היה השינוי שאתה רוצה לראות. גם ברשת.

את הסטטוס שכתבתי בפייסבוק אני רוצה להפוך לפוסט.

"אני חופר לכם בפייסבוק כי אני לומד מלא על העולם ומנסה לשתף את זה. מסיבה לא ידועה לי, קל לי יותר לכתוב בפייסבוק מאשר בוורד. וככה יוצאים סטטוסים ארוכים במקום פוסטים בבלוג כזה או אחר.

הדברים שאני כותב כאן מיועדים לשמש את טובת הכלל. אבל אני לא מאמין בלהכריח. ואין פה מקום ללא נעים. מי שהחפירות שלי מפריעות לו לא חייב לקרוא או להתייחס. אפשר גם לעשות לי הייד. במיוחד אם אתם חברים שלי, כנראה שאני חופר לכם בכל מקרה :)

חלק מהעניין של לנסות להנגיש את התובנות שלי בנוגע לעולם, הוא לחשוף את הדברים לדיון רחב. בגלל זה הפרופיל שלי פתוח לכולם. אבל לפעמים, אנשים מרגישים שבגלל שזה פייסבוק, מותר להתנהג איך שרוצים.

תגובות ציניות או לא קשורות לכתוב מתסכלות אותי. לא רק בגלל שהן סתם מפריעות לדיון להתפתח, אלא בגלל שאם מישהו בוחר להגיב, לפחות שיגיב לעניין.

בין אם זה מישהו שאני מכיר או לא, אני תמיד שמח לשמוע דעות חדשות, או להחשף לזויות אחרות של מחשבה. אבל תנו כבוד לאדם שאתם מגיבים לו, כפי שהייתם רוצים לקבל בעצמכם."

 

בתקופה האחרונה התחלתי להיות מודע לכמות הזמן שאני מבלה באינטרנט. חלק גדול מהזמן הזה מוקדש ללמידה וחקירה של נושאים שמעניינים אותי, לרוב במסגרת העבודה, אבל גם בזמני הפרטי. האינטרנט הוא מרחב עצום שמלא במידע איכותי, וככל שאני מתעמק אני מגלה כמה עוד יש לי ללמוד. מאידך, אני לומד איך לנתח טענות בצורה מושכלת יותר, לחפש תימוכין ולבדוק בעצמי את אמינות המידע שאני צורך.

חלק לא פחות מהזמן שאני מבלה במרחב הוירטואלי מוקדש לתקשורת אנושית. אמנם וירטואלית, אבל אינטרקציה בין בני אדם היא תמיד דבר מעניין עבורי. ואני משתדל, ככל שעולה בידי, להתנהג במרחב הוירטואלי כמו שאני מתנהג במרחב האישי. אם חשוב לי להיות כנה בחיים שלי, ואם חשוב לי לכבד את האדם איתו אני בא במגע, אז למה שבאינטרנט אני אתנהל אחרת?

כי חוקי המשחק אחרים. זה למה. כי יש הבדל בין שיחה פנים אל פנים לבין להגיב למישהו על סטטוס בפייסבוק.

כשאני מדבר עם מישהו אני צריך להתמודד עם התגובה שלו. אם אני אזרוק לו משפט ואלך, כנראה שהוא לא יתייחס בכלל למה שאמרתי. אם אני אתקוף מישהו הוא עלול לתקוף בחזרה. במחשב זה יותר פשוט, אני יכול להתווכח ברשת אבל זה לא בהכרח שלי. אלו רק מילים על מסך. אני יכול לכתוב מה שבא לי, ולהרגיש שאני לא צריך להתמודד עם ההשלכות.

רק שהתחושה הזו הרבה פעמים מנותקת מהמציאות. התקשורת שלנו עם אחרים ברשת משפיעה עלינו לא פחות מאשר תקשורת פנים אל פנים. וככל שאנחנו מבלים יותר מהזמן שלנו באינטרנט, ככל שיותר מהיחסים האנושיים שלנו מתנהלים במרחב הוירטואלי, ככה אנחנו לוקחים את הדברים באופן אישי יותר. ואם איך שאנחנו מרגישים משפיע על איך שאנחנו מתנהגים, אז השיח הוירטואלי למעשה הופך אותנו לאנשים שאנחנו לא בהכרח רוצים להיות.

אני משתדל לשים לב לעצמי בקטע הזה, וזה לא תמיד פשוט. המסך מספק לי ניכור מסויים, והקודים התרבותיים ברשתות החברתיות ברורים לנו פחות. אז אנחנו מרשים לעצמנו אלימות וזלזול שלא היינו מרשים לעצמנו בחיים האמיתיים. אני התחלתי למחוק תגובות ציניות מהוול שלי, במיוחד כשהן לא נוגעות לנושא השיחה אלא רק מטיחות רעל. כמו שלא הייתי נשאר חבר של מישהו שיש לו רק דברים שליליים לומר לי, כך גם אני מסנן את החברים שלי ברשתות החברתיות.

הפייסבוק, מבחינתי, הוא כלי לתקשורת עם העולם. שם אני צורך את רוב המידע שיש לי על המציאות, ושם אני חולק את התובנות שלי לגביה. הניסיון שלי הוא להיות בתקשורת כנה ואמיתית, מכבדת ואוהבת, עם העולם ועם הסובבים אותי. ברשת ומחוצה לה.

זה לא סתם, כל ההשתפכות הזו. יש לנו מהפכה לעשות. ואני לא מאמין שנצליח לשנות את העולם אם לא נשנה את עצמנו. גדלנו בתרבות שמקדשת תחרות, שמעלה את האינדיבידואל ומקטינה את כל מי שהוא לא אני. עוצבנו לחשוב על הכל כעל מוצר או שירות, כולל בעלי החיים, משאבי הטבע, וגם כולל בני אדם.

כדי להנגיש את המסר שלנו אנחנו צריכים ללמוד לבטא אותו במילים שאחרים יכולים להבין. זה נכון גם לגבי השפה שאנחנו משתמשים בה, וגם לגבי הדרך שבה דברים נאמרים. כדי להביא את מה שיש לי לומר לכמה שיותר אנשים, אני צריך ללמוד להתבטא בצורה שתאפשר לכמה שיותר אנשים לקבל אותו. כי בסך הכל, אני כותב כדי שאחרים יקראו, ואולי יקחו מזה משהו.

וכמה מילים על הציבור הרחב. הפייסבוק בנוי בצורה כזו שהוא מחולל בועות. יותר לייקים ואינטרקציות עם משתמש מסוים יביא לזה שאני אחשף ליותר מהתוכן שהוא מעלה. ככה נוצר מצב שבו הפייסבוק שלי, לדוגמא, מלא במסרי מהפכה ומחאה ושינוי עולם, ואני לא מודע בכלל למה שמתרחש במרחב הוירטואלי של מי שלא שייך למעגלים האלה. כך גם המידע שאני מעלה מגיע לאותם אנשים בכל פעם. וזה נחמד לנהל שיחות רק עם מי שמסכים איתי, אבל בצורה הזו אני מפספס את האנשים שאני רוצה להגיע אליהם. את מי שחושב אחרת ממני.

אני באמת מאמין שיש לנו את היכולת ליצור חברה טובה יותר, עולם טוב יותר. לבנות מערכות שמשרתות את בני האדם ולא אינטרסים כלכליים. בשביל להגשים את זה אנחנו צריכים שיותר אנשים יראו את האפשרות הזאת. יבינו שהיא בכלל קיימת.

הטכנולוגיה שמאפשרת לנו לייצר שפע כבר כאן. מדפסות תלת מימדיות, גידול הידרופוני, מערכות מקומיות לייצור חשמל. כל הדברים האלה פועלים לטובה בשני מישורים. הם גם מזהמים פחות את הסביבה והרבה פעמים ממש מרפאים אותה, וגם מאפשרים לנו לשחרר את הכבלים שמשעבדים אותנו למערכת הישנה, ולבנות ביחד מערכות חדשות, יעילות יותר, מועילות יותר, בריאות יותר לכולנו. זה נכון לטכנולוגיה, אגב, בדיוק כמו שזה נכון לקשרים אנושיים. תקשורת כנה ואוהבת עושה אותי מאושר יותר, ונותנת לי כוח רגשי כדי להגשים את הדברים שאני רוצה לעשות.

כשאני מדבר על אלטרנטיבה, על פתרונות, כשאני מתייחס לקשיים כאל אתגרים ולא כאל בעיות, אני מאפשר לעצמי ולאחרים להתבונן על הדברים כאל משהו שניתן לשנות.

בואו נודה באמת, לא כל כך כייף לחיות בעולם הזה, של תרבות הצריכה. יש בו המון מסרים מקטינים, כדי שנקנה יותר. והמון אלימות ומלחמה. המחסור מעסיק אותנו ברמה היומיומית ומקשה עלינו להנות מהחיים. אין סיבה שזה יהיה ככה.

כשאני מצליח לנהל דיון מורכב עם מישהו, שנינו מרוויחים. גם מי שקורא את הדיון מבלי להשתתף בו. כשנסחפים לרגשות ולתגובות נעלבות, זה הופך לויכוח אישי וחסר משמעות. ואז, גם אם אני צודק, אני לא משכנע אף אחד. אני מרחיק אנשים במקום לקרב אותם.

תקשורת מקרבת היא כלי חשוב ליצירת חברה מתוקנת. והתקשורת שאנחנו מנהלים ברשת, צריכה להיות כזו גם היא. האינטרנט הוא כלי נפלא כדי להפיץ רעיונות, לחדד אותם ביחד, ולקרב אנשים אחד אל השני. אם נדע להשתמש בו לטובתנו, ולהכיר את המגבלויות שלו, הדרך שלנו לחברה אנושית סולידרית יותר, ומשם לבניית מערכות תרבותיות שפועלות לטובתנו, ושעושות לנו טוב, תהיה נעימה יותר ופשוטה יותר. אז שווה לנו לנסות.

ובכלל, מחשבה שעלתה בי מתוך התעסקות בפוליטיקה. כל מה שאני עושה מכוון בעצם כדי להביא את הערכים שלי לכדי מימוש במציאות. אז אם אני משקר כדי להרוויח כוח, אני מביא שקר לעולם. וזה לא משנה שבכוח שהרווחתי אני ארצה להשתמש לטובה. וזה אותו הדבר בכל מפגש אנושי. אם אני לא מיישם את מה שאני מאמין בו, אם אני לא שומר על הקודים שאני מחשיב לראויים, אני בעצם מחזק את מה שמפריע לי.

כדי לקדם סולידריות עליי להיות סולידרי. כדי לחזק את הטוב בעולם עליי לעשות טוב ולהיות טוב. כדי להביא אהבה עליי לאהוב. כדי לבנות חברה שמבוססת על יחסי כבוד ושיוויון בין בני אדם, עלי להתייחס בשיוויון ובכבוד אל בני האדם שאני בא איתם במגע. ואידך זיל גמור.

מודעות פרסומת

תרבות הקריצה

היום ישבתי על ספסל בתל אביב עם חבר טוב. הסתכלנו על הכוכבים והצלחנו לראות כמה מהם. ופתאום הבנתי.

החיים הם חוויה. החיים הם סיפור. אם אתה רץ כל הזמן אתה לא שם לב לשום דבר, לאף אחד. אם אתה כל הזמן ממהר למקום כלשהו אתה אף פעם לא מגיע לשום מקום. אף פעם לא נוכח באמת. ידעתי את זה, אבל שכחתי.

המערכת מתוכננת ככה, שנהיה עסוקים כל הזמן. אבל אנחנו לא באמת עסוקים. ללכת לים זה יותר חשוב מלשבת מול הפייסבוק. גם הפייסבוק חשוב, לשמור על קשר עם חברים. גם לראות טלוויזיה זה חשוב. לנוח מדי פעם, לתת למחשבות לנדוד. אבל מה שקרה בפרק האחרון פחות חשוב ממה קרה לחברה שלך, או לחבר שלך, או לאמא ואבא. וגם לעשות אהבה זה חשוב. ולתרגל יוגה. זה ממש חשוב. אבל גם לשבת עם חברים להנות. וגם ללכת לעבוד זה חשוב. אם אתה רוצה להתפרנס.

הכל חשוב. ואם ככה, למה אנחנו מזלזלים בכל מה שאנחנו עושים? אם אנחנו מכבדים את זה, אם זה חשוב בעינינו, מן הראוי שנתרכז במעשה. בואו נהיה נוכחים, ונפרגן לעצמנו לעשות את כל הדברים החשובים האלה כמו שצריך. בואו נשקיע את מירב תשומת הלב שמה שקורה עכשיו, במה שאנחנו עושים כרגע. ואם זה לא מרגיש לנו כמו הדבר שראוי להשקיע בו את האנרגיה שלנו, אז למה לעשות אותו מלכתחילה? בואו נפסיק לרוץ.

צאו רגע החוצה, תחייכו למכר או סתם למישהו שנראה נחמד. תסתכלו על השמיים, על האדמה, על משהו שעושה לכם לחייך, תזכירו לחברים שלכם לעשות את הדברים האלה. תזכירו גם לי.
יש משפט סיני עתיק שאומר:
כשאתה עומד תעמוד. כשאתה יושב תשב. והכי חשוב- אל תתנדנד.

העולם שאנו חיים בו מלא בהשראה. הרי אנחנו מלאים השראה, אנחנו עושים דברים גדולים ואנחנו חיים פה. וכל ההשראה הזו שבנו נמצאת גם בעולם. קשה לשים אליה לב כשרצים כל הזמן ומותקפים על ידי מסרים פרסומיים כל הזמן אבל…

כשעוצרים לרגע.
ונושמים עמוק.
ומביטים מסביב.

מתחילים לשים לב לאהבה שקיימת. לאנשים מחייכים ברחוב. למישהו שאכפת לו. לזוגות שמחזיקים ידיים כאוחזים סוד, למישהו שמסיע חבר על אופניים. לעצמנו. אנחנו קיימים. כאן ועכשיו. הרבה פעמים אנחנו שוכחים את זה.

בואו נעצור לרגע וננשום. נזכר.

הגענו לכאן. עם או בלי מטרה. ויש עולם שאנו חיים בתוכו. אנחנו לא אוהבים את איך שהוא מתנהל. לא כייף לנו בבבל. אז אנחנו משנים את העולם. פנימה והחוצה.
ולפעמים קשה ועצוב. אבל זה רק הצד השני של מספק ושמח. זה גם בסדר. הרי אנחנו לא מצפים שהשינוי יתרחש ביום אחד. זה לוקח זמן. דברים לוקחים זמן. האנושות מתפתחת בקצב שלה ואנחנו בקצב שלנו.

מחזקים קשרים בקהילות. לומדים. מתאמנים על טכנולוגיה חברתית. ונהנים בדרך. יש לנו פאב בתל אביב, וחברים שרצים לכנסת, ואת המסיבות הכי יפות בעולם. יש לנו מעגלי שירה וקואפרטיבים, משפחות שמגדלות מזון בטבע, מיטב המומחים האקולוגיים, אנחנו חיים בעידן של שיא החדשנות והמידע זמין וחופשי מאי פעם. ואנחנו עושים מהפכה! אנחנו בונים את העולם החדש.
ההיסטוריה היא דיאלקטית. והיא נכתבת אז ווי ספיק. בכל העולם אזרחים שוטפים את הרחובות. המערכת הכלכלית קורסת אל תוך עצמה. האמון בסיסטם עצמו מתערער. התודעה הקולקטיבית מתפתחת.

אני יודע שאני קצת חוזר על עצמי לפעמים אבל זה כדי להטמיע לי ולכם בראש- הכל בסדר.

אנחנו כבר יודעים שעולם אחר הוא אפשרי. אנחנו בונים אותו במעשינו, ולומדים תוך כדי. אנחנו מרשים לעצמנו לשמוע ביקורת ולהטיל ספק. אנחנו המעשה המהפכני בהתרחשותו. אנחנו המעשה המהפכני עצמו.

כמות הידע שנצבר בשנתיים האחרונות, כמות השיעורים שעברנו, יחד ולחוד. אלו אינם דברים של מה בכך. ואנחנו רק בתחילת הדרך. יש לנו עוד הרבה עבודה בעולם הזה. וזה אחלה. זה אומר שיהיה מעניין. כבר עכשיו אנחנו זוכים ליותר הזדמנויות להיות יצירתיים. כבר עכשיו יש לנו יותר משאבים מקודם להוציא לפועל את החלומות שלנו. גם אנשים לחלום איתם הם משאב יקר ערך. ואנחנו אנשים עשירים במובן הזה.

מכירים את זה שאתם חוזרים ממסיבה או פסטיבל או מפגש שבטי ביער או משהו כזה, ובתחנת הדלק אתם עוצרים לקנות קפה ובתוך החנות נתקלים בפרצוף מוכר, או מזהים לפי האבק והציור על המצח שמוסתר מאחורי הפוני? ויש חיוך כזה שמבדיל אתכם משאר התיירים או הטיול המאורגן? ואתם יודעים, פתאום, שיש איזה הבנה משותפת. שהיינו בציון. שאנחנו רואים את בבל במלוא עוצמתה ואנחנו בזים לה. אנחנו בוראים עולם חדש.

אז נכון שהחיוך הזה של מביני עניין הוא אחלה קטע?
תמצאו את האנשים האלה גם ברחוב, ביום יום. תחייכו אליהם. תקרצו. זה יעשה גם להם לחייך. זה יזכיר לנו שאנחנו כבר בעולם החדש. גם בתוך בבילון אנחנו חיים את העולם הזה.

עולם שיש בו גם פיות ושדונים, מלאכיות וקוסמים, מכשפות טובות ופיראטים ואינדיאנים. והעולם הזה יפה וצבעוני וכייף בו. מה שהכי כייף, זה שהעולם הזה גם מלא בטכנולוגייה שמועילה לכולם. קוד פתוח. ומערכות וירטואליות לדמוקרטיה ישירה. ופתרונות אנרגטיים וגידול מזון וכל צה שצריך. מיטב הרוח והיצירתיות האנושית עומדים לצדנו. ולצד השני אולי יש כסף, אבל הוא צריך אותנו יותר משאנחנו צריכים אותו. כי אנשים יכולים לחיות בלי כסף אבל לא יכולים לחיות בלי יצירתיות. ובטח שלא כייף לחיות בלי אהבה. והרי אמרנו כבר שכל הקטע זה שיהיה פה כייף, אם כבר אנחנו עושים את כל הדברים האלו.

אז בסופו של יום שווה להגיד תודה. כל מה שיש לנו לעשות זה להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם. להעיז לחלום ולהעיז להגשים את זה. גם אם נכשל או נטעה בדרך, יש לנו חברים ושותפים שיתמכו בנו, שיהיו שם בשבילנו. אנחנו שבט, אנחנו משפחה. הקהילה לא נגמרת היכן שאני מפסיק להכיר. יש חברים של חברים שעוד לא נפגשנו אבל אנחנו עובדים ביחד, בוראים עולם חדש. והקטע המרכזי של העולם החדש הוא לפרגן ולתמוך. לשתף פעולה. לעשות טוב.

לתת את כל מה שאפשר, ולזכור לחייך בדרך. לקבל את זה שהכל אפשרי אבל לא בהכרח עכשיו וככה. ומתוך הקבלה הזאת אולי יתפנה מקום לדברים חדשים. מי יודע?

אהבה בכל ותחי המהפכה. הכל הבל. וכל השאר הבל הבלים


אחת השאלות שאני נתקל בה יותר ויותר לאחרונה היא השאלה כיצד מאחדים את השורות? איך גורמים לכולם לשתף פעולה? מה מונע מבעדנו לעבוד ביחד למען העולם החדש ולנצל את מלוא הפוטנציאל שלנו כקבוצה, כקהילה, כחברה אנושית? התשובה לזה, לפחות למיטב הבנתי, היא תמיד מורכבת.
אבל אני רוצה לנסות להציע משהו, שיכול אולי לעזור.

לא ניתוח של המציאות, לא תובנות מהתבוננות ארוכה מתהליכים אנושיים בעולם האקטיביזם. יש לי גם כאלה דברים לכתוב, אבל זה לא לפעם אחרת. הפעם אני רוצה להציע משהו יחסית פשוט.

לקרוץ אחד לשני. אחת לשניה. לחייך ברחוב.
כל תרבות אנושית מבוססת על מיתוסים משותפים. סיפור מסוים שכל אדם מספר לעצמו בגרסה קצת שונה אבל דומה מספיק כדי שהמכנה המשותף יאפשר לאנשים לחוש שהם יחד בסיפור הזה.

הגיע הזמן שנספר לעצמנו סיפור חדש. אמרתי את זה כבר לא פעם כאן. אבל אם הגעת עד לכאן, כנראה שזה מעניין אותך. ואז יש לי הרצאה שאני מאוד רוצה שתראו. קוראים לזה "איך מנהיגים גדולים באמת מעוררים השראה ומניעים לפעולה" בתרגום מאוד חופשי. ובמשפט, הוא מדבר על זה שבניגוד לרוב בני האדם שפועלים במישור ה"מה", המצליחים הגדולים, מסטיב ג'ובס ועד מרטין לותר קינג, פועלים בגלל ה"למה" שלהם.

ואני חושב שכמעט כל מי שאני מכיר שפועל למען העולם החדש יודע איזה למה. ואני חושב שהלמה שלנו די דומה. ואני חושב שאם נבין את זה ונזכור את זה, יהיה לנו קל יותר לעבוד ביחד, גם אם לא נעבוד ביחד פיזית. כי נזכור שכולנו ביחד למען אותה המטרה.

ואיך זוכרים את זה? פשוט מאוד. קורצים אחד לשני. מחייכים. אומרים שלום. מזהים את בני ובנות השבט ברחוב, ביום יום, בעבודה, ויוצרים חיבור, גם אם אם רק לרגע. אנשים שמרגישים שהם לא לבד, מרגישים טוב יותר. אנשים שמרגישים טוב יותר, עושים טוב לעולם. אנחנו האנשים האלה.

אני קורא לזה תרבות הקריצה. אני אשמח שיום אחד היא תהיה התרבות השלטת.

אני בכלל מסיפור אחר

"ההיסטוריה היא הוודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד"

 אנחנו לא באמת יודעים מה היה כאן קודם, לפני שהגענו. אנחנו לא יכולים לדעת אם הניחושים שלנו לגבי מה שיהיה פה אחרי שנלך נכונים. הדבר היחיד שאנחנו יכולים להיות ודאים לגביו זה מה שמתרחש ממש עכשיו. וגם את זה אנחנו מטים לפי מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו מקווים אליו. הכל זה סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כל הזמן, והתקשורת שלנו עם בני אדם אחרים היא בסך הכל אינטרקציה בין סיפורים.

הדבר שמבדיל את האדם משאר בעלי החיים זו היכולת לספר סיפור. כבשה יודעת שכשיש עשב היא אוכלת, וכשיש טורף היא רצה מהר. אנחנו יכולים לספר לאחרים איפה היה הטורף, לאן הוא התקדם, ולהסיק מכך היכן נמצאים המים. זו יכולת מדהימה.

היכולת הזו היא שאפשרה לנו, כגזע, לשרוד ולהתפתח עד למקום שבו אנחנו היום. היכולת לספר סיפור, לחלוק מידע מורכב באמצעות סמלים פשוטים (שפה, מילים), היא שאפשרה לנו לשתף פעולה בקבוצות גדולות, והיא שמאפשרת לנו לנהל מבנים חברתיים עצומים מבלי להזדקק לתקשורת ישירה בין הפרטים השונים, גם היום. לכל חברה אנושית יש הסכמות משותפות, שסביבן היא מאוגדת. הסכמות אלו (אפשר לקרוא להן מיתוסים, אמונות, אידיאולוגיות, השקפות עולם או תפישות עולם) מאפשרות לנו להתנהל ביחד. הסכמות אלה הן הבסיס לחוקי החברה, ועליהן אנחנו בונים את המבנים החברתיים שלנו. הן אומרות לנו מה נכון ומה לא נכון, מה טוב ומה רע, מה אסור מה מותר ומה ראוי לעשות. ביחד, הן מרכיבות תרבות שמכתיבה התנהגות קבוצתית. זה הסיפור המשותף שלנו. המיתולוגיה התרבותית.

לכל קבוצת אנשים יש סיפור משותף. הסיפור יכול להיות קטן או גדול, מורכב או פשוט, נוגע בהכל או מתרכז בדבר אחד, הכל לפי מבנה הקבוצה ותפקידה עבור הפרטים השותפים בה, אבל בסופו של דבר, החיים הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, וההתאגדות שלנו עם אחרים היא סביב סיפורים משותפים.

אחד האנשים שמספרים את הסיפור של האנושות ממש יפה הוא ד"ר יובל (נח) הררי, שכתב את הספר "קיצור תולדות האנושות". למי שמעדיף וידיאו על טקסט ניתן לצפות בקורס שלם שלו דרך היוטיוב. אחת התובנות המרכזיות שהגעתי אליהן בקריאת הספר הייתה שבעצם, כל מערכת אמונות היא רק סיפור. ואם זה ככה, ואם אנחנו בוחרים איזה סיפור לספר, אז מה אפשר להשליך מזה על הדרך שבה אנו חיים את חיינו?

הסיפור הנוכחי של האנושות הוא סיפור עצוב. הוא כואב. הוא מייאש. הסיפור הנוכחי דוחף אנשים אל סמים, אל הדחקה, אל דיכאון. הוא דוחף אנשים לחיים של ייאוש, ומשמר אותם חסרי אמונה ביכולתם. אין פלא שיש בחברה שלנו יותר דיכאון ופסיכוזות מאשר אי פעם. אנחנו חברה לא שפויה. אנחנו מזהמים את הבארות שאנחנו שותים מהם. משתינים כנגד כיוון הרוח. הורסים כל מה שקיים בטבע, "בשם הקדמה של האנושות". הסיפור הנוכחי לא מספר לנו פרט מרכזי וחשוב, שאנחנו חלק ממערכת גדולה יותר ואם נזניח אותה, לא נצליח לשרוד לאורך זמן.  הסיפור הנוכחי מספר שהאדם במרכז, אבל לא מספר במרכז של מה.

במיתוסים הגדולים, בתורות העתיקות, קיימות אלפי תזכורות מהידע העתיק הזה. כל ההוגים החשובים דיברו על זה שהכל אחד. האדם, הסביבה, היקום, האלוהים. הכל שייך לאותו הקיום.

במשך עשרת אלפים שנה אנחנו מלמדים את עצמנו שיש דרך אחת נכונה, והיא הדרך השלטת. מאז ועד היום הבאנו את עצמנו למצב שבו איננו מסוגלים, כחברה, לראות את הטעויות שלנו. לתרבות המודרנית אין אפשרות עדיין, כמכלול, להבין את השגיאות ולחפש אלטרנטיבות. אבל לפרטים יש, מכיוון שהם יכולים להתנתק רגשית מהמכלול הזה. המנגנון יכול תמיד רק להמשיך את האינרציה. הוא מכני, אין בו תודעה ורגשות. זה נכון לגבי מכונית, זה נכון לגבי מכונות תעשייה, וזה נכון לגבי מבנים חברתיים. מנגנונים חסרי רוח שמשרתים את ההמשכיות ואת השאיפה ליציבות.

בהיותנו פרטים בעלי מודעות עלינו להבין את האחריות שיש לנו כלפי העולם הסובב אותנו. בהיותנו יצורים חושבים עלינו לשאוף להכיר את הסיפור הגדול יותר. עלינו לכתוב אותו מחדש, מכיוון שהאנושות שכחה.

הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא סיפור של מלחמה, של תחרות, של מחסור. בסיפור הזה אנחנו צריכים לעבוד כדי להתקיים ולשרת את המכונה הכלכלית הגדולה. בסיפור הזה החברה היא ישות בעלת קיום עצמאי והמדינה היא ישות עליונה. בסיפור הזה הכסף הוא האל והצמיחה היא השכינה. בסיפור הזה אנחנו איננו בעלי משמעות. "האדם" כאידיאל הוא המשמעות היחידה. ובכך הן לפרט והן לקולקטיב אין משמעות כשלעצמם. תפקיד העולם הוא להעמיד את האדם בראש, ותפקיד האדם הוא לשרוד כדי שהעולם יצליח במשימתו. הערך הלך לאיבוד בדרך. אנחנו רצים אחרי המטרה מבלי להיות ברגע. אנחנו מקדשים את הרגע הבא ונאחזים ברגע הקודם. אנחנו לא נרגעים לעולם.

הסיפור הגדול של התקופה שלנו, הסיפור הקולקטיבי שלנו, הוא סיפור עצוב שסופו לא מבטיח. סיפור קולקטיבי הוא זה המקובל כאמת על ידי מרבית האנשים בחברה. יותר מזה, הסיפור הקולקטיבי הוא זה שאחראי על פירוש המציאות אצל הפרטים האוחזים בסיפור הזה. לספר סיפור חדש זה קודם כל להבין את המציאות מחדש. ככל שיותר אנשים יספרו סיפור חדש, וככל שיותר אנשים ישמעו את הסיפור החדש הזה, יתחזק העולם החדש גם בתודעה הקולקטיבית וגם במציאות האישית. ולהפך. וחוזר חלילה.
צריך גם לזכור כל הזמן שמנגנונים רבי כוח רוצים שלא נדע מה קורה באמת. לשמחתנו, בעידן האינטרנט, קשה יותר להסתיר מידע. וכל מספר סיפורים טוב יודע שצריך להתחיל בתחקיר מקיף. שני אתרים שיכולים לתת כיוון ראשוני לתחקיר כזה הם אתר הכלכלה האמיתית ואתר ומציאות נסתרת. יש עוד מלא מקומות לחפש בהם. עוד המון מידע לאסוף. יש אינספור מחילות שאפשר לרדת בהן לעומק. מישהו אחר יכול רק להראות את הדלת. כל אחד מאיתנו צריך לעבור בה בעצמו.

כדי להתחיל להבין את המציאות, עלינו להעז לחלום. במשך שנים סיפרו לנו שחלומות לא משנים את המציאות, אבל למעשה, מי שלא חולם על מציאות שונה, לא יודע שיכול להיות אחרת. מי שמקובע למתרחש לא ינסה אפילו לשנות אותו. רק מי שמאמין שהקיים הוא לא הכרח, רק מי שחזה באלטרנטיבה, רק הוא יכול להתחיל לנוע בכיוון חדש. ועל כן התפקיד שלנו הוא להמשיך לחלום. לא לפחד מהיותנו משוגעים או הוזים, שכן העולם בדרכו הנוכחית הוא זה שחולה. רק מי שהעולם כפי שהוא לא מציע לו דבר להאחז בו יכול להיות חופשי מספיק בכדי לדמיין עולם חדש. וכל אחד יכול למצוא במה להאחז, כל עוד הוא מחפש להמשיך בדרך המוכרת. רק כאשר נשחרר את התלות במוכר ובידוע, רק כאשר נשתחרר מן המחשבה כי הדרך הנוכחית היא בהכרח הדרך המוצלחת, רק אז נפתח בנו חלון אל היופי של האפשרויות הנוספות.

לחלום. להאמין שהעולם יכול להיות טוב יותר. להאמין שאני יכול להיות טוב יותר. לראות את זה קורה.

אני לא בטוח שיש אמת אחת, ואם יש כזו, אין לנו יכולת להכיל אותה במלואה. כל אחד ואחת מאיתנו חווה את המציאות מזווית הראייה הצרה והאישית. וזה בסדר גמור. אנחנו רק צריכים לזכור את זה. כשאני מתבונן בעולם, אני רואה את מה שהתודעה שלי מסוגלת לקלוט באותו הרגע. זה מושפע מכל כך הרבה דברים, ברמה הפיזית, ברמה הנפשית, ברמה האנרגטית, ברמות שאני לא מכיר. מה שחשוב להבין זה שאני מספר לעצמי סיפור מסוים על מה קורה כרגע, ובדרך כלל מוסיף לסיפור הקשרים לעבר והשלכות לעתיד. כל אחד סביבי עושה את אותו הדבר, ובמקומות בו נפגשים הסיפורים שלנו נרקם הסיפור הקולקטיבי. הסיפור של התרבות המודרנית מספר שיש אמת אחת, שיש דרך אחת, שיש נכון. הסיפור של התרבות המודרנית מתחיל באכילה מעץ הדעת, ובעקבות זה המחשבה שיש לנו יכולת לדעת מה נכון ומה לא. גרסה נפלאה לסיפור הזה מזווית קצת אחרת אפשר למצוא באתר המתחדש של עמותת פסטיבל אקטיביזם, שהיא חלק משמעותי מהסיפור האישי שלי. הסיפור שאני מנסה לספר בחיים שלי, לא מתחיל בעץ הדעת. הוא מתחיל הרבה קודם. המיתוס המכונן של התרבות שלנו, היציאה מגן העדן, המעבר לחברה חקלאית, התרחש רק לפני 12 אלף שנה (בערך). האנושות הייתה קיימת הרבה קודם. במשך מאות אלפי שנים בני אדם חיו על פני כדור הארץ במגוון עצום של שיטות ודרכים. אין סיבה לצמצם את הסיפור שלנו לדרך האחת שאנחנו מכירים. במיוחד לא כשאנחנו לומדים לגלות שהדרך הזו לא משרתת אותנו יותר. הסיפור שאני מנסה לספר בחיים שלי, או לגלם בחיים שלי, כמו שכתב יפה דניאל קווין, הוא הסיפור של איך אני הייתי רוצה לחיות, ולא איך סיפרו לי שצריך. איך אני מאמין שאפשר לחיות, ואיך אני מרגיש שטוב לי. החברים שלי, גם הם מספרים סיפורים על איך שהם חווים את העולם. בקונספירלהבתיקון עולם, באתר המחאההסיפור שלי משתלב עם הסיפורים של החברים שלי לדרך, וכל אלו ביחד מתחילים להרקם לכדי סיפור משותף. הוא מורכב מחלומות ותשוקות, מהזיות ומחשבות, מנוסטלגיה ומתקוות אוטופיות. הוא מורכב מהתמודדות אינסופית עם המציאות, ומהפרשנות שלנו אליה. הסיפור המשותף הזה רחוק מלהיות שלם, אבל הוא התחלה טובה.

העולם החדש הולך ונבנה. הוא מתפוצץ אל תוך הקיום האנושי. עדיין קשה לראות אותו במלואו. עדין צריך להתבונן היטב כדי להבחין בקווים המתחברים. אבל הוא כאן. הוא מסביבנו. הוא בבחירות שאנחנו עושים, הוא בדפוסי הצרכנות שאנחנו לומדים לשנות. הוא ביוזמות נפלאות ובפרויקטים מרגשים, בהתארגנויות חדשות ובהתעוררות אזרחית עולמית. העולם החדש מלא בטוב, והוא בא לידי ביטוי בכל מקום כמעט.

כאשר אנחנו חולקים עם אחרים את ההתרגשות שלנו, את הקשיים שלנו, את ההתלבטויות, את ההחלטות, ואת הבחירות שלנו, אנחנו חולקים אתם את הסיפור של העולם החדש. כאשר אנחנו מספרים על ההצלחות שלנו, ועל הניסיונות שכשלנו בהם, אנחנו מפתחים ביחד את הרעיונות ואת הפתרונות לאתגרים שעומדים בפני כולנו. בכל סיפור יש לקח שאדם יכול ללמוד, אם יבחר בכך.

כפרטים בעלי יכולת הבחנה יש לנו את הפריבילגיה להתבונן בתהליכים, לנתח אותם, לראות את האפשרויות הגלומות בסיטואציה ולבחור לאן ברצוננו להתקדם. כאשר נלמד לשתף פעולה ביכולת הזו נוכל להשפיע על המציאות של כולנו ביחד.

בעשותנו מעשים טובים אנחנו מאפשרים לאחרים לחלום. בהקימנו אלטרנטיבות לקיים אנחנו מרשים לאחרים להעז יותר, ומספקים לדמיונם חומר למחשבה. בהיותנו הכי טובים שאנחנו יכולים אנחנו מסמלים את הדרך.

להיות נאור ולשתוק !?

לחשוב שיש הגדרה זהותית אחת שתתפוס את כולם זה אבסורד כמו לחשוב שיש אמת תרבותית אחת שכולם צריכים לשאוף אליה. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס של זהויות והזדהויות, של בחירות ושל הגדרות, ששמנו לעצמנו וששמנו בשבילנו.

אני לא מתיימר לייצג אף אחד. אני רוצה לדבר על עצמי לרגע.

אני מיעוט מדוכא בשיח הזהויות בהיותי מודע לפריבילגיות שלי.

אם המשפט הזה כלשעצמו מעצבן אותך, אין סיבה להמשיך לקרוא.
אם החלטת להמשיך לקרוא, אני מבקש הקשבה לפני ביקורת. תודה.

בא לי לספר לכם איך זה להיות גבר אשכנזי חילוני, קיבוצניק עם עיניים כחולות, ושמאלני שמודע לפריבילגיות שלו, בתוך השיח הזהותי.

בא לי לספר לכם כי כל אחד וכל אחת מסביבי מרגיש/ה לאחרונה צורך לספר על איך הממסד והחברה והתרבות מדכאים אותו ואיך הנרטיב שלו / שלה הודרו מהשיח לאורך השנים. ובתוך ההתעוררות המבורכת הזאת, אני חש לפעמים שמדכאים אותי. כמעט בכל יום אני מוצא את עצמי במצב שבו אני חש צורך, ולפעמים דרישה, להתנצל על מי שאני ומה שאני.

אז בטוח שלפעמים זה שלי, וזו תחושת נחיתות שמוחדרת בכולנו כחלק מהשיח הפוסט-מודרני. אבל פעמים רבות זו דרישה חיצונית אליי, להכיר בכך שיש לי חלק בעוול ולכן לשתוק ולתת רק לצד השני לדבר. גם אם הצד ההוא בוחר להתנגח בי ולהכפיש אותי

נכון, התרבות שאני חלק ממנה, או אולי ההגמוניה שאני שייך אליה, הדירו חלקים שלמים מהציבור מהזכות לעצב את השיח. נכון, נרטיבים שלמים נמחקו וזכויות בסיס של בני אדם נלקחו באכזריות. ונכון, התרבות שלנו היא תרבות פטריאכלית ומדכאת.

אבל אם אני מודע לכל הדברים האלה, מדוע אסור לי להשתתף בשינוי שלהם?

 איפה עובר הגבול בין שמירה על החלש לבין הדרתו של החזק? זו שאלה של יחסי כוחות, וברמה האישית אני מתעסק איתה לא מעט. בניסיון לבנות דמוקרטיה שטוחה ככל הניתן, מצאתי את עצמי לא פעם לומד מחדש את הגבולות ומתאים אותם לסיטואציה. המקום שבו עליי לזוז אחורה הוא עדיין לא מקום שאני מצליח לאתר בקלות. איפה הויתור על הקול שלי יאפשר לאחר להשמע ואיפה זה יהיה פספוס של דברים שחשוב שיאמרו? איפה היכולות הוורבליות שלי מקדמות את השיח ואיפה הביטחון שלי בעצמי מעכב אחרים בבואם לדבר? אלו לא שאלות שאני מעלה כאן בציניות או בזלזול, למרות שאני בטוח שחלק מהקוראים יפרשו זאת ככה. אני באמת שואל את עצמי, באמת מנסה להבין.
איך אני נותן ביטוי לחוזקות שלי בתוך שיח שהבסיס שלו נגוע באלימות?

מצד אחד, באמת יש חשיבות לכך שכל אחד ואחת יבססו את זהותם האישית וידעו לתת ביטוי לקולם הייחודי. מצד שני, מתי החיפוש הזהותי מתחילך לשרת את ההפרד ומשול? לעיתים אני מרגיש כאילו עצם החיפוש אחר זהות הוא דיכוי בפני עצמו. חיפוש כזה מכריח אותי לבקר את עצמי, שזה טוב, לבטל את עצמי לפעמים, שזה מוטל בספק, ולהאשים את עצמי מדי פעם, שזה לא מרגיש לי חיובי. ואני יודע, שוב, שהרבה מהדברים האלה הם דפוסים שלי שמתנים את ההתנהגות שלי, אבל לא כל תחושת אשמה מבוססת רק על העובדה שכאדם שגדל בתרבות הצריכה אני לעולם לא מרגיש שלם.

מדוע כקיבוצניק עליי להכריז ויתור על כל האדמות שקיבלתי? (ומבחינתי, רפורמה אגררית כוללת וביטול הקניין על הקרקע). מדוע כאשכנזי עליי לחפש את מסורת האחר שנמחקה מהמיינסטרים ולא לחפש את זהותי המסורתית? שהרי הסבים שלי התנכרו למסורת שלהם, והנרטיב ההיסטורי שלי הוא בן 2 עד 3 דורות. אז אני צריך להמציא מחדש זהות. אין לי מקורות לחפש בהם. (ובטח שיהיו בה גם אלמנטים מזרחיים ודתיים. הרמב"ם והרבי נחמן ביחד עם לאו צה וחליל ג'ובראן, מאיר אריאל זהר ארגוב ובוב מארלי). מדוע כגבר עליי להתבייש על היותי, ולהמתין לנשים שמצפות ממני להתנהג "כמו גבר" אבל לא לכפות עליהן את גבריותי? (ובואו נדבר על כמה מדוכא הגבר בחברה הצרכנית, מדוכא פעמיים. פעם אחת מצד התרבות השלטת ופעם שנייה מצד המצפון שלו כמבקר התרבות הזו). ומדוע עליי להרגיש רע על זה שנולדתי בבית טוב שידע לספק לי חום, אהבה וביטחון אישי וכלכלי? (ולא, אני לא טוען שכל מי שגדל בהוויה שונה משלי סבל. אני מודה על מה שזכיתי לו).

ומדוע, אפילו בפוסט הזה, אני צריך להתנצל על כל מילה שנייה ולסייג את עצמי כדי לא יאשימו אותי בגזענות ובשוביניזם ושוב, הנקודה תתפספס?

אני מצטער, אולי זה בגלל שיש לי כל כך הרבה פריבילגיות, אבל אני באמת לא מוכן שימשיכו לסתום לי את הפה. אני גבר אז אסור לי לדבר על פמיניזם. אני אשכנזי אז אסור לי לדבר על עדות. אני קיבוצניק, רחמנא ליצלן, אז לדבר על פוליטיקה של זהויות ועל צדק חברתי, במיוחד בנושא הדיור, חלילה. אני גם חייל צה"ל לשעבר, אבל בואו לא נתחיל לדבר על זה אפילו.
אז מה נשאר לי? לטוס לברלין. שם אני אהיה הקורבן תמיד, לא משנה מה יקרה.
בארץ? בארץ אני צריך לשתוק, כדי שחלילה לא יבואו אליי בטענות שאני מדיר מישהו מהשיח, או יותר גרוע, תורם לדיכוי המתמשך.

(ואני כבר יכול לקרוא את הטוקבק שאומר משהו כמו "בטח שהוא מרשה לעצמו, הוא יכול לטוס לברלין כי יש לו דרכון אירופאי, כמה נח. מה עם האנשים בישראל שאין להם יכולת לבחור ללכת מכאן? אז טוקבקיסט יקר, אני לא חושב שעל הבחירה שלי להשאר בארץ אני צריך להתנצל.) נכון, יש לי את היכולת לבחור. רצה האל הטוב ונולדתי בר מזל, ואולי יש לומר "בעל פריבילגיות". האם הפריבילגיות האלה, בהנחה שאני מודע אליהן, צריכות למנוע ממני את הלגיטימציה להיות חלק מעיצוב החברה הישראלית? התשובה המתבקשת היא "ברור שמותר לך" אבל המשכה המגומגם הוא "רק תשתדל לא להשתלט על השיח ולא לשמר את מבני הכוח הקיימים ולא להיות מי שאתה ולהכיר באחרים ובקיצור, תהיה יפה ותשתוק." המזל שלי הוא שנולדתי עם עיניים כחולות, אז לפחות להיות יפה אני יכול בשקט. והנה עוד אמירה גזענית השתרבבה לנו לשיח, כי מי קבע שעיניים כחולות הן סממן ליופי? ההגמוניה.

אז אתם יודעים מה, עזבו אתכם מהגדרות של יופי ואידיאל חיצוני שמוכתב מלמעלה על ידי חברות שרוצות שתקנה את המוצרים שלהן כדי למצוא סיפוק אישי. בואו נעשה הפסקה מתודית קצרה, ננשום, נרגע, ואז נדבר לרגע על מוזיקה כביטוי להווי תרבותי.

אם אני אגיד משהו על ערסים אז ישר יאשימו אותי בגזענות, אשכנזי שכמוני. אני בטח גם שונא מוזיקה מזרחית. מצדי? שכל אחד ישמע מה שבא לו, אבל אני לא אשים את המוזיקה שלי ברמקול של הפלאפון באמצע הרכבת. ולא משנה אם אני אשמע את אייל גולן או את שלומי שבן. אפשר תמיד לברוח לדיון על האשמות בגזענות ועל דיכוי תרבותי, בין אם מדברים על מוזיקה, על התנהגות לזולת, על יחסים מגדריים או על מה שבא לנו. אבל אפשר במקום זה להתעסק באיכות של התוכן ולא בהגדרות שלו.

יש מוזיקה מדהימה במזרח. יש גם חרא של מוזיקה. בדיוק כמו בתרבות המערב.
זה בסדר שיש הרבה סגנונות והרבה גוונים. ובלי קשר לזה מוזיקה חרא היא מוזיקה חרא. מי קובע? כל אחד לעצמו, כל אחת לעצמה. ומי שבא להם להחליט ביחד. נכון, יש קודים תרבותיים, וההגמוניה החליטה. אבל אנחנו יכולים להאבק בהחלטות שלה או שאנחנו יכולים להחליט בשבילנו מהו הסטנדרט הראוי. בכל מקרה, הבקשה שלי היא: אל תכפו עלי את המוזיקה שלכם כמו שאני לא כופה עליכם את המוזיקה שלי. וזה נכון לגבי ההתנהגות באותה המידה.

הייתי שמח שנדבר יותר על אופי החברה שלנו ופחות על מי מאיתנו יותר גזען. השיח הזה נופל ישר למקומות המוכרים לנו, של מי לא בסדר ומי אשם ושל לכעוס ולבטל. אנחנו עושים בדיוק את מה שאנחנו מקטרים עליו, מגדירים, מקטלגים, מדכאים. אולי נבין שלכל אדם סיפור חיים משלו, ולכל כותב פרשנות משלו לטקסט וכוונה משלו במילותיו, וננסה לדבר על המשמעות ולא על הסמנטיקה? ננסה לדבר על התוכן של חיי החברה בישראל? נראה לי שיש לנו מספיק עבודה במישור הזה, ושווה להתחיל מעצמנו ומהדרך שבה אנחנו בוחרים להתבטא. המילים שאנחנו משתמשים בהן מעצבות את המציאות שלנו ואת התודעה שלנו. כתבתי על זה את הפוסט הקודם בבלוג. כשאני מתבטא באלימות אני מייצר עוד אלימות. ואת זה הרי רצינו לשנות מלכתחילה, לא?

אני חושב שהגיע הזמן לעבור משיח של קורבן ומקרבן לשיח של פתרונות ושיתופי פעולה. חשוב להכיר את ההיסטוריה כדי להבין את המציאות לעומק. חשוב להכיר בפריבילגיות שלי ולראות את כאבו של האחר. אבל חשוב לא פחות לבחון את המציאות ולהבין איך מתקדמים מכאן. להתחיל לבנות שיח מגדרי שמשוחח בין הנשי לגברי ולא מדכא אף אחד מהם. להתחיל לדבר על שלום במובן של בני אדם שחולקים שטח גיאוגרפי, ולא על ישויות מדיניות / תרבותיות / לאומיות שצריכות להגיע בינן לבין עצמן להסכמים. להרחיב את המגוון התרבותי, להפיץ את כל מה שאיכותי בעינינו בלי להתייחס למוצא שלו או להשתייכות האתנוצטרית שהוא מאפיין. להפסיק להזדהות עם איפה שדפקו אותנו ולהתחיל לבנות ביחד מקומות בהם אף אחד לא נדפק וכולם מרוויחים.

העולם החדש שאני רוצה לראות הוא עולם שמקדם טוב דרך הבנה שכולנו כאן יחד. לשם כך עלינו ללמוד להתבונן זה בזה כשותפים, ולא כאויבים.

מעבר לכל הפריבילגיות שלי, אני גם היפי עם ראסטות. לכן מבחינתי כולנו אהבה אחת

כמה הערות לסיום:

  • את מי שחושב שאני לא יודע מה זה להיות מקופח, ואין לי מושג איך זה מרגיש, ושמאיפה בכלל יש לי זכות להגיד שמדירים אותי מאיפה שהוא, אני מזמין להסתובב עם ראסטות במרחב הציבורי.
  • הייתי מאוד שמח לחלוק את תובנותיי לגבי החברה הישראלית עם חבריי האחוס"לים. אבל כדי שהם יהיו מסוגלים להקשיב, מבחינה רגשית, שלא יתגוננו ישר, השיח הזה צריך להיות פחות מאשים, פחות תוקפני, ופחות שולל את כל מי שהוא לא מיעוט מדוכא בעל הגדרות אקדמאיות. השיח הזה התעורר בבית המדרש של האקדמיה, המקום הכי נגוע באידיאולוגיה של כפייה הגמונית. אז עם כל הכבוד למוסד הזה ולהשכלה של המומחים לקיפוח, אני מעדיף לשוחח עם בני אדם באשר הם. פנים אל פנים, בגובה העיניים. לא כהגדרה זהותית אל מול הגדרה זהותית אלא כאנשים שמעוניינים להבין זה את זה.
    ובמרחב בין אני ללז נמצא גאולה.
  • (פוסט זה מנוסח בעיקר בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד כי אין לי יכולת להתנסח בפוליטיקלי קורקט בארבע לפנות בוקר. אין לראות בשימוש הבוטה בשפה הפטריאכלית שום כוונה להדרה מסוג כלשהיא)

ליצור תרבות של אור

  • culture                         תרבותיות, תרבית, תרבות
  • civilization                   יישוב העולם, ציביליזציה, תרבות
  • education                    תרבות, חינוך, השכלה
  • enlightenment            תרבות, השכלה, הארה

דברים טובים קורים כשמרשים להם. היצירה זורמת בשפע כשהערוצים שלה פתוחים. לא צריך לפחד מעצמנו. זה הכוח הראשוני שלנו, מה שזורם לנו בעורקים, וזה מה שמניע אותנו. אנחנו נוטים למתן את עצמנו כי למדנו מגיל מאוד צעיר שעלינו להיות בני תרבות ורק אחר כך בני אדם. איזה שטויות. תרבות היא בתם של בני אדם, ולא להפך. התרבות היא לא אם או אב. היא יצירה משותפת. ותרבות בה היצרים מדוכאים היא תרבות שהיצורים בה מדוכאים, ושהיצירתיות בה גוססת. אנחנו רואים את זה סביבנו. איך העולם מתכחש לעצמו, מסתבך בעצמו, נושם בקושי, ולאף אחד אין פתרונות. זה בגלל שמובילי התרבות שלנו שכחו משהו בסיסי. הם שכחו את היצירתיות שלהם. כי בשביל יצירתיות צריך רגש. וצריך לב. והתרבות שלנו מכבה את הלבבות והופכת את הרגש למנגנון הנעה לצריכה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות באמת זה להפסיק להתבייש ביצרים שלנו, לשחרר את הלב ולהרשות לעצמנו להתרגש. ברגע שנעשה את זה, היצירתיות תבוא אלינו. היא תזרום דרכנו. היא תשחרר אותנו ואת העולם.

אם נרצה, אם נאמין, אם רק ננסה, יש סיכוי די גדול שנצליח. האנושות הצליחה לעבור כל כך הרבה דברים במאתיים אלף השנה האחרונות שאין סיבה שעכשיו נגמור את הסיפור של עצמנו. כל מה שנדרש מאיתנו זה להכיר במציאות, ולמצוא לה פתרונות יצירתיים. לכו תעשו מה שעושה לכם טוב, תדאגו לנפש שלכם. בתוך כל הרעש שאנחנו מוצפים בו, אנחנו מאבדים את עצמנו. רק לראות את קירות הפייסבוק, רק לשמוע אנשים מדברים. אנחנו נשלטים על ידי דברים שאין לנו יכולת לשנות. אבל יש לנו יכולת, בכל רגע, בכל דקה, לבחור.

החיים הם רצף מתמשך של בחירות. בין אהבה לפחד. ביל היקס אומר את זה טוב ממני

אנחנו חברה חולה. במיוחד אנחנו, הישראלים. רובנו לא מודע לכך. אנחנו לא יודעים עד כמה אלים פה, עד כמה אנחנו כועסים ולחוצים וממורמרים. אני מניח שאפילו המשפט הזה יכול להוציא אנשים מהכלים כאן. כתבה שקראתי לא מזמן עזרה לי להבין עד כמה מצבנו חמור . פורטר (סוחב תיקים) נפאלי שטייל עם אלפי ישראלים בהרים הגבוהים בעולם, מציג את זווית הראייה שלו על הישראלים. ובגובה כזה, עם ניסיון והומור, הוא מציג מראה שלא תמיד נעים להסתכל בה, אבל היא בהחלט פותחת עיניים.

אנחנו חברה שגדלה על החרב. על מיתוס העם היושב בציון. אבל איזה ציון, איזה נעליים, ובעיקר איזה עם? אנחנו חברה מפולגת, מסוכסכת, מלאת פחדים וניכור. במשך שלושים שנה עשו נציגי ההון את כל שביכולתם על מנת לשבור את הסולידריות הישראלית. והם כמעט הצליחו. אבל רק כמעט.

וזה מה שמחזיק אותנו. זה מה שנותן לנו כוח. הידיעה הזו שאנחנו עדיין כאן, ושאנחנו לא לבד, ושאנחנו בצד של הטובים. לא צריך לפחד מלומר את זה. אנחנו בצד של הטובים.

התרבות שאנחנו חלק ממנה, תרבות המערב, התרבות המודרנית, תרבות האדם הלבן, בבילון, זה לא משנה איך נקרא לה. מה שחשוב זה שהיא גורמת למין האנושי להשמיד את כדור הארץ. והרבה לפני שנצליח להשמיד את הכדור, הוא ישמיד אותנו. ברגע של ענווה קולקטיבית נהיה חייבים להבין שאנחנו עדיין חלק מהטבע. תוצרים שלו. ואנחנו כפופים לחוקיו. וחוק הטבע אומר דבר אחד פשוט: קח כמה שאתה צריך. לא פחות, לא יותר. אנחנו מצפצפים על החוק הזה ולוקחים כמה שאנחנו יכולים.

בצד של הרעים רוצים להמשיך לקחת. הם מאמינים שיצוץ פתרון קסם מתישהו, או שהם פשוט עיוורים למציאות. לכן הם שואבים נפט ויוצאים למלחמות בשמו, כורתים עצים ומייצרים עוד ועוד מוצרים חסרי תועלת. הכל כדי להניע את גלגלי השיניים של המכונה הכלכלית הגדולה, שעליה להמשיך לפעול לנצח. בשם עיקרון הצמיחה והרווח, נאבדים כל שאר מרכיבי החיים, והכל הופך לחישוב קר של מספרים ומשוואות. אין שם רגש, בצד הזה.

בצד של הטובים, לעומת זאת, מבינים שצריך להתחשב בכלל מרכיבי המערכת הביולוגית שמאפשרת את קיומנו כאן. מבינים שאנחנו עדיין צעירים חסרי מושג וניסיון, אבל שיש לנו יכולת התבוננות נהדרת ולכן אנחנו יכולים להסתכל על הטבע וללמוד ממנו המון. ברגע שאנחנו מסירים את היוהרה שלנו, ומכירים במקומנו הטבעי כחלק מגאיה (אמא אדמה, הביוספרה של כדור הארץ), אנחנו מאפשרים לעצמנו לחשב את המסלול שלנו מחדש. אין לנו תשובות להכל. למעשה, אין לנו תשובות כמעט לכלום. אבל אנחנו מוכנים לשאול את השאלות ולהודות שאנחנו עדיין לא יודעים. בזכות שני הדברים האלה, יש לנו סיכוי לגלות ביחד.

כל הסימנים מראים שהתקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי מהותי. תרבויות עתיקות מדברות על זה ותרבויות חדשות מתעמתות עם זה. הכלכלה נופלת בכל העולם, אזרחים יוצאים לרחובות וכופרים במשטרים הקיימים. האמת בנוגע לאיך מנהלים את התרבות האנושית יוצאת לאור.

 And people aren’t happy to hear about it

כל מה שלימדו אותנו היה חלק מההונאה. והיא מתפוצצת לנו בפרצוף ברגעים אלה ממש. זה לא קל, וזה לא הולך להיות קל יותר. אבל זה לא הזמן להשבר, זה הזמן להחזיק ידיים.

אנחנו בשיא תנועתה של המטוטלת, וכל אחד מאיתנו משפיע על המסה הקריטית. בסופו של תהליך הדברים יזוזו לכיוון שבו יהיה יותר משקל.
האור מרוכז הרבה יותר מהחושך, הטוב משפיע הרבה יותר מאשר הרע.

אני יודע שלימדו אותנו הפוך, אבל אם נביט לרגע פנימה. נגלה שחיבוק, מילה טובה, מפגש קסום עם נפש אוהבת, הדברים האלו ממלאים אותנו, ונותנים לנו משמעות.
תהיו טובים עם עצמכם, תהיו טובים עם שכניכם לדרך. תעשו אהבה.

זכרו, החיים מתנהגים כפי שאנחנו מעצבים אותם. נבחר בטוב יהיה טוב. זו לא סתם קלישאה, זוהי עובדה פשוטה. מי שעושה טוב מביא טוב לעולם. ותחשבו על זה

"ונתתי בידיכם את הבחירה חיים ומוות טוב ורע. ובחרתם בחיים"

נ.ב.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה על מדיות חברתיות ועל התפקוד שלנו בתקופות קשות. רציתי לכתוב איך כתבה על מלחמה בעיתון ראשי גורמת לכולנו להכנס להיסטריה, גם אם אנחנו מלגלגים על המלחמה וגם אם היא מפחידה אותנו. רציתי לכתוב איך חוסר תשומת לב גורמת לנו להתנסח בצורה שונה ממה שהיינו רוצים, ואיך המדיום החברתי משמר את השליליות הזו ומחזק אותה. רציתי לכתוב על איך פייסבוק מרדד את השיח, ועל זה שזה רק הגיוני, בהתחשב בכך שתפקידו של פייסבוק הוא לנתח אותנו לנתונים שאפשר למכור לחברות פרסום ושיווק. רציתי לכתוב שהתחלתי להקפיד לשים שירים יפים וקטעים מוזיקליים על הוול שלי, כדי לאזן את הרעש הסטטי שבבילון מפיצה. רציתי לכתוב שאני מנסה לצרוך פחות חדשות, ויותר להבין מה באמת קורה. שאני משתדל להישאר חיובי בדיונים שלי ברחבי האינטרנט, שאני משתדל לדבר על פתרונות, ושאני מקפיד שגם התגובות של אחרים על הקיר שלי יהיו באותה הרוח. וזה עובד. מתפתחות אצלי על הקיר שיחות מרגשות בין אנשים שלא מכירים. אני מקבל פידבקים חיוביים על הדברים שאני מעלה. ורציתי לכתוב שזה עושה לי להרגיש טוב יותר. פיזית, נפשית, מנטלית. לא יודע איך לקרוא לזה.

אני מבלה חלק גדול מהיום שלי באינטרנט. אני נמצא בפייסבוק ובטוויטר לא מעט. חלק מהדרך בה אני חווה את העולם ואת האנשים סביבי היא וירטואלית. וכשהוירטואליות מרגישה שלילית זה משפיע על התודעה. כשאתה רב עם מישהו זה לא משנה אם זה קורה בפייסבוק או בחיים, עדיין יהיה לך באסה מזה שרבתם.

אז עצרתי לחשוב על זה, וגיליתי שאני יכול לשלוט בדרך שבה אני צורך מדיה חברתית. וגיליתי שכשאני משתדל להשאר על הגל החיובי גם מרגיש לי טוב יותר וגם אני מרגיש שהמסרים שלי עוברים יותר בקלות. ורציתי לכתוב על כל זה, אבל יצא לי פוסט היפי חמוד כזה. זרמתי. אבל הכנסתי את האפילוג, כדי שמה שרציתי לכתוב עליו לא ילך לאיבוד.

כרוניקה של צדק יחסי

שלושה סיפורים כביכול מקבילים. שלושה קוי עלילה.

בסיפור הראשון נוסעת המשפחה שלי לעשות לילה על חוף הים. כל הצפוי קורה. מתחים, ריבים, קצת מכות, הרבה צעקות, כעס וצחוק, ובסוף מתחבקים ונהנים מאוד.

בסיפור השני, דפני ליף מחליטה לפתוח שוב אוהל ברוטשילד. גם פה, כל הצפוי קורה. התנגשות אלימה עם הרשויות, מעצרים ומפגינים מאושפזים, סיקור מינורי בתקשורת. האלימות הקשה, התמונות והצילומים, ואולי זו הפגיעה בסמל המאבק, מצליחים לעורר משהו, ונדמה לרבים ב"קהילת המחאה" שסוף סוף מגיע הקיץ וחוזרים לרחובות.

כאילו לא היינו ברחוב גם כל החורף. כאילו לא היו עשרות הפגנות, ומאות יוזמות, ואין ספור התארגנויות, דיונים, ואני לא יודע מה עוד. עבור רבים, המחאה מתה, ועכשיו קמה לתחייה.

הסיפור השלישי מתרחש הרחק מהעין, ברצועת עזה. מטוסי חיל האוויר מפציצים, טילים נורים על שדרות ואשקלון. לא ברור מי התחיל את הסיבוב הנוכחי. לא ברור האם זה משנה.

האישי, החברתי, והמדיני. כרוניקה של אגו והזדהות רגשית, בכל אחד מהתחומים. אני יושב כבר כמה שעות על המחשב ומנסה לכתוב את הקשר. המילים לא יוצאות. לא יודע איך להגיד את מה שהולך ונהיה ברור לי. לא מצליח להביא את עצמי להגיד את הדברים מבלי להשמע תוקף, או מאשים, או כועס. ואני לא רוצה להשמע כאילו אני בא בטענות למישהו. אני לא מחפש אשמים.
אני רוצה להסתכל פנימה, ולהבין מה מפריע לי. למה אני בסערת רגשות. ומה יש לי להגיד על כל זה.

אקהרט טולה (שווה להקשיב לו, יש לו כמה דברים חשובים להגיד) אמר פעם, שאם אדם חושב שהגיע להארה, שייסע לבלות סוף שבוע בבית הוריו. אני, כאמור, נסעתי עם כל המשפחה לים. האחים שלי הם חברים טובים שלי, אבל הם מרגיזים אותי מהר יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. וברכב, אחרי עיכובים ביציאה וכשלים בארגון, אני עוד פחות רגוע מבדרך כלל. ואז אני קורא בטוויטר על מעצרים אלימים בהפגנה בתל אביב. "למה, דפני, למה?" אני שואל את עצמי בשקט. הרי היה ברור לאן זה יוביל. אנחנו כבר יודעים שהמשטרה והעירייה מטפלים ביד קשה במיוחד בפעילי המחאה. כל כך יודעים את זה, עד שקצת מתחשק לחשוב שהייתה כאן כוונה מסויימת. להדליק את הרחובות, להחזיר את האנשים למרחבים הציבוריים. לעורר פרובוקציה.

לא שיש לי בעיה עפ פרובוקציות. אני בעצמי פרובוקטור לא קטן. אבל יש לי בעיה עם אלימות. כמובן, מחוץ לגבולות המשפחה שלי. למען הוידוי הנאות, אציין כי ביני לבין אחיי הצעירים מתקיים קשר אוהב ומלא מגע בצורת אגרופים, צביטות, וכל דרך אחרת של תקשורת גופנית שיש אשר יכנוה אלימה, אצלנו בבית קוראים לזה אהבה גסה. אבל מלבד זאת, אני לא מאמין באלימות. אני לא תומך באלימות, ומנסה להמנע ממנה בכל דרך אפשרית. בודאי כאשר מדובר בניסיון לשנות את החברה.

החברה שבה אנו חיים היא חברה אלימה. חברה שבה הדיכוי הוא חלק בלתי נפרד מהסדר החברתי. בבית הספר אנחנו לומדים להתחרות זה בזה במקום לתקשר זה עם זה. בטלוויזיה מוכרים לנו שהסוד לאושר הוא להיות מוצלח וטוב יותר מאחרים. בגיל ההתבגרות מעודדים אותנו להיות לוחמים ולשרת בצבא כי אנחנו מדינה מוקפת אויבים. בדת שלנו (וזה נכון עבור כולם, יהודים, מוסלמים, נוצרים ומי לא) הסיפור הוא שאנחנו צודקים ושכל השאר טועים. אבל כל זה לא מצדיק את ההתנהגות שלנו. הכעס כלפי המשטר, הכעס כלפי האחר, הכעס כלפי האבסורד שבמציאות, כולם מוצדקים. זה לגיטימי לחלוטין שאנחנו כועסים. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו, היא האם יעזור לנו שנפעל מתוך הכעס הזה. האם יקדם אותנו להגיב בזעם. האם תגובה רגשית, אמוציונלית, אימפולסיבית וצדקנית, כמו שאנחנו נוהגים לעשות בכל פעם שמשהו מרגיש לנו כ"לא הוגן" או "לא צודק", משרתת אותנו. אני חושב שלא.

חברה מאשדוד כותבת לי:

אפשר לחשוב שאני נהנת לחטוף טילים. שלא נופל לי הלב מכל אזעקת אמבולנס שמזכירה לי סירנה. ועדיין אני לא מבינה איך אנשים לא קולטים את כל התמונה… איך אנשים עסוקים רק בזוית שלהם… יורים עלי, אז אני צריך להגיב. נתנו לי כאפה, אז לא בכבוד שלי, אני צריך להחזיר…

כאילו לא ברור שההנהגה הישראלית והפלסטינת מבסוטית כשיש הרוגים כי זה רק מתדלק את הלגיטימציה שלהם.
אשקלון מהבוקר כבר מופגזת… לפי הדיווחים. כנראה גם אשדוד תשאר ערה הלילה. ואז כל מיני מתחכמים יציקו לי עם שאלות כמו "נו, מה את חושבת עכשיו? עדיין מרחמת עליהם?" כאילו תפיסת מציאות היא גחמה שמושפעת ממב הרוח שלי, ולא מהגיון המגובה במחשבה מעמיקה בנושא.

מצטערת, אני לא תומכת במבצע צבאי בעזה לפי שעה.. לא תמכתי בזה גם בסבב הקודם ובכל אחד מהם. בעופרת יצוקה בכיתי בלילה שראו בטלויזיה את כוחות צה"ל נכנסים רגלית לרצועה…. זה לא הפתרון…. זה לא עושה כלום חוץ מלחזק את מי שנגדנו… זה מחזק את החמאס כשאנחנו נכנסים בהם. פשוט ככה… אין לי בעיה עם פעילות ממוקדת לחסול מחסני נשק, יש לי בעיה עם טיהור רחובות ושכונות. יש לי בעיה שזו הפעילות היחידה שיראל מוכנה להתעסק בה. שבמישור הדיפלומטי אנחנו רק מושכים בכתפיים ואומרים "הם לא רוצים שלום" אבל לא עושים כלום חוץ מלזרוק את האחריות על הצד הפלסטיני. כאילו רק הם הבעיה. כאילו הם לא הצד המוחלש והדחוק לקיר בכל הסיטואציה הזאת..

ואני לא יודע מה להגיד לה. כי היא צודקת. ואני מרגיש אותו הדבר. כלפי המחאה החברתית הזו, שלפעמים שוכחת שתפקידה לתקן את החברה. החברה שכוללת גם את השוטר ואת הפקח שמרוויחים כלום בחודש וצריכים למלא הוראות. ואני לא מצדיק את האלימות המשטרתית, אבל לו אני שוטר שנשלח לבצע מעצר באמצע הפגנה, וסביבי עומדים וצועקים עשרות או מאות פעילים זועמים, אני לא יודע איך הייתי נוהג. נכון, זה מצב שצריך להמנע ממנו, אבל האחריות נופלת על שני הצדדים. כי כשחוסמים כביש, או פועלים כנגד הוראות המשטרה, בלי קשר למידת החוקיות שבדבר, כדאי לצפות לתגובה. ולכעוס כאשר עוצרים אותך בהפגנה זה מובן, אבל זו גם קצת תמימות. ואז לצאת ולצעוק שגוזלים מאיתנו את הזכות להפגין, ולהתפלא שנוהגים כלפינו באלימות.

אתמול, בזמן הבלגן ברוטשילד, התקשר אליי חבר שחזר מהפגנה בסוסיא, בחברון, שם רוצים להרוס בתים של פלסטינאים ולתת את השטח למתנחלים. שם זה לא דחיפות ויריקות. שם זורקים רימוני הלם וגז מדמיע על המפגינים. אבל זה לא מטלטל אף אחד, כי שם זה רגיל. בהפגנות מעבר לקו הירוק, אלימות היא דבר שבשגרה. זה השמאלנים שבתוך הקו הירוק שלא רגילים לחטוף מכות. והשיחה הזאת מעוררת בי פרספקטיבה מסויימת. כי היא מחזקת אצלי את התחושה שתפישת המציאות שלנו סובייקטיבית מאוד. כשזה קרוב אלינו, אנחנו מתרגשים, לטובה ולרעה. כשזה רחוק מאיתנו, קל לנו להיות אדישים. כשזה נוגע במשהו שאנחנו מכירים, משהו שאנחנו מזדהים איתו, משהו שעלול לערער את התפישה האישית שלנו, אנחנו נבהלים. וכשאנחנו נבהלים, אנחנו מגיבים ברגש.

אם יש משהו שלמדתי בפעילות של המחאה החברתית בשנה האחרונה, זה לפעול מתוך שקט ומחשבה ולא מתוך רגש ואימפולסיביות. ולו רק כדי שהפעולות שלי יהיו אפקטיביות. אנחנו כל הזמן מדברים, בחבר'ה שלי לפחות, על למצוא את הסנטר ולפעול ממנו. על לזכור לנשום. על מודעות.

היה רגע אחד, בים, כשהאחים שלי וההורים שלי ניסו לפרוק את הרכב ולהרים רשת צל, ואני ישבתי בצד מתוסכל וכועס, שגרם לי להבין כמה זה בולשיט, כל הכעס הזה. כמה אני אוהב את המשפחה שלי, וזה לא משנה מי אמר מה ומי התחיל או למה. מה שחשוב זה שאם לא נתחיל להכין ארוחת ערב בקרוב, כנראה שנהיה רעבים. אני יודע שזה נשמע כמו רגע מטופש במקצת, אבל זה הזכיר לי משהו. זה הזכיר לי שפעם, בני אדם היו באמת תלויים אחד בשני כדי לשרוד. ומתוך הצורך הזה נוצרה החברה האנושית. היסוד שאפשר לה לצמוח היה שיתוף פעולה. ופתאום הבנתי.

פתאום הבנתי שזה לא משנה מי התחיל. זה משנה מה עושים עם זה. וזה לא משנה שאנחנו צודקים. זה משנה לאן אנחנו לוקחים את הצדק שלנו.

דפני ליף יכולה להיות הכי צודקת בעולם. זה לא ישנה דבר. מה שישנה זה אם נצליח להסתכל על בני האדם שמולנו, גם אם הם במדים של שוטרים, כעל בני אדם. ונצליח לא לכעוס עליהם. צה"ל יכול להיות הכי צודק בעולם, וגם זה לא ישנה שום דבר. מה שמשנה זה שנבין שבעזה יש אוכלוסייה שסובלת כבר שנים, ועד שלא נמצא פתרון לסבל שלהם, הם ימשיכו להאשים אותנו. אני יכול להיות הכי צודק בעולם, אבל החברים שלי שחטפו אתמול מכות ברוטשילד או בסוסיא, ואנשים שאני לא מכיר שיורים להם טילים על הבית, בעזה או בשדרות, והאחים שלי שכועסים עליי כי לא עזרתי להם כרגע, גם הם יכולים להיות צודקים. כל אחד ואחת מהם. זה פשוט לא יעזור לאף אחד מאיתנו, כל הצדק הזה. זה לא יקדם אותנו לשום פתרון ולשום הסכמה. אז מה כן?

לדבר. להסתכל בעיניים. להקשיב. לקחת נשימה ולנסות להתעלות מעל הסיטואציה. להבין את המורכבות של המציאות. לראות שאין שחור ולבן בעולם הזה, ושלכל אחד יש את זוית הראייה שלו. ולפעול מתוך ההבנה הזו. לא מתוך עלבון או כעס. לנסות להתחשב.

הייתי יכול להוסיף ולכתוב על זה שצדק חברתי מתחיל בשטחים, ועל זה שהשינוי מתחיל מבפנים. הייתי יכול להוסיף עוד ועוד מילים שאומרות שאני צודק וכולם טועים. אבל אין בזה טעם. כי כל אחד מאיתנו צודק, בנקודת ההשקפה שלו. וכל אחד מאיתנו צריך לנסות להבין, קצת, את נקודת ההשקפה של האחר שעומד מולו, כדי שנסתדר פה טוב יותר.

יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, חילוניים ודתיים, כולנו בני אדם. אני לא בטוח מה הפואנטה של כל המלל הזה. אני כבר לא יודע אם אני צודק במה אני אומר. אבל בחייאת דינק, אנשים, תחשבו לפני שאתם כועסים. תבדקו לפני שאתם מאשימים. תסתכלו לצד השני בעיניים ותנסו להבין מה האדם שמולכם רוצה להגיד.

אני די בטוח שאם כולנו נעשה את זה, או לפחות נשתדל לזכור לעשות את זה ככל שנצליח, העולם יהיה מקום קצת יותר טוב, ולנו יהיה קצת יותר נעים. השינוי מתחיל מבפנים, כמו שאומרים. ואם לא נצליח להתנהג טוב יותר עם עצמנו, ואחד עם השני, איך נצליח לבנות חברה טובה יותר, הא?

יכול להיות שהפואנטה לא ברורה. אבל אולי דווקא זאת הפואנטה. אין לי תשובה. המציאות מורכבת.

לסיום, קצת מוזיקה. ושיהיה לכולנו שבוע שקט ונעים.

 

להיות אדם – פוסט אורח

פוסט מאת אלון רותם. פורסם לראשונה בבלוג שלו http://cafe.themarker.com/user/290450/

 

"תספור כמה חורים יש בסכר, עכשיו תספור כמה אצבעות יש לך…"

כבר היה לי רעיון דיי מגובש מה אני הולך לכתוב, אבל בדרך לפתיחת פוסט חדש ראיתי שנוספה אתמול בלילה תגובה לאחרון: "פעם היית יותר נושך ופחות מתחנף".

אני חייב להודות לגזורי על ההרמה להנחתה. אני לא הולך לטעון חס וחלילה שכתיבה אקטואלית אמורה להתחנף, אבל אני חושד שהרעיון הנפוץ שהיא אמורה לנשוך הוא שורש מרכזי לרוב הבעיות שיש לנו, הרקב שמפורר את הסכר.

לכבוד סדר פסח מחקתי את כל הפוסטים האקטואלים שכתבתי עד היום, כמה עשרות של טקסטים שנכתבו במשך שנה של כתיבה אקטואלית בחברה הישראלית המטלטלת. היום אני מצטער רק על שניים שלא טרחתי לשמור לעצמי ("בושה" ו-"בשבח הפנאי") – אבל גם אלו שהציעו זווית חשיבה אחרת היו נגועים. מחקתי את כל הפוסטים האקטואלים שלי, ומאז התחלתי לעשות "פג תוקף" גם לחדשים. אני עושה זאת כי כתיבה אקטואלית עושה לי הרגשה מחורבנת, כי ההתנצחות וההתלהמות והווכחנות הם סתם תרגומים מודרניים (ואולי פחדניים) של אלימות.

כי אחרי פוסט, אחרי שאני מנהל את הוויכוחים בתגובות וחושב ומבין איפה צדקתי ואיפה טעיתי – אני מרגיש כמו אחרי מכות בשכונה. אותה חומצה בבטן, אותו יאוש.

חבר טוב סיפר לי פעם שהוא אוהב להתווכח כי מבחינתו זה "להרביץ מכות" של חכמים. הוא אוהב את האנדרנלין, את העימות, את מכת המחץ שהוא מנחית ליריבו כשהוא תופס אותו בסתירה או בטעות. הוא צודק כמובן, הוויכוח הוא סוג אלימות שהותאם לסלון – אבל מנסיוני האישי שכולל גם אלימות "ברברית" וגם אלימות "תרבותית" אין הבדל בין השניים. אלימות מולידה אלימות, אי-אפשר להלחם עם אש באש.

דוגמה נוספת לתמרון האלימות לשדה השיח היה אפשר לראות השבוע בטור של יוסי גורביץ'. גורביץ' מצא את עצמו מותקף בהפגנה נגד הפליטים, חברתו הותקפה והוא לא היה יכול להגן עליה במישור הפיזי (רק לדמיין איך הוא מרסק את המצלמה שלו בפניו של התוקף). גורביץ' מייד לקח את האלימות למישור בו הוא שולט, בו הוא יכול להגן על חברתו ולהשמיד את תוקפיו – הכתיבה. הוא כיסח והשפיל ואפילו קרא במרומז לאלימות פיזית נגד אלו שפגעו בו – הכל בשם נקמת הדם. אני מקווה שאחרי כמה נשימות עמוקות גורביץ' יבין שחצה קו מסויים שהוא בדרך-כלל מתריע כשאחרים חוצים אותו.

הפוסט האחרון שלי, זה שלפי גזורי היה חנפני ולא נושך, הכיל כמה רעיונות טובים כנספח בסופו. בכוונה לא הכנסתי את הרעיונות לגוף הרשימה כדי להפוך אותה לכמה שיותר צפופה ואגרסיבית – לאגרוף. רציתי להכות באגרוף שלי נגד הצביעות של הממסד, של פוליטקאים שאונסים וגונבים ולוקחים שוחד במרמה וסוחרים בעובדים מהמזרח – ואח"כ הולכים ומסיתים נגד המהגרים מאפריקה.

הפוסט הזה ימחק בקרוב, מאותה סיבה שמחקתי את כל השאר – אני לא מאמין באגרופים, אמיתיים או טקסטואלים. אני מייחל ליום שבו לא אמחק יותר ואדע פשוט איך לכתוב נכון.

דבר אחד בטוח – מלחפש אשמים לא יצמח שום דבר טוב. להגיד שזו אשמת הממשלה לא תורם יותר מאשר אותם מסיתים בכנסת שמאשימים את ארגוני זכויות האדם באוזלת היד שלהם. עדיף להצביע על פתרונות מאשר על אשמים.

כל אלימות מולידה אלימות. כותרות העיתונים הסנסציונים והזולים צועקות "אנסים" מובילות לאספסוף שתוקף ושובר ושורף. בלוג שצועק "הפוליטקאים צבועים" או "העיתונאים חסרי אחריות" רק דוחק אותם יותר לפינה שלהם, הופך אותם לתקופניים יותר – ואז אתה הופך תוקפני יותר חזרה. שמאל, ימין, שמאל קיצוני, ימין קיצוני, פשיסטים, בוגדים. קללה, דחיפה, אגרוף, דקירה.

קשה לי להאמין שצריך לחנך מישהו בישראל לגבי מעגלי אלימות – הם מקיפים אותנו, ברחוב, בפוליטיקה, בגאורגרפיה, בעיתון. אנחנו חיים אותם, חיים את החרא שהם יוצרים. אנחנו אמורים לדעת כבר שמעגלי אלימות מסתיימים רק באחת משתי דרכים – או שצד אחת מפסיד תבוסה סופית, או ששני הצדדים מפסיקים לשחק. אין דרך שלישית.

אין לי מספיק אצבעות לכל החורים בסכר, ועל כל חור שנסתום יצוצו שניים נוספים. הדרך היחידה לנצח היא לא לנשוך חזרה, לא לתקוף, לא להתגונן. לא לסתום חורים אלא לנתב את המים לאפיק אחר.

את הטנקים בכיכר טיאננמן ניצח איש אחד, גנדי ניצח את האימפריה הבריטית דרך יצור מלח, פארקס, לותר קינג, ת'ורו… כמעט כל מאבק מוצלח עומד על אותו עקרון – לסרב לשתף פעולה עם השיטה. לא להתנגד לה בכלים שלה, אלא להתעלם ממנה, לרוקן אותה מתוכן. (רשימה בנושא).

פעם שוטר ניסה להתחיל איתי משהו, להשפיל אותי – הוא ציפה ממני לשנוא אותו, הניח שאני אצדיק את היחס שלו כלפי בדיעבד. דיברתי אליו בנימוס, הזמנתי אותו לאיזה חיפוש באיזה חור שרק יתחשק לו. הוא התבלבל והסתלק.

פעם בירושלים ראיתי איך חבורת בליעלים ישראלים מחריבה מסעדה ומצאתי את עצמי מחבק טבח ערבי עם סכין מטבח ביד, מזכיר לו שלא שווה לו, שאם הוא יתפתה להיות אלים מהם הוא ישב בכלא והם ינצחו בכל מקרה. איכשהו לא אני ולא אף-אחד אחר נדקר באותו ערב.

אני לא גיבור גדול – אין לי עוד המון דוגמאות למקרים שהצלחתי להתעלות מעל הטבע האלים או הפחדני, הנובך או הנושך, להיות אדם ולא כלב. אבל אני גאה גם בדוגמאות המעטות האלו.

אני לא במלחמה עם איש. אין לי דבר נגד האנשים שהפוליטקאים והעיתונאים אומרים לי לשנוא ואין לי דבר נגד הפוליטקאים והעיתונאים שאומרים לי לשנוא (או לפחות משתדל).

במקום להתעצבן צריך לזכור לרחם עליהם, על העצלנות שלהם, השנאה האומללה שלהם, על כך שהם מתעקשים להיות כלבים במקום להפך לבני-אדם.

לזכור לא לכעוס עליהם על-כך שהם מנסים לגרור את כולנו מטה איתם, להפוך את כולנו לחיות שקל לשלוט בהן. במקום עדיף להתעלם מהם, להציב להם אלטרנטיבות חיוביות, להוכיח להם יום אחר יום שעל האנושיות שלנו אנחנו לא מוותרים.

לכתוב שהפוליטקאים שלנו מחרחרי מלחמות לא ישנה כלום, רק יקצין עוד יותר את השיח של כולנו – ישרת אותם. להגיד שתוכניות ריאטלי משחיתות ונצלניות רק מעלה את אחוזי הצפייה. להגיד שהעיתונאים מבזים את מקצוע העיתונאות לא הופך אותם לעיתונאים טובים יותר. כל פעם שאתה יוצא נגד מישהו אתה רק משרת אותו ואת עמדתו, משרת את השיטה שמנציחה אלימות.

לא לדבר עליהם, לא להצביע להם, לא לקחת את העיתון שלהם אפילו בחינם, להתעלם מהם. אם הם לא עושים שום דבר בשבילנו אין סיבה להתייחס אליהם. לא לפתוח חדשות בשמונה, לא לקרוא אף אחד מהעיתונים הראשיים – יש מספיק ערוצי חדשות עצמאיים ברשת. לא לראות האח הגדול ולא לדבר עליו – לעסוק במקום ב"סמויה" וב"שלושים שקל לשעה".

לא לצרוך זבל, לא לייצר זבל. לא להתחיל אלימות ולא להגיב באלימות. לא לנשוך, לא לנבוך. לעניין, להעמיק, לחשוב, לעורר. להשתדל כל הזמן. זה אפשרי.

פאי כפול רדיוס בריבוע- השטח שבתוך המעגל

על הקשר שבין קו ישר, קבוע קוסמי, והמרחב שאנחנו מנסים ליצור.

 

"מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם." הרב קוק, אורות התשובה

למה הדבר דומה? לתהליך ולמטרה.

"למטרה יש טעם, אבל התהליך לא נעים – וככה אני רואה את זה מהצד שלי. לכולנו היתה מטרה גדולה – לא משנה מה היא – ובשיטה בהן הדברים קרו בקיץ, הדברים לא חפפו. ניסיתי שהתהליך יהיה כמו המטרה – כשערכי השיוויון והסולידריות יהיו לא רק המטרה, אלא יבואו לידי ביטוי גם בתהליך." אהרן פורת, שיחת מסקנות והפקת לקחים מאירועי ה12 במאי.

בשבוע וחצי האחרונים, אני מוצא את עצמי בשיחות אינסופיות, בעקבות הפקת האירוע של ה12 במאי בכיכר רבין. האירוע היה מורכב מכיוון שלקחו בו חלק עשרות אנשים שבאים מעולמות שונים, קבוצות שונות, ורקעים אידיאולוגיים שונים.

באופן אירוני משהו, הדבר שפוצץ את בלון האחדות הייתה השאלה הנצחית "האם זה פוליטי?". לשמחתי, הויכוח שהתעורר בעקבות זה הביא להסכמה ניצחת- זה אחושרמוטה פוליטי. עכשיו רק נשאר להבין האם זה גם מפלגתי. אבל שאלת הביטוי הפוליטי הפרקטי היא שאלה שאני מעדיף להשאיר בידי הזמן לקבוע. אותי באופן אישי מעניין יותר להתעסק בשאלה אחרת.

פוליטיקה היא משחק יחסי הכוחות בחברה האנושית. כאשר אנחנו עוסקים בהעצמה של הפרט, (ובפרט אני מתכוון לכל אחד ואחת מאיתנו), כאשר אנחנו עוסקים בייצוג הולם של מגזרים שונים באוכלוסייה, כאשר אנחנו מנסים להעביר מסר ציבורי ובוודאי שכאשר אנחנו קוראים לשנות את השיטה שבאמצעותה מנוהל הסדר החברתי, אנחנו עוסקים בפוליטיקה.
כי פוליטיקה אינה רק מפלגות ועסקנים. זהו ביטוי חשוב שלה במציאות שלנו, אולם לא הביטוי היחיד.

אני יודע שרבים כבר כתבו את זה בימים האחרונים, אבל אני בכל זאת רוצה להתעכב על זה רגע. כאשר משרד האוצר מחליט על העברת תקציבים לכאן או לכאן, זה פוליטי. כאשר מידע מוצג בתקשורת בצורה מגמתית ולעיתים גם שקרית, זה פוליטי. כאשר עיר הבירה נחסמת בגלל מצעד של פעילים שמחלקים את הרחובות לגברים ונשים, זה פוליטי. כאשר באופן עקבי ממשיכים להשמיד את המעט שנשאר מהדמוקרטיה בישראל, זה פוליטי. כאשר עשרות אלפי אנשים מתכנסים בכיכר העיר כדי למחות על השיטה שמנצלת אותם וכדי לקרוא לשינוי חברתי, זה פוליטי.

וכאשר עשרות אנשים מתכנסים לשבת במעגל ולנסות לקיים שיח אחר מהרגיל, כשאותם אנשים מנסים לשנות את המציאות ולהרים עצרות או להוביל יוזמות חברתיות או לקדם פתרונות חלופיים לאתגרי האנושות, ואת כל זה עושים תוך הקפדה על זכותם של כולם לקחת חלק, תוך ניסיון לשתף כמה שיותר אנשים, תוך התכווננות לדמוקרטיזציה של העשייה ופתיחות של התהליך, גם זה, תתפלאו או לא, מעשה פוליטי. כי בחברה שאנו חיים בה היום, לקחת אחריות זה מעשה פוליטי. בחברה שאנחנו חיים בה היום, להביט בעיניים זה מעשה פוליטי. בחברה שאנחנו חיים בה היום, רחמנא ליצלן, אפילו הקשבה לאחר היא מעשה פוליטי. ועל זה אני רוצה להרחיב.

התרגלנו לחשוב על הקשבה כעל אקט פאסיבי. בחברה בה אנו חיים, להקשיב משמע להיות בשקט בזמן שהאחר מדבר.

אין לי ספק שרובם המוחלט של הקוראים מודעים לאבסורד שבמשפט הקודם. הרי הקשבה היא לא להיות בשקט, היא להיות בקשב. להיות פתוח ונכון לקבל את הדברים, להיות מסוגל להתבונן עליהם מנקודת המבט של הדובר. אבל ברור ככל שזה יהיה ברמת ההיגיון, ברמת המעשה זה תמיד אחרת. על אחת כמה וכמה, כאשר הדיון הופך לויכוח. אידיאולוגיה מתדלקת רגשות, וכאשר אנחנו מזדהים עם תפישת העולם שלנו, כל הבעת ספק לגביה מערערת את הדימוי העצמי שלנו.

בעולם שבו האינדיבידואל עומד מעל הכל, והיכולת שלנו לחוש שייכות לקהילה הולכת ונמוגה, אנחנו אוחזים חזק ככל הניתן במערכת האמונות שלנו, כדי שנוכל להגדיר לעצמנו את מקומנו בחברה. בכך, מבלי שנשים לב, אנחנו מונעים מעצמנו את היכולת להסתכל על הדברים מפרספקטיבה שונה. והרי זאת מהותה של ההקשבה, לקבל לרגע זווית השקפה אחרת. לכן, על מנת להקשיב באמת, עלינו להיות בשקט. כדי שנוכל להבחין מתי עולות בנו התנגדויות. וכאשר אנחנו בשקט, עלינו להיות פתוחים לרעיונות חדשים. ורק כאשר אנחנו מצליחים לעשות את שני אלה, אנחנו יכולים באמת להקשיב, ולא רק לשמוע.

הרעש החיצוני הוא אלמנט אחד, אבל הרעש הפנימי שלנו, המחשבות, הטיעונים, ההסכמות ואי ההסכמות, הרגשות שעולים וההקשרים שנעשים ומקפיצים לנו פיוזים בתודעה, כל אלה משחקים חלק חשוב לא פחות. ועל כן, כדי ללמוד להקשיב, עלינו קודם כל ללמוד להקשיב לעצמנו. בדיוק לשם כך אנחנו משתמשים במתודת המעגל. ועכשיו זהירות, קצת פילוסופיה.

מעגל על שום מה?
משום שבחברה שלנו, התרגלנו לקווים ישרים. אנחנו חיים בתרבות ליניארית. כאשר אנחנו רוצים לעצב מחדש את דרכי התקשורת בינינו, עלינו להתחיל מלהבין את המבנה הקיים. שיחה בחברה שלנו מתנהלת בדרך כלל על ידי טיעון ותגובה וחוזר חלילה. אבל המתמטיקה של קווים ישרים מלמדת אותנו שמקבילים לעולם אינם נפגשים. לכן, אם אני מחזיק בדעה מסוימת ואחר בדעה שונה משלי, לא יתכן שנמצא נקודות הסכמה, אלא אחד מאיתנו יצטרך לקבל את עמדת השני, "להשתכנע", אחרת נמשיך לא להסכים. כדי לשבור את זה, עלינו לשנות את המבנה. נקודת המוצא של המעגל היא שיש שטח משותף, בדעות ובערכים של השותפים למעגל, וההתכנסות היא סביב השטח הזה. בתוך המרחב שנוצר מתקיים הדיון, והמתודה המעגלית מאפשרת לתמונה להיות מורכבת יותר, מכיוון שהיא לא מחייבת טיעון ותגובה אינסופיים, אלא להפך, היא מאפשרת לשיחה להתפתח בכמה כיוונים בו זמנית. וזה היופי החבוי במתודה הזאת.

מכיוון שבחברה שלנו הורגלנו לחשוב בצורה של טיעון ותגובה, ומכיוון שעל מנת להגדיר את עצמנו אנו מזדהים עם הדעות שלנו, קשה לנו בשיחה רגילה להיות פתוחים להקשבה. אם עוצרים לשים לב, הרבה פעמים בזמן שהאחר מדבר אנחנו כבר מכינים את התגובה שלנו לדברים. המתודה המעגלית שוברת את הרוטינה הזו, ומאפשרת למוח שלנו להיות פנוי יותר לספוג דעות חדשות. מכיוון שהמעגל הוא "שטח סטרילי" שבו מתנהל דיון, הדברים שנאמרים בתוכו מערערים פחות את תפישת העצמי שלנו. כאן יש מרחב לשכל לקבל רעיונות חדשים, וכאן יש מקום שבו מחשבות מתעצבות במשותף.

כתבתי כאן בעבר על חשיבותה של המחשבה ההוליסטית. כשאנחנו מנסים לשנות את הדרך שבה החברה שלנו מאורגנת, עלינו להתעלות מעל הדפוסים שהדרך הישנה טבעה בנו. זה לא תמיד קל.

אין ספק שלא נוכל לשחרר את כל האטצ'מנטס שלנו ברגע, אבל מודעות לכך בהחלט תעזור. מודעות מאפשרת מרחב לשינוי אותו אנחנו מקדמים. נכון ששינוי כזה דורש לא מעט אומץ, אבל אומץ זה לא מה שחסר לנו. העובדה שאנחנו מעזים בכלל למרוד במצב הקיים, להרים ראש אל מול המוסכמות, ולהתנגד לכל הזבל שדחפו לנו אל מאחורי התודעה מגיל אפס, היא עובדה מדהימה בעיניי. ברור שיש לנו עוד המון פחדים להתגבר עליהם, אבל אנחנו בהחלט בכיוון הנכון. העניין הוא, ששינוי דורש יותר מאומץ. הוא דורש גם כנות. עלינו להתבונן אל תוך עצמנו בכנות ולזהות את הדפוסים שמונעים מאיתנו להתקדם. עלינו להיות כנים עם עצמנו ועם הסביבה שלנו בנוגע למטרותינו, בשיחה ובפעולה, ובנוגע לעקבות שיש לנו. רק ככה נוכל לפרק את ההתנגדויות שעולות בכולנו, באופן טבעי לגמרי, אגב, כי זו החברה בה גדלנו.

חברה שדוגלת בדיס אינפורמציה, חברה שמעלה דימויים ומפחיתה מחשיבות המציאות. חברה שמייחסת כוחות פלאיים למונחים כמו "שוק חופשי" ו"יד נעלמה" ובכך הופכת את האדם לצרכן של מספרים וסחורות. בחברה כזו אין פלא שיכולות התקשורת שלנו סובלות מקשיי נשימה. בחברה כזו אין ספק שגדלים אנשים שקשה להם לדבר בכנות. בחברה כזו, אין מעגל ואין שטח ביניים. יש רק קווים ישרים שאינם מובילים לשום מקום.

בבואנו ליצור את העולם החדש, או את החברה המתוקנת, עלינו לעבור בתור עצמנו. המעגל הוא מתודה, כלי, ורק אחת מני רבות, שתפקידה לעזור לנו בתהליך הזה. ההצמדות למבנה, כל מבנה, היא מסוכנת. כי החיים הם דינאמיים תמיד. משתנים כל הזמן. עלינו לזכור זאת ולעצב את החברה בצורה שתאפשר שינוי מתמיד. זו עוד אחת מתכונותיו המופלאות של המעגל. היכולת להשאיר תמיד מרחב נקי שבו דברים יכולים להתרחש. ובכך היכולת לאפשר לשינוי לקרות, כל הזמן.

ה12 במאי הוכרז על ידי תנועת המחאה העולמית כיום פעולה בין לאומי, שבו קוראים לאזרחים לקחת חזרה את האחריות על החיים שלהם. את העצרת המרכזית בישראל, שהתקיימה בכיכר רבין, הפיק מעגל של עשרות אנשים.  (לקריאת הנאומים שנכתבו ביחד על ידי עשרות אנשים ברשת)

זה לא היה תהליך פשוט, אבל הוא היה תהליך מרתק. ויותר מזה, הוא איפשר לנו לגדול, כפרטים וכתנועה, ועזר לנו לגשר על אי הסכמות ועל חילוקי דעות. נכון, יש לנו לאן להתקדם גם בנושא הזה, אבל העצרת הזו הופקה בצורה הרבה יותר דמוקרטית מה שרובנו האמנו שאפשר. אחד הדברים שאיפשרו את זה היה המעגל שבנינו יחד, כל מי שהאמין במתודה ובתהליך. שזה במילים אחרות, כל מי שהאמין במעגל ובאנשים. מעגל תמיד מורכב מהאנשים שיושבים בו. השטח שביניהם הוא השטח שבו מתרחש הקסם. המשוואה לחישוב שטח של מעגל אומרת שהרדיוס בריבוע, זאת אומרת המרחק מכל אדם למרכז המעגל וחזרה, כפול פאי, שהוא קבוע קוסמי שפשוט צריך לתת בו אמון, נותנת את התשובה. תחשבו על המטאפורה הזו.

לסיכום, סרטון שמראה מה הצלחנו לעשות בעצרת. מבחינתי זו הייתה הצלחה גדולה. מהרבה בחינות.

 

אנחנו ה- (מהפכות עושים באהבה)

אני רוצה לבקש סליחה ממי שנבהל, אבל
מהפכות עושים באהבה, או לא עושים בכלל

—–

וידוי – אנחנו ה

אנחנו אנארכיסטים רדיקלים קיצונים / אנחנו סמולנים פחדנים ומושתנים /

אנחנו סכנה לשלטון החוק והסדר / אנחנו לא נורמלים /

אתם בסדר

אנחנו אלימים מסוכנים לציבור / אנחנו איום על שלוות המירמור /

אנחנו מפגינים למרות שזה אסור / אנחנו לא נזוז אז אל תכריזו על פיזור /

אנחנו נדבר ונמחה ונצעק / אנחנו לא נרים ידיים, לא נשחק את המשחק /

אנחנו לא נגרר לפרובוקציות זולות / אנחנו הציבור לא נכנע לממשלות /

אנחנו נעשה נשנה נתקן / אנחנו נתאמץ אבל לא נתחנן /

אנחנו נהיה בכל מקום שנצטרך / אנחנו נקדש ואנחנו נברך /

אנחנו מפריעים לשלוות השכנים / אנחנו לא שותקים ואומרים בפנים /

אנחנו זועקים את זעקות המסכנים / אנחנו הקומץ של תמצית ההמונים /

אנחנו לא שברנו אף חלון של ראווה / אנחנו לא שיחקנו את משחק הגאווה /

אנחנו עמדנו מתוחים בתקווה / אנחנו מגש הכסף שהמערכת איכזבה /

לא פרצנו לבסיסים, לא סחבנו תרסיסים, לא השחתנו רכוש, לא ביקשנו אף לא גרוש, לא הסתנו למדון, לא דחפנו במדרון, לא היינו אלימים- וחטפנו.

אבל לא הורדנו ראש. וחטפנו.

אבל לא הפסקנו לדרוש. וחטפנו.

אבל ספרנו עד שלוש. וחטפנו.

אבל לא נשבר. לא נכנע. לא נוותר.

עד שננצח

אנחנו נושאי הדגל של תיקון החברה ושינוי העולם / אנחנו יוצרי העגל של סגידה לשמחה ואהבת החינם / אנחנו נוער הנרות שהתבגר נשכח ונעלם /

אנחנו סוחבים על גבינו את צלבי העץ ומדממים /

אנחנו מכתתים רגלינו במורדה של דרך החולמים /

אנחנו לא נשתוק יותר ולא נכנע / אנחנו האש שבוערת בגלגלי המכונה /

אנחנו סוכני השינוי של תרבות הקריצה ושל כל מה שטוב /

אנחנו ננצח כי אנחנו הרוב

אנחנו המעיזים להאמין שיש עתיד ושאפשר /

אנחנו ננצח כי אנחנו המחר

לעשות לייק לעצמנו

שלוש מקלות. צילום שלי

בכל אחד מאיתנו, כך אני מאמין, מפעמת איזו תחושה של גדולה. רובנו הגדול מדחיקים את התחושה הזו, משקיעים אותה תחת שכבות של "צריך" וערימות של "ככה העולם פועל", אבל כשנסתכל פנימה בכנות, נודה בפני עצמנו, שהתשובות האלה לא מספקות אותנו.

זה לא מספיק לנו להיות חלק מהמערכת. מי לא רוצה להיום מפורסם, או עשיר, או חשוב, או בעל השפעה? ובעצם, כל הסיפור, הוא להיות אהוב, להרגיש מקובל, בדרך זו או אחרת.

אנחנו חיים בחברה שמקדשת את החומר וסוגדת לכסף. הדימוי החיצוני וה"שווי החברתי" שלנו מכתיבים את הדימוי העצמי שלנו. כולנו שמענו, בשלב זה או אחר בחיינו, ובדרך כלל יותר מפעם אחת, שאנחנו לא מספיק טובים. לא מספיק משתדלים. לא ממצים את הפוטנציאל שלנו.

ובלי לשים לב, התחלנו להאמין. והיום, בגיל עשרים, או שלושים, או חמישים, אנשים מסתכלים פנימה, ולא מבינים למה הם לא במקום שבו הם רוצים להיות. לא מבינים למה תמיד נראה להם שמשהו חסר. לא מבינים איך להשתלב במערכת ועדיין להיות מאושר. ולא מבינים שכל זה קורה כי בגיל מאוד צעיר הפסקנו להאמין בעצמנו ולאהוב את עצמנו. ומאז, ועדיין בלי לשים לב, אנחנו עסוקים בשיפוט עצמי יותר מבהגשמה עצמית.

לכל מי שמוצא את הפסקה האחרונה מייאשת, אני רוצה להזכיר, שטוב ורע זה הרבה פעמים עניין של נקודת מבט. ואם רק נצליח לראות, שהשיפוט העצמי המתמשך הזה לא מקדם אותנו יותר, ועם זאת, לא נשפוט את עצמנו לאור השיפוט הזה, נצליח לקפוץ לרמה חדשה של מודעות וקבלה. או במילים שלא ישמעו כמו היפית מדוברת- אם נצליח להבין את התהליכים השכליים שבהם אנחנו מורגלים לפעול, ולקבל אותם כדי ללמוד לשנות אותם, נוכל להיות מרוצים יותר, מאושרים יותר, ובהכרח, לחוש מוצלחים יותר. הדרך לשם נראית לעיתים כמסובכת וקשה, אבל למעשה, זה אחד הדברים הפשוטים, אם כי המפחידים, שניתן לעשות כדי להתפתח מבחינה נפשית / רוחנית / פסיכולוגית- להיות כנים עם עצמנו.

תשאלו את עצמכם, באמת, ממה אתם מפחדים? מה גורם לכם לא לעשות דברים שאתם רוצים? להציע את עצמכם לעבודה? להתחיל עם בחור/ה? לעלות על הבמה ולשיר? לרקוד במסיבה?
ותנסו לראות מאיפה נובעות התשובות שאתם מספקים לעצמכם. האם הן באות ממקום אמיתי וכנה? או שהן פחד מעצמנו, שמנסה לחפות על קיומו בתירוצים? ואם זה הפחד שמגביל אותנו, מה אנחנו עושים לגביו? איך מתמודדים עם ההבנה שאנחנו לא מקבלים את עצמנו? זה רק גורם לי לשנוא את עצמי יותר.

אז תרשו לי להזכיר לכם, שמתוך שבעה מיליארד איש שחיים על הכוכב הזה, כנראה שאתם ממש לא היחידים. אם אתם רוצים סיבות, אפשר להסתכל על תרבות הצריכה והשפעותיה על הדימוי העצמי, אפשר לדבר על מבנה החברה והשלכותיו על תפיסת האישיות, ועל התחרות היושבת בבסיס המבנה החברתי שלנו, ולא בטבע האנושי כפי שלפעמים נוטים לחשוב, שגורמת לנו לחוש שכל מי שלא איתנו מהווה סכנה. כי משם הכל מתחיל. מאשליית הנפרדות. מהנחת המוצא שאנחנו לבד בעולם. מחוסר תחושת השייכות. אם אני שייך לקבוצה שבה אני מוכר, מוערך, ואהוב, הערך העצמי שלי יתחזק בהתאם. אם אני צריך לשחק מישהו אחר כדי שיאהבו אותי, אני לעולם לא ארגיש באמת טוב עם עצמי.

ולכן, אנחנו חוזרים לכנות, כנות בין אישית הפעם, בין האנשים שסביבנו לבינינו. כשנרשה לעצמנו להיות אמיתיים בחברה, ונדע לקבל זה את זו בהבנה ובהערכה, ואפילו, רחמנה ליצלן, באהבה, נוכל לפתח אנשים שממצים את הפוטנציאל שלהם, מעריכים את עצמם, מקבלים את הכבוד ואת התמיכה שהם זקוקים לה, ולהתגאות במי שאנחנו, במקום להתבייש בעצמנו. ולא לפחד כלל.

אני יכול לפרט כאן כלים להערכה עצמית, עצות לשחרור מהתניות, תובנות על חשיבה חיובית, ולתת דוגמאות הסברים ופירושים. אני יכול להשתפך על חשיבותה של קהילה או קבוצת שייכות אחרת, והכוח הגדול שיש בחברים טובים שתומכים. אני מאמין בכל הדברים האלה, אבל אני רוצה הפעם רק להציע לכולנו להסתכל פנימה, לתת לעצמנו חיבוק גדול, ולהרגיש את הדברים. כי רק מבפנים, רק מתוך עצמנו, נוכל להתגבר על הפחד, ולקבל את עצמנו באמת. כמו שאמר אחד מגדולי הדור, בוב מארלי: "שחררו עצמכם מעבדות מנטלית. איש מלבד עצמנו לא יוכל לשחרר אותנו." וזאת הגאולה.

אנחנו רגילים לעשות לייק על כל שטות בפייסבוק. הגיע הזמן להתחיל לעשות לייק לעצמנו.

"תמיד תתנצלי על דבר רע שעשית,
אבל לעולם! אל תתנצלי על כך שעינייך לא מפסיקות לזרוח"

שרה קיי. מתוך סרטון טד "לו הייתה לי בת". כנות, ואומץ, מוגש הכי יפה שאפשר.