלית ובין רגע. ואולי הגיע הזמן שנבין שהכל פה אחד.

אנושות שלמה עסוקה בלהזדהות עם פחדים, עם רגשות, עם סיפורים של האגו. כולנו מחפשים משהו להיות שייכים אליו, מישהו להיות קרובים אליו, סיפור כלשהו שייתן לנו מסגרת. אבל לא צריך ללכת רחוק.

בנבואות בני המאיה ל21.12, לא מדובר על סוף העולם. מדובר על עידן חדש, עידן שבו השמש זורחת באור בהיר יותר. שבו בני האדם חיים בהרמוניה עם כדור הארץ. עם אמא אדמה. זה אפשרי.

אם נבחר להרים את הראש ולהתבונן סביבנו, נראה שאנחנו חיים בעולם מדהים. הכל קשור להכל. הכל מחובר עם הכל. הכל משתף פעולה. בתוך העולם הזה יש לנו סיפורים למכביר, ויש לנו לאן להשתייך ועם מה להזדהות. אנחנו רק צריכים לבחור.

במקום לראות את עצמנו על פי המוצא או הלאום, לראות את עצמנו כבנות ובנים למשפחת האדם. שהיא חלק ממשפחת החיים על פני כדור הארץ. במקום לראות את עצמנו נפרדים מהבריאה, להבין שאנחנו חלק ממנה. חלק חשוב, כי במודעות שלנו לקיום אנחנו נותנים לו חשיבות. כי בהכרה שלנו באלוהי אנחנו נותנים לו משמעות. אבל עדיין, חלק.

העולם הזה לא נברא בשבילנו יותר משהוא נברא עבור כל יצור אחר. העולם הזה קיים, וזכינו לקחת בו חלק. מן הראוי שנכבד את המתנה הזו. מן הראוי שנכבד את העולם הזה. מן הראוי שנראה את הכבוד הזה בדרך שבה אנחנו מתנהגים.

יש לנו יכולות מדהימות, לבני האדם. יש לנו המון כוח להשמיד והמון כוח לתקן. במשך 12 אלף שנה, מאז המהפכה החקלאית, אנחנו מתהלכים על פני כדור הארץ במחשבה שאנחנו מהות הבריאה. ככה אמרו לנו בגן העדן, או לפחות זה מה שמספרים הסיפורים. אבל מחזור חדש מתחיל עכשיו, ויש לנו הזדמנות לספר את הסיפור קצת אחרת. בצורה שאולי תעשה לכולנו מעט יותר נעים.

בראשית ברא אלוהים, או שנברא אלוהים, או שאין אלוהים. זה לא משנה. העיקר שבראשית קרה משהו שבעקבותיו קרו עוד דברים. ואיפה שהוא לאורך הדרך, הופענו אנחנו. בהיותנו מיוחדים, מחוננים ביכולת לראות את עצמנו, להבין את תפקידנו, קיבלנו אחריות. לקח לנו שנים להתבגר. היינו צריכים את הזמן, את האמונה הילדותית הזו, בכך שהכל כאן בשבילנו. שיחקנו בארגז החול של הקיום, והיה לנו נחמד. אבל התבגרנו.

האנושות היא כבר לא ילד. ולכן היא לא בגן. האנושות הגיעה לבגרות. והגיע הזמן שכולנו נראה את זה. יש לנו כוח. יש לנו אחריות. להשתמש במה שקיבלנו לטובה. לטובת המודעות שלנו, כדי שהיא תוכל להמשיך להתקיים. לטובת האנושות, כדי שהיא תוכל להמשיך להתקיים. ולטובת כדור הארץ, כדי שאנחנו נוכל להמשיך להתקיים.

אז אולי לא קרה כלום שהרגשתי ב21.12.2012. אבל היה לי אחלה יום. ומחר יהיה טיפה יותר אור, כי השמש תזרח רגע מוקדם יותר ותשקע רגע מאוחר יותר מאשר היום. וכל יום יגדל האור. ואני מתרגש.

כי אם הגענו עד הלום, אם עכשיו נגמר 22 לדצמבר, ואני יושב ליד המחשב וכותב את הפוסט הזה, מה זה אומר לגבי ההמשך?

באביב 2010 הייתי שותף להפקה של פסטיבל אקטיביזם. לפני, אחרי וגם במהלך הפסטיבל לא האמנתי שזה אפשרי. ובכל זאת. באביב 2011 עשינו פסטיבל שני. ואז בא קיץ 2011. והיה רוטשילד. ומחאה. וכל הארץ ברחובות. בקיץ 2012 הייתי שותף להקמה של הבר קיימא. ובאמצע העיר צמחה קהילה שיש לה מוסד תרבותי ועסק כלכלי בידיים.

עד היום לא הייתי מסוגל לחשוב על העתיד ברצינות. לא הצלחתי לדמיין שום דבר שיקרה אחרי 2012. והנה אני כאן. והעולם כמנהגו נוהג. מה שגורם לי לתהות.
איך ייראה אביב 2013? אביב 2014? מה יקרה בקיץ הבא?

אני לא יודע את התשובות לשאלות האלה. אין לי אפילו קצה מחשבה. אבל אני מתרגש. ואני מחכה בקוצר רוח לראות מה ג'ה מתכנן לי הפעם.

כי גם אם לא נגמר העולם, וגם אם הוא התחלף בלי ששמנו לב, הסיפור הוא פשוט.
אנחנו חלק ממרקם אקולוגי של אורגניזם, שנקרא כדור הארץ.
אנחנו יכולים לפעול בתוכו מפחד, ולנסות לספק את הצרכים המיידים שלנו. זה קורה כשאנחנו מאמינים שהחיים מבוססים על מחסור ועל תחרות. אבל זה לא חייב להיות ככה.
אנחנו יכולים לבחור לפעול מתוך אהבה. להבין שהחיים מבוססים על שיתוף פעולה, שהשפע קיים. שטוב כאן. ושאין סיבה שלא יהיה טוב עוד יותר.

כי בסופו של יום זו בחירה שלנו. זו החלטה שלנו. וזו האחריות שלנו. להוציא את החלומות אל הפועל. להפוך את הנבואות למציאות. עולם אחר הוא אפשרי, וזה בידיים שלנו. אני יודע שסוף השבוע האחרון גרם לי להרהר בחיים שלי. באיך שהם נראים, ובמה שבחרתי לעשות איתם. אני יודע שאני די מרוצה, אבל שאני מסוגל ליותר.

אני יודע שיש לי את הכוח לעשות את העולם הזה לטוב יותר. ואני יודע שאני רוצה אתכם איתי. אני צריך אתכם איתי. כי אין אפשרות לעשות את זה לא ביחד.

עולם ישן שוקע, עולם חדש זורח. כל בוקר מחדש. וכל בוקר נצטרך להתייצב שוב מול המציאות, ולבחור. אני יודע מה הבחירה שלי בנוגע לעולם הזה. וזאת בחירה מחודשת בברית ישנה נושנה.

אהבה בכל. ותחי המהפכה

יש לי סיכוי

שנת 2012 הייתה שנה שאין לי איך להגדיר אותה חוץ משנה משוגעת. בכל הרמות והמובנים.
האם אנחנו רגע לפני סוף העולם? ואולי זו תהיה נקודת המפנה, והאנושות תקח את עצמה בידיים?
ומה יקרה איתי בתוך כל הבלגן?
אז אין לי תשובות. אבל אני אופטימי. ואני רוצה לנסות להסביר למה.
הפוסט הבא הוא תשובה לשאלה הזאת, ואני מקדיש אותו לעצמי. ולכם. ולתרבות בבל. באהבה.

רגע לפני שאני מתחיל, הנה כל מה שיש לומר על 2012, מוגש בצורה מעולה

 

 

יש לי סיכוי להינצל אני יודע
אני אוכל להתעורר להתפכח
אני אוכל עוד לדבר באהבה
על עצמי ועל העיר ועל אשה

הרבה שנים פחדתי. העולם, כמו שחוויתי אותו, היה קשוח. הייתה דרך ברורה שצריך ללכת בה, ואני אף פעם לא התאמתי לה. או שהיא לא התאימה לי.
ידעתי שמשהו לא בסדר, שהעולם יכול להראות אחרת. אבל לא היה לי מושג איך. ויותר גרוע, לא ידעתי איך אמורים להגיע לשם.
תהליך ההתעוררות שלי לקח הרבה שנים, ואני רחוק מלהגיע. אבל אני מרגיש שמשהו בי נפתח.

כבר עכשיו אני פחות כועס
וגל שקט של רגש מתפקע
אמא שרה לבן בלילה
אמא כאן לידך כל הזמן

אם לנסות להבין בערך מה עבר עליי בתוך התהליך, אני חושב שאפשר לחלק את זה לשני דברים עיקריים. הראשון הוא משהו פנימי, תהליך של ניקיון, של שחרור הדפוסים הישנים, של עבודה עצמית על הגנות וחומות. וכן, הרבה להרפות מכעסים. הרבה להרשות לרגש להיות שם.

החלק השני הוא סוג של אמון מחודש. ביקום, בג'ה, באמא אדמה. חבר דתל"ש סיפר לי פעם שקוראים לזה ביהדות "השגחה פרטית". זו ההבנה השקטה הזו שאמא שם. הנוכחות האלוהית מלווה אותי לאורך הדרך, ואני מרגיש אותה.

כשאני מדבר על ישות אלוהית, אני לא יודע להסביר אותה במדויק. זה לא אלוהים של היהדות האורתודוקסית. זה יותר, הקיום עצמו. אם הגעתי להיות כאן ועכשיו, ומתוך הבנה שאני יוצר את המציאות שלי, אז כנראה שיש לזה משמעות. או יותר נכון, אני יכול לבחור לתת לזה משמעות.

ההבנה הזו נוסכת בי אומץ. אני מרגיש שדברים קורים לטובה, וזה מקל עליי להיות נוכח יותר בהתרחשות, ופחות לעסוק במה יקרה אם. הראש שלי רגיל לכתוב מחזות על כל דבר שקורה לי. למדתי להרשות לזה להיות, אבל לא לתת לזה להוביל אותי.

אני מקווה שבדברים שאני כותב יש היגיון.

כשנכנס דצמבר 2012, לא ידעתי איך להגיב. מצד אחד, חיכיתי לחודש הזה. אני לא יודע בדיוק למה, אבל אני מאמין שהידע של המאיה לגבי ה21.12 הוא אמיתי.

חשוב להבהיר- המאיה לא אמרו שהעולם יגמר, ולא דיברו על אפוקליפסה. נבואות החורבן הן תוספות יחסית מודרניות (החל משנות השמונים), ורוב המידע שהופץ היה דיסאינפורמציה מכוונת. יש גורמים שמסיבותם הם, מנצלים את מהפכת המידע כדי להפיץ ידע שקרי. יש טוענים שאלו מעין "טוקבקיסטים בתשלום" רק בכמה רמות מעל למה שאנחנו מכירים. בהנחה שמי ששולט בעולם הוא לא באמת הפוליטיקאים, אפשר לצפות שהכוחות האלה יפעלו בכל דרך שהם יכולים. ואנחנו יודעים שבמלחמה, גם אם היא וירטואלית ונסובה על מידע ודעת קהל, הכל מותר.

אבל אני לא אכנס פה לקונספירציות הפעם. אם מעניין אתכם להעמיק בזה, אני ממליץ להתחיל באתרים "מציאות נסתרת" ו"אמת אחרת". המון מידע שאין לי שום אחריות לגביו.

נבואות המאיה לדצמבר 2012, מדברות על חילופי עידנים. תקופה אחת מסתיימת, תקופה חדשה מתחילה. ובסך הכל, אצלי זה די מרגיש ככה. השנתיים האחרונות, מרוטשילד ועד עכשיו, היו בלתי הגיוניות על פי כל קנה מידה קודם. השיח הציבורי השתנה, לעיתוני מיינסטרים נכנסו נושאים וכתבות שלא האמנתי שאזכה לראות שם, ובכל העולם המוני אנשים יצאו לרחובות בדרישה לשנות את השיטה.
משהו זז. נכון, עוד הרבה דברים רעים קורים מסביב. אבל גם המון דברים נפלאים.

אני מרגיש שמשהו משתנה
העייפות תחלוף האור יעלה
ואז אכיר אותך יקירתי
ומיד תכירי את אותי

אני לא חושב שב-21.12, נרגיש משהו פיזי. ואין למחשבות האלה שום סיבה הגיונית. אין לי שום מידע ושום יכולת הערכה, מלבד תחושת הבטן שלי. והתחושה שלי היא שהמאסה של האור הולכת ומתגברת. ומול זה, החושך עושה כל מה שהוא יכול. ואנחנו בדיוק בזמן הזה בשנה שהולך ונהיה חשוך יותר. אז בחנוכה מדליקים נרות. ואז בחג המולד, 24.12, האור מתחיל לעלות. חג המולד יושב על תאריך קדום, שמציין את ההיפוך של המחזור. מהיום הזה, כל יום יש קצת יותר שמש. קצת יותר אור.

זה מה שאני חושב שיקרה בסוף 2012. יהיה קצת יותר אור כל יום.

כבר עכשיו אני רואה את זה קורה. אנשים מדברים בכנות סביבי. השקרים של המערכת עוברים פחות בקלות. הבחירות השנה הרבה יותר אמיתיות מאשר בשנים עברו. ואנשים מעורבים יותר. נכון, זה נעשה בצורה אלימה. זה עדיין שיח ישן. אבל לפחות יש שיחה.

יש מסביבי פרוייקטים מדהימים. עצומים. והם בהתפתחות. אנחנו בשלב הגולם, ואנחנו לא יודעים לדמיין איך זה יהיה לעוף, עם כנפיים של פרפרים.

הטכנולוגיה מחברת את עולם הרוח עם עולם החומר. אנחנו יכולים להעביר מידע בלי שהזמן והמרחק יהוו בעיה עבורנו. אנחנו יודעים מה קורה בקצה השני של העולם. יש לנו את הכלים ליצור פה שפע. את הידע לתכנן מערכות שיחזירו לכדור הארץ את מה שלקחנו.

המערכת מתחווטת מחדש. אנחנו מעצבים את התודעה שלנו, ודרכה את התודעה הקולקטיבית. אני יודע שזה נשמע היפי, אבל אני כזה. וחוצמזה, זה פוסט על 2012.

תחשבו על זה רגע, שכבר עכשיו, האלגוריתם של פייסבוק שולט בעולם. הוא מחליט לאנשים על מה הם חושבים כשהם קמים בבוקר. זה יכול להיות מפחיד, אבל כשמודעים לזה, זה מגניב. אני יכול לשים למישהו על הקיר שיר שיעשה לו שמח. זה כמו לשתול לו חיוך בחלומות.

הרבה זמן ניסיתי לשים לעצמי את העולם בתבניות. ניסיתי להבין אותו במונחים שכליים. וזה לא באמת עבד לי. אני יודע שיש פה משהו גדול יותר, משהו שאני לא באמת יכול להבין. וזה אולי הדבר שהכי מפחיד אותי. הרי אנחנו רק חלק מהאורגניזם הזה, שנקרא כדור הארץ. וכדור הארץ הוא חלק מאורגניזם גדול יותר, שנקרא גלקסיית שביל החלב. וזה רק הולך ככה, לכל הכיוונים. גם פנימה. אנחנו מורכבים מחלקיקים שמורכבים מחלקיקים וחוזר חלילה.

אז אם אני חלק מהדבר הזה, והוא כל כך גדול, אני חסר משמעות. ומצד שני, אני יודע שאם הכל אחד, אז אין באמת משמעות. ואם ככה, מה אני עושה פה? אני כאן, הרי. ולכן יש לזה משמעות. אני בוחר שתהיה.

תמיד פחדתי להשתגע
שהלב יקפא ויתרוקן
אבל עכשיו כמו שאני יושב
יש לי סיכוי להינצל אני חושב

וזאת האופטימיות שאני מביא איתי לתקופה הזו. סוף 2012, סופו של עידן, מהפכה בכל. הרוחות סוערות ואני מרפה מלנסות לעמוד בפרץ. אני יודע שהעולם לא ישתנה ברגע. ושעוד עבודה רבה לפנינו. אבל אני גם זוכר שהעבודה הזו, ההתדייקות הבלתי פוסקת הזו, הם המשמעות. באתי לכאן כדי לעבור את התהליכים האלה. בפנים ובחוץ. ולשמחתי הגדולה, אני לא לבד.

עודד רוזן, חבר טוב ושותף לדרך, פרסם בעמוד הפייסבוק שלו לפני כמה ימים, את התמונה הזו, כשאליה מלווה הטקסט הבא:

כשמנסים להפיל אמפריות, צריך המון סבלנות. אתם זוכרים את זה, נכון?
שאנחנו לא עושים את זה בשביל עצמנו, אלא בשביל הדורות הבאים, נכון?
שאנחנו לא יכולים לעצור לנשוך אחד את השני ברגע שקצת קשה.
כי תכלס הכל זה מים, הכל עובר. כי מתישהו יעברו הבחירות, ויעבור הרעש הבא שיגיע אחריהם, וגם זה שאחריו – ועדיין נהיה כאן יחד, מנסים להפיל אימפריה…
אימפריה שאין לה שם, או צבא, או אוצרות מזהב.
אימפריה שנמצאת בכל אחת ואחד מאיתנו, וצריך לנצח אותה בכל יום מחדש.
אימפריה שהיתה טבועה בנו מהרגע שבו נולדנו. אימפריה שמדברת שפה של שנאה, הפרדה, רוע, חוסר סבלנות, גזענות, ניצול, ויתור, עצלנות, שקר, אגו.
אימפריה שמוחקת את הטוב. את הנתינה, את היחד, את השקט, את השוויון, את ההזדמנות, את הקהילה, את הרוגע, את ההקשבה, את תחושת שותפות הגורל.
איפריה שכזו, שנופלת לאט. לאט מאוד. כמו כל האיפריות.

והדרך היחידה להפיל אותה היא בלתת לה קונטרה. קונטרה חיובית. היא בלהחזיר את כל הטוב שהיא מוחקת לנו. לא ליפול לאיך שהאמפריה 'רוצה' שנתנהג, ברוע ובחוסר סבלנות, אלא להתעלות מעליה. להיות בני אדם אחד לשני, למרות שהיא רוצה שנהיה חיות רעות. למרות שבתוכנו יש משהו שהופך אותנו לחיות רעות. נצטרך להתגבר על החיה הרעה שבכל אחד מאיתנו, שממהרת לחשוף שיניים.

וזה יהיה לאט, אתם יודעים. נצטרך המון סבלנות. כמו תמיד עם אימפריות.

 falling empires

הטקסט הזה תפס אותי. הוא הזכיר לי, שצריך סבלנות. שזה יקח זמן. שאנחנו עדים לנפילתה של אימפריה. Babylon is falling down.

ואימפריות נופלות לאט.

אולי 21.12.2012 באמת יסמן רק את השינוי העדין הזה. ולמשך שלושה ימים הכל יעמוד מלכת. כולם ימשיכו כרגיל, וזה יהיה המבחן שלנו. להאמין למרות הכל. ואז, ב24, האור יתחיל לזרוח טיפה יותר. ויעברו עוד ימים רבים, ולילות רבים לא פחות, עד שנרגיש את זה בפועל. אבל השינוי קורה. והאור הולך ומתחזק, ילך ויתחזק. ומלכות בבל תיפול.

אנחנו חיים עכשיו את סופה של תרבות בבל. תרבות של ניכור, ושל פחד. תרבות שבה תחרות היא עקרון מעצב, ואלימות היא חוקי המשחק. והתרבות הזו קורסת, מתפוררת חתיכה אחרי חתיכה.

האמון הציבורי בכסף, בממסד, בכך שזו הדרך היחידה, הולך ומתערער. ומנגד, עולם חדש הולך ונבנה. קואופרטיבים ויוזמות של אנרגיה מתחדשת, פתרונות קהילתיים, כלכליים וחברתיים, מחשבה תעשייתית חדשה, רוחניות פרקטית. מערכות טכנולוגיות שמאפשרות לחוכמת ההמונים לפרוח. הכל קורה.

בסופו של דבר, זו בחירה שלנו. "ונתתי בידכם את הבחירה. חיים ומוות, טוב ורע. ובחרתם בחיים." אני לא זוכר אם כבר כתבתי את זה, אבל לא יזיק לחזור על זה בכל מקרה. כבר עשינו את הבחירה. הרי אנחנו כאן. כבר בחרנו בחיים. אז כל מה שנשאר לנו זה להבין את הבחירה שעשינו. ולנסות להוציא ממנה את הכי טוב שאנחנו מסוגלים.

אני מרגיש ומקווה, שלאט לאט נראה עד כמה אנחנו מסוגלים. אני מאמין שאנחנו הולכים להפתיע את עצמנו. לטובה. אהבה בכל. ותחי המהפכה

(משאיר אתכם עם הביצוע המקסים הזה של אביתר בנאי, לשיר שהוא כתב ומלווה את כל הפוסט הזה, ואותי בכלל. האיכות לא מדהימה אבל זו הגרסה הכי טובה שמצאתי. שיהיה לנו בהצלחה)